 |
|
|
|
|
קינג קרימזון - ביוגרפיהקינג קרימזון ("מלך הארגמן" בתרגום עברי) היא הלהקה החשובה, היצירתית והמשפיעה ביותר בכל תולדות הרוק המתקדם. הקרימזונים לא הפכו ללהקת פופ ממוסחרת כמו ג'נסיס, לא הושחתו על ידי הכסף כמו להקת יס, לא התנהלו בראוותנות טווסית כמו אמרסון לייק אנד פאמלר ולא חזרו על עצמם כמו ג'טרו טאל. מעולם לא היה להם להיט ברדיו, מעולם לא כיכבו במצעדי אם-טי-וי ומעולם לא הקימו מועדון מעריצים. כל מי שהשתתף אי-פעם בלהקה יצא ממנה פצוע ומוכה. גם מעריציה האדוקים ביותר לא מכירים לגמרי את תולדותיה ולא מפסיקים להתווכח ביניהם בנוגע לשאלות גורליות כמו "מהו האלבום הכי טוב של קרימזון" או "מהי התקופה הכי טובה שלהם". קינג קרימזון הוקמה בדורסט (Dorset), אנגליה, מהשאריות של "בריין" (Brain), הרכב היתולי-פסיכדלי, שהפך עם הזמן לשלישייה ג'יילס, ג'יילס ופריפ (Giles Giles & Fripp). היו אלה האחים מייק (תופים) ופיטר (בס) ג'יילס ביחד עם רוברט פריפ (Robert Fripp), גיבור סיפורנו המפותל. רוברט פריפ נולד בשישה-עשר במאי 1946 באזור וימבורן, דורסט. הוא החל ללמוד לנגן גיטרה בגיל אחת-עשרה (בקושי רב, יש לציין), והצטרף ללהקת ה'סול' הבריטית "ליג אוף ג'נטלמן" (League of Gentlemen) בעוד האחים ג'יילס עבדו בלהקת "טרנדסטרס אל-טי-די" (Trendsetters LTD). פריפ היה באותה תקופה, ובמידה מסוימת גם נשאר, אדם מיזנתרופ, אקסצנטרי, מסתורי, אגואיסט, שכלתני ומתנשא. השניים האחרים לא היו כאלה. השלישייה הקפידה על קו הומוריסטי יבש אך לא מצחיק במיוחד. שם ההרכב נבחר כך שיזכיר חברה של רואי חשבון. הם באמת הצטלמו בתור חבורה של פקידים מכופתרים, ההיפך הגמור מהמנטליות של חלק מכוכבי הרוק באותה תקופה. עם השנים יחזור פריפ לעמדת הפקיד המכופתר, כשיעלה להופעות עם חבריו ללהקה, מסורק למשעי, לבוש בחליפות מגוהצות, פפיון ונעליים מצוחצחות.
שני מוסיקאים נוספים הצטרפו: איש כלי הנשיפה איאן מקדונלד, שהגיע לאחר שנים של שירות בתזמורת צבאית משמימה, והביא איתו את חברתו ג'ודי דייבל. בשבעה ביוני (1968) החל ההרכב הזה, שגדל לחמישייה, לעשות חזרות ולהקליט דמואים לשירים שהפכו אחר כך ידועים, כמו למשל I Talk to the Wind. ביולי נפרדה דייבל מהחבר שלה ומן הלהקה. לטענתה, שהפכה אחר כך לנבואה, "לא הסתדרתי עם פריפ. אני חושבת שלהרבה אנשים יש בעיות איתו. גאונים הם אנשים קשים. העבודה איתו היתה מפחידה". מקדונלד הכניס ללהקה את אחד מחבריו, משורר היפי צעיר וסימפטי בשם פיטר סינפילד (Peter Sinfield). סינפילד עבד עד אז כמתכנת משועמם, ושמח לברוח לעולם אחר. לכאורה, הכל הלך כשורה: בשנים-עשר בספטמבר ליווה ההרכב את הכוכב העולה אל סטיוארט בתוכנית רדיו של הבי-בי-סי, ולמחרת יצא האלבום הראשון והאחרון של הלהקה, שזכה לשם הארוך והמסורבל "אי-השפיות העליזה של ג'יילס ג'יילס ופריפ" (The Cheerful Insanity of Giles Giles and Fripp). הוא הוקלט בארבעה ימים בלבד, במהלך מרץ-אפריל. פיט סינפילד, שכיהן באותה תקופה בתור דרמטורג הלהקה, תאורן, נגן מלוטרון וגם סינתיסייזר VCS3 ובעיקר קבלן של עבודות שחורות -- סיפר אחר כך על אופי התקופה:  רוברט פריפ - האורגניסט שניגן גיטרה "הייתי כל כך מסומם באותה תקופה, שלא יכולתי לעבוד יותר משעתיים-שלוש בכל יום. המחשבים של אז היו פרימיטיביים, דגמי IBM360 גדולים כאלה. נהגנו לדפוק את התוכנה ע"י תכנות של Loop אינסופי, ואז היינו ממשיכים לשחק פוקר כרגיל, מפני שכולנו היינו אמנים-בפוטנציה בכל מקרה. הקמתי להקה שנקראה "דה קריאיישן" (The Creation) ורציתי להיות שילוב בין דונובן לבין להקת דה הו (The Who). פגשתי את איאן מקדונלד, שהיה אז קלרינטן בתזמורת צבאית. הוא אמר לי: "תשמע, אתה מוסיקאי נוראי, אבל אולי אתה מעדיף לכתוב טקסטים לשירים?". איאן היה גיטריסט שרצה להיות סקסופוניסט. הוא התחבר עם מייק ג'יילס ואחיו, והשלושה פרסמו מודעה 'דרוש אורגניסט'. רוברט פריפ ענה למודעה, אבל לא ידע לנגן אורגן, אלא גיטרה". סינפילד: "החברה של איאן, ג'ודי דייבל, שהמשיכה אחר כך כזמרת בלהקת "פיירפורט קונבנשן" ( Fairport Convention) הסתובבה קצת ועזרה לנו. אף אחד מחברי הלהקה לא ידע לשיר, אז הבאנו את גרג לייק, מעין כוכב פופ צעיר, מלהקת "דה גודס" (The Gods). אחד מהשירים שכתבתי אז, עוד ללהקה הקודמת שלי, היה In The Court of the Crimson King שהיה שילוב של מוסיקת קאנטרי עם מערבון בעצם. המשכתי להיות חבר להקה, אבל למעשה הייתי "רואדי" (Roadie, דהיינו פועל-במה לסיבובי הופעות) שכתב את כל המילים". סינפילד ממשיך: "ראיתי הופעה של פינק פלויד עם תאורה מרשימה, אז לקחתי משם כמה רעיונות והפכתי גם לתאורן שלנו. עדיין היינו ג'יילס ג'יילס אנד פריפ. ואז היינו צריכים להופיע פעם בניו-קאסל. הם חשבו שהם יקבלו את להקת 'קינג קרטיס'. הם קיבלו אותנו במקומם". הכרוז צעק לקהל: "גבירותי ורבותיי, אני גאה להציג בפניכם את להקת ג'יילס ג'יילס אנד פריפ, ששינו את שמם - בלי לספר לנו - לקינג קרימזון". ההצעה לשם המאולתר היתה של סינפילד, והיא לא השתנתה גם אחרי תום המילניום. איך הפכה חבורת רואי החשבון למלכים אדומים? זה היה פחות חשוב: לאחר 15 חודשים של מאבק חסר-תוחלת, שבהם "ג'יילס ג'יילס אנד פריפ" לא הצליחה להשיג אפילו הופעה אחת כדי לשלם את חשבונות החשמל, ההרכב התמוסס. האלבום נמכר בשש-מאות עותקים בלבד. במונחים מסחריים, זה היה פלופ גמור. גם הביקורות היו פושרות. ההומור הבריטי היבש לא זכה לתגובות טובות. הבסיסט פיטר ג'יילס עזב בנובמבר 1968, והחליט למצוא לעצמו קריירה בטוחה: הוא ניסה את מזלו כמפעיל מחשבים ובסופו של דבר התפרנס כפקיד במשרד עורכי דין, למרות שמדי פעם ביצע גיחות כדי להשתתף באלבומים של אחרים. במקום פיטר ג'יילס הצטרף בחור חביב עם קול נאה מאזור בורנמאות'. שמו היה גרג לייק (בס, שירה). הסולן-לעתיד של אמרסון לייק ופאלמר הגיע ללונדון בתחילת דצמבר 1968, ורכש לעצמו ציוד ע"י הלוואה מדוד נדיב. פריפ הכיר אותו קודם, כיוון ששניהם ילידי דורסט, והלכו לאותו מורה לגיטרה. הם אפילו גרו ביחד למשך שלושה-ארבעה חודשים, חוויה ייחודית שאף אחד אחר לא עשה מאז (עם פריפ). לייק היה למעשה גיטריסט, ולא בסיסט. לאחר מאמצים, סוף סוף השיגו המוסיקאים חדר חזרות סביר, במרתף החשוך של "פולהאם פאלאס קפה" ששימש אותם במשך שנתיים וחצי. איש-במה נוסף בשם דיק פרייזר הצטרף גם הוא כדי לסייע להרכב המתגבש.
כאן נכנסו לתמונה שני המשקיעים המרכזיים, שהנשימו את הקרימזונים הצעירים והמבטיחים. שני אנשי-עסקים מתחילים, דיויד אנטהובן וג'ון גיידון, התעניינו בלהקה בימיה הראשונים. באותה תקופה היתה קדחת הביטלס בשיאה, ורוקנרול בריטי נתפס כענף מכניס. השניים הקימו חברת תקליטים זעירה ששמה אי-ג'י. השם מבוסס על צירוף שמות המשפחה של הצמד. הם החליטו לתמוך בקרימזון כלכלית. החברה פועלת, במתכונת שונה, גם כיום. החזרות במרתף הקפה החשוך התקדמו יפה לקראת הופעת בכורה. ההופעה הרשמית הראשונה של קינג קרימזון במתכונתה המלאה התקיימה בשלושה-עשר בינואר 1969, באותו מועדון שבו עשו חזרות (פולהאם פאלאס קפה). ההופעה שבאה לאחריה, במועדון ספיקאיזי (Speakeasy) התקיימה בתשעה באפריל. ההופעה השנייה במועדון זה, לעומת זאת, הוחרבה לחלוטין על ידי חבורת שיכורים מקצועית שקראה לעצמה הפיות הוורודות (The Pink Fairies) ושנהנתה להרוס מופעי רוק מדי פעם. תרומתו של סינפילד התבררה כמכרעת: "בגלל שהכרתי מחשבים, ידעתי לשחק עם צלילים וסינתיסייזרים, וגם היכרתי את הזרם האירופאי של 'מוזיק קונקריט' ואמנים כמו מורטון סובוטניק, טוד דוקסטאדר וטרי ריילי. קלטתי מהר מאוד שאפשר להעביר את ההגברה של התופים או המיקרופון של הזמר דרך סינתיסייזר VCS3 ולשחק עם זה. תמיד הוקסמתי מהגבול בין רעש וצליל". מחירו של מכשיר VCS3 חדש באותה תקופה היה 330 פאונד. כיום מדובר בפריט מוזיאוני. באותו מרתף טחוב באזור פולהאם המשיכו חברי הלהקה לעשות חזרות ולהשתבח. בסוף מרץ החלו לעשות חזרות על הקטע "אין דה קורט אוף דה קרימזון קינג" (בחצר המלך קרימזון וכו') שהפך לאחת היצירות החשובות ביותר ברפרטואר הלהקה. להקת המודי בלוז, מותג לוהט באותם ימים, התעניינה בקרימזון והציעה להיעזר בה כלהקת חימום, אך החליטה לוותר בגלל שחשבה שקרימזון אגרסיבית מדי בשבילם. פריפ סבור שהמודי-בלוז פחדה מהכריזמה של הקרימזונים.
באמצע יולי, לאחר שמונה הופעות, החליט רוברט פריפ לקחת שרפרף ולשבת בזמן ההופעה. הוא היה כל כך מרוצה מהתנוחה החדשה, עד שלא עמד באף הופעה מאז ועד היום. באופן עקרוני, הוא גם העדיף לשבת בחושך, ללא פנס שיאיר אותו (ותמיד בצד שמאל של הבמה, דהיינו ה'ימין' של הקהל). הוא גם פגש גיטריסט שמאלי נוסף, ג'ימי הנדריקס שמו, שלחץ את ידו ולחש מילות עידוד. מועדון הרוק רב-המוניטין, "מארקי" בלונדון אימץ את קרימזון למשך תריסר שבועות, וביסס את מעמדה כאחת הלהקות המעניינות בעיר. נסיון כושל לפתוח בהקלטות-אולפן החל בחודש יוני, באולפני מורגאן. המפיקים: טוני קלארק ואנדי ג'ונס. ג'ונס התמוטט וההקלטות בוטלו. כל מוסיקאי או אמן-בפוטנציה שלא לקח סמים באותה תקופה נחשב אדיוט. אחרי הכל, מדובר עדיין בשלהי גל הפסיכדליה הגדול, ששטף את מיטב מוחות הרוקרים של אירופה וארה"ב. בחמישה ביולי זכו להצלחה (מפתיעה) בהופעה המפורסמת של הרולינג סטונס בהייד-פארק, לפני למעלה מחצי מליון בני-אדם. הביקורת הבריטית לא התלהבה מרוב מה שעלה על הבמה, מלבד קרימזון, שסחפה אחריה רבים. זה היה האירוע ששינה את מעמדה של קרימזון בעיני הציבור הבריטי, ויצר ציפייה לקראת הוצאת אלבום הבכורה. יומיים אחר כך נכנס ההרכב, אופטימי ומעודד מתגובות הקהל, להקלטות באולפני ווסקס (Wessex) עם טוני קלארק בעמדת המפיק. לאחר כמה ימים, זרקו המוסיקאים את קלארק לעזאזל והחליטו להפיק את המוסיקה בעצמם. החודשים יולי-אוגוסט (1969) היו, ככל הנראה, התקופה הקריטית בתולדות הלהקה. דיויד אנטהובן (כזכור, חמישים אחוזים מחברת אי-ג'י) עשה צעד אמיץ והחליט להמר על כל הקופה: הוא מישכן את ביתו כדי לממן את ההקלטות היקרות. גורלה של קרימזון נקשר בגורלו הפיזי של אדם אחר. בלי כספו של אנטהובן, הקרימזונים לא היו משלימים את האלבום. באותו חודש, מכתב משעשע שנשלח לעיתון האנגלי אינטרנשיונל טיימס (International Times) מאת חובב מוסיקה עילג, כלל בתוכו את הכינוי השגוי ללהקה קינג קרימזו, דהיינו בלי נון בסוף. הכינוי "קרימזו" הפך לשגור בפי חלק מחובבי הלהקה, מאז ועד היום. בעשרים ואחת באוגוסט הושלמו ההקלטות. בעשרה באוקטובר (69') יצא לאור האלבום הראשון, In The Court of The Crimson Kingשנקרא בישראל "בחצר מלך הארגמן", או כפי שהוא מכונה בקיצור כיום: אין דה קורט. זהו גם האלבום הראשון של חברת EG אי-פעם. מנהיג להקת "דה הו", פיט טאונשנד, כינה אותו "יצירת מופת בלתי-שגרתית" והצהיר שהוא מצטער שהלהקה שלו לא חתומה עליו. מבקרים רבים נוספים שיבחו את האלבום, הקהל אהב וקנה - וחברי להקת ג'נסיס, אכולי-הערצה ו/או קנאה, תלו אותו על הקיר בדירתם המשותפת, כדי להזכיר לעצמם מה הם רוצים להיות באמת. המגזין "רולינג סטון" הצליח להחמיץ את שעתה היפה של קרימזון, ופרסם ביקורת שלילית ביותר, בה טען ג'ונתן גרין שהלהקה "משועממת", האלבום "יומרני" ו"מבולבל". מעניין לגלות שבמהדורה האמריקנית של ה'רולינג סטון', הביקורת היתה חיובית ביותר. היה זה מאמץ קבוצתי, כמעט דמוקרטי. כל חברי הלהקה היו חתומים על רוב היצירות. השילוב המיוחד בין כלי הנשיפה הפראיים, הגיטרה הצורמנית והמלוטרון המלכותי יצרו תערובת מרתקת בין רוקנרול ומוסיקה קלאסית וג'אז. במקום להסתמך אך ורק על ההרמוניה המקובלת של הבלוז, נשמעה כאן, לראשונה, סינתיזה החלטית בין הלחנה סימפונית ועיבוד 'רוקי'. השיר העתידני, הפסימי והפרנואידי "האדם הסקיצואידי של המאה העשרים ואחת" (21st Century Schizoid Man) הפך לאבן-דרך, והוזכר לאחר מכן בכל כתבה שלישית שנכתבה על הלהקה. ראוי לציון במיוחד השימוש המעולה שעשתה הלהקה בכלי החדש-יחסית, המלוטרון. הכלי החדשני החליף בהצלחה, אולי לראשונה בתולדות הרוק, את התזמורת הסימפונית המסורתית, והעניק לכל ההקלטה גוון 'גדול מהחיים'. להקות רבות גילו את המלוטרון בתקופה הזאת, וההצלחה של קרימזון עודדה אותן לאמץ אותו בהקלטות ובהופעות. קרימזון השתמשו במלוטרון ברציפות עד שנת 1974, וחזרו להשתמש בו שוב, כדגימה דיגיטלית, גם בשנות התשעים. לעתים אף סחבו איתם שני מלוטרונים בו-זמנית, וניגנו בהם משני צידי הבמה. ציור העטיפה המפורסם (פרצוף צועק) היה רעיון של סינפילד: הוא ביקש מידיד שלו, מתכנת מחשבים בשם בארי גודבר (Barry Godber), להאזין לאלבום הגמור. גודבר עשה זאת, ואז פנה לצייר את עצמו בזמן גילוח, מול ראי. פניו המבהילים הונצחו על אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק. כשפרץ פורמט הקומפט-דיסק ברחבי העולם בשנת 1983, היה האלבום הזה אחד הראשונים שזכה לקבל מאסטר דיגיטלי. רימסטרים נוספים נערכו בסוף שנות השמונים והתשעים, ושיפרו באופן משמעותי את איכות הצליל. גודבר נפטר מהתקף לב במיטתו, בפברואר 1970, כשהוא בן 24 בלבד.
