14 אוקטבות ועוד

אבנר קנר, יליד ירושלים של 1952, הוא אחד מאותם מוסיקאים ישראלים שבשבילם רוק מתקדם הוא בית ספר למוסיקה. הוא השתייך לקבוצת יוצרים קטנה בישראל של שנות השבעים, שלקחה את הזירה המקומית צעד אחד פרוגרסיבי קדימה; לפניכם ראיון טלפוני שהתקיים בסוף 2002, בזווית אחרת, ושיר להורדה

מאת: אורי ברייטמן

 

מהו תקליט רוק המתקדם הראשון ששמעת?

"עד שהתגייסתי לצבא לא הכרתי מוסיקה חוץ מהביטלס שהיא לא ישראלית. בבית חשפו אותי לאיינשטיין ושלום חנוך. בלהקה הצבאית נחשפתי ליותר דברים, ומי שנתן לי את ה'זבנג' הוא שלמה גרוניך. היה פסטיבל סטודנטים בירושלים ואח שלי אמר לי לכתוב לתחרות, כתבתי שני שירים ושניהם התקבלו. הייתי צריך לבחור מי יעשה את העיבודים, ביקשתי שגרוניך יהיה המעבד, הפגישו אותי איתו ונהיינו חברים למשך שנים".

 

"זה היה בשנת 1972 בתל-אביב, גרוניך כבר היה מחוץ לצבא, מוסיקאי מן המניין. הוא צירף אותי לחבורה של 'מקשיבי מוסיקה' שכללה את יוסי פיאמנטה (כיום חרדי, גר בארה"ב). ליוסי היתה את מערכת הסטריאו הכי טובה, ישבנו אצלנו בסלון ושמנו המון תקליטים. שם שמעתי לראשונה, למשל, גם את האלבום המפורסם של פינק פלויד, 'דארק סייד אוף דה מון' (Dark side of the moon). נפגשנו שם לעתים קרובות".

 

"גרוניך היה זה שהשמיע לי את .ג'נטל ג'ייאנט. הייתי המום ולא העליתי על דעתי שיש דבר כזה. במקביל הכרתי את אמרסון לייק אנד פאלמר, יס, קינג קרימזון וכל החבר'ה. המפגשים האלו נמשכו שנתיים-שלוש. הערצתי את ג'נטל ג'ייאנט הערצה עיוורת, אבל היום פחות. במיוחד הדליק אותי הקונטרפונקט; זה נורא מתוחכם, זה בתוך מסגרת, זו לא התחכמות. זה חכם, ואתה מרגיש את הקצב". קונטרה-פונקט הוא מושג מוסיקלי קלאסי, המתאר מפגש של שני קווים מלודיים או יותר, המתפתחים במקביל ומגיבים זה לזה.

 

"אני זוכר שהוא נתן לי אלבום אחד שלהם, לקחתי אותו איתי הביתה, ושמעתי את זה בסלון. לא הגבתי לאף אחד, הייתי בהלם מוחלט. הייתי מסטול כמובן, כנהוג בתקופה ההיא. זה היה הקטע הספציפי 'נוטס' (Knots) מתוך האלבום 'אוקטופוס' (Octopus) וזה קטע שאני זוכר עד היום, איך שמעתי אותו. באקדמיה למוסיקה למדתי מוסיקה קלאסית, אבל גם למדתי ג'אז עם המורה ד"ר צבי קרן, שלימד אז הרבה כמוני, ואחרי זה פיסי אושרוביץ', מותיקי המוסיקאים בארץ, נגן ויברפון מצוין, שפתח אחר כך אולפן". קנר גם ניגן בהצגה הסאטירית "המלחמה האחרונה - שם זמני" שהלחין גרוניך.

 

 

באקדמיה למוסיקה בת"א, פגש קנר בסוף 1974 תלמיד גמלוני אך מוכשר להחריד בשם יוני רכטר, אותו הכיר קצת קודם עוד מהתיכון. "התחלתי לעבוד עם יוני. ביני לבין עצמי התחלתי להיות מושפע וניסיתי לחקות את זה, איכשהו להוציא משהו מושפע. עם יוני כבר אפשר לשמוע איך אנחנו ב-14 אוקטבות עבדנו ביחד, אבל כל אחד בא עם משהו איתו, עוד קודם. כשאתה שומע קטעים באלבום עם מקצבים משונים וקונטרפונקטים מטורפים, זה אני שמשכתי לכיוון הזה. אבל גם יוני הכיר את המוסיקה הזאת. "

 

