ביוגרפיה של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור

מאת אסף כרמלי, אורי ברייטמן

Van Der Graaf Generator Band

הקריירה הסוריאליסטית אל ואן דר גראף ג'נרייטור (להלן בקיצור "ודגג") רצופה משברים של כוח-אדם והתנהלה בצילו הכריזמטי של מנהיגה פיטר האמיל. זהו סיפור של אי-ודאות קבועה והרפתקנות מסוכנת. זו אחת הלהקות החשובות ברוק המתקדם, שזכתה להצלחה ולמוניטין, אך גם סבלה מייסורים שהיו ממוטטים מוסיקאים רבים.

1967 "מחולל ואן-דר-גראף" (Van Der Graaf) הוקמה במנצ'סטר, אנגליה בתחילת 1968 על ידי פיטר האמיל, כריס ג'אדג' סמית', וקלידן בשם ניק פיירן. השם המוזר והמאיים נלקח מתוך המצאה של מדען אמריקני בשם רוברט ואן דר גראף (שאגב, מאיית את שמו Graaff ולא Graaf, אבל זה לא ממש חשוב). הרכב גרעיני זה זכה לבצע הופעה אחת בלבד, עם שתי רקדניות שרוב הזמן ניסו לחמוק משברי הבקבוקים שנזרקו לבמה מהקהל המאוכזב. סמית', שחבש באירוע מסיכת זאב אמר מאוחר יותר "זה היה אירוע מפחיד, שבו שום דבר לא קרה".


האמיל, דמות גמלונית, צנומה, זועמת ובעלת כריזמה של מנהיג פוליטי, היה ונשאר הרוח החיה מאחורי הלהקה; אדם משכיל, תולעת ספרים, בעל כושר ביטוי מצויין ויכולת פואטית גבוהה בהרבה מן הממוצע בעולם הרוקנרול. לרשותו עמד משאב יקר-ערך: קול נמוך, חורך וזועף, בעל מנעד דינמי וגמישות מפתיעה. הוא היה מסוגל ללחוש, לצעוק ולבעור כמו שרק סולנים מעטים ידעו; "מטרתי היא להיות ה'הנדריקס של השירה'", הצהיר בתקשורת. אפשר לומר שהוא היה ה"אדגן אלן פו" של הרוק המתקדם.


הטקסטים של האמיל הם מן הטובים שנכתבו בקאנון הפרוגרסיבי הבריטי. המילים שלו מחודדות, צורבות ומיוסרות. האווירה שהוא בונה היא אפילה, קודרת, פסימית ורוויה פחד קיומי עמוק. האמירות שלו ציניות, נבואיות, נוקבות. האמיל לא לוקח שבויים ולא מביט קדימה בתקווה. גם בקריירה שלו עם הלהקה וגם כשעבד לבד, לא חשש לחשוף את כל חייו האישיים בפומבי, להטיח דברי ביקורת קשים בסביבתו, ולהתערטל רגשית בפני מאזיניו האדוקים. אי אפשר להישאר אדיש כלפיו. הוא אוכל מנות גדושות של סרקזם קפוא לארוחת בוקר, וניזון מספרות גותית מצמררת לפני השינה.


באפריל של אותה שנה הופיעו האמיל וסמית' במועדון במנצ'סטר בשם Magic Village Club כמופע חימום של להקה אחרת, 'טירנזאורוס רקס'. קלטת דמו, שחלקה הוקלט בחוץ, בגשם, אשר הוגברה על ידי שני מקלטי טלביזיה, סידרה להם חוזה עם חברת התקליטים 'מרקורי' הבריטית.


כאשר השניים עברו ללונדון ופיירן נשאר במנצ'סטר, הם היו חייבים למצוא קלידן חדש. הוא אותר במהלך המתנה לתחבורה ציבורית. האמיל: "אחיו של היו בנטון (Hugh Benton) למד באוניברסיטת מנצ'סטר ונתקל בנו בתחנת אוטובוס. הוא אמר 'שמעתי שאתם מחפשים קלידן, ואחי מנגן על קלידים' וככה נפגשנו". באביב של 68' אירגנו אנשי חברת 'מרקורי' סשן נסיוני, שנכשל לאחר שנאמר להם שהם זקוקים לעוד חזרות. עד הקיץ היו לסמית' ולהאמיל כשלושים שירים מוקלטים.


הם חזרו לאותו אולפן לאחר חזרות, בסתיו, לעוד סשן, שגם הוא נכשל. האמיל: "אז ג'אדג' נסע לארה"ב, אני חזרתי לדרבי ובנטון מצא את שאר חברי הלהקה. הוא החליט לפרסם מודעה בעיתון International Times, כמו שהיה מקובל באותם ימים. כך הוא מצא את גיא [Guy Evans, המתופף] וטוני סטראטון סמית' [מנהל חברת התקליטים Charisma, שהחתים אחר כך גם את ואן דר גראף], שהכיר את קית' אליס".



VDGG 1968 lineup (L-R) Hammill, Smith, Banton, Evans, Ellis להקת The Koobas, שאליס היה חבר בה, היו מנוהלים על ידי סטראטון סמית'. הם היו כבר מנוסים בסצינה, ואפילו הופיעו עם החיפושיות בשנת 65'. לאחר התפרקות הלהקה הצטרף אליס לודגג כשהוא מנגן על באס.

הסינגל הראשון

באוקטובר 68 הקליטו הארבעה את הסינגל הראשון של הלהקה, שקיבל את הכינוי הבלתי-מובן "People you were going to / Firebrand" ובנובמבר כבר הופיעו בלונדון.


אוונס שמע שלהקה בלונדון מחפשת מתופף. באותה תקופה הוא אירגן פסטיבלים באונ' וורוויק (Warwick). הוא מצא את עצמו נבחן בדירה מעל חנות גלידה על ידי ג'אדג' ובנטון. האודישן היה מזוויע. למרות זאת, הוא התקבל. ב18- לנובמבר ביצעו חמישה שירים בתוכנית ה-Top Gear של הבי-בי-סי, וב27- הופיעו במועדון הMarquee- הלונדוני הידוע.


באותה תקופה עזב סמית' את הלהקה בפתאומיות. "הלהקה סבבה סביב פיטר, והרגשתי נחות, אז עזבתי". האמיל: "היו לו שירים, היו לי שירים, היו שירים שכתבנו ביחד, אבל ברגע שהפכנו ללהקה הוא החל לעשות פחות ופחות, וזה נורא תיסכל אותו".


בינואר 1969 יצא לאור הסינגל ונגנז לאחר שבוע בלבד, כאשר 'מרקורי' גילו שהוא יצא ללא ידיעתם. ההמשך היה לא פחות מייאש: לאחר מספר הופעות בחודש מאי, נגנב להם הציוד. האמיל: "צלענו, חיינו בקושי מכסף שהיינו לוקחים מהמשרד. ואז נגנב לנו הציוד בפעם הראשונה. לא רק שלא יכולנו להקליט, גם לא יכולנו להופיע. סטראט [סמית'] היה עסוק בארה"ב עם להקת The Nice". המצב לא היה יכול להיות גרוע יותר. לאחר הופעה אחרונה במאי, עם פינק פלויד, סטטוס קוו ופליטווד מאק, שבה השתמשה הלהקה בציוד מושאל, ודגג התפרקה בהרכבה דאז.

The Aerosol Gray Machine

האמיל: "עשיתי כמה הופעות סולו – ניגנתי 20 דקות בגיטרה אקוסטית. עכשיו שהייתי לבד יכולתי להקליט, וככה יצא האלבום הראשון של ודגג, The Aerosol Gray Machine – זה בכלל היה אמור להיות אלבום סולו". רבים ממעריצי הלהקה כלל ידעו על קיומו של האלבום, אלא לאחר שנים רבות.


בינתיים התפזרה הלהקה לארבע רוחות השמיים. אוונס הצטרף ללהקת The Misunderstood. "גיליתי שיש אודישן, והלכתי עם הצוות שלי, שהיה סתם מנופח, אבל אז זה עשה הרבה רושם להגיע עם שני רואדי'ס (פועלי-במה) שארגנו לי את הציוד. כשהגעתי, מצאתי שם את ניק פוטר (Nic Potter) על באס, ופחות או יותר אנחנו בחננו אחד את השני".