סינפילד אמר על הכתיבה שלו: "היתי מושפע ממשוררים כמו בוב דילן, רמבו וגם וורלן. אבל אני חשבתי שהכל היה שטויות, האמנתי שכל אחד יכול לכתוב כמוני". על השיר המלנכולי והיפהפה ששמו I Talk To the Wind סיפר: "הוא אהוב עליו במיוחד. כתבתי אותו עם איאן מקדונלד בהשפעת הזמרת ג'וני מיטצ'ל". פריפ כמעט לא היה מעורב בו. עד היום מושמע השיר בתחנות רדיו ברחבי העולם (כולל גלגל"ץ), הוא סוחף אחריו גם קהל רך-אוזן (אפילו נשים, רחמנא ליצלן), וסולו החליל המוכפל של מקדונלד אפקטיבי במיוחד. רק במרץ 1997 יצאה, באיחור רב ביותר, קופסה ובה ארבעה דיסקים, העונה לשם Epitaph והמתעדת הופעות חיות מההרכב הקלאסי של קרימזון משנת 1969. האיחור בהוצאה לא מפתיע: רק בסוף 2001 יצא הדיסק "ברונדסברי טייפס" (The Brondesbury Tapes) שתיעד את תחילת הדרך של ג'יילס ג'יילס ופריפ, שבעים ושתיים דקות של קרימזון אבטיפוסית עם ג'ודי דייבל בתפקיד הזמרת. בסוף אוקטובר 1969 נסעה קינג קרימזון לארה"ב. היה זה סיבוב הופעות שאורכו 7 שבועות, כדי לנסות ולכבוש קהלים חדשים בקרב מעצמת צרכנות המוסיקה העולמית, שקבעה מי יתעשר ומי יפרוש. באותה תקופה פרסמה העיתונות כמה ביקורות נלהבות ביותר, כמו: "זו הלהקה שאליה צריכים אמנים כמו דילן והסטונס להעביר את הלפיד, אם וכאשר יהיו מוכנים לוותר עליו". ביקורת בעיתון סקוטי: "קרימזון הם מה שהביטלס יכלו להיות". האלבום הגיע למקום החמישי במצעד המכירות. חברת EG נשמה לרווחה. אנטהובן הציל את ביתו. שני המנהלים כיסו את ההשקעה. במהלך נובמבר, הגיעה הלהקה לשיקגו והופיעה במועדון ושמו "קינטיק פלייגראונד". לרוע המזל, מאפיונרים שרפו את המועדון מיד אחרי ההופעה שלהם, ומכבי-האש שהגיעו למקום, השמידו את מה שנותר. קרימזון איבדה מלוטרון אחד והאמרגן המקומי לא שילם את הביטוח עבורה. שלושה מחברי הלהקה חטפו מחלות שונות באותו החודש. היתה זו תקופה קשה עבור הבחורים הבריטיים שהתרגלו לאווירה החמימה והמוכרת של סימטאות לונדון. מכתב שהגיע לעיתון הבריטי 'מלודי מייקר' באותו שבוע התפרסם ובו המשפט המבריק "קינג קרימזון יודעים מה זה מלודיה, כמו שקיפוד יכול להרגיש בבית במפעל לייצור בלונים". העיתון 'לוס אנג'לס טיימס' פרסם ביקורת: "מדובר בלהקת רוק מתקדם. הם אמנים, והם משעממים ביותר. אם מפשיטים את הרוקנרול מהכוח הפראי שלו, נשארים עם אמנות ביד, ובלי שום דבר שיכול לנפץ חלונות או להרקיד בני-אדם". מגזין 'בילבורד' בניו-יורק כתב בדיוק ההיפך: "אם המגברים שלהם היו שמיכות חשמליות, הלהקה היתה נשרפת למוות, והקהל היה חוטף כוויות". הביקור באמריקה והמפגש עם קהל חדש לגמרי יצר הלם-תרבות קשה עבור המוסיקאים הצעירים. התגובות למוסיקה החדשה שהציגו היו קיצוניות לשני הכיוונים. הרעש התקשורתי סביבם היה מייגע. מיותר לציין שלא קיבלו אפילו אגורה שחוקה עבור העבודה שעשו עבור חברת התקליטים, בקידום אלבום הבכורה. כדי להקשות על העניינים: פריפ, אדם קשה וחסר-רגישות, לא התייחס לחבריו ברכות הראוייה. המצוקה הבשילה לכדי משבר מושלם. מקדונלד השווה את מצבם של המוסיקאים בסיבוב ההופעות למצבם של אריות בקרקס: יצורים מבודדים ומסוגרים, שזוכים לשעתיים של התפרעות על הבמה ואז נלקחים שוב להסגר. מייק ג'יילס ואיאן מקדונלד הודיעו לפריפ, בשבעה בדצמבר (1969) שהם רוצים לעזוב את הלהקה. סיבוב ההופעות הקשה התיש אותם, המוסיקה האכזרית והפסימית של קרימזון דיכאה אותם, והמנטליות האמריקנית לא התאימה להם. ג'יילס טען שהמוסיקה של קרימזון "פרנואידית". לייק סיפר אחר כך ש"מייק ואיאן הם אנשים שקטים, ואמריקה הפחידה אותם, בגלל שזו מדינה תוקפנית. הם גם חשבו שפריפ משוגע. גם אני חושב שהוא משוגע, אבל זה סוג השיגעון שאני מעדיף". מקדונלד היה רק בן 23 כאשר הודיע לפריפ ביחד עם ג'יילס, במהלך נסיעה מלוס אנג'לס, שהוא לא יכול יותר. זמן רב אחר כך, אמר שלא ידע להתמודד עם הבדידות, הפרסום והריחוק מבת-זוגתו באנגליה. הוא הודה שההחלטה לעזוב היתה נמהרת, ושטעה שלא התייעץ עם מנהלי הלהקה או עם חברים. הוא אפילו היה ישר מספיק כדי לומר שעזיבתו העידה על חוסר-בגרות. פריפ קיבל את ההודעה בשתיקה ובכאב רב, כיוון שהתייחס ללהקה ברצינות תהומית. ההקלטות האחרונות מארה"ב (פילמור ווסט) מצאו את דרכן, בסופו של דבר, לאלבום Epitaph משנת 1997. מיד לאחר שהסתיים הסיבוב האמריקני, פרסמה הנהלת הלהקה הודעה על עזיבת שניים מחבריה, וביטלה את כל ההופעות לחודשים ינואר ופברואר. עד החלפת הצמד, הם נשארו בלהקה והקליטו את הסינגל קאט פוד (Cat Food) שיצא לאור באנגליה בשלושה-עשר במרץ. על הפסנתר כיכב קית' טיפט. זה היה שיר משעשע, מוזר ומאוד לא-אופייני לקו האנטי-הומוריסטי של קרימזון, ולמרות זאת, הוא עורר את התעניינות הבי-בי-סי. לכן מצאו עצמם חברי הלהקה מככבים בתכנית הטלוויזיה היוקרתית "טוף אוף דה פופס" (Top of The Pops) בסוף מרץ 1970. השיר הוגדר על ידי מבקר בריטי שנון כ"מה שהיה קורה אם בארטוק היה מלחין פסקול לסרט על גארפילד".
חילופי כח-אדם נמשכו ללא הרף: במקום מקדונלד, איתר פריפ את הנשפן המיומן מל קולינס, שהגיע מלהקת "סירקוס". פיטר ג'יילס חזר לעמדת הבסיסט כדי שלייק יוכל להתרכז בשירה. פריפ בחן מספר מתופפים, אך אף אחד לא התאים לו. פריפ חיזר אחרי ביל ברופורד מלהקת יס אך לא זכה לקבל תשובה חיובית, עדיין. הזמן היה לרעתם, אז במקום לעצור הכל, החלו בהקלטות לאלבום השני. מייקל ג'יילס נאלץ לסייע במלאכת התיפוף כנגן-אולפן שכיר, עד שיימצא מישהו אחר. רק חודש עבר מאז שהתפטר, אבל הפעם הוא לא נחשב לחבר להקה אמיתי. הקטע השקט והעדין "קיידנס אנד קסקייד" (Cadence and Cascade) הוקדש ל'שתי גרופיות שהיו לנו', ואותו שר גורדון האסקל, חבר-ילדות של פריפ. האחרון הזמין את האסקל לשיר בקטע הזה בלבד תמורת שכר חד-פעמי של חמישים פאונד; האסקל הסכים לבוא ולעבוד באולפני ווסקס אך ורק בשביל הכסף. מקינג קרימזון לא התלהב כלל. מוסיקאים הלכו ובאו. ללא ידיעתו של פריפ, הוזמן הזמר-כוכב אלטון ג'ון לשיר באלבום השני ('פוסיידון') תמורת 250 פאונד. פריפ האזין לאלבומו הראשון של הכוכב, והחליט לבטל ברגע האחרון (הכסף שולם, למרות הביטול). מוסיקאי מעניין נוסף, בריאן פרי (Bryan Ferry) עשה אודישן ונכשל; פריפ המליץ לחברת EG להעסיק את פרי במשרה כלשהי, כי חשב שיש לו פוטנציאל. כך זרע את הזרעים להקמת להקת רוקסי מיוזיק, ממנה יבוא בעתיד ג'ון ווטון. הזמר פיטר סטרייקר, שהתפרסם כאשר כיכב בצוות המקורי של המחזמר "שיער" (Hair), נחשב למועמד רציני; המנהל של סטרייקר דרש יותר כסף, והמו"מ נכשל. העכברים החלו לנטוש את הספינה הארגמנית. באלבום זה החליט פריפ הבודד, אולי בלית-ברירה, לקחת אחריות גדולה יותר על ההפקה המוסיקלית. הוא חתום על כל הלחנים, בעוד סינפילד חתום על כל הטקסטים. בין השאר לקח פריפ את הקטע התזמורתי "מארס" של המלחין הבריטי גוסטב הולסט (מתוך היצירה הסימפונית הידועה "הפלאנטות", שהיתה ההשראה הישירה לפסקול 'מלחמת הכוכבים') ושיחק איתו באולפן, כשהוא משלב קטעי מלוטרון מבולבלים, גיטרה צורמנית, קטעי שירה מן האלבום הראשון של קרימזון ושאר ירקות, אל תוך מיש-מאש מוזר ואגרסיבי ששמו "משולש השטן". פריפ אכן התכוון לקרוא לקטע "מארס" ולתת קרדיט להולסט, אך מבחינה משפטית זה לא התאפשר. כדי להסוות את ההעתקה הבלתי-חוקית, טישטש פריפ את המוטיבים המרכזיים ושינה את שם הקטע. קרימזון, כישות קבוצתית, לא ממש תיפקדה. במרץ 1970 קיבל פריפ הצעה להצטרף ללהקת יס כגיטריסט, לאחר פיטוריו של פיטר באנקס מתפקיד זה. פריפ סירב וענה כי הוא מחפש את הכיוון המוסיקלי המתאים לו ולכן יוכל לתפקד רק כמנהיג. שלוש שנים אחר כך "חטף" פריפ את ביל ברופורד, המתופף של יס אל ההרכב החדש שלו; זאת לאחר שנה של חיזורים הדדיים בין השניים, שהיו ונשארו כה שונים בדרכי עבודתם. בתקופה זו ההרכב נחוש לנצל את התאוצה של אלבום הבכורה, ולא להישכח. לייק חש מתוסכל: לא רק שלא קיבל קרדיט על שום דבר וזכה להתייחסות של 'ילדון' מעולם הפופ, אלא שראה שהצמד פריפ-סינפילד מקבל את כל הכבוד והיוקרה. לאחר עזיבתם של מקדונלד וג'יילס, הוא ביקש מפריפ להקים הרכב חדש ולשכוח מקרימזון. פריפ סירב לוותר על הנהגת ההרכב. לייק הבין שבקרימזון אין לו לאן להתקדם והאמין, בצדק מבחינתו, שהסיפור עומד לקראת חיסול. לכן עשה מעשה, עזב לאחר סיום ההקלטות של In the Wake of Poseidon והצטרף לגאון הקלידים העולה, קית' אמרסון, שעזב את להקת "דה נייס". השניים נפגשו כדי לגייס מתופף ולהקים, בסופו של דבר, את ההרכב המפורסם והמצליח "אמרסון לייק אנד פאלמר". פריפ, במפתיע, הציע את עצמו להרכב החדש של לייק. האחרון היה מסוייג, אך לא ידע מה לענות. אמרסון לא רצה גיטריסט שיגנוב ממנו את תשומת הלב, וסירב. קינג קרימזון כמעט התפרקה. באותה תקופה התעניין גם ג'ימי הנדריקס בלהקה של לייק ואמרסון, וכמעט הצטרף גם הוא. ובתוך כל הבלגן, היה אלבום ("כשפוסיידון מתעורר" בתרגום רעוע) שדרש עבודה וסיום. מל קולינס, נגן כלי הנשיפה בלהקת סירקוס, הוזמן לסייע בהקלטות ובחודש מרץ 1970 נרשם כחבר-להקה לכל דבר ועניין. בעיקר בזכות עקשנותו העיוורת של פריפ הושלמה המלאכה בחודש מאי 1970. הוא הצליח ברמה המסחרית: מקום רביעי באנגליה, מקום 31 בארה"ב. האלבום נפתח ונסגר בקולו של לייק, שכבר לא היה חבר בלהקה. לייק אף דרש מחיר תמורת השתתפותו בהקלטות: מערכת ההגברה הנוכחית של הלהקה. הוא קיבל את התמורה. האלבום הזכיר, לפחות בחלקו הראשון, את הצליל והכיוון האמנותי של קודמו. הקטע הדומיננטי באלבום, "תמונות מן העיר" (Pictures From a City), קיבל השראה מן הביקור הראשון של חברי הלהקה בניו-יורק; בולט במיוחד לא רק כישרון התיפוף של מייקל ג'יילס, אלא גם הדמיון הלירי והמוסיקלי לקטע "סקיצויד מאן" באלבום הראשון. מקרה זהה הוא קטע הנושא (פוסיידון) והדמיון לקטע Epitaph מהאלבום הראשון. המבקר ריצ'רד ויליאמס מהמגזין 'מלודי מייקר' כל כך התלהב מהאלבום עד שהכריז: "אם וואגנר היה חי כיום, הוא היה עובד עם קינג קרימזון". יותר נכון לומר: אם וואגנר היה חי כיום, גם הוא היה נכשל באודישן לקרימזון (או זורק את ספר התווים שלו על פריפ תוך עשרים דקות של שיחה). שמונה שנים אחר כך, במאי 1978 התראיין לייק למגזין "טראוזר פרס" (Trouser Press) והסביר מה שקרה: "פריפ ניסה להשיג מונופול על השם קרימזון ולהעסיק נגנים אחרים. זה לא עבד. בגלל זה עזבתי אותו. הוא רצה להעסיק מוסיקאים זמניים ולרוץ עם זה. אי אפשר להעסיק מוסיקאים, בגלל שהם אמנים יוצרים, ואם הם רוצים ליצור אז שום סכום של כסף לא יעצור אותם...מה שרוברט אומר זה פשוט בולשיט לפעמים. נמאס לי מהבלבולים שלו, למען האמת...באלבום הראשון הוא לא היה הגורם המרכזי, למרות שזה מה שהוא היה רוצה לחשוב...קינג קרימזון הראשונה היתה חשובה, אבל רק הלהקה הראשונה; כל מה שבא אחר כך היה זבל והונאה, לדעתי. חקיינות". באוגוסט 1970 הקליטו ביחד איאן מקדונלד (לאחר שכבר עף מן הלהקה) ומייק ג'יילס אלבום ביחד ושמו "מקדונלד וג'יילס" בסיועו של האח פיטר ג'יילס. הוא יצא בחברת "קוטיליון". סטיבי ווינווד תרם נגינת אורגן ופסנתר לקטע אחד, וסינפילד תרם טקסטים פרי עטו. מקדונלד התאמץ מאוד בהקלטות הממושכות, וסבל מהתמוטטות עצבים בסיום העבודה על המיקס הסופי. עלויות ההפקה היו גבוהות (15 אלף פאונד) בגלל הזמן הרב שבוזבז באולפנים. ג'יילס רצה לגנוז את האלבום, אבל זה היה בלתי אפשרי מבחינה חוזית. למרות שהאלבום "מקדונלד וג'יילס" היה מוצלח יחסית ואף אופטימי ברוחו (שתי נשים יפות מצולמות על העטיפה: מרי ג'יילס, אשתו של פיטר; שרלוט בייטס, בת-זוגו של איאן), הוא נכשל מסחרית ונעלם מן השוק. רק בשנת 1989 יצא שוב על גבי דיסק, בהדפסה יפנית ובחברת אטלנטיק. כמה שנים אחר כך הצטרף מקדונלד ללהקת "פורינר" (Foreigner) בשלושת אלבומיה הראשונים (1977-1979). בין השאר תרם קטעי נשיפה ללהקות כמו טי-רקס, וולף, פייר-בלט, פרופ ואחרות. בשנת 1999 הוציא אלבום סולו (Drivers Eyes) שבו השתתפו, בין השאר, סטיב האקט, פיטר פרמפטון, ג'ון ווטון, פיטר סינפילד, גארי ברוקר ומייק ג'יילס.
רק סינפילד שרד את הפיטורים ההמוניים. הוא ופריפ הגדירו עצמם כמנהיגי הלהקה, וסיפרו לכל מי שרצה לשמוע שקרימזון גמישה: היא לוקחת מוסיקאים אד-הוק ונפטרת מהם כשצריך. פריפ ניסה לשכור את שירותיו של הבסיסט פיטר ג'יילס, שבינתיים חזר לעבוד בחברת מחשבים. ג'יילס הסכים, אבל דרש משכורת גבוהה מדי לטעמה של הנהלת הלהקה. המו"מ נכשל וג'יילס חזר למחשבים. מכיוון שההרכב החדש טרם התגבש, החליטה הלהקה לדחות את סיבוב ההופעות לתחילת 1971. יש זמן, אין למה למהר. בסופו של דבר, הוחלט על שלושה מוסיקאים חדשים-יחסית להקלטת האלבום השלישי "ליזארד" (Lizard) באולפני ווסקס, שיצא לאור באחת-עשרה בדצמבר 1970: מל קולינס, שהסתדר לא רע עם פריפ ועבד איתם עוד ב'פוסיידון'; השני, הבסיסט והזמר גורדון האסקל שעבד גם ב'פוסיידון', ושעזב את הלהקה יומיים אחרי השלמת ליזארד; והשלישי, המתופף אנדי מקאלו (Mcullough) שהחזיק מעמד זמן קצר מאוד, עד שהצטרף ללהקת גרינסלייד שהיתה פופולרית באותה תקופה. האסקל ופריפ למדו יחד באותו בית הספר. גם מקאלו הכיר את פריפ מאותה שכונה, פחות או יותר, וזכה להמלצותיהם של לייק ואמרסון. קולינס הצליח להשתחרר מן החוזה שלו עם להקת סירקוס, ומנהלי קרימזון היו מוכנים לשלם 250 פאונד כדי לעזור לו בתהליך המעבר.
