רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם >>> להקות ואמנים >>> ג'נטל ג'יאנט

ג'נטל ג'ייאנט - ביוגרפיה

להקת ג'נטל ג'ייאנט (Gentle Giant) אותה נכנה להלן בקיצור GG, פעלה רק 10 שנים. אך היא הוציאה 12 אלבומים, ונחשבת לאחד מהרכבי הרוק המתוחכמים ביותר של שנות השבעים. מעריציה משווים אותה לחטיף במבה - לא היה כמו, לא יהיה כמו, ואין כמו GG. למה, בעצם? לפניכם, לראשונה בשפה העברית, סיפורם המלא מלידה ועד שנות האלפיים.


ג'נטל ג'ייאנט - הענק העדין

שנות ה-60 - ההתחלה

פיל ודרק שולמן נולדו בעיר גלאזגו אשר בסקוטלנד, בשכונת-עוני קודרת ששמה גורבלז (Gorbals), למשפחה יהודית (אך לא דתית!) קשת-יום. פיל נולד תשע שנים לפני אחיו הקטן דרק, שנולד בפברואר 1947, לאחר המלחמה. כשהיה דרק בן שנה, עברה המשפחה לאיזור העיר פורתסמות' (Portsmouth), ליד הים, בדרום אנגליה. בעיר גרו כרבע מליון תושבים. הסיבה להפרש של תשע השנים בין שני הילדים הראשונים היתה פשוטה: אבא בילה זמן רב במלחמה, וכשיורים - לא עושים סקס. האב היה חצוצרן בהכשרתו הבסיסית. עובדה טריוויאלית זו היא הבסיס לכל מה שיקרה בעתיד.


ריימונד (ריי, בקיצור) שולמן נולד בפורתסמות' בדצמבר 1949. הילדים גדלו ברחוב איסטני רואד, ברובע סאות'-סי (Southsea). האב עבד במשך היום כאיש מכירות, ובערב - כמוסיקאי בהופעות. הוא גם נתן שיעורי מוסיקה רבים, והבית היה מלא במוסיקאים שונים. החריצות הקיצונית ההיא עברה לצאצאיו. ריי ופיל לא ספגו חינוך יהודי בבית, והם למעשה חילונים. דרק, לעומת זאת, שומר על קשריו עם היהדות עד היום.


ריי, שגדל בסביבה המוסיקלית העשירה הזאת, מצא (בגיל 5) חצוצרה בביתו, ופשוט החל לנגן עליה. בגיל שבע הרים כינור ולמד לנגן גם עליו. אי אפשר ללמוד כינור ללא תוים, ולכן, מגיל מוקדם למד ריי לקרוא ולכתוב תווים באופן שוטף. ההורים הכריחו את ריי ודרק לנגן לפחות שעה ביום. ועדיין, האחים שולמן לא חונכו מוסיקלית באופן פורמלי ומסודר. כשריי היה בן עשר, קיבל במתנה גיטרה חשמלית.


הלהקה הראשונה שהקימו דרק וריי כללה את ריי בכינור ודרק על גיטרת ווקס שאדו (Vox Shadow). דרק היה בן 16 וריי היה בן 13. כבר בגילאים הצעירים האלו הם עברו את כל החוויות שעוברות להקות צעירות - פיטורין, גיוס חברים חדשים וחיים בקבוצה. באותם ימים ראשונים, הלהקה נקראה Howling Wolves. הסגנון היה ריתם אנד בלוז, בסגנון הרולינג סטונס, שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה. הם החלו להופיע באיזור בית הספר, וביקשו מאחיהם הגדול, פיל, שיהיה המנהל שלהם. הוא סידר להם הופעה, ולאחר זמן-מה גם רכב מסחרי להובלת הציוד והכלים.


הלהקה התפתחה לשם 'דה רואד ראנרז' (The Road Runners) וקיבלה הופעות נוספות. האחים האמינו שהם צריכים אורגניסט. ריי השיג גיטרת פנדר (Fender) יוקרתית. הם רצו שיהיה נשפן בלהקה, וביקשו מפיל שילמד לנגן על סקסופון. הוא אמר 'בסדר' וקנה סקסופון. עכשיו כשפיל הפך להיות חבר-להקה, לא היה טעם בהיותו גם מנהל. הם השיגו אמרגן חיצוני, שהכריח אותם להחליף את שמם שוב לכינוי המביך 'סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד' (Simon Dupree and The Big Sound), על שם להקת 'סול' (Soul) בריטית אלמונית מסוף שנות השישים. דרק מונה לתפקיד 'סיימון דופרי', דמות בדיונית. לאחר תקופה קצרה, פיטרו את המנהל (שהתברר שהיה גרוע) והשיגו מנהל חדש: ג'ון קינג, הגיס שלהם (להקה משפחתית, כבר אמרנו?), שעבד כמפיק בבי-בי-סי.


ההתחלה היתה כמובן קשה למדי - חמש-שש הופעות בחודש, תמורת עשרים או עשרים וחמישה פאונד לכל היותר. חברי הלהקה היו עדיין תלמידי בית-ספר, אבל החלו לבנות את שמם באיטיות. ג'ון החל להראות שהוא שווה משהו: הוא לקח אותם לעיר בריסטול, להקלטת 'דמו' מסודר עבור חברות תקליטים. הם הקליטו קטע ושמו I See The Light. ג'ון לקח את סרט ההקלטה לחברת EMI, החברה הבריטית הגדולה שקנתה את עולמה כשהחתימה את הביטלס, וסידר להם אודישן. הם ניגנו במשך שעה מול שלושה מפיקים בחברה, וקיבלו תשובה חיובית; הם הוחתמו על חוזה לחמש שנים.


'סיימון דופרי' קיבלה אפשרות להתלוות לסיבוב ההופעות של הביץ' בויז והלן שפירו. לראשונה בקריירה שלהם, הופיעו מול קהל של אלפיים איש. עד אז הופיעו במועדונים קטנים, מול 400 איש לכל היותר. דרק בדיוק סיים ללמוד בבית הספר, והם החלו להופיע בכל רחבי בריטניה - חמש-שש הופעות בשבוע. ריי עדיין היה בבית הספר, ופיל עדיין עסק בהוראה (מקצוע אליו יחזור בעתיד). אריק היין (Eric Hine), ידידו הקלידן של דרק, בדיוק סיים גם הוא את לימודיו. השניים החליטו להיות מקצוענים לכל דבר, מכיוון שההופעות הניבו להם הכנסות של שלושים פאונד בשבוע. השנה היא 1966. במשך שנתיים המשיכו להופיע בכל המועדונים האפשריים, ובנו לעצמם שם של מוסיקאים מקצועיים. הסינגל Reservations הגיע למקום השלושים במצעדים המקומיים.


אריק, הקלידן, חלה. במשך חודשיים החליף אותו פסנתרן עליז ואלמוני בשם אלטון ג'ון. הם הופיעו איתו בסקוטלנד. הוא אפילו השמיע להם את שיריו הראשונים (שאחר כך הופיעו באלבומו הראשון), והם פשוט צחקו לו בפנים. לאחר חודשיים פנה לדרכו העצמאית, ומאז שמרו איתו השולמנים על קשר. לצערם הרב, הפך ידידם המוזר למולטימיליונר מסומם ונוירוטי. גם הקומיקאי דאדלי מור ניגן פסנתר באחד הסינגלים הנשכחים שלהם.


Simon Dupree - KITES EP 1969
אלבום ה'אי-פי' של קייטס משנת 1969
להקת סיימון דופרי
הלהקה קיבלה משכורת של 300 פאונד בכל ערב, והסתובבה ממקום למקום בעזרת רכב אחד, איש-במה אחד, ומעט מאוד ציוד ומגברים. המצב הזה נראה להם מדכא. השולמנים ביקשו מג'ון שיארגן להם להיט כלשהו. באותם ימים המוסיקאים הצעירים לא האמינו בכתיבת חומר מקורי משלהם (זה פשוט לא היה נהוג), והם הלכו והשיגו את השיר "קייטס" (Kites)(עפיפונים).


האחים שולמן התנגדו בתוקף למהלך. אבל ג'ון התעקש שזה יהיה השיר שלהם, למרות שזו היתה בלאדה עדינה והחבר'ה האמינו שהם רוקרים קשוחים. השיר הוקלט תוך שעתיים וחצי. הלהקה הופיעה איתו בתוכנית המוסיקה הפופולרית 'טופ אוף דה פופס' (Top Of The Pops) ומיד נסעה לסיבוב הופעות בשוודיה. כשחזרו, התבשרו על כך שהסינגל נכנס מיד למקום העשרים ואחת במצעד, ואז הגיע למקום החמישי (!). בתקופה שבה יצא הסינגל, ניגנו עם השולמנים טוני ראנדל בתופים ופיט או'פלריטי בגיטרת הבאס. ריי, יש לציין, היה אז הגיטריסט, ולא הבאסיסט.