"הייתי אז בן 22, וכבר בשנה האחרונה של הצבא התחלתי ללמוד באקדמיה כי לא היה טעם להחזיק אותי בלהקה הצבאית. לא סיימתי את הלימודים שם, עשיתי 3 מתוך 4 שנים וכבר בשנת 1975 (שנת הוצאת האלבום) לא למדתי שם. זה נכון גם לגבי יוני עצמו, וגם שם טוב-לוי וגם גרוניך - כולם פרשו לפני שקיבלו את התואר. הלימודים פתחו לי את האוזניים, אבל הייתי עסוק מדי תוך כדי הלימודים וזה לא הסתדר. בזמנו לא היה אכפת לי כל כך".

 

 

"גם האוזניים של הקהל היו הרבה יותר פתוחות. שנות השבעים המוקדמות זה תור הזהב של המוסיקה הישראלית, לפי דעתי, תראה כמה תקליטים יצאו בסגנון של הרוק המתקדם. היתה פתיחות לעניין הזה, וזה לא היה עממי; שוחרי יהורם גאון לא קנו את זה. התגובות היו טובות, הקניות היו כצפוי - מאות בודדות, אולי אלפים בודדים. היה לי איזשהו מעקב על זה בזמנו, כי היינו אמורים לקבל תמלוגים אחרי שהאלבום יכוסה, אבל לא קיבלנו כלום. עד היום אנחנו מקבלים גרושים בודדים אחת לכל זמן".

 

"אני ויוני, תוך כדי 14 אוקטבות, השתתפנו במופע 'הכל זורם' בגלי צה"ל - ערב של יצירות מוטרפות. בשנת 1974, פנה אלינו דני שליט, אחרי זה, דובי לנץ קרא לזה 'הכל זורם' בעקבות זה, אני חושב. הערב הזה הוקלט, ויוני אפילו עשה לי הקלטה על קלטת של זה. זה לא יצא על אלבום, רק יושב אצלי בבית. זה היה ערב מוצלח ביותר, השמיעו את זה ברדיו בשידור חי מההופעה בבית אריאלה בת"א. עשו את זה בשני ערבים - הביאו רביעיית מיתרים, זמרים ומוסיקאים שונים, שלושים-ארבעים משתתפים, הנחה את זה מיכאל הנדלזלץ, היו תופים וגיטרה חשמלית - עשינו ערב מוטרף לגמרי של קטעים בכיוון קלאסי-מודרני והתפרענו אז. עשיתי אז שני תקליטים של חגים, מאות שירים לילדים בהוצאת הד-ארצי, גם שם התפרעתי בעיבודים. אפשר לשמוע שם קונטרפונקטים מיוחדים, וסחבתי אז את הפרוג-רוק לכל מקום שהלכתי".

 

תקליט הויניל שיצא בחברת הליקון, 1975

 

שמו של האלבום, ארבע-עשרה אוקטבות, הוא תיאור פשוט של שתי מקלדות הפסנתר של רכטר וקנר, כיוון שבפסנתר ממוצע יש שבע אוקטבות (אוקטבה אחת = מ'דו' ועד 'דו'). נבחרת הנגנים מרשימה: קנר על פסנתר, פסנתר חשמלי ומלוטרון; רכטר על פסנתר, פסנתר חשמלי, מוג ואורגן האמונד; אלון אולארצ'יק, אריק כהן ואבנר יפעת על גיטרה בס; יוסי פיאמנטה על גיטרה חשמלית, זוהר לוי ומאיר פניגשטיין על התופים; אפרים שמיר ושלמה גרוניך תרמו קצת קולות לשלושה קטעים.
ביולי 1994 הוסב התקליט לקומפקט דיסק, ויצא במסגרת 'כנען של פעם' בחברת הליקון.

 

את הקונטרפונקט באלבום אפשר לשמוע היטב, למשל, בעיבוד הקאמרי לקלאסיקה הישראלית המפורסמת "דמעות של מלאכים", הקטע הידוע ביותר מתוך 14 אוקטבות וגם אחת התרומות המשמעותיות של קנר לפנתיאון הזמר העברי. אבל רק כשמכירים לעומק את סגנון ההלחנה של ג'נטל ג'ייאנט, אפשר לקלוט את עוצמת ההשראה של הלהקה הבריטית הזו על האלבום הזה.