הצד הראשון של ליזארד הכיל כמה קטעים בינוניים: ב"אינדור גיימס" התפקע האסקל מצחוק כאשר ניסה לשיר את השורה האחרונה בקטע ("היי הו!"), והתפלץ לגלות שגעייתו המביכה תועדה בהרחבה. ב"האפי פמילי" מבכה סינפילד את התפרקות להקת הביטלס. בצד השני הופיעה יצירת המופת "ליזארד" והגביהה את האלבום למעמד של קלאסיקה. סינפילד פירש את הפואטיקה מאחורי הטקסטים שלו בכנות קלילה: "זה קרב בין כל מיני טובים לכל מיני רעים, שבעצם לא משנה שום דבר". יכולותיו הקוליות של האסקל, הסולן והבסיסט, היו רחוקות מלהרשים. זו אולי הסיבה שג'ון אנדרסון, הזמר והמנהיג של יס, תרם מקולו הגבוה לראשונה (ולאחרונה) ליצירת הנושא הארוכה והשאפתנית. היצירה הציגה לראווה את יחידת כלי הנשיפה מלהקתו של הפסנתרן קית' טיפט, שביקש אחר מכך מפריפ להצטרף ללהקתו להופעה אחת בלונדון, באמצע נובמבר. נגן האבוב רובין מילר, שעבד באותה תקופה בתזמורת הסימפונית של הבי-בי-סי תחת ניצוחו של פייר בולז, הבריק בביצועיו. פריפ אמר על האלבום, בהומור היבש האופייני לו, ש"אחרי בערך 24 האזנות אתה אמור לקלוט מה הולך שם"; בשנת 1999 אמר על הקטע "הנסיך רופרט מתעורר" את המשפט הבא: "אולי עדיף היה לרופרט להישאר במיטה באותו היום". הביקורות היו מעורבות: באחד העיתונים (Evening Standard) כתב המבקר על ליזארד: "זו המתנה המושלמת עבור האדם שאתם הכי פחות אוהבים" (האלבום יצא בסמוך לחג המולד). היו כאלה שאהבו יותר. מרטין שלון מהמגזין Friends טען בביקורתו על האלבום ש"קרימזון היא יותר כלי אמנותי בידי פריפ מאשר קונצנזוס קבוצתי, מכיוון שלמרות השינויים הרבים בכוח-אדם, התוכן לא השתנה כלל". בכל מקרה, כולם שיבחו את ציור העטיפה הססגוני בסגנון ימי-הביניים, פרי מכחולו של האמן גיני באריס. כאמור, האסקל עזב את הלהקה יומיים אחרי השלמת האלבום (2 בנובמבר 1970). כזמר, לא הצליח להיכנס לנעליו של גרג לייק. הוא החל לריב עם פריפ, ששאל אותו אם הוא רוצה לעזוב; תשובתו היתה "כן". תוך כמה שעות הדליפו פריפ וסינפילד את דבר עזיבתו של האסקל לעיתונאי ריצ'רד ויליאמס מ'מלודי מייקר', ותוך יומיים היכתה הכותרת "האסקל עוזב את קרימזון" את לונדון. פריפ צוטט כאומר ש"קרימזון היא דרך חיים ודבר מאוד אינטנסיבי. אני חושב שגורדון הבין את זה". מנהלי הלהקה החליטו שעזיבתו המפתיעה של האסקל, רגע לפני היציאה לסיבוב הופעות, מהווה הפרת חוזה; לפיכך שללו ממנו את התמלוגים על "ליזארד" ושינו את מעמדו ל"נגן שכיר". האסקל פתח בקריירה מוסיקלית ארוכה ומתסכלת, שבה סבל מעוני וממצוקה במשך שנים רבות.  גורדן האסקל, מודל 2005, עדיין מזוקן, קצת אפור עד 2001 היה גורדון האסקל מוסיקאי כמעט אלמוני שכל תהילתו מסתכמת ב"חבר לשעבר בלהקת קינג קרימזון". ואז קרה הבלתי-אפשרי: שיר פשוט שכתב בזריזות לאחר סיבוב קניות עם אימו בת ה-82 והקליט בעשר דקות (How Wonderful You Are), הפך ללהיט. השיר הושמע שוב ושוב ב"רדיו 2" של ה-BBC, עד שהגיע למקום השני במצעד הבריטי של סוף דצמבר 2001. הוא כמעט והפך ללהיט הגדול ביותר של חג המולד באותה שנה, בלי וידאוקליפ ובלי פרסום. האסקל, אז בן 55, חתם על חוזה עם חברת-בת של "וורנר" על סך 2.8 מליון פאונד. האסקל גרף את כל הקופה לאחר עשרות שנים של תיסכול, אך לא נתן להצלחה לעלות לו לראש. הוא עזב את וורנר בטריקת דלת, חזר להוציא אלבומי סולו בלייבל הפרטי שלו, והתרחק מאור הזרקורים. חזרה לקינג קרימזון של 1970. המתופף, אנדי מקאלו, הבין שקרימזון בלי האקסל נכנסת שוב לצרות, והודיע גם הוא על התפטרותו. השנה עמדה להסתיים וקרימזון שוב נתקעה רגע לפני סיבוב הופעות חדש. אמנם כבר בדצמבר מצאה קרימזון מתופף חדש (איאן וואלס), אך פריפ וסינפילד עדיין חיפשו נואשות אחרי בסיסט וזמר שיכול לעלות על במה. עברו 13 חודשים מאז הופעתם האחרונה. התסכול של המוסיקאים המובטלים היה בלתי-נסבל. כמה זמן אפשר לשבת באולפן ולבחון נגנים באודישנים? הבסיסט ריק קמפ (Kemp) מלהקת "סטילי ספאן" (Steeleye Span) הצטרף ליומיים והחליט לוותר. מל קולינס חש מתוסכל מאוד: הוא היה חבר בלהקה במשך שנה, ולא זכה לעלות איתם על במה אפילו פעם אחת. אפילו פריפ המאופק כבר איבד את הסבלנות. בסוף ינואר החליט לקחת זמר בלתי-ידוע, בוז בארל (Boz Burrell) ולימד אותו במהירות לנגן בס. תוך 11 שבועות הפך בארל מ"רק זמר" ל"גם זמר וגם בסיסט". הלהקה היתה מוכנה לצאת החוצה ולפגוש קהל. שבוע אחר כך התקשר ידידו של פריפ, הבסיסט ג'ון ווטון כדי לבקש עבודה, לאחר שלהקתו (מוגול ת'ראש) התפרקה. ווטון הכיר את קרימזון והתרשם ממנה לטובה בהופעות, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. לא נורא, ווטון יעלה על רכבת המשבר הקרימזוני הבא.
באפריל חזרה סוף-סוף קרימזון אל הבמה, ותיכננה להוציא אל הפועל סיבוב של 15 הופעות באנגליה. כדי שלא להביך את עצמם מול העיתונות הבריטית, החליטה ההנהלה להטיס אותם לגרמניה כדי שיוכלו להתגלח על זקנו של הקהל הגרמני במשך ארבעה ימים. הם הופיעו שמונה פעמים במועדון "זום" בפרנקפורט. בארל נתן הופעה נוראית בערב הראשון וכמעט שקל לעזוב, אבל הביטחון חזר אליו בהדרגה. וואלס הרגיש בבית במועדון שהכיר מן העבר; קולינס עשה עבודה מבריקה, ונהנה מאוד להופיע אחרי תקופה ארוכה של יובש. הצוות כולו חש סיפוק רב מן המפגש עם הקהל, וההופעות הוכתרו בהצלחה. על אחת מהן כתב המבקר איאן וורד: "המוסיקה האקדמית הזו איננה מחוייבת לערכי הבידור המסורתיים, ומיועדת בעיקר למשוגעים-לדבר". תוך כדי הסיבוב, הגיח ההרכב להקלטות האלבום הבא. להקלטת האלבום הרביעי "איילנדז" (Islands), בחרה הלהקה לעזוב את אולפני ווסקס היקרים, ולהסתפק באולפני קומאנד בלונדון. ההקלטות התבצעו במרתונים של תריסר שעות, כדי להתאים ללוח הזמנים הצפוף של ההופעות באנגליה. הלהקה נאלצה לפתח חומרים על הבמה ולשייף אותם מול קהל, כדי לחסוך שעות אולפן יקרות. התקציב של קרימזון היה מצומצם באותה תקופה, כיוון שהכסף לא זרם כמו יין. האלבום הראשון (אין דה קורט) מכר עד אז 93 אלף עותקים, השני (פוסיידון) מכר 68 אלף, והשלישי (ליזארד) רק 35 אלף. "איילנדז" הוקלט לאורך ספטמבר, ונערך בשבוע הראשון של אוקטובר 1971. זה אלבום קאמרי, נוגה ומנותק מזמן מוגדר. בעוד האלבום הראשון והשלישי נטועים חזק בימי הביניים והשני במיתולוגיה, "איים" מרחף באטמוספירה משלו. זו לא היתה תקופה קלה ללהקה, ורוב המוסיקאים סבלו ממתח ומעומס. התוצאה הסופית מיוחדת ומלאת-קסם, אבל גם מבולבלת, איטית ולעתים מעט מרדימה. לאלבום יש לא מעט מעריצים נאמנים, אך איננו פרוגרסיבי במובן הקלאסי של המילה. סולו הגיטרה המפתיע של פריפ לקראת סופו של "סיילור'ס טייל" נכנס לאלבום בשעות האחרונות של העריכה (8 באוקטובר, שתיים בלילה), ומהווה את שיאו המוקדם של "איילנדז". באלבום זה הגיעה הלהקה לשיא (או שפל?) חדש של שוביניזם, עם השיר הסקסו-הומוריסטי "ליידיז אוף דה רואד" שהוקדש, איך לא, לגרופיות הנאמנות של ההרכב. הליריקה החד-משמעית מדברת על זיונים של בחורות שונות על ידי מוסיקאים גאוותנים, ופיט סינפילד, האחראי למילים, הסביר ש"כולם כותבים לפחות שיר אחד על גרופיות. אנחנו לא היינו צריכים לעשות את זה, אבל עדיין עשינו את זה. למעשה, רוב הגרופיות היו די מצחיקות ודי חכמות, במיוחד באמריקה. הן ללא ספק שיחררו אותי מהביישנות הבריטית שלי. כשבחורות באו אלי והציעו לי לעשות איתן מקלחת, זה קצת פתח לי את הראש והוציא אותי מהחינוך שקיבלתי בבית הספר". על איילנדז, כאמור, חתומים רק סינפילד ופריפ, וזאת למרות שתרומתם האמנותית של שאר חברי הלהקה היתה משמעותית. המבנה האנטי-דמוקרטי של קרימזון, שקיפח כלכלית ופסיכולוגית שלושה מחברי ההרכב, החל לתת את אותותיו. סינפילד אמר בראיון עיתונאי שפריפ ייאלץ להתפשר עם שאר חברי הלהקה ולתת להם להתבטא. בסוף אוקטובר הגיע ג'ון ווטון לביקור. פריפ רצה שווטון יהיה הבסיסט החדש וייתן לבוז בארל להתרכז בשירה. מל קולינס, בוז ואיאן וואלס סירבו. ווטון הבין שהוא לא רצוי, ויצא מן התמונה. אל דאגה: הוא ישוב. בנובמבר 1971 החל סיבוב ההופעות האמריקני שלהם. כצפוי, שימש הדוד סם כגורם ממריץ לקראת סכסוך גורלי נוסף. זו היתה הפעם הראשונה שוואלס, קולינס ובארל היו בארה"ב. וואלס אמר שהם התנהגו "כמו ילד בחנות ממתקים". את המריחואנה והאל-אס-די של שנות השישים החליף עתה סם חדש: קוקאין. כל תעשיית המוסיקה בארה"ב החלה להשתמש בו, ומעטים הבינו את נזקיו. וואלס, קולינס ובארל החלו לקחת קוקאין בכמויות רבות, והתנהגותם השתנתה בהתאם. בפעם אחת התמסטל בארל בצורה כה קיצונית, עד ששכב מעולף בזמן שהמטוס הקטן של הלהקה עבר בתוך סערה חזקה בשחקים (כל השאר הקיאו סביבו). פריפ לא נגע בקוקאין אף פעם. המרחק בינו ובין האחרים הלך וגדל, והוא הפך לאדם מדוכא ובודד. פריפ החליט שהוא לא רוצה לדבר עם אף אחד. חברי הלהקה סבלו רבות מהתנהגותו המיזנטרופית של פריפ: וואלס סיפר אחר כך ש"במשך שבועות שלמים הוא לא הוציא מילה, רק ניגן סולמות על הגיטרה. זה נמשך זמן רב, והטיל צל כבד על הכל". פעם אחת הסתיימו מריבה אחת בשולחן הפוך. העניינים היו קרובים מאוד למרד אלים. כאשר פריפ החליט לפתוח את פיו, היה זה אולי מיותר: קולינס לא שכח כיצד אמר לו פריפ יום אחד "אתה יכול להיות נגן מעולה, אבל אתה אף פעם לא תהיה כותב-מילים". גם סינפילד סבל מסיבוב ההופעות, פסיכולוגית וגופנית כאחד: הוא רק רצה לשוב לאנגליה ולכתוב שירה. הוא התנהג והרגיש כמו שבר-כלי גמור, ותפקודו היה גרוע. בתחילת ינואר 1972, במהלך סיבוב ההופעות האמריקני הארוך של איילנדז, ניתק הקשר בין קרימזון ובין סינפילד. פריפ החליט שסינפילד חייב ללכת הביתה, והציב בפני שלושת האחרים דרישה: או פיטר, או אני - תבחרו. השלושה הבינו שבלי פריפ אין קרימזון, ותמכו בפיטורי סינפילד. האחרון סיפר שקיבל שיחת טלפון מוזרה מפריפ, שבה אמר לו המנהיג: "אני לא יכול לעבוד איתך יותר". פריפ אמר שפיטורי סינפילד היו "מעשה של קבלת אחריות על מה שאני חושב לנכון". לעומת זאת, גרס סינפילד שנים אחר כך, שהחליט לעזוב כאשר כמעט נהרג כשאחד המלוטרונים נפל שני סנטימטרים לידו, במהלך ההכנות להופעה. לדבריו, ראה את כל חייו חולפים לנגד עיניו. בשלושה בדצמבר יצא לאור האלבום איילנדז (עם עטיפה קוסמית שלא ממש התאימה לו) ועשרה ימים אחר כך חזרה הלהקה לאנגליה. הביקורות על איילנדז היו פושרות. כמו תמיד, היו כאלה שכתבו שקרימזון חוזרים על עצמם ומתנתקים לגמרי מהרוקנרול. המבקר ניק לוגן ממגזין NME הציע ללהקה לשנות כיוון ולחזור לשורשי הרוק הבסיסיים. חלק מן הביקורת כוונה גם לסינפילד: נטען נגדו שהוא איבד את מגע הקסם שלו, ומתחיל להישמע כמו קריקטורה של עצמו. מאז ועד היום, מיעטה הלהקה לנגן את החומרים של איילנדז בהופעות. כדי להסביר את פשר עזיבתו כהלכה (ולקבל הצעות חדשות מן התעשייה), התראיין סינפילד למגזין אן-אם-אי ובין היתר צוטט כאומר "זה היה או אני או פריפ, אחד מאיתנו היה צריך ללכת". פריפ התעצבן מהטון הלא-נעים של הכתבה, התראיין שבוע אחר כך וקיבל כותרת זהה מהעיתון: "זה היה או אני או סינפילד, אחד מאיתנו היה צריך ללכת". פריפ טען שהראיון עיוות את דבריו, בדיוק כפי שעיוות את דבריו של סינפילד. פיטוריו של סינפילד הבהירו, לראשונה, את התמונה: קרימזון = פריפ, ולכן פריפ = קרימזון. כאשר פריפ גייס מוסיקאים ופיטר אותם, הוא נהג לתאר את קרימזון כמעין ישות עצמאית, בעלת כוח-חיים מובדל ומהות רוחנית נצחית. מבחינתו של פריפ, קרימזון היא "דרך לעשות דברים", בעוד הוא בסך הכל "צירוף מקרים בהתרחשותה". סינפילד לא הסכים לדרך ניהולו הדיקטטורית של פריפ, וציפה ממנו לתת לשאר המוסיקאים לקבל יותר קרדיט. פריפ ראה בכך מרד מצד סינפילד. האחרון, שהיה טיפוס עדין ושברירי למדי, סבל מאוד מן הויכוחים הפנימיים הקשים שהלכו ותכפו. הבעיה הקשה ביותר של פריפ היא סירובו העיקש להכיר במשוואה "פריפ=קרימזון". כפי שאמר מנהל סיבובי ההופעות שלהם, דיק פרייז'ר, בראיון, פריפ נמנע בעקביות מלקחת על עצמו את התואר הרשמי "בנד-לידר" (מנהיג הלהקה), אך מאידך אינו מוכן לוותר על שליטה בשאר חברי הלהקה. לכן פריפ התייחס לכל המוסיקאים שהביא כאל 'מתאימים לקרימזון' או 'לא מתאימים לקרימזון'. בראיון שנתן בשנת 1972 התלונן כלפי העתונות ש"אני לא רוצה להיות אחראי על כל דבר שקורה לקרימזון". זו טענה מאוד לא הוגנת מצד האדם שהחליט על כל הפיטורים והגיוסים בלהקה, לאורך רוב שנותיה.  Pete(r) Sinfield - Still - 1973 בכל מקרה, סינפילד לא הפך מובטל. גרג לייק התקשר אליו וביקש עזרה בכתיבת הטקסטים לאלבום "בריין סאלאד סרג'רי" של אמרסון לייק אנד פאלמר (1973). גם להקת הרוק המתקדם האיטלקית "פי-אף-אם" שכרה את שירותיו ככותב מוצלח. סינפילד הקליט אלבום סולו חביב בשם "סטיל" (Still), שיצא לאור בשנת 1973 בחברת התקליטים 'מנטיקור' בבעלות אמרסון לייק ופאלמר. לייק, יש לציין, לא היה משורר דגול. שנים אחר כך, בתחילת שנות השמונים, מצא את עצמו סינפילד משתף פעולה עם כוכב האירוויזיון באקס פיז. פריפ הבטיח לשאר חברי הלהקה, שפיטורי סינפילד יהפכו את ההרכב לדמוקרטי: התמלוגים יחולקו באופן שוויוני, ולכל אחד תהיה הזדמנות להציע חומרים משלו לאלבום הבא. בינואר 1972 נכנסה הלהקה לשלושה שבועות של חזרות, לפני שיצאה לסיבוב הופעות אמריקני נוסף שהחל באחד-עשר בפברואר. פריפ כאילו שכח את הבטחתו ל"דמוקרטיזציה" של קרימזון. באמצע החודש התפתחה מריבה קשה באמצע החזרות שהתקיימו באזור בורנמאות': בארל, וואלס וקולינס ניסו נואשות להכניס חומרים מקוריים משלהם (עם גוון בלוזי, חופשי יותר) לרפרטואר של הלהקה, ופריפ העקשן סירב. קולינס ברח מחדר החזרות בבכי. אבל פריפ לא היה מוכן לוותר או להתפשר: לטענתו, החומר שקיבל "לא היה קרימזון, וגם לא יהיה קרימזון". נבואתו של סינפילד התגשמה: הלהקה קרסה. אחרי יומיים של 'ברוגז' נאלצו לחזור ולעבוד ביחד באופן זמני, כיוון שסיבוב ההופעות של ארה"ב בפברואר היה בלתי-הפיך מבחינה חוזית. ההופעות נמשכו כמתוכנן במשך שישה שבועות מתוחים, שבמהלכם החל פריפ ללהק במוחו את ההרכב הבא, בעוד שלושת האחרים דווקא נהנו מן האינטראקציה עם הקהל ופינטזו על עתיד ורוד עם קרימזון. באמצע החודש זכה איילנדז לתואר 'אלבום החודש' של המגזין "מלודי מייקר". זו היתה נחמה קטנה באמצע תקופה מדכדכת. פריפ וברופורד נפגשו במהלך מרץ 1972, כאשר להקת יס הופיע באולם אורפיאום בבוסטון, וברופורד אמר לפריפ מאחורי הקלעים שהוא רוצה להצטרף לקרימזון. בסוף אותו חודש חיממה קרימזון את להקת יס באולם ושמו אקוואריוס. זו היתה ההופעה האחרונה של ברופורד עם יס. בארל, וואלס וקולינס עזבו. המרד שלהם נכשל, והם נאלצו להיפרד מקרימזון. השלושה נשארו בארה"ב והקימו את להקת "סנייפ" עם אלכסיס קורנר ופיטר ת'ורופ. סנייפ הוציאה שני אלבומים בשנים 1973-1974. בארל לא עבד יותר עם קינג קרימזון, וכך גם וואלס. מל קולינס, לעומת זאת, לא נפרד לחלוטין מעולמו של מלך הארגמן.  EarthBound - 1972; Remaster - 2002 תיעוד מוקלט משלוש הופעות של קרימזון בארה"ב הופיע באלבום ארת'באונד (Eearthbound) שיצא לאור באנגליה בתשעה ביוני 1972, אך נדחה ע"י חברת אטלנטיק בארה"ב בגלל איכות צליל בעייתית. לאחר שנים של לחץ מצידו של פריפ, נמחק האלבום מן הקטלוג של EG בשנת 1980. הוא יצא לראשונה על גבי דיסק במהדורה חגיגית על ידי חברת ורג'ן בשנת 2002, באיכות משופרת תחת הכותרת "יום הולדת שלושים". לאחר הרפתקת "סנייפ", הקים בארל בשנת 1973 את להקת "באד קומפני" וניגן בה באס. הלהקה הצליחה מאוד, והופיעה עד שנות התשעים. בארל המשיך לעבוד עם טאם ווייט, אך לרוע המזל נפטר מהתקף-לב בספרד, ב-21 לספטמבר 2006. איאן וואלס עבד עם פיטר פרמפטון ב-1975, והופיע שנים רבות עם בוב דילן ודון הנלי. ב-2003 הצטרף ללהקת "21st Century Schizoid Band", הוציא אלבום סולו אחד ואחרון, הקים ב-2005 את ה"קרימזון ג'אז טריו". באוגוסט 2006 התגלה אצלו סרטן, ונפטר בלוס אנג'לס בפברואר 2007. וואלס היה בן 60 במותו. מל קולינס חי כיום בגרמניה, מקליט ומופיע. שנים רבות אחר כך כתב פריפ ש"קרימזון היתה הזדמנות בלתי-הוגנת עבור המוסיקאים המוכשרים הללו". ניסוח מדויק יותר מצד פריפ היה נראה כך: "אני התנהגתי בצורה בלתי-הוגנת כלפי המוסיקאים המוכשרים הללו". וזו לא הפעם האחרונה. התקשורת כבר הספידה את קרימזון, אך פריפ לא אמר נואש. הוא כבר גיבש במוחו את הפאזה הבאה של ההרכב, והחל לפעול כמעט מיידית. בעשרים ושניים ביולי 1972 בחן הרכב חדש במשך חודש: ג'ון ווטון (בסיסט וזמר, מלהקת "פמילי"), דיויד קרוס (כינור, חליל ומלוטרון), בחור סקוטי משופם בשם ג'יימי מור (כלי הקשה ואפקטים משונים) והמתופף-הכוכב ביל ברופורד, שעזב את יס במפתיע למען הפרוייקט החדש. ברופורד הצעיר מאס בלהקתו הקודמת והעריץ את פריפ. המפגש הקובע ביניהם היה קצר: "ביל, אני חושב שאתה כבר מוכן להצטרף לקרימזון". ביל, שהביע את רצונו להצטרף עוד בחודש מרץ, הסכים. ברופורד הסביר את פשר המעבר מיס אל קרימזון: "באמת רציתי להיות מתופף טוב וממש לא היה איכפת לי מכל מה שהלך באותה תקופה, כמו פסיכדליה היפית-טריפית, אסיד, מכנסי פעמון וכל זה. רציתי להשתפר בתופים והדרך לעשות זאת היא לשמוע את עצמך בהרכבים שונים ובהקשרים שונים. קרימזון היה ההקשר השונה. עשיתי ארבע שנים עם יס אבל זה נראה לי כמו נצח". חשוב להדגיש, שגרעין ההרכב היה המשולש פריפ-ווטון-ברופורד. השלושה הסכימו לנטוש את הרפרטואר של להקותיהם הקודמות (פמילי, יס וקרימזון של פעם), ולהשתמש בקרימזון ככלי לשיפור יכולותיהם כמבצעים וכמלחינים. השניים האחרים, קרוס ומור, הצטרפו רק אחר כך, כמעין-נספחים. היה זה גם עניין של פרסום ומוניטין: פריפ, ווטון וברופורד צברו נסיון רב בלונדון, וזכו לביקורות טובות מצד העיתונות. מור וקרוס, לעומת זאת, היו כמעט אלמוניים.