The Aerosol Grey Machine - 1969 האלבום 'ארוסול גריי מאשין' (Aerosol Gray Machine) הוקלט תוך יומיים, באולפני טרידנט (Trident) בלונדון, בסוף יולי 1969. האמיל, בעזרתם של אוונס, בנטון, אליס וחלילן מיסתורי בשם ג'ף פיץ', הקליטו את האלבום כולו בשני סשנים מרתוניים. האגדה מספרת שהכל נעשה בשתים-עשרה שעות בלבד. כתוצאה מהסשנים הללו, השתכנעו המוסיקאים שצריך לחזור לפעילות, עם חומר חדש שהוקלט לאלבום. האמיל היה עדיין חתום עם מרקורי, וסטראטון-סמית' לא רצה שהאחרים יחתמו גם, אז היה צורך לנהל משא ומתן מופרך.


בנטון: "אני זוכר שהדרך שבה הם [המשרד של סטרטון-סמית'] נחלצו מהחוזה היתה לכתוב למרקורי מכתב עם איזשהו אולטימטום, שלפיו הם חייבים לענות תוך שבוע, שזו הייתה דרישה חוקית, והם שלחו את המכתב למשרדי מרקורי, בידיעה שאין שם אף אחד. כמובן שהם לא ענו בזמן...". האמיל שוחרר מהחוזה שלו עם מרקורי, וכך יצא האלבום, כאלבום של הלהקה, בארה"ב בלבד. כמובן שהמכירות היו מינימליות. האמיל: "הם איכשהו הוציאו את זה כאלבום של ודגג, עם המון פירסום…במילווקי, ארה"ב".


עם צאת האלבום, החליט אליס לעזוב את הלהקה לטובת Juicy Lucy, להקתו של גלן פרננדו קמבל, חבר להקת Misunderstood עד לא מזמן. אז בוצע חילוף: אליס הצטרף אליהם, ואוונס ופוטר חברו ל'ודגג'. באותו שלב הצטרף דיוויד ג'קסון, שניגן על כלי נשיפה כמו סקסופון וחליל. ג'קסון: "הייתי בלהקה באוקספורד, וקיבלתי טלפון יומיים לאחר פירוק הלהקה. הטלפון צלצל (דבר שהיה נורא מוזר כי הטלפון היה אמור להיות מנותק) והשיחה היתה משהו כמו "בוא ללונדון והצטרף ללהקת Heebalob, להקתו של ג'אדג' סמית". הוא הסכים.


לאחר זמן קצר מאוד התפרקה להקת Heebalob, וג'קסון התקשר להאמיל. קלטת הדמו שהציג בפניו הרשימה אותו מספיק כדי שהאמיל יציע לג'קסון מקום בלהקה. ג'קסון:"עשינו כמה קטעים ביחד, אבל האמיל היה חייב לשכנע את האחרים, אבל הוא לא אמר כלום. אני בפירוש לא זוכר שבאו אליי ואמרו לי: 'אתה בלהקה'". ודגג עמדה על הרגליים.

The Least We Can Do Is Wave To Each Other

The least we can do
is wave to each other
1970 הלהקה היתה פעילה בתצורתה המורחבת, וסטראטון סמית' היה חייב למצוא להם חוזה הקלטה. עקב חוסר עניין מוחלט מצד חברות תקליטים אחרות, הוא החליט לעשות זאת בעצמו. וכך, האלבום The Least We Can Do Is Wave To Each Other היה הראשון שיצא בלייבל ההרפתקני של מר סטראטון סמית, 'כריזמה' (Charisma). הוא הוקלט בזמן קצר (11-14 דצמבר 1969) ויצא בפברואר 1970.


שמו של האלבום הוא ציטוט חלקי של האמן הבריטי ג'ון מינטון. הציטוט המלא: "כולנו שטופים ים של דם, והמעט שאנחנו יכולים לעשות זה לנפנף זה לזה". האלבום הוא סנונית המבשרת על בואה של ודגג, ומצביע על הסאונד הייחודי של הלהקה, שהלך והתפתח במהירות בתחילת שנות ה-70. הוא לא הטוב שבאלבומיה, אבל יש בו כמה רגעים מעניינים. גרסת הרימסטר מ-2005 שיפרה דרמטית את הצליל שלו.

העטיפה צוירה בידי פול ווייטהד (Paul Whitehead), שעבד עם 'כריזמה', וגם עם ג'נסיס. וייטהד המשיך לעבוד עם הלהקה ועם האמיל בעתיד.


בינואר 1970 חזרו חברי הלהקה להתארח בתוכנית 'טופ גיר' (Top Gear) של הבי-בי-סי. האמיל: "הסשן הראשון שלך באולפני בי-בי-סי הוא גם מבחן. אם נכשלת בו, לא תחזור לשם יותר לעולם. נשארנו פחות או יותר לבד, עם המפיק ג'ון אנתוני באולפני טריידנט (Trident) בשביל ההקלטות, ואפילו ב'כריזמה' אף אחד לא ממש ידע מה לעשות איתנו. אפילו סטראטון סמית' לא ממש קיבל את מה שהוא ציפה מהאלבום".


תקליט שדרים יצא באפריל 1970 לתחנות הרדיו. הסינגל הראשון, רפיוג'יז (Refugees) הפך תוך זמן קצר לקלאסיקה של הלהקה; זה שיר שמרני באופן יחסי, מתון ומרגש. השני, 'סירת מליון השנים' (Boat of millions of years), צורף לאלבום רק בגרסת הרימסטר של ורג'ן ו-EMI משנת 2005. ניק בהומור אופייני: "באותם זמנים היה מקובל להוציא סינגלים".


ודגג היתה חזקה בעיקר בהופעות חיות, והתפתחה בתחום הזה בקצב שבו יו בנטון יכול היה "לשפץ" אורגנים במיוחד בשבילם. לא משנה אם זה Vox, Farfisa או האמונד (Hammond), הוא היה מפרק אותם לחלקים ומרכיב אותם מחדש, ממלא אותם בדיסטורשן ופידבק, ומשמיע צלילים מזוויעים במיוחד.


זמן קצר לאחר מכן הגיע דיויד ג'קסון עם שני הסקסופונים שלו. הם זכו לגורל טכנולוגי זהה, דרך כל מיני מכשירים אלקטרוניים. בסוף התהליך הם הצליחו להשמיע בעיקר צווחות איומות. כזכור, מדובר בתחילת שנות השבעים, והדיסטורשן היתה עדיין המצאה רעננה ומהפכנית. צליל ההאמונד החרוך, בשילוב צמד הסקסופונים האלימים של ג'קסון (שנוגנו בו-זמנית גם בהופעות, טריק נאה של ג'קסון), הפכו יחדיו לסימן המסחרי הרשום של ודגג.



VDGG 1971 ההופעות החיות היו מאורע כאוטי. השירים הלכו לאיבוד באילתורים מופרעים, חזרו לחיים על ידי ריף מוכר, או יללת 'באנשי' מצידו של האמיל. בתצורה זו הופיעה הלהקה במספר רב של מקומות עד לאמצע שנת 1970. האמיל: "היו המון מועדונים בלונדון, אבל הכסף היה באוניברסיטאות, בגלל שלהם היה תקציב. במונחים של היום היה להם תקציב של כחמשת אלפים לירות לערב". ודגג התרוממה, למעשה, בזכות האקדמיה הבריטית.


בשלב זה עלה שכרם של חברי הלהקה מעשר לירות לשבוע לעשרים וחמש לירות. הם שברו את מחסום מאה הלירות להופעה אחת. האלבום זכה לכמה ביקורות חיוביות, והם ניגנו בכמה הופעות בחו"ל. דברים התחילו לזוז.


ניק: "פסטיבל מינכן בגרמניה היה טירוף מוחלט. לדעתי 99% אם לא 100% מהאנשים היו על סמים. נסעתי במונית עם ריק פרנל מלהקת 'אטומיק רוסטר' (Atomic Rooster) [בה תופף, אגב, קרל פאלמר מלהקת ELP לעתיד) ונסענו במהירות של מעל 100 מייל לשעה, זה היה פשוט מפחיד". גיא: "הסמים בדיוק חדרו לגרמניה, וכל מי שפגשת היה מסומם לגמרי". בנטון: "אף פעם לא הצלחנו למצוא את המלון, אבל ידענו טוב מאוד היכן היו בתי החולים".