 

הקטעים האינסטרומנטליים "קטע בפה מינור" ו"שבע פי שלוש", יצירות נועזות לתקופתן בישראל, מדגימים בצורה מושלמת את הכיוון הפרוגרסיבי המובהק. לא מעט וירטואוזיות נדרשת מצד המבצעים הצעירים, שעומדים יפה מאוד במשימה. אפשר לאתר גם השפעות של קית' אמרסון (Keith Emerson) בסגנון האילתור של קנר, במיוחד בקטעים התוקפניים-יותר, שהיו שונים מהנינוחות האלגנטית של יוני רכטר.

 

האלבום הוא תוצאה של מופע, שרץ לזמן קצר על הבמות בהפקת 'תיאטרון מור' שנוהל על ידי אשר ביטנסקי וצביקה כגן. התקליט יצא לשוק כאשר המופע עצמו כבר הפסיק לרוץ. קנר: "תקופה ארוכה שמעתי רק את הפאקים של 14 אוקטבות, ואז הפסקתי לשמוע. לאחר מכן שמעתי ודווקא התלהבתי, והיום אני חושב שזה בוסר כי היינו בני 22. היום [נכון ל-2002] אני מוסיקאי בן 50. בהחלט חינני ורב-כישרון אני חייב להודות, אפילו בוסר מהנה - אתה רואה כמה עבודה הושקעה בכתיבה של זה, אבל התוצאה מבחינת סאונד ומבנה של קטע, צורה הרמונית וכו' - אתה רואה שכתבו את זה ילדים (עם אנרגיה, אמנם) אבל ילדים. הדברים הבאים שעשיתי היו יותר בשלים, [כמו למשל עבודתו של קנר עם אריק איינשטיין, או ההפקה המהוקצעת 'הילד הזה הוא אני'], אבל לא ממש רוק מתקדם".

 

 

מה לגבי הקטע הפרוגרסיבי האבוד ברידג' (Bridge) והאפשרות להעלותו באינטרנט?

"את בריד'ג כתבתי עוד בשנת 1978. כשעשיתי את האלבום 'פרמירה' בשנת 1982, פניתי ליוריק בן-דוד שעבד ב'אן-אם-סי' (NMC) והפיק את פרמירה, עשו לזה עטיפה, והעבירו את זה לשדרנים - קוטנר השמיע את זה, ואני סחבתי את זה איתי כדי להשמיע לאנשים".

 

"זה ממש מוסיקה למוסיקאים - השמעתי את זה לצ'יק קוריאה והוא התפעל, אבל רוב האנשים לא. באתי ללוס אנג'לס, אח שלי גר שם, ומישהו הכיר לי את האמרגן שלו, פגשתי אותו אחר כך בארץ, והוא החזיר לי את התקליט עם הודעה חיובית ממנו, על הכיפאק.
המאסטר יושב אצלי בבית, באיזה חור. אני רק ספקן גדול באשר לעניין של מישהו בדבר הזה, חוץ מכמה מתי-מעט, ולכן הדרייב שלי הוא קטן ביותר. זה עצוב? כן, זה עצוב, אבל מה לעשות? יכול להיות שאני אעלה אותו מתקליט למחשב, ואז יהיה אפשר לשמוע אותו באינטרנט".

Bridge

• אבנר קנר - קלידים
• יוריק בן-דוד - קולות
• יואל לרנר - קולות
• אהוד אינגר - בס
• שלמה יידוב - גיטרה
• חיים קריו - גיטרה
• מאיר ישראל - תופים

אבנר קנר - מייספייס

 

פרמירה - אבנר קנר, מזי כהן, יואל לרנר "באלבום 'פרמירה' יש קטע ווקאלי א-קאפלה קצר עם עיבוד בסגנון ג'נטל ג'ייאנט "טיול שנתי" (נוסעת בקיץ בלונדון). אני סירבתי להופיע בתקופה ההיא. זו היתה להקה לצורך תקליט. זה מלחיץ אותי להופיע על במה - זה התחיל ב-14 אוקטבות, סבלתי ונהניתי גם יחד; משם לא רציתי להופיע. היתה תקופה שהופעתי עם יהודית רביץ כדי לבדוק איך אני מתמודד, ובסוף ויתרתי לעצמי".

 

 

"היום כשאני כותב לתיאטרון - יש השפעות באופן זה או אחר, מהתקופה הפרוגרסיבית. בתוך התיאטרון, אין לי מה לעשות עם זה. עדיין נותרה בי אהבה לעניין הזה, אבל היום אני לא כותב למגירה, אני כותב שצריך, וכל הצגה יש לה סגנון שלה, אני כותב בהרבה סגנונות. לרוב זה לא מתאים למה שאני עושה".