ג'יימי מיור (Jamie Muir) גדל באדינברו ולמד פסנתר, עבר לקרן צרפתית, משם לטרומבון ואז לכלי הקשה. הוא למד בקולג' לאמנות והתעניין באלתור ואוונגארד. בתחילת שנות השבעים הצטרף ללהקה אלמונית ונסיונית בשם 'בוריס'. בקיץ 1972 קיבל טלפון מרוברט פריפ. מבקר המוסיקה ריצ'רד ויליאמס מ'מלודי מייקר' המליץ לפריפ על המתופף הנמרץ. מיור היה אדם מוזר ביותר: הוא נהג ללבוש עורות של חיות, השליך שרשראות בזמן הופעה על הבמה וניסה ליצור מקסימום רעש במינימום זמן. הוא התעניין בפילוסופיה הודית, ובין השאר הצליח לשכנע את ג'ון אנדרסון (במהלך מפגש חברתי בחתונה של ביל ברופורד) לקרוא את 'אוטוביוגרפיה של יוגי', שהביא לו את ההשראה לאלבום הכפול "סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים". מיור נהג לתופף על כל חפץ אפשרי, כולל חתיכות מתכת אקראיות. הוא היה אדם בלתי-צפוי לחלוטין. הכנר דיויד קרוס, במקור מאיזור פלימות', "התגלה" על ידי פריפ כשעשה חזרות באולפן ארלז קורט עם להקת Waves האלמונית. קרוס, יליד 1949 מן העיירה טרנצ'אפל (Turnchapel), גדל עם אב אורגניסט (בכנסייה ובבתי קולנוע), והחל ללמוד לנגן כינור בגיל תשע. בין 67-70 עשה תואר בחינוך - בהתמקדות על דרמה ומוסיקה - בקולג' באקסטר, והנהיג את תזמורת הקולג'. בין 70-72 הופיע והקליט עם הרכבים שונים באנגליה, עד שהתמזל מזלו וקיבל את הצעת חייו, שהקפיצה אותו לליגת-העל. קרוס בן העשרים ושלוש, שהושפע מנגינתם של כנרי ג'ז-רוק כדוגמת ז'אן-לוק פונטי, ג'רי גודמן ופפה-ג'ון קריץ', הרשים את פריפ באודישן וקיבל את העבודה. ג'ון ווטון (John Wetton), יליד 1949 מהעיר דרבי, גדל באזור בורנמאות', לא רחוק ממר פריפ. הוא החל ללמוד מוסיקה קלאסית ודתית בגיל צעיר, בכנסייה אנגלית ביחד עם אחיו האורגניסט. ווטון למד לנגן על כינור, אבל צבר מוניטין בזכות נגינה אנרגטית על גיטרת הבס. אחר כך עבר ללונדון והתקדם ללהקת 'פמילי' הראויה-לציון. הוא בדיוק סיים את הקלטת האלבום "בנדסטאנד" כשקיבל טלפון מפריפ. הוא דחה את ההצעה הראשונה כיוון שהבין שפריפ רוצה להיעזר בו כדי לדכא את המרד של שלושת חברי הלהקה (שעזבו לאחר מכן), ולא הרגיש נוח להיכנס למיטה חולה. לאחר שהלהקה התפרקה סופית, התקשר אליו פריפ שוב וביקש ממנו לקפוץ לדירתו. הפגישה הסתיימה בהסכמתו של ווטון להצטרף. כיום אומר ווטון על קרימזון: "רציתי להישאר בלהקה הזו עשרים שנה".
סטיב האקט, הגיטריסט של ג'נסיס בימיה הטובים, אמר פעם על ההרכב הזה: "זה כמו קראטה מוסיקלי, ואני חושב שזה מרתק. דיוק צבאי בשילוב ביצים של רוק, זרימה של ג'אז, התבנית הקלאסית והטכנולוגיה המאפשרת לקבוצה קטנה של אנשים להישמע כמו תזמורת". ב-4 בספטמבר 1972 החלה קרימזון החדשה בחזרות. מכיוון שסינפילד היה בחוץ, נעלמה גם הגישה הרומנטית-מיתולוגית של קרימזון "הישנה". ריצ'ארד פאלמר-ג'יימס, ידיד-נעורים של ווטון, שימש כגיטריסט של להקת סופר-טראמפ באלבום הבכורה שלה, אך פרש במהלך 1971; ווטון שלח לו דמואים של המוסיקה החדשה על הפסנתר בביתו. פאלמר-ג'יימס כתב טקסטים פסימיים עבור קרימזון מביתו בגרמניה, ושלח אותם בדואר חזרה ללונדון. לאורך כל שיתוף הפעולה עם קרימזון, נותר פאלמר-ג'יימס חיצוני ללהקה, ורוכשי האלבומים הכירו אותו רק באמצעות הקרדיטים שלו על הקטעים השונים. הצוות החדש אהב מאוד לאלתר, במיוחד ברופורד ומיור; קרימזון החדשה הביאה סאונד קשוח, מפחיד ונוקב לעולם הרוק המתקדם. הבס של ווטון, מפוצץ באובר-דרייב של דיסטורשן, חרך והבעיר כל מה שעמד בדרכו. ווטון עצמו העיד שהוא נוטה לקרוע מיתרים בגיטרה שלו, תופעה נדירה עבור בסיסטים. התיפוף האינטנסיבי של ברופורד וכלי ההקשה המתכתיים (והבלתי-צפויים לחלוטין) של מיור השלימו יחידת-קצב אימתנית.
הצליל החדש של קרימזון היה למעשה, מטאלי: כל חברי הלהקה התעסקו במתכות, הגברה ודיסטורשן. אפילו הכינור, כלי קלאסי מעץ, עבר דיסטורשן וניסה (ללא הצלחה) להתחרות בגיטרה באלימות הצליל. ברופורד ומיור הצליחו להגדיר את ההרכב הזה סיפק השראה למאות הרכבי רוק מתקדם, גם בשנות השמונים והתשעים - ואפילו הרכבים של רוק כבד ו"הבי מטאל" ישבו והקשיבו. הגישה היתה של אנסמבל מודרניסטי לפי המודל המערב-אירופי, די רחוק ממורשת הבלוז והרוקנרול של ארה"ב. עם זאת, ניתן לחוש גם בהשפעותיה של להקת הפיוז'ן מהווישנו אורקסטרה בהנהגת הגיטריסט הבריטי ג'ון מקלפלין; להקה זו היתה מודל לחיקוי עבור מוסיקאים רבים באותה תקופה, במיוחד בכל הנוגע לדיאלוג בין הכינור והגיטרה החשמלית. כבר באמצע אוקטובר עלה ההרכב החדש על הבמה, בסדרה של הופעות-חימום במועדון "זום" גרמניה. מיור לא ממש הסתדר בהופעות - הציוד הרב שלו סיכסך אותו עם אחד מפועלי הבמה. במקביל, התחזקה התעניינותו בתורת הבודהיזם. בדצמבר הופיעה הלהקה באולם ריינבו (Rainbow) בלונדון ומילאה את האולם (3000 כיסאות) עד אפס מקום. המגזין אן-אם-אי פרסם ביקורת נלהבת של טוני טיילר: "אם לא אשמע יותר אף להקה בחיי, אהיה שמח מאוד לסיים עם קרימזון. הלהקה מאוזנת, ופריפ לא מצליח להיות דומיננטי". ריצ'רד ויליאמס מה'מלודי מייקר' שוב הגיע לאורגזמה: "הם ניגנו את המוסיקה הכי קשה ומסובכת שאי-פעם הגיחה מהקונטקסט של הרוק, ויצאו כמנצחים, לאחר שהכניעו את הקהל בתשעים דקות של יצירתיות יוצאת-דופן". תיעוד חזותי נדיר ביותר של קרימזון בשנות השבעים נוצר בשבעה-עשר באוקטובר (1972) באולפן הטלוויזיה הגרמני "ברמן ביט קלאב". ההרכב ביצע אילתור חסר-שם, אחר כך את הקטע "אקזיילז" וסיים עם החלק הראשון של "לארקס טאנגס אין אספיק". ההקלטה המחישה את אופיו הפרוע והמשעשע של ג'יימי מיור: הוא צולם כשהוא משוטט חסר-מנוחה ברחבי סוללת כלי ההקשה שלו, שורק ומזמזם ומהמהם ומקרקש בלי בושה. רוב חברי הלהקה שמרו על פני-פוקר, מלבד דיויד קרוס שלא הצליח להסתיר את חיוכו מהתנהגותו של מיור. מערכת ההקשה והצלילים של מיור הכילה הרבה מעבר לעוד מערכת תופים מודולרית. מיור השתמש במשרוקיות, צופר אופניים, מתקן ליצירת ציוצי ציפורים, משור, גונג, צדפים, בלונים, ערימת עלים, אגוזי פיסטאצ'יו, מגשי אפייה וכלי מטבח. מיור הושפע באופן עמוק מן האוונגארד האירופאי שלאחר מלחמת העולם השנייה, והאמין ברעיון לפיו כל חפץ עשוי לשמש ככלי מוסיקלי. בדרכו המשונה, השפיע באופן לא פחות עמוק גם על ביל ברופורד, שלמד להרחיב את עולמו המושגי ולהקיש על מגוון גדול יותר של חפצים ומתכות. למרות שביצועיו התיאטרליים של מיור עשויים להיראות מוזרים מאוד לצופה המזדמן, מיור הקצין את ביצועיו בהמשך. בעשרה בנובמבר, במהלך ההופעה הראשונה באנגליה, פריפ כמעט נהרג כאשר מיור השליך שרשרת ברזל כבדה לעברו בטעות, בזמן הופעה. מיור לא חשש גם לרוץ לעבר הקהל, לבלוע קפסולות של דם מלאכותי, ולצעוק באופן חופשי. כתוצאה מכך, נפצע קלות או נקע את רגלו כמעט מדי ערב. מיור החל לשקוע בקריאת 'אוטוביוגרפיה של יוגי' מאת המיסטיקן ההודי פרמנסה יוגנדה. הספר גרם לו לבכות בכל פעם שקרא בו. בחודשיים הבאים החל בהדרגה להתנזר מסקס, אלכוהול, סיגריות וסוכר. אז החליט לפרוש מקרימזון לטובת עולם חדש ומסעיר של מדיטציה בודהיסטית והתבודדות מן העולם המודרני. עד עזיבתו, הופיע עם קרימזון 32 פעם ברחבי אירופה. מיור נפגש עם שני מנהלי הלהקה, דייויד אנטהובן וסם אולדר, והודיע להם על עזיבתו לטובת הבודהיזם. השניים הסכימו לשחרר אותו באופן מיידי, והבטיחו להסביר את העניין ללהקה. מיור לא טרח ליצור קשר עם שאר חברי הלהקה ולהסביר להם את פשר היעלמותו הפתאומית. הוא האמין שאנטהובן ואולדר יעשו זאת בשמו. אלא שהשניים שיקרו לפריפ ולחבריו: הם הודיעו להם שמיור נפצע ולא יוכל להופיע. בתחילת פברואר חשבו הקרימזונים שמיור "החמיץ" שתי הופעות חשובות במיוחד במועדון מארקי הלונדוני. הלהקה המשיכה כרגיל בלעדיו, בגלל שהביטול היה כמעט בלתי-אפשרי. ברופורד נותר לבדו בעמדת התיפוף. בינתיים, עבר מיור למנזר טיבטי בסקוטלנד, הפך לנזיר וחזר ללונדון רק בשנת 1980. כיום הוא גר באיזור קורנוול. עד היום תוהה מיור מדוע לא אמרו מנהלי קרימזון את האמת למוסיקאים. ככל הנראה מדובר היה ברצון לשלוט על זרימת המידע, כדי להשיג יתרון במערכת היחסים המורכבת עם הלהקה. פריפ כתב על עזיבתו של מיור: "הוא היה אדם אינטליגנטי ומאוזן מדי בשביל להישאר איתנו לאורך זמן. הוא צרך 70-80 אחוזים ממשאבי הלהקה במקום ובזמן". למי שלא בקיא באירוניה המרירה של פריפ, להלן תרגום: "מיור היה אדם משוגע מדי בשביל להישאר איתנו, ורוב הזמן והוא פשוט שיגע לנו את השכל".
למזלו של מיור, הוא הספיק להשתתף באלבום-המופת "לשונות עפרונים ברוטב" (Larks' Tounges In Aspic) שהוקלט באולפני קומאנד בחודשים ינואר ופברואר 1973. הלהקה התכוונה להקליט באולפני ווסקס, אך גילתה שכמות כלי ההשקה שברשותם לא תאפשר זאת. אולפני קומאנד היו זמינים בהתראה קצרה, אבל חברי הלהקה לא היו מרוצים מן הרמה הטכנית של האולפן, ונשבעו לא לחזור לשם יותר. אין ספק שאיכות הצליל ורמת ההפקה המוסיקלית לא היו אידיאליים. להקלטה המקורית יש "היס" (Hiss) חזק, שתוקן רק במהדורה הדיגיטלית המאוחרת שיצאה בתחילת שנות האלפיים. פאלמר-ג'יימס ביקר אותם באולפן לזמן קצר, והספיק להחליף כמה מילים עם פריפ בטרם שוב נפרדו השניים לדרכיהם. רעיון העטיפה (שמש וירח) הגיע מפריפ, שהתעניין בתיאוריות וסימבוליזם מעולם הטנטרה. האלבום יצא לאור בעשרים ושלושה במרץ, 1973. הוא הכיל חלק גדול מן הרפרטואר הרענן שנוגן והתגבש בהופעות החיות. עוד אז הקפידה קרימזון שלא לתת לקהל קלאסיקות לעוסות, אלא להתרענן ולאלתר בכל הופעה מחדש. לכל היותר הסכימו לתת כהדרן את "סקיצויד מן" מהאלבום הראשון.
מפתיע לגלות שגם אלבום נועז כמו לארקס טאנגז אין אספיק ויצירות ששילבו דיסוננס מודרניסטי (שהושפע מן המלחין הקלאסי איגור סטרווינסקי ויצירתו 'פולחן האביב') עם קטעים מצ'ואיסטיים ואגרסיביים, זכה לביקורת נוקבת על הפשרנות-לכאורה (!) שהפגין ההרכב. בנוסף, טען ריצ'רד ויליאמס ב'מלודי מייקר' של מרץ 73' ש"על הבמה מדובר בלהקה קסומה, אבל כשהם נכנסו לאולפן, איבדו את האומץ הקבוצתי שלהם והחליטו ללכת על בטוח...התוצאה דו-מימדית...מדובר בכמעט כישלון". ויליאמס צדק: "לארקס", כאלבום, נשמע פחות מרשים בהשוואה להופעות החיות של אותה התקופה. לעומתם, יוצרי סרט הפורנו האירופאי "עמנואל" היו משוכנעים שהחלק השני של "לארקס" טוב מספיק בשביל לשמש כפסקול מאולתר ליצירה הסינמסקסואלית שלהם. לאחר מאבק משפטי עיקש מצידו של פריפ, הוא הגיע להסדר מחוץ לכתלי המשפט לפיו אנשי הפורנו מכירים בזכויותיו כיוצר המוסיקה, ומתחייבים לשלם לו תמלוגים על מכירות הסרט. זו היתה תפנית מפתיעה ליצירה פרוגרסיבית מובהקת, המשלבת בהצלחה בין הגרוב של הנדריקס ובין ההרפתקנות הריתמית וההרמונית של סטרווינסקי. פריפ אמר בראיון ל'מלודי מייקר' בפברואר 1973: "חמש השנים הראשונות של הקריירה שלי היו מעצבנות לפעמים, אבל הכל היה שווה את זה בשביל ההרכב הזה. אני מתכוון להקדיש את שלוש השנים הבאות של חיי לקינג קרימזון, עם אופציות לחידוש, אבל אפילו אם הכל יתפרק מחר - עדיין זו הלהקה הכי שמחה שהייתי בה, ובעלת הפונטציאל היצירתי הגדול ביותר". פריפ הבטיח שלוש שנים, אבל במציאות נתן הרבה פחות. הלהקה המשיכה להופיע ללא הפסקה. בעשרים וחמישה במרץ, בעיר בריסטול, הסתיים סיבוב ההופעות הבריטי. חמישה ימים אחר כך החלו לחרוש את אירופה עד אפריל. באמצע אפריל כבר החלו סיבוב הופעות אמריקני מפרך, שהסתיים בתחילת יולי. בין אמצע מרץ ועד תחילת יולי הופיעה קרימזון 60 פעם. ווטון התמכר לקפאין ולקוקאין. קרוס חש אומלל. ברופורד התעסק בעיקר בעצמו: כפי שתיכנן מלכתחילה, הוא שיכלל בהדרגה את ביצועיו כמתופף וכאמן כלי-הקשה. שום דבר אחר לא עניין אותו: לא כסף, לא נשים, לא פוליטיקה ולא כתיבת לחנים או מילים.