H to He

H to HE, Who am the only one
1970 אלבומם הבא, "H to HE, Who am the only one" הוקלט גם הוא באולפני טריידנט, והניב שני שירים אטרקטיביים לרפרטואר ההופעות: 'לוסט' ו'קילר' (Killer ו-Lost). השם המוזר שנבחר לאלבום (השמות המוזרים כבר הפכו למסורת) נלקח מתוך הנוסחה הכימית המתארת את הפיכת המימן להליום, שהיא לדברי האמיל "התגובה האקסותרמית הבסיסית בשמש ובכוכבים, ולכן מקור האנרגיה העיקרי ביקום". השפעת הנחיתה על הירח וספרות המדע הבדיוני נתנה את אותותיה על האמיל, שכתב את כל המילים לאלבום.


הבסיסט ניק פוטר עזב באמצע ההקלטות. מדוע? בנטון טוען: "התקנתי על אורגן הפרפיסה שלי יציאת בס נפרדת כך שיכולתי להוציא צלילי בס תוך כדי נגינה. בדיעבד, אני חושב שזה עיצבן אותו". ניק: "הייתי נורא צעיר באותה תקופה, רק בן 17, ולא הייתי מוכן למה שעמד לבוא. אני לא מתחרט בכלל". גיא: "תמיד היה מתח בינינו, הלהקה אף פעם לא היתה יציבה. באותה תקופה הופענו הרבה, והיה ברור שכך הולך להיות".


ניק פוטר ניגן באס בשלושה מן השירים, בנטון ניגן באס בשניים האחרים. היתה גם הופעת אורח אגדית של גיטריסט 'קינג קרימזון', רוברט פריפ (ביצירה The Emperor In His War Room). האמיל: "הוא פשוט קפץ יום אחד כי הוא אהב את מה שעשינו". בנטון: "הוא אהב להקליט מבלי לשמוע את הקטע מבעוד מועד".


תוך כדי סיבוב הופעות, בעיקר באנגליה, שנמשך עד תחילת 1971 (ושבמהלכו הופיעו שוב בתוכנית 'טופ גיר' של הבי-בי-סי), יצא לאור האלבום H To HE בדצמבר 1970. הוא לא זכה לתגובה היסטרית במיוחד, ונדרש זמן רב כדי שיזכה למעמד הראוי לו. המהלך הבא של סטראטון סמית' היה לשלוח את שלושת הלהקות המוצלחות שלו לסיבוב ביחד, כחבילה אחת, תמורת שישה שילינג בלבד, או כפי שנקרא: "The Six Bob Tour" – ג'נסיס, לינדיספארן (Lindisfarne), וכמובן ודגג ידידינו.


ההופעה הראשונה בסיבוב היתה במועדון ליסיום (Lycium) בלונדון. ניק פוטר היה בקהל: הוא רצה לראות את חברי הלהקה מופיעים. ג'נסיס פתחו את הערב, אחריהם היתה הופעה בסגנון שירה בציבור של לינדיספרן, ואחריהם עלו לבמה 'ודגג', ולפי מיטב המסורת, הפדלים של הבאס באורגן של בנטון נשברו. כך מצא את עצמו פוטר עולה מן הקהל לבמה ומנגן, לאחר שהצליח להצליח לשאול לזמן קצר את גיטרת הבס של מייק ראת'רפורד [מלהקת ג'נסיס].


האמיל: "הפדלים של הבאס נשברו, אז פוטר ניגן איתנו. בהופעה השניה ההגברה הלכה בדיוק כשעלינו". גיא: "תמיד היו בעיות בהגברה. בחישובים של התקציב שלנו אף פעם לא נשאר מספיק להגברה. היו לנו מיקרופונים מיושנים, ולא היה לנו מיקסר. לואן דר גראף היו שני אודיו-מאסטרים באותה תקופה!". הקינאה היא דבר נורא.


האמיל: "הלהקות תמיד בחנו אחת את השניה, תמיד ניסו לגנוב את ההצגה. תחרות ידידותית, כמובן. מתוך כל חמש הופעות היו לנו שתיים בינוניות, שתיים נוראיות, ואחת ממש טובה. באותה הופעה, אנחנו היינו מנצחים".


לאחר ה-Six Bob Tour, נשלחה ודגג לסיבוב כושל בגרמניה. האמיל: "ניגננו נהדר, אבל ההופעות היו פשוט גרועות. הגרמנים פשוט לא קלטו מה שניסינו לומר". בנטון: "מישהו מהקהל צעק לנו 'תלכו להזדיין אתם והמוזיקה שלכם!'".


לאחר הדיכאון הגרמני חזרה הלהקה להופיע באנגליה במאי 1971. במסעותיהם ברחבי המדינה, הם בילו את רוב זמנם במסחרית שלהם, עם עצירה קצרה לעזור להאמיל להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו Fool’s Mate, עם עזרה מחברי להקת לינדיספרן ורוברט פריפ. האמיל החזיר לידידו ג'סטה כעבור 6 שנים, כאשר פריפ נקלע לקשיים בהקלטת אלבום הסולו הראשון שלו, Exposure. האמיל נענה לבקשת פריפ, מיהר לאולפן ועזר לו לסיים את העבודה. האלבום היה אוסף של שירים, חלקם מתקופתו של ג'אדג'.


האמיל: "באותה תקופה אני וג'קסון חלקנו את אותה הדירה. כל פעם מישהו מאיתנו היה הולך לטלפון בפינת הרחוב, מתקשר למשרד ושואל איפה מופיעים בסופשבוע". ג'קסון: "הופענו באוקסברידג' עם אלטון ג'ון, והוא לא היה מוכן להתלבש באותו חדר איתנו!". בנטון: "אני זוכר שאמרתי לו 'אתה קורא לזה נגינה על פסנתר?!'". הוא לא היה היחיד: גם חברי להקת ג'נטל ג'ייאנט התפקעו מצחוק לאחר שהפסנתרן הדגים להם את שיריו. טעינו, טעות, טועים.

Pawn Hearts

ביולי יצא Fool’s Mate תוך כדי סיבוב הופעות אינטנסיבי שבו הלהקה הופיעה כמעט כל יום, בכל רחבי אנגליה. בשלב זה החלה העבודה על האלבום פון הארטס (Pawn Hearts), אשר הוקלט לסירוגין בין יולי לספטמבר. החזרות נערכו בבית שסטראטון שכר במערב סאסקס (Sussex). הציוד הורכב, הושחת, ועבר התעללות כללית, על מנת שיפיק את הצלילים הרצויים. בנטון, ג'קסון וחברי צוות אחרים עבדו לילות רבים על מלחמים על מנת לסיים את עבודות ה"שיפוץ". גיא: "אהבתי את הדרך שבה העניינים הלכו באותה תקופה. היינו די משוגעים".


המתחים בלהקה הרקיעו שחקים, בעיקר בנושא השיר הארוך "מגיפת שומרי המגדלורים" (Plague of Lighthouse Keepers). האמיל הכין חלקים לשיר במשך תקופה ארוכה, בעיקר במושב האחורי של הרכב בו נסעו, ובניגוד לשיר Man-Erg אותו הם כבר בחנו בהופעות, לא היה לו מושג מה ייצא ממנו: השיר היה ארוך מדי, והחלקים לא התאימו אחד לשני. המורכבות של המוזיקה לא הוגבלה ל-Plague בלבד; שני השירים האחרים לא הולחנו במקצב הבסיסי 4/4 גם הם.


התוכנית היתה ש"פון הארטס" (Pawn Hearts) יהיה אלבום כפול, והצד השלישי יכיל שלושה שירי סולו, אחד לכל אחד מחברי הלהקה האחרים; הצד הרביעי יהיה 'ודגג' לייב באולפן, למרות שזה לא ממש לייב. הרעיון לא התממש. קטעי הסולו הוקלטו, ולא יצאו לאור עד לזמן כתיבת שורות אלה.