הצלחת הסינגל לא עשתה רק טוב ללהקה. הדימוי הרוקרי שלה נפגע, המשכורת שלהם (עבור כל הופעה) לא עלתה בצורה דרמטית, ויותר מדי אנשים אמרו למוסיקאים מה לעשות. בייאושם כי רב, החלו לנגן קטעים קברטיים ולהתפרע על הבמה. זה היה הסוף. המוסיקאים איבדו את הכבוד ההדדי. דרק התעייף מלהעמיד פנים שקוראים לו 'סיימון דופרי' ולעשות גימיקים של יחסי ציבור בהופעות ובראיונות. הוא נשבר. בסוף 1969 התפרקה הלהקה, והכסף שנחסך הספיק להם לנוח במשך שנה ולמצוא מוסיקאים חדשים ללהקה חדשה, טובה בהרבה.


שנות השבעים - תור הזהב

בעיני חברי הלהקה, הבעיה היתה טמונה אך ורק באיכות המוסיקאים. האחים שולמן, אנשים פרפקציוניסטים ועקשנים, רצו מוסיקאים ט-ו-ב-י-ם, לפחות ברמתם. הם התבאסו מהעובדה שהמתופף שלהם היה פחות טוב מהם בתיפוף, למשל. למזלם, הם מצאו את קרי מיניר.


מיניר, אחד הקלידנים החשובים, החכמים, המקצועיים והנערצים ביותר בעולם הרוק המתקדם, נולד בינואר 1948 באיזור דורסט (Dorset). קרי הצעיר החל לנגן פסנתר בגיל שבע, שר וגם ידע לתופף ולנגן גיטרה. הוא אהב מוסיקה קלאסית וימי-ביניימית, והתמחה בהלחנה. את עולם הרוקנרול לא הכיר כמו שצריך. בסוף שנות השישים ראה רק שתי להקות רוק בהופעה - הראשונה היתה קינג קרימזון והשנייה היתה יס (הוא חשב ששתיהן מעולות). בין המוסיקאים שהעריך היה גם המלחין בריטי הקלאסי מייקל טיפט. באופיו היה אדם עדין-נפש, ביישן, מופנם וצנוע.


קרי היה אדם מלומד, וטוב שכך. הוא סיים תואר ראשון בקומפוזיציה מטעם המכללה המלכותית למוסיקה (באנגליה). מיד לאחר שקיבל את הדיפלומה, נסע לגרמניה עם להקה אלמונית ושמה Rust וגילה לתדהמתו שעבדו עליו בעינים: לא היו הופעות, לא כסף ולא אוכל. הוא כמעט מת מרעב, ונאלץ לשרוד על אורז וגולאש. למזלו, הוא שרד. לרוע מזלו, נאלץ לבלות ארבעה חודשים בגרמניה, כדי לחסוך כסף עבור תחבורה חזרה לאנגליה. מיד כשחזר, הזמינו אותו האחים שולמן לפורתסמות' לחזרות (הם שמעו עליו ועל כשרונותיו מאת חבר משותף). קרי הביא איתו גיטריסט, שחשב שהוא מתאים.


לאחר כמה חזרות, הבינו השולמנים וקרי שיש כימיה מוצלחת ביניהם, אבל הגיטריסט לא מתאים. קרי עצמו היה גדוש ברעיונות חדשים, ידע לקרוא ולכתוב תוים באופן שוטף, והכיר לעומק את אמנות העיבוד - כישרון מכריע שעיצב את האופי המיוחד של הלהקה. יש לציין שלאחר החוויה המזעזעת בגרמניה, הוא לא היה תאב-בצע או מפונק. האיש בא לעבוד. לעומת זאת, הקול המיוחד והעדין שלו היה טוב מספיק רק לאולפן סגור; בהופעות היה זה דרק שעשה את השירה - הקול של קרי פשוט לא היה מספיק חזק על הבמה.


במשך ארבעה חודשים בחנו חברי הלהקה גיטריסטים שונים, באמצעות פירסום מודעת 'דרוש גיטריסט' בעיתון המוסיקה החשוב 'מלודי מייקר'. יש לציין שהמודעה כללה את המשפט 'נחתם חוזה עם חברת תקליטים', למרות שהחוזה עם EMI בוטל מזמן. הסצינה הבריטית של התקופה (69-70) היתה סוערת, ומוסיקאים מכל רחבי אירופה התקבצו ובאו ללונדון, כדי להיות עשירים ונערצים בדיוק כמו הביטלס.


לאחר עשרות אודישנים שונים עם גיטריסטים מחורבנים, הם מצאו את הוירטואוז גארי גרין, שהפתיע אותם לטובה כאשר ביקש לכוון את הגיטרה שלו לפני האודישן. גרין אהב מאוד בלוזיסטים כמו פרדי קינג, בי-בי קינג, וג'אזיסטים כמו להקת 'סופט מאשין' - אבל גם מספיק סקרן בשביל לנסות משהו חדש ונסיוני. גרין, יליד נובמבר 1950, גדל בדרום לונדון, ואז עברה משפחתו לאסקס. בגיל 15 ערק מבית הספר והצטרף למגוון של להקות שונות ומשונות. ההצלחה באודישן של GG הפתיעה אותו. הוא לא היה בעל חינוך מוסיקלי פורמלי, לא ידע תווים ולא התמצא במוסיקה 'גבוהה'. אבל האצבעות שלו היו מהירות, היה לו 'גרוב' וידע לעשות סולואים כמו שצריך.


אז גם נבחר השם החדש, 'הענק העדין'. המוסיקאים בחרו בו כדי לבטא את המנעד הדינמי במוסיקה שלהם: ברגע אחד הם רוקרים קשוחים, וברגע אחר עדינים ושקטים. ואכן, החבר'ה ידעו לדפוק קצב כמו שצריך (ואף לרקוע רגליים כמו איכרים גרמניים, על הבמה), ומצד שני עסקו בדקויות מיקרוסקופיות בעיבודים המתוחכמים שלהם.


Gary Green (L) & Ray Shulman (R) live
גארי גרין (שמאל), ריי שולמן - בהופעה חיה



ההרכב הראשוני היה מוכן, עם שישה מוסיקאים שאפתניים. על התופים ישב מרטין סמית'. שישה חודשים תמימים עברו עליהם בחזרות מפרכות לקראת האלבום הראשון עם המפיק טוני ויסקונטי. חוזה ההקלטה נערך עם חברת ורטיגו. השנה היתה 1970 וקינג קרימזון היתה בכותרות. גם להקת יס החלה לצבור תשומת-לב, והמוסיקאים הרגישו שזה הכיוון שלהם. חשוב לציין, עם זאת, שלא עניין אותם אם הקהל הרחב יאהב את החומר שלהם או לא. הם האמינו, באופטימיות האופיינית לתקופה, שהציבור יידע להעריך אותם בדיוק כמו שהם.


האלבום הראשון (Gentle Giant) יצא לאור בנובמבר 1970 ולא עורר הדים, אבל הפיץ את שמם בקרב התעשייה. ויסקונטי כתב לעטיפה הפנימית סיפור קצר, המתאר בהומור יבש את פגישתם של המוסיקאים עם הענק העדין, פרי מכחולו של הצייר ג'ורג' אנדרווד. הוא סיים אותו במילים "זהו הסיפור...אולי תחשבו שהוא פנטסטי, אבל גם המוסיקה היא כזאת". פרצופו המקריח והמחוייך של הג'ינג'י המזוקן ליווה את רוב אלבומיהם מאז והלאה, והפך בקלות לסמל המסחרי המזוהה עם הלהקה גם בשנות האלפיים.


Gentle Giant / Gentle Giant (1970)
ג'נטל ג'ייאנט - אלבום הבכורה משנת 1970
העטיפה הכפולה של תקליט הויניל המקורי


האלבום השני (Aquiring The Taste)(בתרגום לעברית: לרכוש את הטעם) נולד מתוך אי-ודאות גדולה. למוסיקאים לא היה שמץ של מושג מה ייצא מהם, והם הלכו אל עבר הלא-נודע באופטימיות זהירה. לעטיפת האלבום צירפו, בין השאר, את המשפט הנבואי הבא: "מטרתנו היא להרחיב את הגבולות של המוסיקה הפופולרית העכשווית, תוך לקיחת סיכון שנהפוך למאוד לא-פופולריים".