ביולי 1973 קיבלה הלהקה חופשה של שלושה וחצי שבועות. כולם, מלבד פריפ, שישב בביתו, בקוטג' באזור הולט, קרוב לוימבורן, דורסט. במשך שלושה שבועות כתב (עם גיטרת ה"לס-פול" שלו) את החומרים הבסיסיים לקטעים כמו "לאמנט", "פרקצ'ר" ו"נייט-ווטש". למרות שכמלחין היה פריפ פורה מרוב החברים בלהקה, ההסכם הפנימי ביניהם קבע חלוקה שווה של תמלוגים. פריפ החל לחוש שהוא מופלה לרעה, ומאבד שליטה על ההרכב לטובת הדומיננטיות של ווטון; הוא האמין שלוח הזמנים הצפוף לא מותיר לו זמן לכתוב מוסיקה כמו שצריך, והתרגז כאשר ברופורד סירב לתרום חומרים ללהקה. בסופה של ה'חופשה' האומללה, נפגשו המוסיקאים באוגוסט לחזרות למשך שלושה שבועות בקינגסטון, מחוץ ללונדון. מיד לאחר החזרות, נסעו בסתיו לסיבוב הופעות אירופאי (24 הופעות), ובאמצע ספטמבר המשיכו לארה"ב (19 הופעות). הקהל האמריקני החל לקבל את ההרכב החדש בהתלהבות רבה. ווטון וברופורד הושפעו מג'ז-רוק אמריקני כדוגמת הרבי הנקוק ומיילס דיוויס, ושיתוף הפעולה הפ'אנקי ביניהם יצר יחידת-קצב חזקה ומעוררת, שהתאימה לטעמו של הקהל בארה"ב. ווטון וברופורד ביקרו את הנקוק בהופעה בקנזאס סיטי, והוא השיב להם כגמולם כאשר ביקר את קרימזון בהופעה בווסט פאלם ביץ', פלורידה.
מדיניות חברת EG היתה קמצנית ונצלנית: מנהלי החברה הסבירו למוסיקאים שהם לא יקבלו משכורת על ההופעות. "פשוט אין תקציב", הסבירו להם, "כי כל ההכנסות מגיעות ממכירות האלבום, שאותו אתם מקדמים בעזרת ההופעות". פריפ גילה, עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, שההנהלה דווקא לקחה לעצמה כספים מאותן הופעות. פריפ, כמו מוסיקאים רבים באותה תקופה, החל להיאבק. המדיניות עברה שינוי. רק בשנת 1981, לראשונה, זכתה הלהקה להרוויח משכורת מפעילות זו. לא רק מנהלי הלהקה איכזבו את המוסיקאים: הופעה של קרימזון ברומא, בתחילת נובמבר, כמעט והסתיימה בקטטה המונית. האמרגן האיטלקי ניסה להונות את הלהקה ושיקר להם בנוגע לכמות קוני הכרטיסים. האמרגן טען שהגיעו 9,000 איש, כשלמעשה האולם היה מלא לחלוטין והקיבולת שלו היתה 15 אלף. הקהל דרש הדרן שני, מערכת ההגברה נותקה, אחד הצופים הוכה באכזריות והמשטרה כמעט התערבה. ברגע האחרון חוברה ההגברה, קרימזון ביצעה את "קאט פוד" (מהאלבום 'פוסיידון') וירדה מבועתת. באותו זמן התראיינו מל קולינס, בוז ואיאן וואלס ל'מלודי מייקר' ושיחזרו את ימיהם בקרימזון. בין השאר התלוננו ש"לפריפ יש את הטכניקה, אבל אין לו נשמה...אין לו מושג איך לנגן בלוז...המוסיקה של קרימזון לא כל כך מסובכת, אלא בעיקר מבוצעת היטב בגלל הרבה חזרות. אין שום ספונטניות במוסיקה הזאת. קרימזון הפכה כל כך רצינית, עד שלא נהנינו ממנה". חזרה לארה"ב: מבקר המוסיקה של עיתון בעיר בוסטון כתב על קרימזון ש"השימוש היצירתי של ריק ליירד בגיטרת הבס הופך אותו למוסיקאי בעל יכולת רבה. קולו של ליירד טומן בחובו כוח רב, ומשמש כעוגן לצידו של פריפ". כדאי לציין שריק ליירד היה הבסיסט של להקת 'מהווישנו אורקסטרה' הפיוז'נית, ולמרות הדמיון המסוים בין הלהקות, קשה להבין כיצד חשב שליירד מסוגל לשיר. סיבוב ההופעות הארוך של קרימזון הסתיים במדריד בתאריך 29 בנובמבר 1973. הלהקה חזרה לאנגליה בדצמבר, כדי לבלות את החודש עם המשפחה והחברים ולחגוג את חופשת חג המולד. סיבוב ההופעות תועד בהרחבה ברמת ה'אודיו', אך לא ברמת ה'וידאו'. רוב המוסיקה המוקלטת שעלתה על האלבום הבא, "סטארלס אנד בייבל בלאק", היא למעשה קטעים-קטעים מהופעות חיות מאותה שנה. 27 דקות מן החומר נלקחו מן ההופעה בתאריך 23 בנובמבר באמסטרדם, והשאר מתוך הופעות בתאריך 23 באוקטובר באולם 'אפולו' בגלאזגו (סקוטלנד) ובתאריך 15 בנובמבר בציריך (שווייץ). על ההופעה באמסטרדם כתב פריפ, בין השאר: "הקהל היה מסומם ברובו. מצד אחד, זה תמיד המצב בהולנד. מצד שני, כל כך הרבה מוסיקאים באותה תקופה היו מסוממים, כמו גם אמרגנים ומנהלי חברות תקליטים". הקהל "נערך החוצה" בעריכה הסופית, כדי לתת למוסיקה תחושה אולפנית. שם האלבום נלקח מתוך הפואמה המפורסמת "אנדר מילק ווד" של המשורר דילן תומאס, הנפתחת בשורה בלתי-נשכחת זו, המתארת לילה שחור משחור ונטול-כוכבים (דהיינו, שחור תנ"כי בקדמוניותו). הדימוי החזותי התאים כמו כפפה למוסיקה הקודרת של קרימזון בשנים אלו. היה זה ווטון שתרם את השורה לשמו של האלבום, לאחר ששאר חברי הלהקה סירבו לשלב באלבום בלדה שכתב בהשראת "אנדר מילק ווד". המשפט This Night Wounds Time ("הלילה הזה פוצע את הזמן") הגיע מתוך עמ' 222 בספרו של טום פיליפס, שעיצב את העטיפה הספרטנית של האלבום.  Starless and Bible Black - 1973 "סטארלס אנד בייבל בלאק" יצא בינואר 1974 לאחר כמה הקלטות נוספות באולפני Air (בבעלות המפיק האגדי של הביטלס, ג'ורג' מרטין) בתחילת החודש. החומר משקף את הכימיה החד-פעמית בין פריפ, ווטון וברופורד, אך מדגים גם את הדחיקה האיטית של קרוס החוצה. ככל שקרימזון היתה יותר אגרסיבית, כך מצא את עצמו קרוס (שבשלב זה כבר פוטר, בלי ידיעתו) חלש מדי בתוך המיקס. גם באלבום החי USA שתיעד הופעה באסבורי פארק, ניו-ג'רזי (28 יוני 1974), ניכרת תופעה דומה, עם קטעים אחרים. הכינור של קרוס מצא עצמו בעמדת-נחיתות מול הגיטרה החזקה ויחידת-הקצב האגרסיבית של ווטון וברופורד. קרוס, אדם ביישן ונחבא אל הכלים, לא ניחן בכריזמה ובכוח הסיבולת של שלושת האחרים. הביקורות בארה"ב, ביחס להופעות וגם ביחס לאלבום "סטארלס..." היו מצויינות, בעיקר בזכות הביצועים האנרגטיים על הבמה. בפיטסבורג כינה אותם עיתונאי אחד "הסבא של הרוק המתקדם". גורדון פלצ'ר, כתב ה'רולינג סטון' בארה"ב, כתב ש"במקום שבו להקת יס היתה מתבוננת בעולם בפליאה, קרימזון פשוט תופסת אותו בביצים". אך תמיד יש יוצאים מן הכלל: מבקר מוסיקה בתחנת טלוויזיה בניו-יורק המליץ לצופיו "לא להאזין לאלבום הזה אם אתם מדוכאים או מהרהרים בחיים לאחר המוות". כאמור, בעשרים ושמונה ביוני הוקלט הקטע "אסבורי פארק" (Asbury Park) בהופעה חיה בקאזינו, במקום בעל שם זהה בארה"ב. הקטע הזה הופיע אחר כך באלבום החי "יו-אס-איי". ההופעה השלמה של אסבורי פארק יצאה בדיסק ב-2006. יומיים אחר כך הוקלטו הקטעים "פרובידנס" (שם הקטע הוא שם המקום); הקטע מצא את דרכו, ללא הקהל, לאלבום "רד". גם הקטע USA מהאלבום בעל השם הזהה, נלקח מהופעה ב"פאלאס ת'יאטר" בעיירה פרובינדס, רוד-איילנד, ארה"ב. רק בשנת 1997 יצא לאור "נייט-ווטש" (The Night Watch) אלבום כפול המתעד את ההופעה החיה באמסטרדם, הפעם בלי להעיף החוצה את הקהל ומחיאות הכפיים שלו. קודם לכן, בדצמבר 1992 יצאה קופסה של ארבעה דיסקים תחת השם "גרייט דיסיבר" (The Great Deceiver) מהתקופה של 72-74. מעריצים רבים מכל העולם מאמינים שזה היה ההרכב החזק ביותר של קרימזון מאז ומעולם, ומחפשים בנרות כל בוטלג מוקלט מ'תור הזהב' ההוא.
דיויד קרוס התראיין בתחילת פברואר למגזין המוסיקה סאונדס, והתלונן: "לפעמים זה מדאיג אותי, מה שאנחנו עושים. אנחנו הולכים כל כך רחוק והמוסיקה הופכת לפעמים לביטוי מפחיד של העולם ובני-האדם. זה חשוב שיהיו לנו שירים וחומר כתוב-מראש כדי שיאזנו אותנו, כך שלא נשתגע. אנחנו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי להתאזן. היה לנו רק רגע אחד של שלווה באחד האילתורים, וזה היה בהופעה אחת באמסטרדם (הוא התכוון לקטע "טריו", ללא תופים). רוב הזמן האילתורים שלנו נובעים מאימה ומבהלה". קרוס, מוסיקאי עדין עם הכשרה קלאסית, לא שאב הנאה רבה מ'הבי מטאל'. ההופעה האחרונה של קרימזון בשנות השבעים התקיימה בסנטרל פארק של ניו-יורק, באחד ביולי. פריפ טוען שזו היתה ההופעה הכי חזקה שהוא זכר מאז 1969. ווטון אומר ש"היה מספיק טסטוסטרון על הבמה בשביל להטיס מטוס אף-14". הקלטת ההופעה יצאה בשנת 2000 בהוצאה מיוחדת למועדון האספנים של הלהקה, מטעם חברת התקליטים של פריפ, "דיסיפלין גלובל מובייל". הלהקה הגיעה לשיא חסר-תקדים של הצלחה אמנותית ומסחרית. שמם הלך לפניהם, והם היו רק צריכים להמשיך במסלול שבו צעדו כדי להעפיל לפיסגה שאליה הגיעו, למשל, ג'נסיס או יס שנתיים מאוחר יותר. אך בנקודה זו החלו העניינים להשתבש.
דיויד קרוס נמחק מן ההרכב בסיומו של סיבוב ההופעות האמריקני. בכתביו של פריפ אין כמעט שום התייחסות רצינית לעניין זה. המנהיג הבלתי-מוצהר מתייחס להיעלמותו של קרוס כאילו התרחשה עקב גורל בלתי-נמנע. הוא מתאר במילים פואטיות את חולשת הכינור לעומת שאר המוסיקאים, אבל מסרב להסביר איך פוטר, התפטר או "התפוטר" החבר הרביעי. למעשה, ההחלטה להעיף את קרוס התקבלה בארה"ב, בהצבעה של ווטון ופריפ (רוב) נגד ברופורד (מיעוט). הודעת הפיטורין חיכתה זמן רב, אחרי שהלהקה חזרה לאנגליה ואפילו אחרי הקלטת האלבום "רד". חברת EG השהתה את ההודעה ככל שיכלה. זאת לאחר 16 חודשים של עבודה משותפת. בראיון בשנת 1999 סיפר קרוס ש"מבחינה חברתית, פריפ לא שתה אלכוהול ואהב להיות לבד. לכן ביליתי את רוב הזמן עם ביל וג'ון...הרגישות המוסיקלית שהתקיימה בהרכב בתקופה הראשונה, לא היתה שם בסוף. ביל וג'ון הקימו קואליציה כל כך חזקה ביניהם, עד שהם לא הבינו מדוע כלי הסולו לא ירצו ליילל מעליהם". כל נסיון לדובבו בעניין פיטוריו נענה בשתיקה או בהתחמקות. חבל שחברי הלהקה לא טרחו לומר לו את מניעיהם באופן מפורש וידידותי. לאחר קרימזון, ניהל קרוס קריירה מוסיקלית ארוכה והוציא מספר אלבומי סולו. אחד מהם, "אקזיילז" (Exiles) משנת 1997 כלל גם הופעות-אורח של מעבידו-לשעבר, רוברט פריפ. אפשר לומר שהופעתו של פריפ באלבום זה היא מעין 'כפרה מאוחרת' או 'סולחה חד-צדדית' על העוול שגרם המנהיג הממושקף לכנר הנאמן שלו.
השלישייה חזרה והקליטה, החל מהשמונה ביולי ועד אוגוסט 1974, את האלבום המפתיע "רד", שנחשב כיום לאבן-דרך משמעותית ברוק המתקדם. הפליטים הוותיקים מל קולינס ואיאן מקדונלד הוסיפו סקסופונים. מקדונלד ביקש להצטרף אליהם לסיבוב ההופעות הבא, וזכה לתשובה חיובית (הסיבוב לא התקיים). דיויד קרוס אמנם הופיע בחלק מן הקטעים, אך כבר לא נחשב לחבר-להקה מן המניין. לראשונה בתולדות הלהקה, צולמו שלושת המוסיקאים עצמם (בשר ודם) על עטיפת האלבום, במקום להיעזר בציור ססגוני כמקובל קודם; המטרה היתה לשפר את מכירות התקליט באמריקה. שמו של האלבום עצמו ("אדום") מרמז על עוצמה מופרזת: על העטיפה האחורית מופיע צילום של מד-ווליום באולפן, המגיע לנקודת המקסימום הצבועה באדום. האלבום כולל בתוכו את הקטע הפותח והמחשמל "רד", את הבלדה האגרסיבית והפסימית "פולן איינג'ל" (Fallen Angel) לפי מילים של פאלמר-ג'יימס, שיתוף-פעולה מוצלח בין ווטון ופריפ בקטע One More Red Nightmare לצד אילתור בהופעה חיה ("פרובידנס") ולסיום קלאסיקה קרימזונית בלתי-נשכחת ("סטארלס"), אותה המשיך ווטון לבצע כשהיה חבר בלהקת אסיה (בגירסה מקוצרת של שלוש דקות) וגם בלהקות אחרות, כמו למשל אפטר קריינג (After Crying) ההונגרית בשנות התשעים. במגזין "טיים אאוט" הסתיימה הביקורת על Red במשפט הבא: "האלבום הזה הוא בעל ערך רב עבור אלו המעונינים לסלק כל שלוות-נפש מחייהם או לגרום לעצמם נזק בלתי-הפיך במערכת העצבים". ייתכן שמה שנכתב היה נכון מאוד. זאת כיוון שמיד עם סיום העבודה על "רד", הודיע פריפ לעמיתיו המופתעים (ולמעריצים ההמומים-לא-פחות) שזה הסוף. אין יותר קינג קרימזון.
את ההודעה הרשמית לעיתונות שהוציא פריפ מטעם חברת EG ניסחו בלשון מתוחכמת ולאקונית: "קינג קרימזון הפסיקה להתקיים". הקורא התמים בוודאי יחשוב לעצמו שקרימזון היא סוג של חיה נדירה או חולה סופני. כיצד להקה יכולה להפסיק להתקיים? במקום לומר פשוט ולעניין "רוברט פריפ החליט לפרק את קינג קרימזון, מסיבות אישיות", בחר המנהיג המעורער לשלוח אצבע מאשימה כלפי רוח-רפאים ולהכריז על התפוגגותה הטבעית-לכאורה. עוד קודם לכן, כבר בלילה אחד ביולי 1974, החליט פריפ שהוא צריך לעזוב. זאת למרות שלמחרת הם היו אמורים להתחיל להקליט את רד, אלבומו השמיני כמנהיג להקה. הוא החל להרגיש שהוא מאבד אחיזה עם המציאות ועם האגו שלו. שיתוף הפעולה הסימביוטי עם ווטון וברופורד הוציא אותו מאיזון. הוא נפרד מתעשיית המוסיקה והלך להתבודד במשך עשרה חודשים במכון ייחודי ושמו שרבורן (Sherbourne) בהנהגתו של המחנך והפילוסוף הבריטי ג'יי-ג'י בנט (J.G. Bennet.). שם גר בניתוק מוחלט מן העולם האמיתי, בתוך בית אחד עם עשרה איש שלא הכיר. לאט-לאט החזיר את המגע עם עצמו, ושב אל השפיות הזמנית. ההכנסות מן ההופעות והתקליטים של קרימזון איפשרו לו, לדבריו, לחיות שלוש שנים בלי לעבוד קשה מדי. ביל ברופורד סיפר, שנים לאחר הפירוק: "פריפ אמר לי שהוא מפרק את הלהקה, כי הוא לא רוצה להיות כמו כל הלהקות הדינוזאוריות האחרות. אני זוכר שחשבתי לעצמי 'חבל, בגלל שכמעט הצלחנו לעשות זה בגדול, אבל אני מתאר לעצמי שהוא צודק'. והוא באמת צדק". ברופורד היה אמנם מופתע ומאוכזב, אבל הוא העריץ את פריפ, ולכן האמין ש"אבא רוברט" יודע מה הוא עושה. כשהתקשרו אליו עיתונאים ושאלו אותו על הפירוק, ענה שהוא "מרוגז קלות". ברופורד לא הלך לקבל דמי אבטלה בלשכת התעסוקה הבריטית. באותה תקופה הוא נחשב למתופף הלוהט ביותר בסצינה, ומיד יצא לדרך מוסיקלית חדשה: הוא השתתף בחלק מאלבומי הסולו של חברי Yes בשנת 1975, הופיע וניגן עם הלהקות גונג, בראנד-אקס, נשיונל הלת' ואפילו ג'נסיס, כשפיל קולינס הפך לסולן בעידן הפוסט-גבריאלי של ההרכב המצליח. אחר כך גם הצטרף ללהקת יו-קיי (U.K.) בהנהגתו של ג'ון ווטון לאלבום אחד. בסופו של דבר, הרגיש בטוח מספיק בשביל להפוך למנהיג ולהקים את להקת ברופורד המעולה, איתם הקליט ארבעה אלבומים משנת 1977 ועד 1980. בשנת 1986 הגשים את חלומו להיכנס סופית לעולם הג'אז והקים את הרכב הפיוז'ן Earthworks הפועל עד היום.