האלבום המפורסם ביותר של ודגג יצא באוקטובר 1971, והלהקה חזרה להופיע באינטנסיביות. בין היתר הם ביקרו שוב באולפני הבי-בי-סי, לסשן שכלל את ג'אדג' סמית' בשירה, בשיר שלו שנקרא Xmas Can Be Terrible. בינואר 1972 הפסיקה 'כריזמה' לממן את הלהקה בטענה שהיא איננה מסוגלת להתקיים. ג'קסון: "מתי לא היינו מסוגלים להתקיים? פספסתי את התקופה הזאת, או שלא הודיעו לי".


בפברואר יצא הסינגל Theme One / W. האמיל: "תחנת הרדיו Radio One טענה שזה השיר שלהם, והם סירבו להשמיע אותו למשך תקופה מסויימת". Theme One נכתב על ידי ג'ורג' מארטין, והיה בשימוש הבי-בי-סי, כפתיח לתוכניתם Friday Rock Show. 'ודגג' אימצו את השיר כהדרן, ונתנו לבנטון להשתולל על הקלידים. להם זה נראה רעיון טוב. האמיל: "זה היה ההדרן, וכל חובותינו מולאו, והוא היה חופשי להשתולל על 15 הפאזים שהוא בנה בשבוע שעבר".


בפברואר 1972 נפתח הסיבוב האיטלקי הראשון מבין שלושה. בניגוד לכל הציפיות, איטליה אהבה מאוד את 'ודגג', ואלבומם Pawn Hearts כבש את מצעדי המכירות (מקום ראשון!). הלהקה ניגנה מול קהל של אלפים, לא רק מאות מעריצים. אבל את פניהם קיבלו שם עם גז מדמיע ומפזרי הפגנות. איטליה היתה מקום אלים מאוד באותה תקופה, מסיבות שנפרט בהמשך.



מדבקת פרומו - ודגג היא לכולם בחודש מרץ התארחו בטלויזיה הבלגית. הם התבקשו לבצע את Plauge of Lighthouse Keepers, אותו לא ביצעו קודם, בוודאי לא בשלמותו, וגם זה היה כמה חודשים לפני הסיבוב באיטליה. השיר בוצע בשני חלקים, ובו ניתן לראות את האמיל מסתובב יחף באולפן עם כוס יין אדום ביד. בנטון: "לא חשבתי שנצליח. בשלב כלשהו ביקשתי שנעצור, כדי שאוכל לסדר את האורגן, ונמשיך מאותה נקודה". האמיל: "בשלב הזה כבר היינו מטורפים לגמרי". לימים יצאה ההקלטה הבלגית על גבי די-וי-די.


לאחר סיבוב קצר באנגליה, חזרו שוב לאיטליה לסיבוב שני, במאי 1972, שאחריו החלו חזרות לאלבום ולסיבוב הופעות הבאים, שכללו את השירים Black Room, A Louse Is Not A Home, ו- Ronceveaux שלא יצא.


ביולי החל הסיבוב השלישי. כל סיבוב הופעות היה אינטנסיבי, לפעמים עד כדי שתי הופעות בכל ערב, והמתחים בין חברי הלהקה הגיעו לשיאים חסרי תקדים. האמיל: "בסיבוב השלישי באיטליה, הסתובבנו בתור שלוש יחידות נפרדות – לג'קסון היו הנהגים שלו, גיא נסע במסחרית, ובנטון ואני היינו במכונית אחרת, ולמרות שלא ממש דיברנו, כל הזמן שיחקנו שח-מט".


מותשים מנטלית, ללא תמיכה כלכלית מחברת תקליטים, וללא תמורה כספית למאמציהם, חברי הלהקה החליטו לפרוש בשנית. באמצע אוגוסט 1972, התפרקה לה 'ודגג'. מדהים שזה לא קרה קודם.


האמיל: "בהתחלה חשבנו להתחלק שווה בשווה בכסף שנשאר, אבל מהר מאוד ירדנו מהרעיון הזה". אמרגנים איטלקיים הגו את הרעיון של 'ודגג' עם שלושה מוסיקאים בלבד, ללא האמיל. בנטון: "היו המון שיחות טלפון מאיטליה לשלושתנו, בהן אמרו לנו "יש לנו פיירו האמיליו, אתם תוכלו להיות ה'ודגג' החדשים באיטליה!"". ג'קסון: "לא הרגשנו שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. לי אישית לא היה את הביטחון לעשות את זה, וכמובן היתה הבעיה המוסרית". בוא נודה על האמת: בלי האמיל אין 'ודגג'. הוא כתב את כל המילים, את רוב הלחנים, שר את כל השירים, והחזיק את כל ההרכב על כתפיו הכחושות.

האמיל הולך סולו

בנטון ויתר על החיים בדרכים לטובת אהבתו לאלקטרוניקה, והלך לעבוד בחברת הגברה: "ויתרתי על מוסיקה למשך שנה בערך". האמיל לא בזבז אפילו רגע אחד. הוא המשיך בקריירת סולו, והקליט סדרת אלבומים גדולה ומפוארת שכללה את רוב, אם לא כל חברי ודגג. האמיל הופיע באיטליה בין דצמבר 72 לינואר 73. מסתבר שהיה לו הרבה יותר קל להסתדר לבד. אלבומו הראשון מאז ההתפרקות היה Chameleon in the shadow of the night, שיצא לאור במאי 73, וכלל את כל חברי הלהקה, עם שירים שהיו אמורים במקור להופיע באלבום הבא של ודגג.


ג'קסון: "בשנת 73' נגמר לי הכסף, ובדיוק התחתנתי. הציעו לי סיבוב באיטליה, רק אני והאמיל. הייתי צריך מזומנים, אז השגתי עבודה בתור נהג מסחרית". להקת לה אורמה (Le Orme) האיטלקית, מעין חיקוי נחמד של אמרסון לייק אנד פאלמר, ביקשה מפיטר האמיל שיכתוב את העלילה הדרמטית לאלבומם Felona E Sorona, שיצא לאור באותה שנה. הסיפור המביך-למדי מגולל את עלילותיהם של שתי פלאנטות יריבות.



לונג הלו 1973 באוגוסט 73 חברו שלושת פליטי הלהקה לפרוייקט ה- Long Hello, שהיה אלבום חופשי מלחצים, ובו נתנו לבנטון את ההזדמנות לבחון את האורגן הגדול ביותר שלו עד כה. בפברואר 74 הוציא האמיל לאור את אלבומו המשובח The Silent Corner and the Empty Stage, תוך כדי הופעות סולו נוספות, בין היתר כשהוא מחמם את ואן דר גראף בסיבוב הופעות שלהם בקנדה. בספטמבר של אותה שנה יצא לאור In Camera, קלאסיקה האמילית נוספת, ובאוקטובר הוחלט על איחוד מחדש של הלהקה.


האמיל, בנטון, ג'קסון ואוונס חברו יחד על מנת להקליט את אלבום הפרה-פאנק של האמיל Nadir’s Big Chance. בנקודה הזאת כבר הוחלט להתאחד מחדש כלהקה, ולכן שוב חזר הנושא של חברת תקליטים, מימון ומזומנים. לקחים הופקו: הם החליטו שהפעם ידאגו לעצמם יותר, ויפעלו בצורה "עסקית" יותר.


האמיל: "בתקופה הזאת נהיינו אנשי עסקים". גיא: "היה לנו משרד בעשרה פאונד לשבוע, ולפעמים אפילו מזכירות!". בנטון: "ואני, הטיפש, הייתי חייב לבנות אורגן חדש, כי זה שבניתי לפרוייקט Long Hello התפרק בהקלטות. אז הייתי חייב לבנות משהו". האמיל: "זה היה חלק מלהיות אנשי עסקים. בנטון היה חייב לבנות את אורגן חלומותיו, ובלוח זמנים צפוף".

ודגג חוזרים לפעול ביחד

Godbluff 1975 ודגג עשו חזרות בין ינואר לאפריל כאשר בנטון נשאר בלונדון, בונה לו אורגן. Nadir’s Big chance יצא לאור בפברואר 1975. הפעם הוחלט לכתוב חומר, לבצע אותו בהופעות, ורק אז להקליט אותו. וכך, חמושים בשירים שמאוחר יותר ירכיבו את אלבומם Godbluff, חומרים שיופיעו בעתיד באלבום 'סטיל לייף' (Still Life), וכמה שירי סולו של האמיל, יצאו הארבעה לדרך בחודש מאי. הם היו חייבים לשכור אורגן, כי בנטון עוד לא היה מוכן. האלבום Godbluff הוקלט ביוני, יחד עם Pilgrims ו- La Rossa שמאוחר יותר נכנסו לאלבום Still Life.