הסיפור בקטע "פנטגרואל'ס נייטיביטי" (Pantagruel's Nativity) לקוח מתוך מיתולוגיה צרפתית, ונכלל בספר "פנטגרואל וגרגנטואה" (Gargantua and Pantagruel) מאת הסופר הצרפתי מהמאה ה-16, פרנסואה רבלה. אותו מקור ספרותי שימש את המוסיקאים בקטע The Advent Of Panurge באלבומם 'אוקטופוס'. טוני ויסקונטי, המפיק, הפך פחות ופחות מרכזי, והאחים שולמן עסקו ברוב ההפקה בעצמם. מרטין, המתופף, לא הסתדר טוב עם פיל שולמן - ונאלץ לעזוב. במקומו הגיע מלקולם מורטימור.


בסופו של דבר, האלבום השני, שיצא באוגוסט 1971, היה מוצלח מאוד. הוא הכיל את כל המרכיבים המיוחדים של GG. כיוון שקרי למד היטב את הבסיס של מוסיקת הבארוק, הוא השכיל לקחת את המרקם הפוליפוני וליצוק לתוכו גישה הרמונית-רומנטית (רומנטית במובן של התקופה הרומנטית במוסיקה הקלאסית), לעתים עם השפעות של מודרניזם.


בזמן שהרכבים רבים אחרים התנסו במשקלים אסימטריים, GG השכילו לשלב במוסיקה שלהם פוליריתמיקות בדרגות גבוהות יותר, כשהם מצליבים בין מקצבים במשקלים שונים, בחלוקות פנימיות שונות, ובסינקופות עשירות ובלתי-צפויות. בנוסף לכל, הם פיתחו לעצמם מודוס ריתמי ייחודי ואופייני, שהפך אותם, במידה מסוימת, קשים מאוד לחיקוי מדויק.


Gentle Giant - aquiring the taste (1971)
Gentle Giant - aquiring the taste - 1971



המוסיקאים, ובמיוחד ריי שולמן, שהיה מכור לחידושים טכנולוגיים, החלו להתמחות בטריקים אולפניים שונים. איכות הצליל היתה טובה בהרבה מן האלבום הראשון, ואפילו קולו של דרק שולמן נשמע טוב יותר. האמנים מצאו את הכיוון שלהם, ועכשיו נותר להם רק לפתח, ללטש ולהשתעשע איתו בהמשך.


חשוב לציין שבתחילת שנות השבעים, המונח 'רוק מתקדם' לא ממש היה נפוץ או ידוע. כאשר המוסיקאים החלו את דרכם הארוכה בתוך עולם המוסיקה הנסיונית, לא היה כינוי לזרם המוסיקלי הזה. רק בשנת 1975 ואילך, הרוק המתקדם הפך למודל 'מקובע' שניתן היה לבודד אותו ולהעתיקו.


דרק שולמן סיפר בראיון בשנות התשעים: "עשינו את זה רק בגלל שרצינו לעשות את זה. אין לי מושג, בעצם, מה רצינו לעשות. זו היתה מעין תגובה לפופ של שנות השישים וסיפורי ההצלחה השונים. רצינו לעשות משהו אחר, משהו טוב יותר. לא ידענו איך לעשות את זה טוב יותר, אבל רצינו למתוח את הגבולות. לא ידענו לאן זה ייקח אותנו. ייתכן והיינו נכשלים, והיינו צריכים לנקות רחובות. למזלנו, הצלחנו להתפרנס מזה".


Gentle Giant 1971
ג'נטל ג'ייאנט בשנת 1971
מימין לשמאל: מרטין סמית' (המתופף בשנים 70-71); דרק שולמן (הסולן המזוקן); קרי מיניר (קלידן); ריי שולמן (כינור, מאחור); פיל שולמן (הבחור עם השרשרת; האח הבכור למשפחת שולמן; ניגן בעיקר כלי נשיפה; חבר להקה בשנים 70-72); גארי גרין (גיטרה)



ועדיין היתה הרבה עבודה לעשות. החברים החלו כבר לעבוד על הקונספט של 'Three Friends', על פי רעיון בסיסי של פיל: ההצלחות והכשלונות של החברים מבית הספר העממי - זכרונות, נוסטלגיה, מעמדות חברתיים, קריירה, ציפיות, ילדות ובגרות. אל שלישיית השולמנים הצטרף שולמן נוסף לתפקיד קצר: קאלווין, בנו הצעיר של פיל, ששר באלבום את התפקידים ה'ילדותיים'.


מבנה האלבום "שלושה חברים" (Three Friends) הוא תיאטרלי, עם פרולוג, הצגת הנושא, פיתוח הדמויות ואפילוג. ע"פ GG, בתקופת הילדות שררה הרמוניה בין כולם. שום דבר לא היה חשוב באמת, החברים היו בקשר הדוק זה עם זה, לא היו הבדלי מעמדות, שאיפות או אכזבות. באנגליה, גם בימינו, יש מסורת ארוכה של התעסקות בהבדלי מעמדות.


הטיפוס הראשון באלבום הוא פועל קשה-יום, גס ופסימי. הוא מתלונן על שגרת ימיו, אינו רואה פתרון למצוקתו ומשלים עם גורלו המעמדי. הטיפוס השני הוא צייר מתוסכל, שהעיסוק החופשי ביצירה איננו מצליח לעדן את יצריו החייתיים. הטיפוס השלישי הוא מצליחן בורגני, גאוותן וצבוע, המעיד על עצמו שהוא בוחר את חבריו על פי האינטרסים האישיים שלו.


הסיפור מסתיים כאשר שלושת החברים הטובים מבית הספר מנותקים זה מזה: הראשון בגלל הימצאו בתחתית הסולם החברתי, השני בגלל בחירתו להתבודד מן ההמון ולהתנשא מעליו, והשלישי בגלל שאיננו מאמין יותר בחברות-לשם-חברות. למרות המסר הפסימי-לכאורה, האלבום עצמו (ובעיקר המוסיקה) מהנה ומרגש מאוד.


Gentle Giant - Three Friends - UK Cover
Gentle Giant - Three Friends - 1972
ג'נטל ג'ייאנט - שלושה חברים - העטיפה בגרסה הבריטית הישנה



GG יצאו לסיבוב הופעות חשוב, בו חיממו בהצלחה את להקת ג'טרו טאל וצברו קהל מעריצים חדש לגמרי. איאן אנדרסון, מנהיג ג'טרו טאל, סיפר שנים רבות לאחר מכן ש"מעולם לא שמעתי להקה שצורחת, צועקת, קוטלת ומתגרה בחבריה על בסיס כמעט יומיומי, מיד כאשר היו המוסיקאים מגיעים לחדר ההלבשה. במובן הזה, הם לא נתנו לי את הרושם של ארנבים מאושרים". עדותו הנדירה של אנדרסון מוכיחה שהחברים לא נחו לרגע על זרי הדפנה, ותבעו שלמות מוסיקלית מכל שותף בהרכב. החיים של GG לא היו קלים, מסתבר.


דווקא באיטליה, גרמניה ושווצריה נרשמו תגובות נלהבות ביותר. בדיוק כשהגיע הזמן לסיבוב הופעות בריטי חדש עם להקת גראונדהוגס (Groundhogs), נקלע מורטימר המתופף לתאונת-דרכים עם האופנוע שלו, ובמקומו הוזנק ג'ון וות'רס (John Weathers).


וות'רס היה פרחח שלא ממש השלים את לימודיו בבית הספר, אהב להשתכר וללכת מכות, אבל היה מתופף מוצלח מאוד, עם הרבה עוצמה ודיוק. הסגנון הבוטח והיציב של וות'רס שיפר את הצליל הכללי של הלהקה. הכימיה בין וות'רס לקרי שיפרה את המבנה הקצבי של עיבודי הלהקה.


Gentle Giant in the 70's
ההרכב הקלאסי של ג'נטל ג'ייאנט בשנות השבעים



סוף סוף נערך סיבוב הופעות אמריקני ראשון, ומיד אחריו הקליטו חברי הלהקה את האלבום 'אוקטופוס' (Octopus), שקיבל את שמו בגלל שמונה היצירות שנכללו בו; 'אוקטופוס' הוא תמנון באנגלית, אבל גם Octo-Opus דהיינו שמונה אופוסים. האלבום, שיצא בדצמבר 1972, הפך להצלחה אמנותית ומסחרית גדולה, בעיקר בארה"ב. העיבודים היו מלוטשים, שיתוף הפעולה בין קרי ווות'רס היה אידיאלי, השילוב בין רוק לסגנונות אחרים היה מושלם, ההקלטה היתה מצויינת. כל הכיוונים המוסיקליים השונים התאחדו: קרי והקלאסיקה, ריי והג'אז, גרין והבלוז, וות'רס וה-Funk, דרק והרוקנרול.