גם ווטון המאוכזב לא נותר מחוסר-עבודה. חברת EG סידרה לו ג'וב במהירות בלהקת רוקסי מיוזיק, בה בילה את מרבית 1975. משם המשיך ללהקת אוריה היפ (Uriah Heep). עם ברופורד ידידו כשחזר מסיבוב הופעות ארוך, ניסה בשנת 1977 להקים טריו עם ווייקמן. הנסיון נכשל בגלל שווייקמן היה חשדן מדי וסירב לחתום על החוזה, בעוד חברת התקליטים של ווייקמן לא רצתה שהכוכב שלה יעזוב אותה לטובת יחידת-הקצב לשעבר של קרימזון. ווטון וברופורד היו נחושים להקים הרכב אחר. ההסכם הג'נטלמני ביניהם היה שכל אחד יביא מוסיקאי שהוא מכיר מהרכב אחר. ווטון קרא לאדי ג'ובסון (ידידו מלהקת רוקסי מיוזיק) וברופורד גייס את אלן הולדסוורת' הג'אזיסט (מלהקת ברופורד). כך קמה לה להקת UK שהוציאה 3 אלבומים (השני והשלישי ללא ברופורד, אלא טרי בוזיו, וגם ללא הולדסוורת', שעיצבן את ווטון וג'ובסון בגלל שהתעקש לאלתר את כל הסולואים בכל הופעה מחדש). משם המשיך ווטון ללהקת הפופ 'אסיה', שהפכה ללהיט בינלאומי ופירנסה אותו היטב בשנות השמונים והתשעים. ווטון אמנם הפך לאלכוהוליסט במהלך שנות השמונים, אך 'אסיה' החזיקה אותו מבחינה כלכלית גם ברגעים הקשים ביותר. לעתונות אמר פריפ, שנים אחר כך, ש"קינג קרימזון הפסיקה להתקיים בספטמבר 1974, בדיוק באותה תקופה שבה להקות אנגליות מאותו הזרם היו צריכות להפסיק להתקיים. אבל מכיוון שהדינוזאור של הרוקנרול אוהב את מה שהיה פעם, רובן ממשיכות להרעיש ולחזור על עצמן מבלי ליצור שום דבר חדש...כשהגיע הזמן לעצור, אנחנו היינו היחידים שעצרנו, וזה עומד לזכותנו". רק על ידי חוכמה של "במבט לאחור" הצליח פריפ הפיקח למצוא סיבה אידיאולוגית מוצקה-כביכול לגחמותיו, תסביכיו וחולשותיו האנושיות. בהזדמנות אחרת פירט סיבות נוספות: "מבחינה מקצועית, האפשרות ליצור קשר אמיתי בין הקהל ובין האמן פחתה בצורה משמעותית. זה קרה בגלל שלוש סיבות מרכזיות: ראשית, הגידול העצום בכמות הקהל שהשתתף באירועי רוק. שנית, ההתייחסות הכללית אל רוקנרול כאל ספורט תחרותי. שלישית, היחסים הערפדיים בין הקהל והאמן המופיע". ההצהרה הזו היתה נכונה לגבי מפלצות-במה ראוותניות כמו פינק פלויד, לד זפלין או אמרסון לייק ופאלמר בארה"ב. אבל לא קינג קרימזון. הוכחה מספר אחת: ההופעה הגדולה שלהם במדיסון סקוור גארדן היתה, לדעתו של פריפ, אחת ההופעות הכי טובות אי-פעם; הוכחה מספר שתיים: פריפ תרם קטעי גיטרה לידידו דיויד בואי, הידוע בהופעותיו הגדולות; הוכחה מספר שלוש: הקהל של קינג קרימזון מעולם לא פיתח פולחן-אישיות ביחס למוסיקאים בלהקה. אין ספק שקרימזון לא היתה אטרקציה של אצטדיונים מהדהדים. פריפ היה מספיק חזק בשביל לומר 'לא' לכל הצעה פומפוזית מדי. עשרות להקות עשו יופי של מוסיקה גם בתקופה ה"ארורה" ההיא שבין 1974 לבין 1980. בראיון מביך במיוחד ב'מלודי מייקר' ניתן היה להבחין במשבר הפסיכולוגי שסבל ממנו. פריפ טען בלהט ש"קרימזון התפרקה בגלל שהעולם משתנה" וחזה את "ההתמוטטות המוחלטת של התרבות כפי שאני מכיר אותה לחורבן שיימשך 300 שנה". בנוסף הכריז ש"יש משהו דפוק באופן בסיסי באמריקה ובסדר הכלכלי-חברתי, וזה תהליך בלתי הפיך...החיים מורכבים מדי בשביל שיהיה אפשר להמשיך אותם בצורה הנוכחית". הקורא הנדהם של נבואת-הזעם הזו מקבל את הרושם שהאיש ירד מן הפסים לגמרי. פריפ גם סבל מבעיה קשה של שגעון-גדלות. באותו ראיון התרברב ואמר ש"שלושתנו עובדים ביחד בקינג קרימזון בגלל שאין אף מוסיקאי ברמה שלנו, בעולם החיצוני". הוא נשבע ש"אני חושב שביל וג'ון ידעו מה אני מרגיש" [טענה מגוחכת שנסתרה על ידי השניים האחרים. הם הודו בפה מלא שההודעה על הפירוק היכתה אותם בהלם מוחלט]. עובדה אחת עמדה לזכותו: העומס הפיזי שהוטל עליו היה אכן גדול. הוא התלונן ש"מינואר ועד פברואר עשינו אלבום, ואז נסענו בכל אירופה להופעות, משם טסנו לאמריקה, חזרנו לאנגליה כדלי לעשות חזרות ואז שוב טסנו לסיבוב נוסף באמריקה. מיד אחר כך, היה לי יום אחד של חופש בכפר לפני ההקלטות של 'רד' וזה אורח-חיים שבגללו אני לא יכול לעשות הרבה דברים". מוסיקאים רבים ברוקנרול התמוטטו בגלל לוח זמנים מטורף שכזה; משפחות נהרסו; רוקרים בודדים התמכרו לאלכוהול, קוקאין, הירואין; ה"כוכבים" שוטטו עם זונות ועם בלדרים; קרימזון לא היתה הלהקה היחידה שעבדה מסביב לשעון וסבלה מכך. מבקר המוסיקה של המגזין "סאונדס", סטיב פיקוק, כתב ביקורת פושרת על האלבום Red שבמהלכה הציע הסבר מעניין להחלטת הפירוק של פריפ: "אם לשפוט לפי האלבום הזה, נראה שהמוסיקאים המעורבים פשוט צמחו וגדלו מעבר למה שהמנהיג דמיין לעצמו". יש באמת בדבריו: ווטון וברופורד, באותה תקופה, היו מוסיקאים מנוסים ובוגרים, בעלי עוצמה וכריזמה. הם התפתחו, השתכללו וצברו מעמד ויוקרה. פריפ, לעומת זאת, מצא עצמו בעמדה של שליט חסר סמכויות. הוא אמנם היה "אחראי" על נפשה ושלומה של הישות המופשטת ששמה 'קרימזון', ונאלץ לכתוב חלק גדול מן החומרים, אבל לא היה לו כוח מיוחד או יתרון כלכלי, אינטלקטואלי או מוסיקלי על השניים האחרים. המלך אינו עירום, אבל הוא לבוש כמו משרתיו-לכאורה. הדבר היחיד שעשה פריפ באותה תקופה, במקביל לקרימזון שלפני הפירוק, היה שיתוף הפעולה עם בריאן אינו (Brian Eno). בשנים 1973-1974 הקליט איתו את האלבומים "נו פוסיפוטינג" ו"איוונינג סטאר" בהם פיתח את הפריפטרוניקס, שיטת ייחודית של נגינה והקלטה של גיטרה, שלא היתה מקורית לחלוטין אך זכתה לפרסום רב בקרב מוסיקאים וגיטריסטים. שני האלבומים האלה, שהפקתם היתה זולה מאוד ושהוקלטו באמצעים ביתיים, היו מהפכניים בגישתם לנגינה ולאלתור. שלוש שנים אחר-כך הצהיר פריפ ששני האלבומים הללו היו לא פחות חשובים מאלבומה הראשון של קרימזון. אפשר לקחת את דבריו בעירבון מוגבל, אבל אין ספק שבריאן אינו לא היה קוטל-קנים.
בפברואר 1975 התראיין איאן מקדונלד לעיתון בניו-יורק ונשאל על סיבת עזיבתו את קינג קרימזון בארה"ב. הוא ענה: "הייתי משוגע. לא הבנתי איזה דבר טוב היה לי ביד. בכל מקרה, זה לימד אותי לא לעזוב אף פעם דבר טוב". מקדונלד, בניגוד למעסיקו-לשעבר, היה מספיק אנושי בשביל לומר 'טעיתי'. זה כמובן לא עזר לו לקבל הזמנה להצטרף שוב ללהקה.
כדי להמשיך ולהאכיל את המעריצים המורעבים, הוציאה חברת EG באותה שנה את האלבום החי USA שתיעד באופן מוצלח של הלהקה בארה"ב. בחודש מאי התראיין ג'ון ווטון ואמר: "אני חושב שהוא ממש טוב, ואם שאר החברים לא מעוניינים לקדם אותו, אני אעשה את זה. כל החומר המוקלט עליו, לדעתי, נשמע יותר טוב מהגירסאות המקוריות. זה אלבום עם ביצים". החודשים שעברו מאז הפירוק ריככו אותו: "לא הייתי המום לגמרי כשפריפ הודיע לי. הלהקה תמיד התקיימה על בסיס 'מהיום למחר'. הייתי מאוכזב בגלל שמאוד רציתי לצאת לסיבוב הופעות חדש עם איאן מקדונלד. הצטרפתי לקרימזון בגלל שלא היה לי מה להפסיד. אם הייתי יורד על ברכיי ומתחנן בפני רוברט שלא יפרק את הלהקה, היינו מחזיקים מעמד עוד כמה חודשים ומתפרקים בכל מקרה". ווטון ניחן לפתע ביכולת לחזות את העתיד.  יו-אס-איי - שבעים וחמש USA - 1975 באלבום USA נמחקו כל קטעי הכינור המקוריים של דיויד קרוס. פריפ לא היה מרוצה מהם. הוא קרא בזריזות לאדי (אדווין הוא שמו המלא, לא אדוארד) ג'ובסון, שהקליט אותם מחדש באולפן. פריפ, כמובן, לא הסביר את המהלך לאף אחד (כולל קרוס), אך החלטתו הבהירה, אולי יותר מכל, את העובדה שקרוס פוטר בגלל שהמנהיג לא היה מרוצה מביצועיו המוסיקליים. החולה כבר מת, אבל הגופה טרם התקררה. חברת התקליטים EG הרגישה, בצדק מבחינתה, שמגיע לה לסחוט את הפוטנציאל המסחרי של קרימזון המפורקת עד תום. בנובמבר 1975 ערך פריפ אלבום אוסף כפול וסתמי בעל השם המתנשא "מדריך קינג קרימזון לאדם הצעיר" (A Young Person's Guide to King Crimson). השם הושאל מן המלחין האנגלי בנג'מין בריטן (Britten); הוא כתב את היצירה הקלאסית המפורסמת Young's Person's Guide to The Orchestra , מעין מבוא פדגוגי להכרת התזמורת הסימפונית הקלאסית. ההשוואה בין השניים היתה ללא ספק יומרנית, אם לא מיותרת. רוחות קרירות של נקמה נשבו מפעם לפעם. בינואר 1976 התראיין בוז בארל והשמיץ קשות את הלהקה שאותה עזב. בין הפנינים: "זו היתה תקופה מגוחכת בחיי...עשיתי את זה בשביל הכסף בלבד...שרתי את המילים ולא הבנתי מה הן אומרות...פיט סינפילד תקע כל מילה שנראתה לו מרשימה...פריפ פשוט ישב לו על הכיסא שלו ונזף בנו...באחת ההופעות מל קולינס שבר לחתיכות את המלוטרון, ופריפ היה בהלם. לעבוד עם קרימזון זה כמו להרכיב פאזל עם פטיש". חלק מן המבקרים שאבו הנאה גלויה מנקרופיליה עיתונאית: "בוא נשכח ונסלח, נתעלם מן העובדה שחלק ממה שהם עשו היה דומה מאוד לצליל של בעלות הברית כאשר התקיפו את העיר דרזדן, ונזכור רק את הימים היפים" (כך נכתב באפריל 1975, במגזין שכוח-אל בשם The Herts Advertiser). כמעט שלוש שנים חלפו על פריפ בהחזרת האיזון לחייו. רוח-הרפאים של קרימזון שוטטה לה בחלל ראשו, חסרת-מנוחה אך שקטה עדיין. בשנת 1977 עזב דיויד אנטהובן את חברת EG ופתח תקופה שונה בחיי הגוף העסקי שניהל את קינג קרימזון. שנות השבעים הסתיימו במיתון כלכלי עולמי, מהפיכת פאנק באנגליה, והגירה של כוכבי-רוק בריטיים רבים אל ניו-יורק והערים הגדולות של ארה"ב ואירופה. מאז חזר רוברט פריפ לעסקי המוסיקה ב-77, הספיק לעבוד עם פיטר גבריאל בהקלטת אחד מאלבומיו בטורונטו. כשחזר, עבד עם דיויד בואי על הקלטת האלבום "הירוז" (Heroes) בברלין. שיתוף הפעולה המתוקשר והפורה עם דיויד בואי איפשר לפריפ להרחיב את מסגרת שיתופי הפעולה שלו עם אמנים אחרים, ולזכות בהערכה והשפעה בחוגים מוסיקליים עדכניים. יותר אנשים שמעו את הסולו הצורמני של פריפ בלהיט "פאשן" (Fashion) של בואי מ-1980 מאשר כל המאזינים של קינג קרימזון מאז ומעולם. פריפ חזר לאנגליה ועבד בשביל המחנך-לשעבר בנט בעריכה ושיווק של נאומיו המוקלטים. הוא טס לארה"ב כדי להצטרף לסיבוב ההופעות של פיטר גבריאל בפברואר 1977 ואז החליט למצוא את מקומו בניו-יורק, בירת המוסיקה התורנית של העולם.  Exposure - 1979 פריפ זיהה בניו-יורק סצינה מתעוררת של פעילות מוסיקלית מתקדמת. הוא גר בדירה באיזור גריניץ' ווילג', והתעניין מאוד במוסיקה מינימליסטית ואוונגארדית: סטיב רייך, גלן ברנקה, מרדית' מונק ולורי אנדרסון. אז הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, אקספוז'ר (Exposure) שבו הפגין מנעד רחב של סגנונות מוסיקליים. האלבום הושלם למעשה באוגוסט 1978, אך סיבוכים משפטיים שהונחתו עליו מצידה של חברת התקליטים גרמו לשבע-עשרה דקות מן האלבום להימחק ממנו. עבודה רבה שהשקיע פריפ עם המוסיקאי דריל הול ירדה לטמיון, בגלל סירובה של חברת התקליטים להתיר להול להקליט איתו. פריפ היה תקוע רק עם 30 דקות, ובייאושו צלצל לאחד מידידיו, פיטר האמיל, שטס מייד לארה"ב וסייע לו לגמור את העסק. פריפ עבד בין השאר עם להקת טוקינג הדס ועם הזמרת בלונדי באותה תקופה. אך כאשר ניסה פריפ להשיג את בלונדי לאחד הקטעים באלבום, נכשל גם הוא, מאותן סיבות בדיוק - חברת התקליטים סירבה. פריפ זעם ורתח, והוא למעשה זועם ורותח על תעשיית המוסיקה עד היום. אקספוז'ר יצא ב-1979 וקיבל ביקורות מעורבות, אך הוא עדיין אלבום הסולו המפורסם והמזוהה ביותר עם פריפ עד היום. זמן קצר לפני שקינג קרימזון קמה לתחייה באופן מפתיע, הוציא פריפ בשנת 1980 שני תקליטים באלבום אחד (God Save the Queen / Under Heavy Manners) שהיה מורכב מפריפ-טרוניקס וגם דיסקו-טרוניקס, שהוא לטענתו 'שילוב של פריפ-טרוניקס עם דיסקו' (!). פריפ, כמנהגו בקודש עוד מתקופת "נו פוסיפוטינג" (No Pussyfooting) עם בריאן אינו, נעזר בשני טייפ רקורדרים המחוברים זה לזה, והמאפשרים לו להקליט שכבה של צליל, לגרום לה לחזור על עצמה בעוצמות משתנות - ולהוסיף שכבה נוספת. זו למעשה תזמורת של איש אחד, המתבססת על אלתור ושימוש זהיר במימד הזמן. בהופעותיו מעתה, הקפיד פריפ על מספר אלמנטים מכריעים: קודם כל, הגביל את כמות הקהל בכל מופע לטווח של 10-250 בני-אדם בלבד. שנית, דרש מן הקהל להאזין בצורה אקטיבית, ולא לרקוד, לעמוד או לשיר איתו. שלישית, סירב להיעתר לבקשות הקהל ("היי, בוב, תנגן את סקיצויד מן של קרימזון!") או להתאים את עצמו למצב רוחו או התלהבותו של המאזין באותו הרגע. בנוסף, החליט להימנע מהקלטת האירוע (בוידאו וגם באודיו). פריפ ביטל את העיקרון השלישי תוך שנים ספורות, ככל הנראה מפני שבאופיו הוא מעריץ כל מכשיר תיעוד אפשרי (עתונות, ספרים, ציורים, תווים, אלבומים, וידאו, קולנוע). בשנת 1981 הוציא אלבום נוסף ושמו Let the Power Fall עם קטעי סולו. באלבום "דה ליג אוף ג'נטלמן" (The League Of Gentlemen) שישה קטעים נוספים של פריפ-טרוניקס, עם הקלידן בארי אנדרוז והבסיסטית שרה לי. אלבומי הסולו עזרו לפריפ לטהר עצמו מרעלים פסיכולוגיים שהצטברו בו עם השנים, ואיפשרו לו להירגע ולעבוד עם מוסיקאים אחרים בצורה דמוקרטית יותר. הוא הבין שהעולם לא כל כך נורא, ויש כשרונות שניתן לחיות איתם בניו-יורק. לפתע התאווה פריפ להנהיג מוסיקאים אחרים, על פי חזונו החדש. הוא רצה להקים להקה. לא, לא קרימזון, אבל להקה בכל מקרה. הפעם הוא היה מוכן להפיק כמה לקחים מן העבר העגום, ואפילו לשתף פעולה עם גיטריסט נוסף לצידו.  טוני לוין מודל 1982 פריפ פנה לבסיסט האמריקני הוירטואוז ג'ף ברלין, שניגן עם ביל ברופורד בלהקת ברופורד. אבל לאחר שניגן איתו מעט, החליט שהסגנון ה"עסוק", כדבריו, של ברלין (דהיינו, וירטואוזי ומהיר, מושפע מאוד מג'אז ומפיוז'ן) לא מתאים לו. כבר היה גיטריסט אחד 'עסוק' בהרכב, וזה היה פריפ. משם פנה פריפ לבסיסט האמריקני (והמשופם) טוני לוין, שהתפרסם כשניגן עם פיטר גבריאל, ידיד טוב של פריפ, ופול סיימון. לוין זכה להערכה גם בגלל השימוש החלוצי שלו בכלי ושמו "צ'אפמן סטיק" (Chapman Stick). זהו בס חשמלי אנכי בעל עשרה מיתרים, שבו הבסיסט יכול לרוץ עליו קצת כמו פסנתר, ליצור הרמוניות מורכבות ובעיקר לנגן מהר יותר. לוין, שעובד בעיקר באיזור ניו-יורק וסביבתה, הסכים לקשור את גורלו עם המלך קרימזון האדום. אחר כך פנה פריפ לברופורד, שהתלבט אך לבסוף נעתר. פריפ הודה בספטמבר 1981 ש"אני לא חושב שביל אי-פעם סלח לי בגלל שפירקתי את הלהקה...ביל תמיד שיגע אותי, והוא עדיין עושה לי את זה. יש לו התלהבות אינסופית, שגומרת אותי. אבל הוא מוסיקאי מחוייב לכל החיים". במקביל, נתקל פריפ בגיטריסט אדריאן בלו (Adrian Belew) כשהשניים ישבו בקהל, בקונצרט של המלחין המינימליסטי המפורסם סטיב רייך, בניו-יורק. רוברט סטיבן בלו נולד בשנת 1949 בעיירה קובינגטון במדינת קנטאקי. הוא שינה את שמו הפרטי מרוברט לאדריאן באמצע שנות השבעים. בשנת 1977 ראה אותו פרנק זאפה בהופעה והזמין אותו לנגן לצידו. דיויד בואי ראה אותו מופיע עם זאפה, והזמין את בלו להקליט ולהופיע לצידו. בזמן שהופיע עם בואי, פגש את להקת טוקינג הדז ועבד גם איתה. פריפ ובלו נפגשו בסיבוב ההופעות של בואי, ואחר כך שוב בתחילת סיבוב ההופעות של טוקינג הדס. פריפ הציע לבלו לקחת את להקתו "גאגה" ולהופיע במקביל אליו, כשהופיע עם "ליג אוף ג'נטלמן" שהרכיב בסוף שנות השבעים, עם שם זהה להרכב מסוף שנות השישים. רק אחרי ארבעה שבועות של חזרות, החל בלו להסתדר עם השלושה האחרים. הוא למד לנגן במשקלים ריתמיים בלתי-שגרתיים (דהיינו, לא רק ארבעה רבעים כמקובל אלא גם חמישה רבעים או שלוש-עשרה שמיניות) ומצא את הסאונד הייחודי והמתאים לו.