האמיל: "ערכנו בחירות דמוקרטיות בנושא השירים אותם נבצע בגלגול הזה של הלהקה, וכמה קולות קיבל השיר Killer? אפס!". התוצאה של הסיבוב הראשון הייתה סט של ארבעה שירים. בשיר Arrow בנטון ניגן על באס, האמיל הוסיף גיטרות חשמליות, ולנגינה של אוונס וג'קסון הייתה רמיזה קלה לג'אז. הם אפילו הוסיפו צ'ה-צ'ה באמצע Sleepwalkers. ביולי חזרו לאולפני הבי-בי-סי, לתוכניתו של ג'ון פיל.

גודבלאף

האמיל: "היתה מודעות נקודתית, כשהתאחדנו, שאנחנו בשום פנים ואופן לא רוצים לעשות אלבום המשך ל-'פון הארטס'. אם לשם כך התאחדנו, זה היה די חסר-טעם". האלבום גודבלאף (Godbluff) יצא באוקטובר 1975. הופעה של ודגג בצרפת מספטמבר, בה ניגנה את גודבלאף וצולמה בלי יותר מדי תאורה (ועם סאונד לא-סטריאופוני), יצאה על גבי די-וי-די בשנת 2003 על ידי חברת "קלאסיק רוק פרודקשנז" (Classis Rock Productions), ללא אישור הלהקה וללא תשלום תמלוגים. גם אחרי שהאמיל התקשר זועם ודרש זכויות יוצרים, לא הרבה השתנה.

אסון באיטליה + סטיל לייף

Still Life | 1976 חזרה לשנות השבעים: לאחר סיבוב הופעות ארוך, Still Life הוקלט בינואר 1976. ושוב חזרה ודגג לאיטליה, עם קהל מטורף, מהומות, גז מדמיע, הימלטות אל המכונית המסחרית. וכאן ג'קסון מספר את הסיפור המצמרר: "אף להקה בריטית לא הופיעה באיטליה כבר שנה, ופתאום חוזרת ה-להקה הבריטית; אתה יכול לדמיין איזו מהומה זה גרם. אני לא מומחה לפוליטיקה איטלקית, אבל ממה שהבנתי, הקומוניסטים לא אמורים להתכנס, וכדי לעקוף את החוק הזה הם מעלים קונצרטי רוק, ולפני שאפילו עלינו לבמה היה נאום, ואז החלו הצרות. העניינים יצאו משליטה כל כך, עד שאסרו על להקות בריטיות להופיע באיטליה".


"ההופעה הראשונה שלנו היתה בפאדובה, בשוק ענק סגור, עם זכוכיות בצדדים – מבנה מרהיב. בנו לכבודנו במה ענקית. ארבעתנו היינו במשאית, שהייתה במקרה הזה גם חדר ההלבשה, כשהבנו שעבדו עלינו: יכלנו לשמוע את הנאום הפוליטי של הקומוניסטים מהבמה. השתוללנו, צעקנו על האמרגן האיטלקי". זה לא עזר.


"בסוף עלינו על הבמה, והיה מתח ופחד באוויר. אחרי כמה דקות החלו להיזרק דברים לעבר הבמה. משהו כמעט ופגע בי, ובגיא. האמיל נפגע. הפסקנו לנגן, ירדנו מהבמה וחזרנו למסחרית. האמרגן התחנן שנחזור, אז חזרנו, והמשכנו לנגן, והקהל נעשה יותר ויותר פרוע. לבנה פספסה אותי בחצי אינץ', סקלו אותנו באבנים, וזה היה הסוף. הפסקנו שוב ורצנו חזרה למשאית. הנהג, שניסה להגן על הציוד הטכני, כנראה עיצבן אותם יותר מידי והם התנפלו עליו".


"הוא נכנס למשאית ונעל את עצמו בפנים, לא מודע לעובדה שאנחנו נמצאים מאחור. הוא החל לנסוע דרך ים של אנשים זועמים כשאנחנו נזרקים מצד לצד וצורחים לו שיעצור. הוא נסע ישר דרך קיר הזכוכית, והמשיך לנסוע עד שלבסוף עצר. בחיים שלי לא פחדתי כל כך כמו באותו ערב. באותו לילה התארחנו בבתים של חברים כי ידענו שלא יהיה בטוח לחזור למלון. ביום למחרת לא היו בעיות, אבל ביום השלישי ברומא היה קונצרט ענק מול 40,000 איש. זה היה מדהים, לעמוד על הבמה מול ים אינסופי של אנשים. אבל אז החלו הנאומים הפוליטיים. היו שם מאות שוטרים אגרסיביים חמושים. פרצה שריפה אבל כיבו אותה מהר".


"ביום למחרת היה לנו יום חופשי, ובארוחת הבוקר קיוינו להחליט מה עושים. הגיעה שיחת טלפון מאחד מפועלי הבמה, שבישר לנו שהמשאית ואיתה כל הציוד, כולו נגנב. הכל, כל מה שהיה לנו, כולל 'השניה'"; הוא מתכוון לגיטרה השניה של האמיל; הראשונה היתה 'Meurglys I' הארגסטורם שחורה, השנייה, 'Meurglys II', סטראטוקסטר כחולה אשר נגנבה באירוע הזה בשנת 75'. השלישית (שחורה), עליה שר האמיל בשיר The Songwriters Guildמופיעה על עטיפת אלבום הסולו של האמיל, Over.


"האמרגנים דרשו שנמשיך בסיבוב עם ציוד שכור, דבר שהיה בלתי אפשרי, אבל נראה שהמשאית שלנו נעלמה מעל פני כדור הארץ, בלי להשאיר עיקבות. האמרגן התעצבן נורא, אבל לא הסכמנו לנגן עם ציוד שכור. לאחר שלושה ימים של חיפושים נאמר לנו שמשאית נלקחה למגרש גרוטאות. וכשפועלי הבמה שלנו הלכו לבדוק אותה, הם פגשו שם אנשים עם מוטות ברזל. המשטרה המקומית לא הראתה רצון לעזור לנו. רק כשגילינו שהמגרש היה שייך בעצם למשטרה, העניינים החלו להסתדר".


ג'קסון: "הגענו למסקנה שכל זה נעשה בשביל להרוג את סיבוב ההופעות. וזה אכן קרה. נס קטן התרחש כשחזרנו, כשהם פירקו את מה שנשאר מהציוד שלנו הבנו לפתע שאחת הקופסאות שחשבנו שהיתה קופסת הגברה היתה למעשה הקופסא של ה'ואן-גוך' שלי: הציוד המותאם אישית שהיה כל מה שהוא ג'קסון, הסקסופון עם המקשים המותאמים, הפיקאפים האלקטרונים, אפילו הכובעים שלי. הכל היה שם".


אבל עדיין חברי הלהקה היו מזועזעים. "סיבוב שלושת השבועות שתוכנן, שהיה הסיבוב הכי גדול שתוכנן באיטליה עד כה, נגמר אחרי שלושה ימים בלבד. האמרגן איים עלינו כאשר ארזנו את החפצים שלנו. אנחנו בהחלט לא התכוננו להראות את פרצופינו שם שוב. האמיל היה שבור עקב איבוד הגיטרה שלו, והוא מיעט לדבר עם אנשים למשך הרבה זמן. רוח הלהקה נשברה". אך ודגג לא מתה.


באפריל 1976 יצא Still Life. האלבום היווה שיא חדש ללהקה. הכתיבה של האמיל הרקיעה שחקים, עם טקסטים כבדים הדנים במהות הקיום: שירים כמו La Rossa - Pilgrims שכבר נבחנו על קהל בתקופת Godbluff. האלבום הוקלט במאי באולפני רוקפילד. עוד ביקור קצר באולפני הבי-בי-סי בתוכניתו של פיל באפריל 1976, וחזרות לאלבום World Record באותו חודש, והלהקה שוב יצאה לדרכים.