אוקטופוס היה ונשאר האלבום הנגיש והסימפטי ביותר של GG מאז ועד היום. הגיוון המוסיקלי בין כל קטע וקטע הוכיח, ובצדק, שהמוסיקאים ידעו להשתלט על כל חומר: הרמוניות מימי הביניים, בלוז, רוק, מוסיקה קלאסית, בלאדות ואפילו מוסיקה מודרנית א-טונאלית. GG היו נחושים לפרוץ בגדול, בדיוק כמו ג'נסיס, יס וקינג קרימזון. מלאכת עיצוב העטיפה ניתנה לאמן רוג'ר דין, שהתפרסם על עבודתו עם יס. הציור יצא לאור במהדורה הבריטית של האלבום, ובארה"ב פורסם איור אחר, של תמנון לכוד בצנצנת. בלון-תמנון חביב הופק, כגימיק מבדר להגברת המכירות.


Gentle Giant - Octopus
Gentle Giant - Octopus
העטיפה הבריטית של רוג'ר דין משנת 1972



זה עבד. הביקוש להופעותיהם גדל בצורה ניכרת, וגם על הבמה הם הוכיחו שאין להם מתחרים ברמה המוסיקלית הטהורה: הם השתלטו (ביחד) על לא פחות משלושים כלי נגינה שונים. דרק, למשל, היה זמר, בסיסט-לעת-מצוא, סקסופוניסט, מתופף, חלילן ועוד. קרי הוכיח שליטה מרשימה על ויבראפון הצ'לו הלבן שלו, שורת חלילים, קלרינט, תופים, שירה, אורגן האמונד, פסנתר, מלוטרון ועוד. ריי התמחה בדואטים סילוניים עם גארי גרין על שתי גיטרות אקוסטיות.


סיבוב ההופעות של אוקטופוס בארה"ב היה מוצלח מן הצפוי. כשבאו להופיע בלוס אנג'לס, תיכננו להופיע פעמיים. התורים הארוכים בקופות גרמו להם להוסיף עוד שש הופעות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1975, כבר חיממה אותם להקת רנסאנס הבריטית.


אך לא הכל היה מושלם - היחסים בין פיל לשאר חברי הלהקה התדרדרו באותה תקופה, וכאשר הוזמנו שוב לאיטליה, החליטו השולמנים להיפרד מפיל ולקטון לחמישייה. פיל חזר לאנגליה, ולמשרתו בתחום ההוראה. השולמנים היו אמנם מורגלים בעזיבות ובפיטורים, אבל כאן היה מדובר בבן-משפחה, והם עברו זעזוע משמעותי.


Gentle Giant - in a Glass House
Gentle Giant - In a Glass House
1973

התחושה השברירית לאחר פיטוריו של האח פיל התבטאה באלבום הבא, "אין אה גלס האוס" (In a Glass House), שהקלטתו היתה מפרכת גם מבחינה פסיכולוגית. עזיבתו של פיל אמנם פגעה במבנה האורגני של ההרכב, אך האנסמבל החדש הסתדר יפה מאוד, ומיומנויות העיבוד של קרי המשיכו להשתפר. האלבום נפתח בצלילים של זכוכית נשברת (מי שגר בבית זכוכית, שלא יזרוק אבנים, כן?).


האפקט הנועז-יחסית (לפחות לתקופתו) גרם לחברת קולומביה, שהפיצה את תקליטי GG בארה"ב, להחליט מראש, כאילו העתיד היה ספר פתוח בפניה, שהאלבום לא יצליח כלכלית. החברה היתה באותה תקופה במשבר פיננסי, ולא רצתה לקחת סיכונים מיותרים.


כפי שקורה לא פעם בתעשיית המוסיקה, הנבואה של קולומביה היתה מופרכת לגמרי: האלבום האירופאי, שיצא לאור בדצמבר 1973, נמכר כפריט-יבוא בארה"ב, בכמות מפתיעה של 150 אלף עותקים. על סמך ההצלחה המחתרתית הזו, החליטה הלהקה להרים את הרגליים ולהופיע מול קהל אמריקני. ההפקה הבימתית היתה יקרה ומושקעת (30 אלף פאונד!) וכללה תאורה מסיבית, מקרנים מיוחדים ופעלולים שונים. GG היו נחושים להצליח, בכל מחיר. הם היו חייבים לפרוץ את המחסום התודעתי בינם לבין הקהל הרחב.


הגניזה האמריקנית של 'גלאס האוס' הפכה לסכסוך המרכזי הראשון עם אנשי העסקים שניהלו את הלהקה. העובדה שמעריצים רבים של הלהקה כלל לא ידעו שהאלבום קיים, ושהלהקה עדיין בחיים, פגעה במומנטום שלה. גם התקשורת החלה לשכוח שהלהקה קיימת. יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, כאשר חברי הלהקה התעוררו לגלות שהזכויות על ההקלטה הזאת שייכות להם, הפיצו את האלבום באריזה חדשה עם קטעי בונוס. במרץ 1974 יצאו לסיבוב הופעות בריטי. ההופעות בארה"ב עזרו להקפיץ את המכירות של האלבום שבא אחריו.


Gentle Giant Live
ג'נטל ג'ייאנט על הבמה - שימו לב לצ'לו הלבן של קרי מיניר



דה פאואר אנד דה גלורי ('העוצמה והתהילה', ובאנגלית: The Power And The Glory) הוא יצירת הקונספט השנייה של הלהקה. האלבום הוקלט בצורה שהפכה למקובלת על GG - במהירות ובאופן ספונטני, באוקטובר 1974. שיר הנושא לא היה אמור להיכלל באלבום המקורי, ויצא לאור רק בכמה הדפסות בודדות של התקליט באותה השנה. זאת כיוון שהיה מדובר בסינגל למטרות מסחריות, שהולחן והוקלט בלחץ חברת התקליטים. רק לאחר שהמוסיקאים צעקו על המנהלים שלהם, הוסר הקטע מן האלבום (ושוב צץ וחזר בדיסק, בשנות התשעים!).


היצירה עסקה בנושאים כמו מנהיגות, שיכרון-כוח ושחיתות. ה"עלילה" סיפרה על עלייתו ונפילתו של מלך מושחת, שאיבד את דרכו ואת שלטונו. הוא כלל קטעים מורכבים במיוחד (בולט במיוחד הקטע המסחרר So Sincere, שבו מפגין קרי את כשרונות העיבוד המבריקים שלו) לצד בלאדה קסומה (Aspirations). כאמור, ההצלחה הגדולה ביותר נרשמה בארה"ב, והרבה פחות באנגליה.


המבנה הדרמטי של TPATG כולל, למעשה, שלושה גיבורים: המלך, פשוטי העם והציניקן. המלך (בקולו של דרק) פותח את האלבום בנאום-הכתרה אופטימי, כשבין השורות מסתתרת יהירות סמויה. העם מריע לו (Proclamation). מיד אחר כך מופיע הציניקן ומספר לעם, בלשון חמקמקה ודו-משמעית, כי המלך הוא שקרן, ואין לסמוך על מילותיו (So Sincere). העם פונה לשליט ומבקש ממנו ברגישות רבה להגשים את חלומותיו ושאיפותיו, ליצור אחידות במדינה ולהנהיג אותו אל עבר עתיד טוב יותר (Aspirations).


המלך, מצידו, מתייחס למלוכתו כאל משחק (Playing The Game) ומאמין כי ינצח בו, בכל מקרה. המכונה השלטונית הצינית נחשפת לפנינו (Cogs In Cogs) במלוא מפלצתיותה. העם מתפכח מן האשלייה ומבין שהאדם איננו אלוהים (No God's A Man), והשחיתות היא מחזורית. בשעת המשבר, המלך נאלץ לבחור בין שתי ברירות: לגלות את פרצופו האמיתי, להתנצל על מעשיו בעבר ולקנות חזרה את האמון הציבורי אותו איבד - או לרדת מן השלטון (The Face). הוא מתגלה כנבל גמור, ולא בוחר באף אחת מן הברירות. בנאום הסיום שלו הוא מנסה לקבע את שלטונו המושחת ומצהיר שלא ישתנה לעולם, למרות הכל (Valedictory). האלבום מסתיים בהרצה מהירה של סרט ההקלטה לאחור, באמירה פשוטה של "רבותי, ההיסטוריה חוזרת".