ההרכב החדש נקרא אז "דיסיפלין" ('משמעת', ובאנגלית Discipline) ולא קינג קרימזון, מכיוון שפריפ האמין שהשם הישן יגרור האשמות מיותרות מצד גורמי תקשורת ואמנים אחרים. הארבעה החלו לעשות חזרות בסוף 1980 אבל החליטו באמצע 1981, במהלך סיבוב הופעות בצרפת, שהשם 'קינג קרימזון' ראוי יותר. בלו, אמריקני ליברלי, לא התלהב מהקונוטציות מאחורי המושג 'משמעת', ותמך בו גם לוין. כל הארבעה הבינו שכדאי להם, מבחינה כלכלית גרידא, להשתמש בקרימזון כמקדם-מכירות. כדי לא לוותר לגמרי על השם הקודם, החליטו לקרוא לאלבום הראשון של ההרכב בשם "דיסיפלין". כדי להבהיר שחברי הלהקה לא התמסרו לחיק הפאשיזם, התווסף לחוברת האלבום המשפט מלא-ההשראה: "משמעת היא אף פעם לא מטרה, אלא רק אמצעי להשגת מטרה". הארבעה עשו חזרות והכינו את החומר תוך פחות מחודש, יצאו לסיבוב הופעות באירופה, ואז חזרו והקליטו את האלבום בשבועיים. הוא יצא בחברת EG וזכה להפצה דרך חברת ורג'ן. לאחר מכן יצאו לסיבוב הופעות אמריקני ויפני. ברופורד אמר בנובמבר 1981 ש"אנשים אומרים לנו שהקהל האמריקני טיפש. אני לא מסכים. הקהל מבין שאנחנו מתאמצים, מנסים להיות פרוגרסיביים, מונח שהפך למושמץ. הנסיון לעדכן את הרוקנרול היא מטלה שקרימזון תמיד נטלה על עצמה. זו אחת ממטרות הלהקה: להעניק הצצה אל העתיד". ברופורד השתמש במערכת תופים אלקטרו-אקוסטית, ששילבה בין טכנולוגיה חדשנית של 'פדים' חשמליים ובין תופים מסורתיים. המוסיקה החדשה שיצר ההרכב החדש היתה תרכובת של מינימליזם, רוק ומוסיקה אקזוטית חוץ-מערבית (יפן, באלי). העיבודים היו בחלקם פוליריתמיים (רב-קצביים; דהיינו, למעלה ממקצב אחד מתרחש בו-זמנית), מורכבים וקשים לקליטה מיידית. ביל ברופורד אמר אז ש"קינג קרימזון היתה אולי ההרכב היחיד בעיר שבו מתופף רוק יכול להשתמש במקצב של 17/16 ועדיין להתאכסן במלון סביר". וברצינות: "ההבדל הגדול בהרכב הזה היה המודעות שאפשר ליצור מוסיקה בדרך אחרת. כאן לא עשינו מוסיקה כמו במערב - אין סולואים, אין סולואיסטים. קיבלנו השראה מהתרבות הבאלית [של מדינת באלי] שבה אין אפילו מילה ל'מוסיקאי', מכיוון שכולם שם עושים מוסיקה. הם לא עוסקים בלהיות כוכבים או מקצוענים, הם פשוט משתפים פעולה כדי ליצור מוסיקה. החלטנו לוותר על ראוותנות ועל אינדיווידואליזם". המילה "החלטנו" היא קצת מוגזמת. היה זה פריפ שהחליט, וברופורד שהצדיע לו. למעשה, פריפ אפילו מחק כמה קטעי אילתור של ברופורד בטענה שהם 'סולואיסטיים' מדי. הנטייה הכמעט-קומוניסטית של מנהיג הלהקה היתה יכול להסתיים ב"סטאליניזציה", אבל למזלם של המעורבים, תעשיית המוסיקה האמריקנית איזנה את פריפ, בסופו של דבר. אחרי הכל, גם בעולמה של קרימזון צריך לשחרר סינגלים לרדיו ולטלוויזיה, ועדיין היה מקום לספונטניות של יחידים (למשל, בלו בתפקיד ה"פרונט-מן", הזמר הראשי). הקטע "אינדיסיפלין" למשל, היה אינסטרומנטלי לגמרי, עד שבלו החליט (ביום האחרון של ההקלטות) להוסיף קצת דיבור חופשי לתוכו. הוא לקח מכתב שאשתו האמנית כתבה לו בנוגע לציור מרגש שציירה, הוסיף כמה שורות משלו והקריא אותו באופן חופשי לגמרי. מי שיאזין לקטע הזה מתוך ידיעה שמדובר במכתב של אישה לבעלה אודות ציור חדש שסיימה, יבין את הטקסט, אבל יחמיץ את הקסם החידתי שלו. גם הקטע The Sheltering Sky שכותרתו מבוססת על ספר מאת הסופר פול בואלז, אולתר כולו במקרה, ללא שמץ של הלחנה מוקדמת. דוגמה נוספת לספונטניות של ההרכב החדש היא הקטע "ת'לה הון ג'ינג'ית" (Thela Hun Ginjeet). הביטוי המוזר הוא פשוט היפוך אותיות חסר-הגיון על השם המקורי של השיר, שהיה Heat in the Jungle ואכן הוזכר במילות השיר. בלו החליט, בעקבות רצח ג'ון לנון, שהוא רוצה להקליט קטע כלשהו בעניין אלימות ברחובות העיר. הוא שוטט בלונדון כמה דקות מחוץ לאולפן והקליט את עצמו. לפתע עצרו אותו שני פרחחי-רחוב ולקחו ממנו את הטייפ. כמה דקות אחר כך הגיע צמד שוטרים וערכו חיפוש בגופו. בלו חזר נרגש לאולפן וסיפר איך כמעט נשדד ונעצר תוך עשר דקות. פריפ ביקש ממנו לחזור על סיפור המעשה - בלי לגלות לו שהפעיל את מכשיר ההקלטה - והתוצאה מצאה את דרכה לאלבום. המוסיקה עצמה יותר מורכבת: הלחן יוצר מתח בין מקצב של 4/4 לבין 7/8, והתוצאה היא שני קווים אלכסוניים שנפגשים זה עם זה בנקודה מסוימת ומיד שוב מתרחקים, עד לפגישה הבאה. זו מוסיקה עם הגיון מתמטי ברור, ודרוש ניתוח קר של שני המשקלים כדי להבין את אופי התקדמותה. הקטע "דיסיפלין" מבוצע במקצב של 17/4 בעוד תווים מהירים של 1/16 מנוגנים במקביל, וכך מטשטשים את המקצב הא-סימטרי. השימוש המחוכם במקצבים הוכיח שלקרימזון יש עוד מה להציע בעשור החדש, ואין לה כוונה לשחזר את "רד" או "אין דה קורט". הדיאלוג בין שתי הגיטרות - פריפ מול בלו - הוסיף מימד חדש למוסיקה. השניים שיחקו עם קונטרה-פונקט של מקצב וצורת נגינה: מרווחים זעירים בין האחד לשני, לגאטו מול סטאקאטו, יוניזון מול אלתור. חלק מן הקטעים אינם מתפתחים בצורה 'מערבית', דהיינו אין הסתמכות על מהלכים טונליים: רוב הזמן יש רק שינויים סטטיים-לכאורה של טקסטורה. המוסיקאים לא גוללו סיפור דרמטי עם התחלה, אמצע וסוף, אלא בעיקר השתמשו במושג הזמן כדי ליצור אפקט מצטבר (לעתים היפנוטי) של גוונים עדינים ושכבות דקיקות. התזמורת הסימפונית והמורשת הרומנטית של אירופה - כולם נזרקו מן החלון. פריפ החליט ללמוד מתרבויות אחרות.
בלו הוסיף לתבשיל את היכולת שלו להוציא מן הגיטרה אפקטים מפתיעים של פילים ודינוזאורים, מכוניות וסירנות. ברופורד הביא איתו תופים אלקטרוניים, שנחשבו לחידוש מהפכני, ומערכת שלמה של כלי הקשה אקזוטיים. הגיטרה של פריפ מפצה על היעדר ה"קלידים" בעזרת סינתיסייזר-גיטרה, המאפשר לו לייצר 'שטיחי-צליל'. הבס של לוין לא נשמע כמו שום דבר אחר, והיכולות הקוליות של בלו (שילוב של סטינג עם ג'ון לנון, אותו בלו העריץ) השלימו את התערובת. בערך באותה תקופה שבה טרוור רייבין (מלהקת Yes במהדורתה הפופית) הלחין את הלהיט הפשטני Owner of a Lonely Heart בזמן ישיבה ארוכה בשירותים, נלחמה קרימזון החדשה בדעות הקדומות של העיתונות. במקביל, עבד פריפ עם הגיטריסט של פוליס, אנדי סאמרס, והקליט שני אלבומים נוספים: הראשון I Advanced Masked בשנת 1982 והשני Bewitched משנת 1984. גם בלו הוציא אלבום סולו ראשון בשנת 1982. הביקורות באותה תקופה היו טובות עד כואבות. לרבים מן המבקרים הוותיקים היה קשה לקבל את העובדה שרוקרים לא נשארים צעירים לנצח. היו כאלה שהזכירו את ההשראה של להקות כמו טוקינג הדס (Talking Heads) בטענה שמדובר בחיקוי כלשהו. המבקר דייב היל מהמגזין ניו מיוזיקל אקספרס (ובקיצור: NME) כתב ש"פריפ נראה כמו עכבר-כפר שאכל היטב". המבקר בראון ברנט מחה על כך שקרימזון "דורשים יותר מדי מן הקהל שלהם". הויכוח הנדוש סביב השם (האמנם 'קרימזון' או 'דיסיפלין'? מה נכון יותר?) בזבז ליטרים של דיו תעשייתי. אך ברוב המקרים, ההתעלמות התקשורתית היתה מעליבה יותר מן הביקורת השלילית. היו גם ביקורות משובבות-נפש ממש, כמו רוברט פאלמר מהניו-יורק טיימס: "זהו רק חימום ללהקה שיכולה להפוך ארט-רוק למשהו מעניין, במקום נפיחותן של להקות רבות, שהושפעו ממנה בעבר. אם רוברט פריפ יכול למכור מוסיקה ברמה הזו להמונים על ידי הקמה-לתחייה של שם כלשהו, אני מחזק אותו". אריק מילס מהעיתון "טאוארלייט" כתב על ההופעה שלהם, בין השאר, את המשפט הבא: "נשמע כאילו ואגנר בעט את ניטשה לתוך מטחנת בשר, כשברקע פגזים מתפוצצים ביום האחרון של המהפיכה הרוסית". למרות שרבים בניו-יורק באו לראות את המוסיקאים המלוטשים, מעטים הביעו התלהבות גלויה. הנסיונות לחדור את חומות הרדיו המסחרי עם סינגלים קליטים כמו "הארטביט" (HeartBeat) לא עלה יפה. "זו קללת קרימזון", הסביר בלו. "לא משנה כמה ניסינו, כמעט אף אחד לא רצה להשמיע אותנו". גם ברופורד היה מאוכזב מהעובדה שקרימזון לא חדרה אל לב התעשייה. גם הקליפ של "הארטביט", שנשלח לאם-טי-וי, לא זכה לתגובה ראויה מצד מנהלי התחנה. קרימזון לא הפיקה קליפ נוסף עד ימינו. האלבום בעל העטיפה הכחולה "ביט" (Beat) שיצא באמצע 1982 היה הישג מוזר: זו הפעם הראשונה שפריפ הצליח לשמור על אותו הרכב מאלבום לאלבום. חברי הלהקה קיוו מאוד שהסינגל 'הארטביט' (Heartbeat) יתפוס תאוצה. הסאונד של האלבום הראשון כבר היה מוכר וידוע, ולמרות החשש מחזרה-עצמית, ההרכב החל לבסס את עצמו. שמו של האלבום נבחר כדי להקדישו לדור ה'ביטניקים' של שנות ה-50: ג'ק קרואק ועמיתו ניל קסידי, הפואמה 'דה האולר' של אלן גינסברג ועוד. הבעיה היתה שחלק מן הקטעים לא היו חזקים מספיק, ולארבעה פשוט לא היה מספיק חומר. "זו היתה תקופה קשה, מכיוון שירח-הדבש הסתיים וחלק מן הרעיונות הטובים שלנו החלו להתפוגג", סיפר בלו בגילוי-לב. תיעוד מצולם של סיבוב ההופעות מתקופת "ביט" התקיים בתאריך 27 באוגוסט, 1982, בעיירה הצרפתית פרז'ו (Frejus) במועדון ושמו "דה נויז", 85 ק"מ דרומית מהגבול האיטלקי. הצילום בוצע בפורמט פילם ולא בווידאו, ויצא על גבי קלטת VHS באורך 50 דקות. למרות שהקלטת היתה קצרה למדי, ההופעה עצמה היתה רעננה ומשובחת. כל הביצועים מלאי-אנרגיה, מקוריים ורבי השראה. במיוחד בלט בלו עם כריזמה בימתית חזקה, הגשה מקורית ויכולת אילתור גבוהה. הסולן ידע גם לתופף, יתרון בו השתמש על הבמה, כאשר יצר דיאלוג עם ברופרוד ואיפשר לו לאלתר בחופשיות על סוללת כלי ההקשה המרשימה שלו. ההופעה עברה לפורמט דיגיטלי בשנת 2004, במסגרת הדי-וי-די "ניל וג'ק ואני".
במרץ 1983 כבר יצא האלבום השלישי, "ת'רי אוף א פרפקט פר" (Three of a Perfect Pair). היה זה אחד האלבומים החלשים ביותר שקרימזון הוציאה מאז ומעולם. צד א' הציג שירי פופ חסרי-ייחוד, עם קריצה לא-מובנת למצעדי הלהיטים. צד ב' הכיל קטעים אינסטרומנטליים, מאולתרים, ברובם צחיחים וחסרי-מעוף. ההפקה המוסיקלית היתה משעממת, והאלבום שידר מיחזור של נוסחאות קודמות. למרות שחלק מהשירים היו מוצלחים למדי כמוצרי-פופ, התחושה הכללית היתה של קיבעון יצירתי. אגם ההשראה התרוקן. הנגינה הקבוצתית המגובשת התחלפה בדינמיקה שגרתית של "עכשיו אני שר, אחר-כך אתה עושה סולו, ואז נגמר השיר". הסינגל "סליפלס" (Sleepless) היה בעל פוטנציאל מסחרי שלא התממש. הנסיון התמוה לשחזר את תהילת העבר בקטע Larks' Tounges In Aspic III נכשל: הקומפוזיציה החדשה נשמעה (לפחות באולפן) סטרילית, מכופתרת, כמעט רובוטית.