Over + World Record

World Record 1976 ביוני-יולי 1976 בוצעו הקלטות לאלבום הסולו המזהיר של האמיל, Over, שבו ניגנו אוונס, פוטר והכנר גרהאם סמית'. באוקטובר יצא לאור World Record. העבודה סביב שלושה אלבומי ודגג ואלבום סולו אחד בשנה וחצי החלה להתיש את הארבעה שוב, אבל קודם הם הספיקו להגיע לארה"ב ולקנדה, עם רפרטואר שכלל קטעים של 40 דקות של שירים שחוברו יחד, וחזרתו של Killer, לשמחת הקהל שהיה מורעב למעט ודגג.


הם חזרו לאולפני הבי-בי-סי בנובמבר. משם, לסיבוב באירופה. בשלב זה נבנה האורגן הכי גדול של בנטון עד כה, HB1, והיה מוכן לשימוש. ההופעה האחרונה הייתה בסארברוקן, גרמניה. בנטון הכריז על עזיבתו בארוחת ערב. אך הסיפור לא נגמר כאן.






VDGG 1977 line-up הוחלט להמשיך כשלישיה, ובאופן סמלי הורדה המילה הרביעית משם הלהקה ("ג'נרייטור"): עכשיו 'ודגג' היתה סתם 'ודג'. ללהקה צורפו הכנר של להקת String Driven Thing גרהם סמית', שהופיע באלבום Over של האמיל, וכמו כן הם קראו לחברם הוותיק ניק פוטר. החמישיה הרעננה החלה לעשות חזרות בינואר-פברואר 1977.


בשלב זה החליט ג'קסון לעזוב, בגלל מחויבויות משפחתיות והצורך ליציבות כלכלית. זאת הייתה מכה קשה, אבל הסיבוב כבר היה מוכן. וכך, הם יצאו לדרך, ניגנו שירים של 'ודגג', 'ודג' וקטעי סולו של האמיל. האלבום "אובר" (Over) יצא לאור באפריל, ובאותו חודש הופיעו בבי-בי-סי.

















The Quiet Zone / The Pleasure Dome
1977 במאי-יוני, שלהי תור הזהב של עידן הרוק המתקדם, הוקלט האלבום היחיד והמשובח של ההרכב החדש: The Quiet Zone / The Pleasure Dome. גיא: "לקח למעריצים קצת זמן להתרגל, אבל זה עבר". הוא יצא בספטמבר. גיא: "זה היה אלבום נטול-לחצים, וזה סיפק את הצרכים של חברת 'כריזמה' כי הוא נשמע מודרני".


באוגוסט 1977 ארגנו החברים אודישן לצ'לן, והצטרף צ'רלס דיקי. חזרות נערכו באותו חודש בתצורה המורחבת, ולאחר מכן שוב חזרו הם לדרכים, עם עצירה באוקטובר באולפני הבי-בי-סי. גיא: "העניינים כבר נהיו מסוכנים, אבל על ידי הפיכתנו לחמישייה זה עזר למתן את העניינים קצת". האמיל: "העניינים החלו להידרדר עם 'כריזמה' באותה תקופה".

Vital

Vital - 1978 תוך כדי הופעות ללא הפסקה, הוקלטה בינואר 1978 ההופעה שיצאה באלבום Vital במועדון ה’Marquee’, על מנת להכניס קצת מזומנים, עקב בזבוזים וטיסות במטוסים פרטיים. בפברואר של אותה שנה יצא האמיל לסיבוב הופעות סולו, וממרץ עד מאי, לסירוגין, הקליט את אלבומו המפורסם The Future Now. הלהקה חזרה להופיע ממרץ עד יוני, כאשר ביולי יצא Vital.


אלבום ההופעה הכפול הציג את הצד החי של 'ודג'; דיויד ג'קסון מופיע בחלק מהשירים. לרוע המזל, עקב בעיה טכנית, הערוץ שעליו הוקלט ג'קסון לא יצא טוב בהקלטות, ולכן הפיקו את הנגינה שלו מהערוץ של אוונס. בשלב זה, הלהקה החליטה לפרוש סופית. מערכת היחסים עם כריזמה התרסקה. גיא: "החלטנו להפסיק כל עוד הולך טוב, כל עוד אנחנו בשליטה". סוף שנות השבעים היה גם סופן של להקות רוק מתקדם רבות וטובות. 'ודג' לא היתה לבד.

שנות השמונים - פירוק

לאחר פירוק הלהקה המשיך האמיל בקריירת סולו עניפה, אשר במהלכה שמר על קצב קבוע של אלבום בשנה, עם הרבה הופעות אורח של חבריו ללהקה. בתחילת שנות השמונים הרכיב להקה בשם K-Group שכללה בין היתר את ניק פוטר וגיא אוונס. הוא הופיע עם להקת Stranglers, חימם את 'מריליון', שיתף פעולה עם להקות ניו-וייב כמו Random Hold ו-Ludus.


בשנת 1983 ביקר בישראל עם דיויוד ג'קסון בסיבוב מוזר למדי, שכלל גם את יוון. הם ביצעו בארץ מספר הופעות שאחת מהן הוקלטה לגלי צה"ל, אבל אף פעם לא שודרה, ואף התראיין ברדיו.


כששאל האמרגן הישראלי שוקי ווייס את מוכרי התקליטים כמה אנשים יבואו להופעה, אמרו לו "בערך שמונה". למעשה, להופעה ב'קולנוע דן' בתל אביב, נדחסו בין 700 ל800 אנשים, שתוכנן במקור ל-500 "אנשים נושמים".


האמיל הופתע לשמוע את הקהל שר ביחד אתו את השירים, ולכן הם שינו את רשימת השירים בכל ערב. האמיל תיאר מאוחר יותר איך הוא וג'קסון תיכננו אחרי כל הופעה את הערב הבא, במטרה "להתקיל" את הקהל במשהו שהוא לא מכיר. לשלוש ההופעות שתוכננו התווספה הופעה רביעית עקב הביקוש.


לאחר חזרתו לאנגליה כתב בכתב-העת המפורסם של הלייבל שלו 'סופה סאונד' (Sofa Sound), בינואר 1984: "כרגע חזרתי מישראל... אני עדיין צריך לעכל את החוויה של למצוא קהל כל כך חם ונאמן בכזאת ארץ זרה, וכמובן את חוויית הארץ הזרה כשלעצמה". עם השנים קיבלה ההופעה מעמד מיתולוגי בארץ, בעיקר בגלל נדירותה.


באוגוסט 1984 חזר האמיל לישראל עם להקתו קיי-גרופ (K-Group). ההופעות הישראליות הללו נמכרו לקהל כהופעות איחוד של 'ודגג'. ניגנו על הבמה פיטר האמיל, ג'ון אליס, ניק פוטר וגאי אוונס. רוב הקטעים שבוצעו על הבמה נלקחו מאלבומי הסולו של האמיל. דיויד ג'קסון לא השתתף ב'איחוד' הזה. מבקר המוסיקה של 'מעריב', יוסי חרסונסקי, כתב ב-16 באוגוסט על ההופעה שראה אמש:

"להקת 'ואן דר גראף גנראטור' שהתאחדה במפתיע לצורך הופעות בלעדיות בקולנוע 'דן' בתל אביב, מנגנת רוק לא קונבנציונאלי. בשנים שחלפו מאז התפרקה הלהקה, לא נעשה הרוק המתקדם שלה מיושן...המעברים מפתיעים מאוד. נדמה לעתים, שהטקסטים הלא-קלים מאפילים על המוסיקה ואתה נדרש לריכוז רב. הסגנון שלו [של פיטר האמיל; א.ב.] תיאטרלי, אבל אין הוא עושה שום מחוות לקהל. הוא שר את שיריו הארוכים והמורכבים כאילו הוא בודד על הבמה...התוצאה: רוק ארוך, מעין גל חדש 'מתקדם', שנועד למי שבא להקשיב, לא לרקוד"

דני בלושטיין כתב גם הוא על המופע, ב'מעריב' (20 אוג' 1984):

"המתופף גאי אוונס התגלה כאחד ממתופפי הרוק הטובים ביותר ששמעתי. ג'ון אליס הגיטריסט וניק פוטר על הבאס הוכיחו, שהגיל אינו מהווה מגבלה כשעל הכתפיים נח ראש יוצר ובעל פתיחות מוסיקלית...לפיטר האמיל אין ג'סטות של כוכב רוק. הוא שקוע במעין טרנס היפנוטי, וגוון הקול שלו משתנה מרכות כמעט אופראית לצריחה מעוותת של סיוט"

ב-1991 יצא לאור אלבום שהאמיל וג'אדג' עבדו עליו במשך 13 שנים לסירוגין, בשם The Fall of the House of Usher, אופרת-רוק יומרנית ושנוייה במחלוקת, המבוססת על סיפור קצר ומפורסם, 'מפלת בית אשר' מאת אדגר אלן פו. ב-1999 הוציא גרסה ערוכה מחדש ומתוקנת של אותו אלבום.