Gentle Giant - The Power and The Glory (1974)
Gentle Giant - The Power and The Glory - 1974
ג'נטל ג'ייאנט - העוצמה והתהילה משנת 1974



בשולי הדברים נציין שיוני רכטר, אחד המעריצים הישראלים הבולטים של הלהקה, ביקש מהזמרת אסתר עופרים לעשות גירסת-כיסוי לבלאדה 'אספיריישנס' (Aspirations) בהופעותיה. השיר, בביצועה העדין, יצא לאור במסגרת אלבומה הכפול 'אסתר עופרים' בסוף שנות התשעים. בין המעריצים הגדולים ביותר של GG בישראל חשוב לציין את שלמה גרוניך, שהכיר אותם עוד בתחילת שנות השבעים וחשף את המוסיקה שלהם בפני המוסיקאי אבנר קנר. קנר, מצידו, שיתף פעולה עם רכטר באלבום 14 אוקטבות שבו מורגשות השפעות של GG. גם במוסיקה של להקת כוורת אפשר להרגיש את טביעות האצבע של GG, בעיקר בגלל המעורבות של רכטר בעיבודים.


סיבוב ההופעות של The Power and The Glory פרץ ללהקה את הדרך בארה"ב. מאז ועד היום, המוניטין האמריקני שלהם גבוה ביותר. מוסיקאים רבים בארה"ב הושפעו מהחדשנות שלהם, ונרשמה תופעה מפתיעה: להקות-חיקוי. יזדה אורפה (Yezda Urfa), הפי דה מאן (Happy The Man), האנדס (Hands) , ובשנות התשעים גם אקולין (Echolyn), הן רק חלק קטן ממחתרת מוסיקלית בכל רחבי ארה"ב, שניסתה להמשיך את המורשת של GG, ברמות שונות של הצלחה. באיטליה אפשר לציין, למשל, את להקת פי-אף-אם (PFM).


Derek Shulman - Saxophone (live)
דרק שולמן בהופעה על הסקסופון



החיכוכים בין תעשיית המוסיקה וחברי הלהקה נתנו את הכותרת לאלבום (ולשיר) "פרי האנד" (Free Hand), שהיה מריר ואופטימי בו זמנית: מריר לאור העובדה שחברת התקליטים ניסתה להגיד להם מה לעשות, ואיזו מוסיקה להקליט - אך אופטימי בגלל העתיד החדש שפתחו האמנים לעצמם. היה זה אלבום מוצלח ומצליח, קלאסיקה של ג'נטל ג'ייאנט, שיצר לאור בספטמבר 1975 לראשונה בחברת קריסליס (Chrysalis). המעבר לחברה זו אירע בעקבות הנסיון המר של המוסיקאים עם WWA, חברת-הבת של פונוגרם. המעבר לקריסליס היה טבעי, כיוון שהלהקה חיממה את ג'טרו טאל זמן רב, והאחרונה היתה השם המרכזי של קריסליס.


Gentle Giant - Free Hand 1975
Gentle Giant - Free Hand - 1975
ג'נטל ג'ייאנט - פרי האנד - 1975



שיר הנושא ('יד חופשית') הוא ירייה מכוונת-היטב אל WWA ומבט חייכני אל העתיד. הקטע 'מובייל' (Mobile) בוחן את אי-הודאות המלווה את האמנים בזמן סיבובי ההופעות, בעוד 'ג'אסט דה סיים' (Just The Same) מוקדש ליומרנותה של תעשיית המוסיקה. הקטע 'און רפלקשן' )On Reflection) שהולחן בצורת פוגה קלאסית, כלל כמה קטעים ווקאליים חסרי-תקדים במורכבותם, שאותם ביצעה כל החמישייה גם בהופעה חיה, ממש כמו הרכב א-קאפלה מקצועי. אחת מההופעות הללו, בניו-יורק של 1975, יצאה לאור בסדרת קינג ביסקיט (King Biscuit).


התקופה של פרי האנד היתה היפה, הפורייה והאינטנסיבית ביותר בתולדות GG. זאת כיוון שטרי איליס, מנהל חברת התקליטים 'קריסליס', עודד אותם להיכנס לקצב מהיר. הם יצאו לסיבובי הופעות נרחבים בארה"ב, אירופה ואפילו קצת באנגליה, לקידום האלבום. הם לא נחו לשבריר של שנייה: תוך שישה חודשים כבר הקליטו את האלבום הבא. החברים מצאו את עצמם נלהבים ומרוצים. בסופו של חשבון, הפך האלבום Free Hand לפופולרי ביותר שלהם, והגיע למקום ה-48 במצעד האמריקני. ההצלחה שלהם בארה"ב עודדה את מנהליהם הקודמים לנסות לעשות קצת כסף על GG ולכן בסוף 1975 יצא לאור בחברת פונוגרם האלבום ג'ייאנט סטפס (Giant Steps) שתיעד את חמש השנים הראשונות של הלהקה, בעזרת קטעים נבחרים מכל ששת אלבומיהם הקודמים.


Gentle Giant - Live on the King Bisuit Flower Hour - Japan Print - Recorded 1975
Gentle Giant - Live on the King Bisuit Flower Hour
Japan Print - Recorded 1975
ג'נטל ג'ייאנט - הופעה חיה במסגרת קינג ביסקיט פלאואר אאואר 1975



באותה שנה קיבלה GG הצעה לכתוב מוסיקה עבור הפקת הסרט 'רובין הוד'. כמה שירים הוכנו ואף הוקלטו, אך הפרוייקט לא יצא לפועל מסיבות שונות ומשונות. חלק קטן מן השירים מצאו את מקומם באלבומים מאוחרים יותר.


אחת מן ההופעות היותר-מרשימות של GG הוקלטה אז בבלגיה (1975) ברשת ZDF בגרמניה, כיום SAT1. ההופעה המלוטשת והאיכותית הזו, שאורכה פחות משעה, שודרה באירופה ונעלמה בארכיונים של התחנה. רק כמה שנים טובות אחר כך מצאו אותה מעריצים והחלו להפיץ אותה באופן מחתרתי. חברי הלהקה אמרו לאחרונה שהם שוקלים על האפשרות להוציא לאור את ההופעה הזו בוידאו, באופן מסחרי.


גארי גרין מצא את אהבת חייו, ג'ודי, מעריצה אמריקנית של GG. היא היתה אם חד-הורית ועבדה בדנוור, במועדון רוקנרול שבו הופיעו כל השמות הגדולים של שנות השבעים. גארי פגש אותה שם בשנת 1976, הם התחתנו והתמקמו באזור שיקגו, שם נמצאת המשפחה שלה. גרין, הבריטי שהתאהב בבלוז, הפך לאמריקני לכל דבר. קרי התחתן עם לסלי באנגליה.


זו היתה תקופה סוערת, שבה ניסו המוסיקאים (וחברת התקליטים החדשה שלהם) לפרוץ את השוק ולהגיע להצלחה בינלאומית. אל תוך לוח הזמנים הצפוף שלהם הם נאלצו לדחוף הקלטות לאלבום חדש, עם ציפיות גדולות מצד התקשורת והמעריצים, ציפיות מסחריות ניכרות מצד התעשייה – אך מעט מדי זמן-איכות ושלווה כדי לעשות זאת כהלכה.


Gentle Giant - Live In Portsmouth 1975
Gentle Giant - Live In Portsmouth 1975
ג'נטל ג'ייאנט - הופעה חיה בפורטסמות' 1975



Gentle Giant - Interview - 1976
Gentle Giant - Interview - 1976
ג'נטל ג'ייאנט - אינטרוויו - 1976
האלבום 'אינטרוויו' (Interview) דרש זמן-עבודה רב, אך קיבל רק ארבעה שבועות דחוסים של עבודה מטורפת. מסע יחסי הציבור ומבול הראיונות המשעממים שנאלצו לעבור קודם לכן (בעיקר בארה"ב, מול עיתונאים מגוחכים לעתים) השתקפו בצורה בולטת ביצירה. קרי, המלחין הראשי, מצא עצמו תקוע בתוך מרתף חזרות שומם באולפני אדוויז'ן (Advision) בלונדון, עם גיטרה וטייפ, בעוד שאר החברים מחכים לו ולכתיבתו. נוצר מצב שבו הלהקה לא פעלה כלהקה, אלא כמפעל עם פס-ייצור תחת ניהולו של מלחין יחיד. זו לא היתה הדמוקרטיה האוטופית של ימיהם הראשונים.


האלבום, שיצא לאור באפריל 76', נטף מרירות ועייפות. הוא עוצב כמו ראיון עיתונאי משועמם, הכיל טקסטים ציניים על תעשיית המוסיקה, העיתונות ומושג ההצלחה. דרק שר בשיר הראשון "בהתחלה לא היה לנו כיוון או דרך, ואחרי האלבום הרביעי מצאנו את הכיוון, בדיוק כמו היום". הציניות לא היתה אופיינית ללהקה, במיוחד לא בשנותיה הראשונות, וקיומה העיד על מצבו השברירי של הענק. קיומו היה בסכנה.