 

"אני לא רוקר - ממש לא. אני אר-אנד-בי, הרבה יותר אמריקני ופחות אירופאי במוסיקה שלי, למרות שברוס ספרינגסטין לא בראש שלי. אני חושב שזה מתבסס על העניין של מורכבות של מוסיקה - אני מעריך מורכבות, זה הרבה יותר בשבילי מעניין, ובגלל שזה מעניין יותר זה יפה יותר מבחינה מסוימת. המשיכה שלי לפרוג זה בגלל שאני מבין את זה, זה נופל לי על אוזניים קשובות, אני מבין מה הם עשו שם - זה מתאים לי לראש. לעומת זאת, ברוס ספרינגסטין נשמע לי פרימיטיווי. מה שהמוסיקה מכילה, מבחינה התפתחותית, זה לא מענין לי ברוק הרגיל, זה חפיף מדי".

 

"היום אני לא יודע על הפרוג בעולם, בעצם כמעט כלום. מצאתי תחליף בשנות התשעים, ג'אז-פרוגרסיב, מין פיוז'ן בין ג'אז לפרוג - מייקל ברקר היתה לו להקה שנקראה 'סטפס אהד' (Steps Ahead) ולהם יש קטעים שהם בשבילי אותו סגנון ואותו ראש מבחינתי, זה כבר שנות התשעים ולא שנות השבעים, זה לא רוק אבל מבחינת האפקט של זה עלי - זה אותה משפחה, במיוחד תקליט אחד שאני הרוס עליו, Modern Times. גם אצל צ'יק קוריאה, צ'ילדרנס סונגס (Children's Songs), זה מדליק אותי".

 

 

"שנות השבעים זה היה תור הזהב של המוסיקה. אז הם היו להיט ענק, אין דבר כזה היום - היה אז מין גאווה בלהיות מתקדם, וזה גם היה בארץ קצת, ואחר כך אני זוכר את זה כמי שעבד עם חברות תקליטים - היתה הכרה של "תן כבוד לאמן" וכולנו מקווים שזה גם ימכור. היום הגישה היא "אנחנו יודעים מה ימכור" ולכן אנחנו נגיד לאמן מה לעשות. זו גישה מטופשת, בגלל שבדיוק הדברים האלה של "לתת כבוד לאמן" זה מה שיצר מוסיקה אחרת ומגוון. היום איזה פקיד מושתן שהוא בעל הכסף ולכן הוא בעל הדעה אומר 'אני יודע מה הבן שלי רוצה לשמוע ולכן אני אקבע' - מי אתה שתקבע? תן לקהל לשמוע ותן לשוק החופשי להתפתח. היום הכל 'נקבע ממעל'. אומרים גם לאמן איך הוא יתלבש".

 

"משנת 1995 אני באינטרנט, והחלק ה'מחתרתי' היה ברשת לפני שהתחיל להשתלט הצד המסחרי על האינטרנט, היתה הרגשה הרבה יותר משפחתית - אבל ההרגשה נשארה למי שרוצה לחפש את התחושה ההיא. היתה לי אז תקווה שהאינטרנט יוציא את הפוליטיקה ויביא אנשי-עולם שלא איכפת להם איפה הם גרים ומאיפה הם באים, ההרגשה של אחווה עולמית, אבל אני יודע? חשבתי שזה יוציא את זה יותר בגדול, אבל זה ישנו".

 

"כשאומרים שהרוק נגמר, לא ברור לי מה זה פופ ומה זה רוק ומה זה ג'אז, הכל מעורבב בשבילי. העתיד לא ברור, לא יודע לענות על זה. מה שאני עושה היום זה בגלל הצרכים של התיאטרונים - זה יכול להיות קטעים קלאסיים וזה יכול להיות שירים אר-אנד-בי כמו סטיבי וונדר ושירי ילדים שאני כל הזמן כותב. אני כבר לא כותב למגירה - זה עובר מבחינה מסוימת".

 

תקליטים אהובים על אבנר קנר - הרשימה:

1. ג'נטל ג'ייאנט - אוקטופוס


2. ג'נטל ג'ייאנט - פרי האנד


3. אמרסון לייק פאלמר - טרילוג'י


4. יס - קלוס טו דה אדג'


5. להקת שיקאגו - האלבום הכפול


6. סטיבי וונדר - סונגס אין דה קי אוף לייף - הכתום מביניהם


7. ביטלס - אבי רואד

הראיון עם אבנר קנר פורסם באתר זה בנובמבר 2002

עודכן לאחרונה: מאי 2015