'ודג' חזרה להופעת איחוד אחת ויחידה בשנת 1996, בהופעה שזכתה לשם "יוניון צ'פאל קונצרט" (Union Chapell Concert), על שם המקום בו הופיעו. זה היה אירוע לא מתוכנן; ההופעה הייתה אמורה להיות של האמיל וג'קסון. אוונס היה שם עם הלהקה שלו, ובנטון הצטרף ברגע האחרון. הם ניגנו רק שיר אחד ביחד: Lemmings. ההופעה יצאה רשמית על דיסק כפול.



ודגג מודל 2000
משמאל לימין: ג'קסון, אוונס, האמיל, סמית', בנטון בשנת 2000 יצא אלבומו של ג'אדג' Curlys Airships אודות אסון ספינת האוויר R101 בתחילת המאה הקודמת. באלבום מתארחים האמיל, ג'קסון והיו בנטון, עם אורגן מיוחד שהוא בנה, כמובן. לאורך כל הזמן הזה המשיך האמיל להקליט ולהוציא לאור אלבומי סולו, ללא הפסקה.


האמיל שב לישראל לשתי הופעות סולו בשנת 1996, ואף העניק כיתת אמן. ביקור נוסף התקיים במרץ 2001 לשלוש הופעות (מרכז עינב ואולם נוגה בת"א, ומועדון הסיטי-הול בחיפה) עם הכנר סטיוארט גורדון, וראיון בגל"צ עם יואב קוטנר.

פיטר האמיל היה אחד האמנים הבינלאומיים היחידים שהעזו להופיע כאן בעיצומה של תקופת האינתיפאדה השנייה. קטעים מן ההופעה הישראלית של האמיל וגורדון ניתן לשמוע באלבום Veracious שיצא בפברואר 2006, והכיל קטעים נבחרים מהופעות חיות.

VDGG - Present - 2005 - 2CD האיחוד של ואן דר גראף

להקת ואן דר גראף ג'נרייטור הודיעה בפתאומיות על איחוד בסוף נובמבר 2004. המעריצים הופתעו לשמוע על תוכניותיה של ודגג לשנת אלפיים וחמש: אלבום כפול חדש (פרזנט - Present) וסיבוב הופעות אירופאי שהקיף את לונדון, מילאנו, רומא, גינואה, לסטר, ליברפול, פריז, סיציליה, אתונה, אמסטרדם, סנט פטרבורג, מוסקבה, לברקוזן, גלאזגו, מנצ'סטר, האג.

השמועה עברה מפה לאוזן במהירות רבה, ומעריצים רבים מכל בירות אירופה, בעלי שיער שיבה וכרס מפותחת, החלו לגשש באינטרנט כדי למצוא כרטיסים פנויים. הסיבות לאיחוד לא היו מסחריות, ונבעו -- כרגיל אצל ודגג - מצירוף מקרים של מפגש אינטרסים קצר-מועד.

צילומי וידאו מהופעת האיחוד 6 מאי 2005, רויאל פסטיבל הול, לונדון צילום ועריכה: אסף כרמלי

ודגג בטלוויזיה הגרמנית

פיטר האמיל, לברקוזן 2005 אחת מן ההופעות של ודגג במהלך 2005 צולמה ושודרה פעמיים, במסגרת התוכנית "רוקפאלאסט", בתחנת הטלוויזיה הגרמנית WDR, בעיר לברקוזן. כמצופה אצל הגרמנים, איכות הצילום במופע זה היתה מושלמת. הלהקה שילבה בין קלאסיקות מן העבר ובין רוב הקטעים מן האלבום החדש, "פרזנט".

ודגג השתוקקה להוציא את המופע על דיוידי בהקדם האפשרי, אבל בעיות משפטיות סביב זכויות יוצרים על ההקלטה מנעו ממנה לצאת לדרך. ההקלטה דלפה לאינטרנט בשנת 2007 בשלמותה, להנאת המעריצים. עצוב לומר, אבל זו הפעם הראשונה שהופעה חיה של ודגג צולמה כמו שצריך: רזולוציה גבוהה מאוד, סאונד אולפני מוקפד. האמיל הודיע שיש סיכוי להוצאת הדיוידי, ע"י חברה אמריקנית המחזיקה את הזכויות על האירוע.



דיויד ג'קסון, לברקוזן 2005 סיבוב ההופעות היה קצר מן המצופה, בין השאר מפני שחברי הלהקה לא רצו להתיש את עצמם יותר מדי, ומפני שלא ידעו להעריך מראש את הביקוש לכרטיסים. מי שלא מיהר לקנות כרטיס טיסה - החמיץ אירוע חד-פעמי. הופעת האיחוד באולם ה"רויאל פסטיבל הול" של לונדון מתאריך 6 במאי 2005, יצאה על גבי דיסק כפול במרץ 2007, תחת השם "ריל טיים" (Real Time).

האיחוד של ודגג לא הגיע לישראל מפני שאחד מחברי הלהקה סירב לטוס אלינו, כנראה מסיבות פוליטיות; הוא לא הראשון, ובוודאי לא האחרון. יוזמה הפקתית שנמשכה מספר חודשים הסתיימה באכזבה, וחובבי ודגג בישראל נאלצו לוותר על החלום. האמיל המשיך להופיע עם סטיוארט גורדון גם במהלך 2006.


על ההופעה הלונדונית של ודגג, ב-5 ביולי (שפרדס בוש אמפייר) כתב גיא בניוביץ' עבור Ynet בישראל: "ואן דר גראף היא להקה שמעולם לא צברה קהל המונים בסצינת הרוק המתקדם. אבל להבדיל מלהקות רבות אחרות של העידן ההוא, שהצליל הנפוח והבומבסטי שלהן התיישן ונשמע היום עבש, ודגג היתה בשיאה מופת של רוק רזה, עצבני, שנע בין יגון לאושר במקצבים מסתחררים. למעריציה המושבעים היא מהווה דוגמא למוסיקה טהורה, שנשענת על טקסטים מורכבים (שילפו את מלוני אוקספורד...) שאינם מתכתבים כלל וכלל עם המוסיקה המסחרית הרגילה. זה לא מקרה שהאמיל הודה בראיון ל-ynet שהלהקה מעולם לא היתה עסק מסחרי רציני. זו פשוט לא היתה המטרה".



ודגג - הביוגרפיה ביוגרפיה רשמית של להקת ואן דר גראף יצאה לאור בנובמבר 2005, באנגליה. שני מעריצים כבדים במיוחד של ודגג, ג'ים כריסטופולוס ועמיתו פיל סמארט, הצליחו להפתיע אפילו את חברי הלהקה על ידי חשיפת פרטים רבים על תהפוכותיה בשנים 1967 ועד 1978. גאי אוונס אמר ש"זה היה מרתק לגלות כמה לא ידעתי על הלהקה שבה הייתי". לאורך 327 עמודים, ובעזרת 300 תצלומים, התגלה לראשונה הסיפור של ודגג בצורה כרונולוגית מכובדת.


האלבום פרזנט של ואן דר גראף הכיל שירים חדשים ברוח תחילת שנות השבעים, עם הסאונד האנלוגי של פעם, יחד עם אילתורים אינסטרומנטליים לפי מיטב המסורת המפחידה והמאיימת של ואן דר גראף הקלאסית. בסוף 2005 הודיע פיטר האמיל, שהספיק לעבור התקף לב בסוף 2003, על הפסקת סיבוב ההופעות של 'פרזנט' ופירוק נוסף של ודגג. היא התאחדה שוב, במפתיע, ב-2007 והופיעה באפריל.