במקביל, חברת התקליטים החלה ללחוץ על GG להפוך את המוסיקה לקליטה הרבה יותר, בגלל הלחצים הסביבתיים (עלייתו של הפאנק, המיתון הכללי בתעשיית המוסיקה וההתמסחרות התקופתית), והדבר ניכר באלבומים הבאים, שחסרו את העיבוד המתוחכם והתעוזה ההרמונית.


גם עייפות החומר והשאיפה לרווחה כלכלית החלו לתת את אותותיה. חברי הלהקה ראו איך חברי להקת יס הופכים לאנשים עשירים, אמרסון לייק ופאלמר טסים במטוסי-פאר וזוכים לקהל עצום, ג'נסיס שוברים קופות וצוברים להיטים בהנהגתו של קולינס - ולא הבינו מדוע גם הם לא מטפסים לצמרת. הם באמת רצו להגדיל את משכורותיהם החודשיות, כדי לפרנס את משפחותיהם החדשות בכבוד המגיע להם.


רי שולמן התוודה בנושא זה: "באותה תקופה, זה היה מאוד קשה להבין למה זה קרה. במבט לאחור, אני מבין שהמוסיקה שלנו היתה הרבה יותר קשה מהמוסיקה שלהם, ובכל מקרה נוטים להיות הגיוניים יותר עם הגיל. באותה תקופה, כעסנו מאוד. היו לנו את המעריצים הכי נאמנים שיש, אבל לא היינו מרוצים בגלל שראינו להקות אחרות מגיעות להצלחה גדולה בתוך הזרם המרכזי, וזה מה שרצינו לעשות. בשביל זה הקמנו את הלהקה. לא רצינו להיות להקה אקלקטית כזאת. אנחנו נכנסנו לסיפור הזה כדי להיות להקת רוק מצליחה. משום מה, עשינו מוסיקה קשה מאוד, ונהנינו לעשות את זה. לא ראינו שום סיבה להתפשר על המוסיקה".


"חברת התקליטים שלנו באירופה היתה מרוצה, בגלל שהיינו חסכוניים והחזרנו את ההשקעה בנו. אבל אנחנו רצינו לגדול עוד ועוד. אבל עם המוסיקה שלנו, זה היה פשוט בלתי-אפשרי. מה עוד, שהמעריצים שלנו ממש כבלו אותנו. כשאין שיקולים מסחריים ברקע, האמן יוצר את המוסיקה הטהורה ביותר, וזה בגלל שאין לו אפילו קהל להתחשב בו. באלבום השני שלנו, למשל, עשינו מוסיקה טהורה".


Ray Shulman - Violin & Bass
ריי שולמן - כינור, באס, שירה



האלבום ה'חי' הרשמי הראשון והאחרון שלהם, 'פליינג דה פול' (Playing The Fool), יצא בינואר 77', אולי בתקופה העמוסה ביותר בקריירה שלהם. הלהקה היתה מגובשת להפליא על הבמה, יותר מאי-פעם. החומרים נלקחו משש הופעות שונות, במהלך סיבוב ההופעות האירופאי שלהם, בין ספטמבר ואוקטובר 1976. המוסיקאים בילו חודש באולפני אדוויז'ן (Advision) בלונדון, בו ערכו וסידרו את הקטעים. לעומת זאת, הפאנק כבר היה חזק ביותר, והחליש את השפעת האלבום עד למינימום, בעיקר באנגליה.


בגלל המדיניות הכלכלית החדשה באנגליה, שהפכה את נטל המס לכבד ביותר על כל עשירי המדינה (כולל כוכבי הרוקנרול הבריטיים), טסה לה הלהקה, כמו רבות אחרות, להולנד בשנת 1977 כדי להקליט את האלבום 'דה מיסינג פיס' (החתיכה החסרה; The Missing Piece). למעשה, הקשר עם אנגליה נותק כמעט לגמרי, והמושג 'אין נביא בעירו' התממש במלואו במקרה של GG.


'דה מיסינג פיס' סימן את הפעם הראשונה שבה הפגינה GG נסיגה ניכרת ברמת ההרפתקנות המוסיקלית שהפגינה. למרות שהיה חביב, הוא ממש לא המציא את הגלגל, וגם לא הכניס אותם למצעד הלהיטים. עלייתו המטאורית של זרם הפאנק (Punk) בלונדון ובניו-יורק גרמה לזעזוע בתעשיית המוסיקה. ריי שולמן תיאר זאת כ"בעיטה בשיניים". המצב החדש שנוצר יצר לחץ כבד על להקות רוק 'דינוזאוריות' מ"הדור הישן" להוכיח שהן כדאיות מבחינה כלכלית. מלבד הופעה אחת בתוכנית הטלוויזיה הנחשבת Sight And Sound של הבי-בי-סי בינואר 1978, הלהקה לא עלתה יותר על הבמה במולדתה.




השנים 1978-1979 עמדו בסימן של משבר, בעיקר בתחום ההופעות. במשך שנתיים אלו, GG כמעט ולא פגשו קהל בכלל. הגל החדש ששטף את אירופה וארה"ב לא נתן להם אפשרות לשרוד באקלים הקריר של סוף שנות השבעים.


הקו החדש שלהם, כפי שהשתקף היטב ב'דה מיסינג פיס', היה פשוט יותר, קרוב יותר למסורת - ומעט מצ'ואיסטי יותר. בעוד ריי התלהב מהצליל החדש והרענן של הפאנק ו'הגל החדש' (New Wave), קרי לא הרגיש בנוח עם האופנה המהפכנית, וסיפר כי "כמה מחברי הלהקה החלו להרגיש מתוסכלים מכתונת-המשוגעים שתפרנו לעצמנו...בגלל הטבע הבסיסי שלנו, הרגשנו מחוייבים לנגן מוסיקה נסיונית כל הזמן...אני לא אהבתי את השינויים בלהקה...באופן אישי לא התלהבתי להשתחרר מהמגבלות ששמנו על עצמנו".


זה לא היה אלבום גרוע: הקטע As Old As You're Young מכיל את המלודיות הימי-ביניימיות החביבות על המעריצים, בעוד הבלאדה האקוסטית Memories of Old Days מרגשת בדיוק כמו כל שיר מתוך Three Friends. אבל GG נפלה בין הכיסאות - המעריצים הרגישו שהאלילים דורכים במקום, בעוד הסינגלים ה'מסחריים' לא תפסו בקרב הקהל הרחב. ריי, במבט לאחור, מנתח את התקופה ואומר ש"אולי היינו צריכים להמשיך להיות אנחנו עצמנו, ולהתנגד לכל עצה מכל אדם אחר. אולי אם היינו נשארים נאמנים לקהל שלנו, היינו יכולים להמשיך לעשות דברים נסיוניים, אבל אי אפשר להחזיר את השעון אחורה. ולמרות זאת, כל שינוי קרה בגלל סיבה מסוימת. כל אלבום שיקף את מצב הרוח של הלהקה באותה תקופה". הקטע הסוגר (For Nobody) היה סוער, זועם ומהיר במיוחד - כמעט פאנק. אבל כמעט.


Gentle Giant - The Missing Piece 1977
Gentle Giant - The Missing Piece - 1977



השניים שבאו אחריו (Giant for a Day משנת 1978)(Civilian משנת 1980) כבר היו מאוסים למדי, ובמבט לאחור הודו חברי הלהקה שהקלטתם היתה טעות. לאמנים לא היה מספיק כסף (ולכן גם זמן, כיוון שזמן אולפן דורש כסף: מעגל קסמים שכזה) כדי להשקיע בחומרים המוסיקליים, והתוצאה הסופית היתה רזה ומאכזבת. בשנת 1979 עבר דרק שולמן להתגורר בלוס אנג'לס, והפך למנהל-בפועל של GG. הפרסונה העסקית שלו הכינה את הקרקע למשרתו העתידית.


מן האלבום Giant For A Day נבחרו שני סינגלים כדי להתחבב על הרדיו והקהל: הראשון היה Words From The Wise והשני Thank You. שניהם נכשלו. הקטע Friends הוא הפעם הראשונה והאחרונה שבה ניסה המתופף וות'רס להלחין יצירה בעצמו. גם נסיונו של קרי להלחין להיט פוטנציאלי בקטע It’s Only Goodbye לא צלח. בכלל, באלבום זה הורגשה נוכחות חזקה יותר של גיטרה לטובת הכחדה הדרגתית של הקלידים.