במהלך השנים 2004-2007 היה עסוק פיטר האמיל, בין השאר, גם בפרויקט ה"רימסטרים" (remasters) של כל אלבומי ודגג, בנוסף לחלק מאלבומי הסולו שלו. הדיסקים של ודגג, במהדורתם הראשונה, סבלו מרימסטר בעייתי. התוצאה: איכות סאונד מאכזבת ביותר, עם "היס", "דיסטורשן" וכל מה שלא צריך. פרויקט הרימסטרים ניקה את ההקלטות, הוסיף קטעי בונוס, חוברות עם מידע והסברים -- ושידרג את הקטלוג הודגגי (וההאמילי) בצורה משמעותית.



TriSector - 2008 ביום שני, 17 מרץ 2008 נקבע תאריך היעד לאלבום החדש של ודגג, "טרייסקטור" (TriSector). ודגג הצטמצמה לשלישיה: ג'קסון בחוץ, בעוד האמיל, בנטון ואוונס חוזרים למצב "ודג" בו התנסו בעבר. האלבום מכיל תשעה קטעים, אחד מתוכם אינסטרומנטלי.

מי שהחל להספיד את ודגג לאחר אלבום ההופעה החיה "ריל טיים" מ-2007, שתיעד הופעה ב'רויאל פסטיבל הול' בלונדון מ-2005, מגלה להפתעתו שההרכב חי ונושם כמעט כמו בשנות השבעים היפות.


ודגג הפתיעה שוב כאשר הוציאה ביוני 2009 דיוידי מהופעה במועדון ה'פרדיזו' באמסטרדם, שהתקיימה ב-14 אפריל 2007. הקהל האמריקני זכה לראות את האמיל וחבריו לראשונה מאז 1976, כאשר הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ארוך ושאפתני מכרגיל.



A Grounding in Numbers
2011 אלבום האולפן 'גראונדינג אין נאמברס' (A Grounding in Numbers) שיצא לאור ב-14 מרץ 2011 הגיע משומקום, למרות שהמעריצים הכבדים ידעו שהלהקה נכנסה להקלטות באביב 2010. למרבה הצער, דיויד ג'קסון עדיין בחוץ לסיפור, והלהקה היא עדיין שלישייה. אבל מתברר שהיא מסתדרת בכלל לא רע בלי ג'קסון.


דיוידי נוסף, באורך שעה וחצי, מתעד הופעה חיה באולפני מטרופוליס, מדצמבר 2010 במסגרת סדרת 'קלאסיק רוק לג'נדס', עם תאריך יציאה לאור של 23 מאי 2011. הלהקה שילבה בו קלאסיקות עם כמה יצירות חדשות, ולמרות שה'טריו' איננו מרשים כמו הקוורטט הקלאסי, מבחינה ויזואלית זהו אחד המסמכים היותר-טובים של ודגג אי-פעם.


השלישייה האמיל-באנטון-אוונס יצאה לסיבוב הופעות בחודשים מרץ-אפריל 2011. תעשיית המוסיקה השתנתה: עכשיו כבר אי אפשר לעשות כסף ממכירת אלבומים. הלהקה בחרה למכור כרטיסים להופעות כדי להכניס קצת כסף ולהנות מהתגובות הטובות של גרעין המעריצים. בין השאר הופיעה באנגליה (כמובן), סקוטלנד, הולנד, גרמניה, צ'כיה ואיטליה.


האלבום האינסטרומנטלי 'אלט' (ALT) שיצא ב-25 ליוני 2012, קיבל ביקורות נוראיות. הוא הכיל 14 קטעים, רובם בלתי-מבושלים, של השלישייה האמיל-באנטון-אוונס. רוב האלבום מורכב מאילתורים שלא התגבשו לכדי יצירות שלמות. חלק מן המבקרים טען שזה בכלל לא נשמע כמו אלבום של ודגג, אלא יותר בכיוון של פינק פלויד בתקופת 'אומה-גומה'. התמונה המתקבלת ממעריצי ודגג, היא שמאז 1976 הלהקה לא חזרה לעצמה. שבע השנים הטובות, שהחלו ב-1970, לא ישובו עוד.


ניק פוטר נפטר ב-16 ינואר, 2013. הוא היה בן 61 במותו. סיבת המוות, ככל הנראה: דלקת ריאות שהסתבכה. הוא מתועד כבסיסט של ואן דר גראף ג'נרייטור ב-4 אלבומים, בשנים 1970, 1977 ו-1978. מעבר לכך, הוא מופיע ב-14 אלבומי סולו של פיטר האמיל.



מרלין אטמוס
(2015) אלבום כפול בהופעה חיה הפתיע את מעריצי ואן דר גראף ב-2 בפברואר 2015. 'מרלין אטמוס' (Merlin Atmos), שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות האירופאי (יוני-יולי 2013), כולל בין השאר את האפוס הנדיר 'א פלייג אוף לייטהאוס קיפרז', שלא בוצע בשלמותו מאז 1971.

הטריו המוכר והידוע של האמיל, בנטון ואוונס, תועד כאן לראשונה מאז 'ריל טיים' שיצא ב-2007. הקטע הפותח בדיסק הוא אפוס נוסף, 'פלייט' (Flight) של האמיל, מאלבומו 'בלאק בוקס' מ-1980. גם בהופעה זו מורגש חסרונו של ג'קסון, אך השלישיה בהחלט מנסה לפצות על חסרונו בעזרת ביצועים מהודקים ורבי-עוצמה, שדורשים מכל אחד מחברי הלהקה להוציא מעצמו את המיטב.


אוסף כפול של ודגג מהקלטות לבי-בי-סי בשנים 1968-1977 יצא לאור בסוף אפריל בחברת 'יוניברסל'. תחת השם 'אפטר דה פלאד' (After the Flood), מכיל הדיסק הכפול 22 קטעים שהוקלטו בסשנים עבור ה-BBC ברימסטר חדש, חמישה מתוכם לא יצאו לאור עד היום.



נא לא להפריע
דו נוט דיסטרב
Do Not Distrub
(2016) ואן דר גראף ג'נרייטור יוציאו אלבום אולפן חדש ב-30/9, "דו נוט דיסטרב", אחרי שתיקה של כ-5 שנים. שלישיית האמיל-בנטון-אוונס ממשיכה עדיין בלי דיויד ג'קסון, שחלק ממעריצי הלהקה עדיין מתגעגעים אליו.

הלהקה עבדה על האלבום ה-12 שלה מאז 2013 בערך, והוא יוצא לאור גם כתקליט ויניל כפול. איטיות העבודה השתקפה גם בשמו ("נא לא להפריע"). היצירה הארוכה ביותר באלבום נמשכת כ-8 דקות. עדיין אין תוכניות לסיבוב הופעות. ההופעה האחרונה של "ודגג" התקיימה ב-5 ביולי 2013.

בראיון שנתן פיטר האמיל לפני באפריל 2016, הצהיר כי "אצבע המוות מנופפת מעל כולנו...בכל פעם שמסיימים אלבומים, חושבים שזהו זה, ולכן אתה צריך לתת את המיטב שלך, למקרה שזו תהיה פרידה רשמית. והאלבום הזה בהחלט ממלא את התפקיד הזה".

---

להקת ואן דר גראף ג'נרייטור נכנסה לפנתיאון לא רק בגלל הליריקה הצורבת של פיטר האמיל, הוירטואוזיות של נגניה, המקוריות בעיבודים והצלילים המפחידים שהצליחה ליצור; גם לא רק בגלל הצלחתה המסחרית הבינונית באירופה; היה זה בגלל שבאמת היה לה (ועדיין יש לה) מה לומר. תמונת העולם הסיוטית ששירטטה ברגישות ובחוכמה למאזיניה איננה קלה לעיכול, אבל היא ממשיכה לעורר את הדמיון, את הפחדים הקמאיים ביותר שלנו ואת החרדה, המבוססת והריאלית, מפני עולם ציני ללא תכלית.

ודגג - האיחוד של 2004-2005

חקר, ערך וכתב את הגרסה הראשונה: אסף כרמלי
פורסם לראשונה: ינואר 2002
עודכן לאחרונה ע"י אורי ברייטמן: יוני 2016
כתבה זו נעזרה באתרים, מגזינים וספרים אודות הלהקה