הכישלון המסחרי של האלבום באנגליה היה ברור-מאליו: חברת התקליטים לא עשתה מאמצים כדי לקדם אותו, והעובדה שחברי GG בחרו שלא להופיע במולדתם הכריעה את הכף לרעתם. התקשורת הבריטית לא טרחה להתייחס אליו (היא היתה עסוקה בפאנק). גם העטיפה המגושמת, שבה התבקשו המעריצים לגזור את פרצופו של הענק העדין וללבוש אותו כמסיכה, לא עוררה התלהבות אמיתית. בחורף של סוף 78' ותחילת 79' ניסתה GG לקדם את האלבום בארה"ב, ואז נאלמה דום. המכונה הפסיקה לעבוד.


Gentle Giant - Giant For A Day - 1978
Gentle Giant - Giant For A Day - 1978




שנות השמונים והתשעים - דעיכה ואלמוניות

Gentle Giant - Civilian - 1980
Gentle Giant - Civilian - 1980
האלבום האחרון, סיביליאן (Civilian), שהופיע באביב 1980, נכתב הוקלט כולו לראשונה בארה"ב. הוא גם היה הגרוע מכולם. העבודה נמשכה חמישה חודשים, באזור לוס אנג'לס. למעשה היה מדובר בהתחייבות חוזית שנכפתה על האמנים: הם היו חייבים לספק אלבום אחרון לחברת קולומביה בארה"ב וקריסליס באנגליה.


קרי מיניר, שבאותה תקופה כבר היה נשוי ואב לילדה קטנה, סבל קשות מתהליך העבודה החדש בסביבה הבלתי-מוכרת: "אני חייב לומר שממש לא אהבתי להיות שם. לוס אנג'לס בעיני היא מקום לא-נוח, אפילו די מאיים. השקענו ארבעה חודשים בכתיבת החומרים, וחודש אחד נוסף בהקלטות, אבל אין לי זכרונות נעימים מאותה תקופה". גם ריי חש תחושה דומה. שנים אחר כך יתאר את האלבום כ"אסון" ויוסיף ש"אפילו היום, אני לא יכול להאזין לו". דווקא וות'רס האנרגטי נותר נלהב בגישתו כלפי האלבום.


GG נפגשה בניו-יורק למטרות יחסי ציבור וקידום מסחרי, והתכוננו לסיבוב הופעות אביבי בארה"ב. קרי לא יכול היה לשאת את התחושה המכאיבה של הניתוק מן המשפחה, וסיפר לדרק על מחשבותיו לעזוב את ההרכב. בקשתו נפלה על אוזניים קשובות: דרק החליט שהוא רוצה להפסיק להיות מוסיקאי, ולהתחיל להרוויח כסף אמיתי בתעשיית המוסיקה. קרי ידע שהוא יכול להתפרנס בצורה מסודרת ומכובדת כמלחין ומעבד. דרק ידע שהאנשים בתעשיית המוסיקה לא יותר מוכשרים ממנו.


דרק וקרי מיהרו להודיע לשאר המעורבים בלהקה שהם מסיימים את הסיפור לתמיד. בלעדיהם, לא היה טעם להמשיך. בסיבוב ההופעות שהתלווה להוצאת האלבום האחרון, הם היו משועממים, מדוכאים ומאוכזבים. ההתפרקות היתה טבעית ביותר, אחרי עשר שנות פעילות ארוכות ומפרכות.


Gentle Giant 1980
הלהקה זמן קצר לפני הפירוק של יוני 1980
ההופעה האחרונה התקיימה ביוני 1980 בסן-פרנסיסקו, באולם וורפילד ת'יאטר (Warfield Theatre). עם סגירת העשור ותחילתה של סצינה מוסיקלית חדשה, חזר הענק העדין ליער המסתורי שלו ונעלם מן העין. קרי הודה לאחר מכן ש"הכימיה בינינו היתה חד-פעמית. אני לא חושב שאף אחד מאיתנו יצליח לשחזר אותה עם אף אחד אחר. זו היתה להקה מקצוענית לגמרי, עם שיתוף פעולה מוחלט ותמיכה הדדית אדירה".


דרק שולמן הפך למנהל מצליח בתעשיית המוסיקה - בתחילה בפולידור, אחר כך כנשיא חברת 'אטקו' (Atco) בניו-יורק, ואחר כך נשיא ומנכ"ל של חברת רואדראנר רקורדס (Roadrunner Records) בניו-יורק, המנהלת להקות רוק, מטאל ופרוגרסיב-מטאל. בקריירה הארוכה של דרק אפשר לציין, למשל, את העובדה שהוא גילה את בון ג'ובי, אחד מהשמות הרווחיים ביותר בתעשיית המוסיקה אי-פעם. פיל שולמן מנהל חנות מתנות ליד פורטסמות', לאחר שסיים קריירה בהוראה.


ריי עסק במוסיקה לפרסומות והפיק כמה להקות מצליחות כמו השוגרקיובס, הסנדייז ואיאן מקאלו - וגם הפסיק לנגן בבאס. כיום ריי מנהל את 'אורינוקו סאונד סורס' (Orinoco Sound Source), חברה להפקת מוסיקה למשחקי מחשב.


קרי עוסק במוסיקת גוספל באיזור קורנוול באנגליה, כיוון שתמיד היה למעשה אדם נוצרי מאמין, מלחין ומעבד מוסיקה לתוכניות טלוויזיה חינוכיות, וגם נותן שיעורים פרטיים במוסיקה. בשנים האחרונות עוסק קרי בניהול חברת אלוקרד מיוזיק (Alucard Music); שם הלייבל מבוסס על השיר השלישי באלבומם הראשון, ולמעשה זהו 'דרקולה' (Dracula) בהיפוך אותיות. החברה מטפלת בעיקר בזכויות היוצרים והתמלוגים של הלהקה, נושא כאוב שהוזנח מאוד בשנות השבעים והשמונים.


גארי גרין גר עם אישתו ליד שיקגו, ניגן בלהקות ובמועדונים ברחבי ארה"ב, אך עודף-נגינה הרסה את אצבעותיו. גם ניתוח שעבר לא שיפר את המצב באופן רציני, ובמשך שנים רבות לא היה מסוגל לנגן בצורה מקצועית.


ג'ון וות'רס גר כיום בכפר קטן ונידח בוויילס, ומתפרנס מעבודות שונות, כיוון שאיננו יכול כבר לתופף באופן אינטנסיבי כמו פעם. עד לפני כמה שנים הוא היה חבר להקת Man ולהקות מזדמנות אחרות, אבל כעת הוא אינו עושה זאת יותר (אשתו מורה). המתופף הראשון של הלהקה, מרטין סמית', נפטר בשנת 1997 בגיל חמישים.


בשנת 1994 הקים דניאל בארט, מעריץ מבוגר של הלהקה, אתר מעריצים חובבני באינטרנט הפרימיטיוי של התקופה, כמחווה ספונטנית. האתר התרחב עם השנים והפך למקור מידע בלעדי עבור המעריצים בכל העולם, כולל רשימת דיוור מכובדת (On Reflection) ומגזין מעריצים מודפס שיצא לאור בשם פרוקלמיישן (Proclamation). גם היום ניתן להירשם לרשימה ולרכוש מנוי למגזין.


Ray Shulman, Daniel Barrett (webmaster), Kerry Minear (London, 1998)
מימין לשמאל:
קרי מיניר, דניאל בארט (מנהל האתר הרשמי), ריי שולמן;
לונדון 1998



בשנות התשעים יצאו מחדש כמה מהאלבומים של הלהקה בארה"ב על גבי דיסקים. לכאורה, אירוע מבורך. אך לא לגמרי - חלק מההדפסות 'עקפו' את האמנים וקיפחו אותם כלכלית. חברי הלהקה לא קיבלו אפילו סנט אחד של תמלוגים. בעקבות המצב המאכזב הזה, החליטו קרי והשולמנים לקחת את הענינים בידיים ולהיות מעורבים בצד העסקי. כך, כאמור, קמה להקת Alucard Music. הם גילו, למשל, שהזכויות על האלבום In A Glass House שייכות להם, והוציאו אותו באופן עצמאי. הפעם דאגו שכל ההכנסות יזרמו ישירות אליהם, ללא מתווכים וגנבים ממוסדים.


הפתעה מיוחדת נרשמה בסוף שנות התשעים, כשמעריץ שוודי נלהב חפר בארכיונים של חברות התקליטים באירופה ומצא חומר מקורי של GG מהופעות והקלטות. בעזרת דניאל בארט (עורך האתר) ומעורבותם הפעילה של חברי הלהקה, נערך החומר ויצא לאור על גבי אלבום כפול תחת השם 'אנדר קונסטרקשן' (Under Construction). אלבום זה יעניין בעיקר מעריצים, כיוון שרוב החומרים כבר יצאו לאור בגירסאות אחרות, בשלות יותר. גם הקלטות מתקופת הבי-בי-סי יצאו לאור.


קאמבק? איחוד-מחדש? אין סיכוי. כל חברי הלהקה מתנגדים לכך מפורשות, במיוחד לאור העובדה שגארי גרין אפילו לא מסוגל לנגן כהלכה. המעריצים ייאלצו להמשיך לחפש הקלטות נדירות של הופעות ברחבי אירופה וארה"ב.


Gentle Giant 1979-1980
היו שלום ותודה על השירים



דרק שולמן סיכם: "יש לנו משפחות, יש לנו התחייבויות נוספות. יש אישה, ילדים וכלבים לפרנס. אפשר להמשיך לכתוב שירים באורך עשרים דקות, אבל זה חסר-אחריות. הייתי רוצה להתנהג כך, אבל אני לא". קרי מיניר תימצת את משמעות חייו לאחר התפרקות הלהקה: "לגדל שלושה ילדים, לגמור את החודש בתור מלחין שכיר, להיות מורה ומוסיקאי בכנסייה".


רק מעטים יודעים שאשתו של דרק שולמן קשורה בארגון צדקה יהודי הממוקם בישראל, ולכן הזוג (העשיר, יש לציין) טס לישראל מדי פעם כדי לפעול כאן למענו.


שנות האלפיים - התעניינות מחודשת

קהילת המעריצים של הלהקה תפסה תאוצה בזכות האינטרנט. רשימת הדיוור "און רפלקשן" המשיכה לצבור תאוצה. מגזין המעריצים (המכונה בסלנג המערבי 'פנזין') הרשמי של הלהקה, "פרוקלמיישן", ממשיך להתפרסם. אלבום המחווה "ג'ייאנט טרקס" של המעריצים יצא לאור. האתר הרשמי של ההרכב לא מפסיק לפרסם קבצי מוסיקה בהשראת הלהקה, קבצים, אייקונים, חולצות, מזכרות, כרטיסים ותמונות.


Gentle Giant - 2002 - Amsterdam
מימין לשמאל: קדימה - קרי מיניר (מחייך), גרי גרין (מגולח), ג'ון וות'רס (שפם);
מאחור - יהודה קוטון (מעריץ ישראלי) ומעריץ נוסף; מפגש מעריצים ביוזמת רשימת הדיוור
של ג'נטל ג'ייאנט, אמסטרדם 2002



בעקבות פריחת האינטרנט והגידול בעניין סביב הלהקה, הצליח העיתונאי והסופר הבריטי פול סטאמפ לחתום על חוזה לכתיבת ביוגרפיה שלמה ומקיפה, הכוללת ראיונות מסודרים עם חבריה. הספר יצא לאור במהלך 2005 וזכה להיענות גבוהה, בעיקר בזכות חנויות ספרים אונליין כמו אמזון. למרות שהביוגרפיה עצמה לא היתה מוצלחת במיוחד, המעריצים היו ונשארו רעבים לכל פיסת מידע ולכל רסיס של הכרה (והוקרה) באיכות המוסיקלית של ג'נטל ג'ייאנט.


Gentle Giant book by Paul Stump
ביוגרפיה של ג'נטל ג'ייאנט - מאת פול סטאמפ



במהלך 2004-2006 הוציאה ג'נטל ג'ייאנט כמה הופעות חשובות בפורמט דיוידי (dvd) עם בונוסים מעניינים. הראשונה, ג'ייאנט און דה בוקס משנת 2004, הציגה את ההופעה של הלהקה משנת 1974 ששודרה בתחנת הטלוויזיה הגרמנית זיי-די-אף (ZDF), והופעה נוספת בקליפורניה משנת 1975. במרץ 2006 יצא לאור דיוידי שני (GG at the GG) ובו ההופעה של הלהקה משנת 1978 באולפני בי-בי-סי במסגרת התוכנית "סייט אנד סאונד" ששודרה מתוך אולם ושמו גולדרס גרין היפודרום. האלבומים הישנים של הלהקה עוברים תהליך ארוך של 'רימסטר', ומודפסים מחדש בסאונד משופר.


לאחר מאמצים רבים מצידו של דרק שולמן, הלהקה רכשה את הבעלות על סרטי המאסטר לשני האלבומים הקלאסיים 'שלושה חברים' ו'אוקטופוס'. מהדורת רימסטר, עם קטעי בונוס, יצאה לאור ב-27 ספטמבר 2011. אלו בשורות מצוינות לחובבי הלהקה, שיזכו לשמוע את הדיסקים באיכות הטובה ביותר שהטכנולוגיה הנוכחית יכולה להציע.


Giant on the box - Gentle Giant DVD 2004
Giant on the Box DVD - 2004



GG on the GG - Gentle Giant DVD
GG on the GG - DVD - 2006



Kerry Minear 2005
קרי מיניר, מודל 2005
Ray Shulman 2005
ריי שולמן, מודל 2005
Gary Green 2005
גארי גרין מודל 2005
מקדם את ההוצאה המחודשת
של אלבומי הלהקה
לרגל חגיגות 35 להיווסדה



הדבר הקרוב ביותר לאיחוד אמיתי של ג'נטל ג'ייאנט התרחש במפתיע ב-2009, כאשר שלושה חברי הלהקה צירפו כוחות להקמת הרכב זמני. שם ההרכב: שלושה חברים (Three Friends), על שם אלבום מוקדם של הלהקה. ואלו החברים: קרי מיניר (קלידים); גארי גרין (גיטרה); מלקולם מורטימור (תופים). אל השלושה הצטרפו כמה שחקני חיזוק (רוג'ר קרי - בס; אנדי ויליאמס - גיטרה; ג'ון דונלדסון - קלידים; מיק וילסון - שירה). הלהקה מבצעת קלאסיקות של ג'נטל ג'ייאנט תוך נאמנות מירבית למקור. מיניר עזב את ההרכב זמן קצר לאחר הקמתו, אך הוחלף על ידי קלידנים כמו ג'רי סנקצ'וארי.

להקת ת'רי פרנדס, שהחלה להופיע באנגליה, הוזמנה מיד להופיע בארצות נוספות, ובמבחר פסטיבלי רוק מתקדם: שוודיה, קנדה, יפן, גרמניה וארצות הברית. הלהקה החלה את דרכה ב-2008 תחת השם רנטל ג'ייאנט (Rentle Giant). ההתלהבות הגדולה בקרב מעריצי ג'נטל ג'ייאנט התעוררה לחיים, מתוך ציפיה לאיחוד מלא בעקבות הביקוש המהיר. האחים שולמן אינם מעוניינים בפרויקט שכזה.


הישראלים נהנו משני אירועים בלתי צפויים באוקטובר-נובמבר 2012: כנס המעריצים הבינלאומי של הלהקה התקיים לראשונה בישראל; וחשוב מכך - להקת ת'רי פרנדז הופיעה בנמל תל אביב (מועדון רדינג 3), וביצעה כאן לראשונה את היצירות האגדיות של GG. המפיק הישראלי אד קוטון, בשיתוף אד הרסט, ניצלו את ההזדמנות שחלק מחברי הלהקה הגיעו לכאן, כולל קרי מיניר - ואירגנו הופעה חד-פעמית של ת'רי פרנדז. הלהקה ביצעה את מיטב החומרים מרוב האלבומים של שנות ה-70, במופע אינטימי ומרגש שהתקיים ב-2 בנובמבר 2012.


מארז 5 דיסקים של ג'נטל ג'ייאנט - זכרונות מימים רחוקים מארז נוסטלגי של 5 דיסקים יוצא לאור ב-6 באוגוסט 2013, תחת השם 'ממוריז אוף אולד דייז' (Memories of Old Days). המארז המכובד, שיוצא בחברת EMI מכיל חומרים מהשנים 1975-1980, בעיקר קטעים מהופעות חיות, בוטלגים, חזרות ודמואים. המארז מיועד כמובן למעריצים הכבדים ביותר, ומחירו ירתיע את המתחילים, אך טוב לדעת שנותרו עוד חומרים מעניינים שם בחוץ.


בשורה קשה היכתה את מעריצי ג'נטל ג'ייאנט ב-1 באפריל 2023: ריי שולמן איננו. ריימונד נפטר בלונדון בסוף מארס, בגיל 73, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה. משלושת האחים שולמן נותרו כעת רק שניים.


הביוגרפיה של ג'נטל ג'ייאנט עודכנה לאחרונה: אפריל 2023
הביוגרפיה פורסמה לראשונה באתר זה, בדצמבר 2001
בהכנת הביוגרפיה המקורית סייעו רבות יהודה קוטון, אריק חייט (ז"ל) וגולשים נוספים. תודה לכולכם!


 תגובות על ג'נטל ג'יאנט






ג'נטל ג'ייאנט - הענק העדין





אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com