היחסים בין בלו לפריפ נותרו בעייתיים עד הרגע האחרון. באוטוביוגרפיה המושקעת שלו מ-2009, טען ביל ברופורד שהסולן החרוץ והנמרץ תמיד הרגיש שתשומת הלב של הקהל הולכת יותר מדי לפריפ. ברופורד תיאר את האישיות הבימתית של פריפ כך: "משמאלו [של אדריאן בלו; א.ב.] ישב אדם מסודר-למראה עם משקפיים עגולים ובהה ברצפה, שמוט ומנותק, לא נעים ולא מוכן לרצות את הקהל. בערב טוב, האדם היושב נראה לא-מרוצה בגלל משהו, ובערב רע - לא-מרוצה בגלל הכל" (עמ' 160). בכל מקרה, הפרוייקט ושמו 'דיסיפלין' חי על זמן שאול מלכתחילה. עוד ב-1981, הקציב לו פריפ רק שלוש שנים, מפחד שיירקב וייהרס. ברופורד, שכבר היה בסרט הזה בעבר, אמר בכעס ש"קינג קרימזון פורקה בגסות ובלי שום סיבה טובה בשנת 1984". כמו בעבר, הזמן ריכך את המכה והפך את המתופף ליצור פילוסופי ורגוע. כיום, חי ביל ברופורד במקום ושמו "סארי הילז" (Surrey Hills) עם אשתו קרוליין, שלושה ילדים, חתול אחד ושני דגים. המוטו שלו הוא פשוט: "תמיד להמשיך לנוע. אף פעם לא לתת לקהל להדביק אותך. כשזה קורה, תיאלץ להופיע באצטדיונים בארה"ב. אז תהפוך מאובן והיצירתיות שלך תמות באדיבות הקהל הנחמד". ייתכן שהפעם פריפ כן צדק. המוסיקולוג אדוארד מקאן בספרו "רוקינג דה קלאסיקס" (Rocking The Classics) מסכים עם הטענה ששלושת האלבומים של קרימזון בשנות השמונים רחוקים מלהיות מושלמים. לעומת זאת, הוא טוען שהבשורה המוסיקלית החדשה הטמונה בהם (ובעיקר בראשון) היתה חשובה לאין-ערוך מן המוסיקה שהופקה בפועל. קרימזון של 1981-1984 הצביעה על כך שהרוק המתקדם, כז'אנר פופולרי, אולי מיצה את מקורות ההשראה שלו (דהיינו, מוסיקה סימפונית מערבית) וכדי לשרוד היה חייב לצאת ולחקור כיוונים חדשים - לא סתם 'מוסיקת עולם' מתועשת אלא תרבויות מוסיקליות אחרות וחדשות. ההתעלמות של מוסיקאים רבים מהבשורה הזאת היא החמצה היסטורית, לדעתו המלומדת של מקאן. הטענה של מקאן ניזונה מהנחת-יסוד חשובה ביותר, שאיננה מובנת מאליה כלל: הרוק המתקדם, לדעת אנשים כמו פריפ, איננו "סגנון" מוסיקלי מסוים, אלא גישה פילוסופית-אידיאולוגית מופשטת. מכיוון שתבנית ה'רוק' (המגולמת על ידי הגיטרה החשמלית, הבס החשמלי, הסינתיסייזרים ומערכת התופים) היא כה גמישה, היא איננה חייבת לינוק רק מהתרבות המערבית-אירופאית. יש לעולם המערבי הרבה מה ללמוד על מוסיקה מן העולם השלישי, למשל. בכל אופן, הרומן של קרימזון עם העולם השלישי הסתיים עם פירוקה בשנות השמונים.  רוברט פריפ ואשתו, טויה וילקוקס פריפ חזר אל המנוחה והנחלה במכון של בנט. הוא התחתן ב-1986 עם המוסיקאית טויה וילקוקס, הצעירה ממנו ב-12 שנה. טויה לא רצתה להקריב את החופש האישי שלה על מזבח גידול הילדים, וגם רוברט לא השתוקק להקים משפחה. פריפ התפרנס תקופה ארוכה מפיתוח קורסים לגיטרה בשם "גיטאר קראפט" שמטרתם 'לרוקן את העצמי מכל דבר מיותר'. במחצית השנייה של שנות השמונים הקליט פריפ שני אלבומים עם תלמידיו וכמה אלבומים עם אשתו, אך שמר על פרופיל ציבורי נמוך. במקביל, עבד עם דיויד סילביאן על האלבום The First Day ועם להקות כמו "דה גריד" וגם "דה אורב". אדריאן בלו חזר לקריירת סולו עשירה, המקום שבו תמיד הרגיש הכי בנוח. ברופורד הקים את הרכב הג'אז ארת'וורקס (Earthworks), וב-1988 הצטרף ללהקת ABWH של חבריו מ'יס'. לוין, המחוזר והעסוק, המשיך לעבוד עם עשרות אמנים שונים ברחבי העולם. עשור נוסף הסתיים. ספר ראשון מסוגו על קינג קרימזון וחייו של רוברט פריפ יצא לאור בשנת 1990. המוסיקאי אריק טאם (Eric Tamm) השתתף באחת מסדנאות הגיטרה של פריפ ("גיטאר קראפט") והחליט לכתוב דיסטרציה (עבודה אקדמית) על חייו ועבודתו האמנותית של מנהיג קינג קרימזון. הספר יצא לאור באירופה ובארה"ב ואזל מן הדפוס. כיום הוא ניתן להורדה חופשית באינטרנט, או כדף-אינטרנט מחולק לפרקים. עד שיצאה הביוגרפיה המקיפה של סיד סמית' בשנת 2001, היה הספר של טאם מקור מידע חשוב לחובבי הלהקה בשנות התשעים.
באפריל 1991 קיבל פריפ על עצמו את ההחלטה העסקית החשובה בחייו: לאחר עשרים שנה של עבודה כשכיר, עזב את חברת אי-ג'י (EG) ויצא לדרך עצמאית. אחרי שנים של מתח ותסכול התפתח בינו ובין מנהליו הותיקים סכסוך עמוק ומריר, שהסתיים בפניה ארוכה ומייגעת לערכאות משפטיות. חברת אי-ג'י שנכנסה לעסקי הנדל"ן, נפלה אל משבר עמוק. על פי גרסת פריפ, כתוצאה ממשבר זה, קיפחה החברה את זכויותיו על תמלוגים ורווחים, ניצלה אותו כלכלית ומנעה ממנו את ההכנסה המכובדת עקב המכירות רבות-השנים של אלבומי קרימזון (ובמיוחד רבי-מכר עקביים כמו "אין דה קורט" או "רד"). זמן קצר אחרי עזיבתו, נמכרה אי-ג'י לענק המוסיקה הבריטי ורג'ן (Virgin) ופריפ העביר את עסקיו לחברה החדשה, על ידי מתן רשיון הפצה בלעדי עבור חברת ורג'ן. הזכויות חזרו אליו. במקביל, הקים לבדו את חברת המוסיקה העצמאית "דיסיפלין גלובל מובייל", או בקיצור די-ג'י-אם (Discipline Global Mobile) מביתו האנגלי אשר באיזור דורסט. בין הפרוייקטים הראשונים של די-ג'י-אם יצא לאור האלבום ב-1991 הכפול "אבסנט לאברז" (Absent Lovers) המתעד הופעה חיה ומשובחת במיוחד ממונטריאול 1984, ממש בסופו של סיבוב ההופעות של ההרכב 'דיסיפלין'. אלבום זה מסכם את קרימזון של שנות ה-80 בצורה נפלאה.
הלהקה נשמעה טוב יותר על במה מאשר באולפן, וכל מי שראה אותה בהופעה הבין את זה היטב. מעתה, כל ההקלטות של פריפ וידידיו הקרובים יהיו רשומות תחת די-ג'י-אם. מעתה, פריפ ירוויח הרבה יותר כסף על כל עותק חדש של DGM מאשר על עותק "קלאסי" של ורג'ן משנות השבעים והשמונים. המאבק הבלתי-פוסק של פריפ כנגד הלייבלים הגדולים היה אמנם מאבקו של אדם בודד ולא-צעיר למען הפנסיה שלו, אך גם מאבק של אמן מושפל כנגד תאגידים ציניים שגנבו ממנו את רוב תמלוגיו באדישות מחרידה. באותה תקופה בדיוק ערך פריפ קופסה מיוחדת של ארבעה דיסקים ובהם המיטב של קרימזון לאורך השנים, תחת השם המוצלח "פריים ביי פריים", שנלקח משיר בעל שם זהה מתוך האלבום 'דיסיפלין' משנת 1981. חלק מן הקטעים עברו רימסטר עם הטכנאים טוני ארנולד ודיויד סינגלטון, בפיקוחו של פריפ. סינגלטון הפך ליד-ימינו של פריפ, וסייע לו רבות בעתיד. האוסף המושקע יצא באוגוסט 1991. זרם ההוצאות המחודשות עלה על גל ה'רטרו' ששטף את תעשיית המוסיקה בשנות התשעים, ניצל את הירידה בעלויות הפקת הדיסקים, ונתן למר פריפ את האפשרות לזכות בנתח משמעותי הרבה יותר מן התמלוגים המגיעים לו, בזכות העובדה שהוא היה כעת מנהל חברת התקליטים של עצמו. מבחינה כלכלית גרידא, לפריפ היה כדאי יותר למכור רק 100 עותקים בהוצאה עצמית, מאשר להנות ממכירות מפנקות-אגו של 10,000 עותקים בחברה גדולה כמו ורג'ן או אטלנטיק. ואז, בהחלטה שרירותית ולא-ברורה כבעבר, החליט פריפ בליבו להעיר את הענק הרדום קינג קרימזון משנת-החורף שלו. בסביבות 1991 קיבל את הסכמתם של אדריאן בלו וטוני לוין להצטרף בשנית. באותה שנה החל להתפרסם באופן סדיר מגזין המעריצים "אלפנט טוק" (Elephant Talk") שהופץ בדוא"ל על ידי בחור בעל יוזמה בשם טובי האוורד. לאחר מכן הפך "אלפנט טוק" לאתר אינטרנט פופולרי עבור המעריצים האדוקים ביותר של קרימזון בכל רחבי הגלובוס. רק בסוף 1992 פריפ הבין מה הוא בעצם רוצה לעשות עם קרימזון. לטענתו, בשנה זו נרשמה התעניינות עולמית מחודשת במוסיקה מתקדמת, כולל פרוג-רוק, כמובן. קינג קרימזון יצאה לדרך חדשה ומרתקת. לאף אחד לא היה ברור לאן זה יילך. ההימור המוסיקלי היה יכול להיכשל או להצליח בלי סיבה ברורה. הפעם הקונספט היה "טריו כפול" - שני גיטריסטים (בלו ופריפ), שני בסיסטים (לוין עם שחקן-רכש חדש, טריי גאן) ושני מתופפים (ברופורד מתוגבר באמן כלי ההקשה פאט מסטולטו, שהעריץ את הלהקה שנים רבות והציע את עצמו לחבורה). ההרכב המפואר החדש היה, למעשה, בדיוק אותו ההרכב של שנות השמונים, עם צליל בס עבה יותר והבנה פשוטה אודות חסרונו של ג'יימי מור (זוכרים? המתופף שהשתגע?) בעמדת כלי ההקשה. הטריו הכפול, מבחינות רבות, היה ההרכב הגדול, המרשים והמקצועי ביותר של קינג קרימזון מאז ועד היום.
אדריאן בלו הספיק בינתיים להקליט שבעה אלבומי סולו, להתגרש מאשתו, להקים לייבל עצמאי, להפיק להקה מקסיקנית, לעשות פרסומת לבירה באדווייזר, להקליט עם מייק אולדפילד, קראש טסט דאמיז וניין אינץ' ניילז, ולהופיע עם דיויד בואי. הבחור לא בזבז אפילו רגע אחד. בשבעה בינואר 1994 הרכיב פריפ את קרימזון החדשה. הפגישה הראשונה שלהם ביחד התקיימה בשמונה-עשר באפריל. החזרות הראשונות הוקלטו במאי לצורך הוצאת אלבום ראשון. מה26- ביולי ועד השישה באוגוסט, עשתה קרימזון חזרות לסיבוב הופעות חדש. בראשון לאוקטובר התקיימה ההופעה הראשונה בבואנוס-איירס, ארגנטינה. ההופעות הללו הוקלטו ויצאו לאור באלבומים Vroom וגם B'Boom, שהוא מעין בוטלג רשמי משנת 1994. ההרכב החזיק מעמד עד אוגוסט 1996, מועד עזיבתו של ברופורד. עד אז הספיקו להופיע 150 פעם: באירופה, ארה"ב, יפן וארגנטינה. התקופה הפוריה הזאת הוציאה לאוויר העולם את האלבום המדוייק והיפה Thrak משנת 1995, שהוקלט באולפן של פיטר גבריאל באנגליה ואיזן בצורה מושלמת את הכיוון הנסיוני, הפרוגרסיבי וה'פופי' של הלהקה. הסאונד עבר מתיחת-פנים, אבל חלק מן היצירות הזכירו מאוד את קרימזון של Red עם קטעים כמו Vroom Vroom, למשל. האלתורים המוצלחים, במפתיע, דמו (ברמת הסאונד) לנסיונות הבלתי-מוצלחים של Three of A Perfect Pair.
בניגוד לתקופה שבה הועסקה קרימזון מטעם חברת תקליטים גדולה, הפעם ללהקה היתה שליטה מוחלטת על היצירה האולפנית - מכיוון שמנהל חברת התקליטים היה למעשה פריפ עצמו. לאחר עשרים שנה ללא מלוטרון, פנתה קרימזון לחברה המתמחה באחזקת מכשירי מלוטרון מקוריים והסתייעה בה כדי להקליט את הכלי האנלוגי שוב. בהופעות חיות נעזרה, עם זאת, בדגימה דיגיטלית. המוסיקה נערכה באופן מוקפד ובצורה דיגיטלית. האיזון בין הקטעים (שקט-חזק, איטי-מהיר, נועז-רגוע) היה מושלם. בלו נשמע כמו אביו הרוחני, ג'ון לנון, בקטע Walking On Air. יחידת כלי ההקשה (ברופורד+מסטולטו) עבדה כמו מכונה משומנת-היטב. פריפ, כתמיד, לא העסיק קלידן, ועשה בעצמו את עבודת המלוטרון, כמו גם עבודת 'שטיחי-צליל' עם סינתיסייזר הגיטרה שלו. גם בלואו הצטרף לחגיגת ה"סינתי-גיטרה", והשניים הפיקו צלילים שהפתיעו את הקהל כל פעם מחדש. כדי לקדם את המכירות בארה"ב (השוק העיקרי של קרימזון) הופיעו בתוכנית הלילה של קונאן אוברייאן וביצעו בה את הקטע "Dinosaur" מתוך Thrak. הטקסט האירוני שלו מעניין: "אני דינוזאור, מישהו חופר את העצמות שלי...כשאני מביט אחורה על העבר שלי, זה פלא שעוד לא נכחדתי". אפשר לפרשו כאלגוריה על הרוק המתקדם בכלל ("הדינוזאורים של שנות השבעים") או כמשל ציני על ניצול תעשיית המוסיקה את אמניה. בכל אופן, המוסיקה היתה חדשה, העיבודים היו חדשים, ולא כל מעריצי קרימזון הצליחו לעכל את השינוי. לראשונה מזה הרבה שנים, יצאה בשנת 1996 קלטת וידאו מהופעה חיה שהתקיימה שנה קודם לכן ביפן ("Live in Japan"), שזכתה אחר כך למהדורה דיגיטלית בשם דז'ה וורום: דיוידי משופר של אותה הקלטה יפנית יצא בשנת 1999 וכלל מגוון תוספות אינטראקטיביות שהקדימו את זמנן. פריפ הדגיש שוב ושוב שההופעה צולמה תוך התערבות מינימלית בהתנהלות המוסיקלית וללא הפרעה לקשר הישיר עם הקהל. הוא סירב, למשל, שהמצלמות ינועו על הבמה או יתקרבו למוסיקאים. בכל מקרה, פריפ גילה שהקהל היפני מטורף על הצליל של קרימזון, והקפיד להוציא לאור אלבומים בהדפסות יפניות מיוחדות, בשנים הבאות.
אחותו של פריפ, פטרישיה, יועצת תקשורת ונאומים, ערכה איתו סדרת שיחות ארוכה בשנים 1997-1998 והוציאה תשע וחצי שעות של הקלטות ובהן ראיונות על חייו ועבודתו. בין הסיפורים המובחרים: כיצד נעל את עצמו מנהיג קרימזון מחוץ לבית המלון בלי מכנסיים, מה אמר הנדריקס על קרימזון לפני שנפטר, למה זה טוב להיראות כמו פטריה ועוד. הכל כולל חתימה, תמורת מאה דולר. אי אפשר לומר שהחוש העסקי לא זורם בדמם של בני משפחת פריפ לדורותיה. בנובמבר 1997 החליט פריפ, באווירת ההיי-טק והסטארט-אפ העולמית, להפוך את קרימזון ל"יחידת מחקר ופיתוח מוסיקלית". הוא פיצל את הטריו הכפול ל'פרוייקטים' (ProjeKcts), קרא לכל מיני-להקה בשם המדעי "פרקטאל" (Fractal) וקיווה להגיע למקומות חדשים. חלק מההופעות החיות היו מעניינות, חלק מעיקות. אף אחד לא טען שמדובר ביצירת מופת שתיכנס לקלאסיקה, אבל עבור חברי הלהקה הצליח הרעיון לשמור על רעננותם של המוסיקאים עצמם - ואולי אף על שפיותם. אחרי הכל, סיבובי הופעות מסוגלים להפוך מוסיקאים רבים לאנשים מדוכאים ומסוכנים. ההקלטות יצאו לאור על גבי ארבעה אלבומים, שכונו The ProjeKcts וגם הם מגוונים ברמתם. באותה שנה (1998) החל פריפ להוציא לאור כותרים חדשים בסדרת "מועדון האספנים של קינג קרימזון" (King Crimson Collectors' Club). פריפ הצליח למצוא, לשפר ולהפיץ הופעות חיות של קרימזון משנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים, חלקן באיכות טכנית מצויינת. בשנת 2000 יצא אלבום האולפן הרשמי דה קונסטרקשן אוף לייט (The ConstruKction of Light). לראשונה הוקלטה המוסיקה באולפן ביתי, על גבי מחשב (סטודיו-בלו ותוכנת פרוטולוס). התוצאה מראה על נסיגה מסויימת לכיוון הקו של שנות השמונים. הדבר נובע, אולי, מחסרונם המורגש של לוין וברופורד, ששיתפו פעולה זה עם זה בשנת 2000 בלהקה שהקימו, ברופורד לוין אפר אקסטרימיטיז (Bruford Levin Upper Extremities), שהוציאה אלבום בהופעה חיה.
שנת 2001 המשיכה את הקו האופטימי, שעמד בסימן של התחדשות מתמדת. הביוגרפיה הרשמית הראשונה של הלהקה, תחת השם הצפוי 'אין דה קורט אוף קינג קרימזון' ("בחצר של המלך קרימזון"), מאת עיתונאי ומעריץ בריטי בשם סיד סמית', יצאה לאור בדצמבר וקיבלה ביקורות מצויינות. המחקר המקיף של סמית' גילה עובדות מעניינות על תהפוכות הלהקה, ההשפעות המוסיקליות, הויכוחים מאחורי הקלעים, יחסי האנוש הבעייתים של פריפ עם העולם, מוזרויותיה של תעשיית המוסיקה ועוד. סמית' עצמו נאלץ להתמודד עם העובדה שקרימזון מסרבת להיכנס להיסטוריה - היא עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. לכן הספר שכתב לא יוכל לסכם את כל הקריירה של הלהקה. הספר אזל מן הדפוס, וסמית' עובד כבר כמה שנים על מהדורה חדשה ומורחבת.
ביוני 2001 התכנסה הלהקה בעיר נאשוויל בארה"ב, באולפן הביתי של בלו, כדי לפצוח בהקלטות של אלבום אולפן חדש, שונה ככל האפשר ממה שעשתה קודם לכן. בין הוצאות כמו "ורום ורום", הופעה חיה באלבום כפול, נוצר ביולי שיתוף פעולה עם להקת הרוק הכבד הפופולרית "טול" (Tool), ושתי הלהקות חלקו במה אחת במהלך סיבוב ההופעות של קרימזון בארה"ב. לראשונה מזה הרבה זמן, קרימזון גילתה קהל צעיר וחדש לגמרי. ההשפעה של "טול" על קרימזון השתקפה במלואה באלבום המקוצר (EP) שיצא בשנת 2002 תחת השם Happy With What You Have To Be Happy With ואחר כך באלבום האולפן הרשמי והמפורסם (באופן יחסי) תחת השם "הכוח להאמין" (פאואר טו ביליב (The Power To Believe) משנת 2003. אלבום זה זכה לביקורות טובות ברחבי העולם, מכירות טובות והתייחסות טובה מצד רוב מעריצי הלהקה. פריפ וחבריו כינו את הז'אנר בו הם פועלים "נו-מטאל" (Nu-Metal), דהיינו ניאו-מטאל. הצליל המחושמל והקודר לא היה רחוק במיוחד מזה של שנות השבעים, אבל נטה לכיוון המטאלי יותר מאשר לכיוון הפרוגרסיבי הקלאסי. בחזית הדיוידי והוידאו חל שיפור משמעותי, כאשר יצאו בשנים 2003-2004 שני כותרים בעלי משמעות לחובבי הלהקה. הראשון היה Eyes Wide Open שהכיל שתי הופעות של קרימזון ביפן ובלונדון מתקופות שונות בשנות האלפיים; ההופעה היפנית הצטיינה באיכות חסרת-תקדים של תמונה דיגיטלית וצליל היקפי. הכותר השני (Neal and Jack and Me) איחד על גבי דיוידי כפול את שתי הופעות הוידאו של שנות השמונים, זו של פרז'ו משנת 1982 וזו של יפן משנת 1984; איכות הצליל והתמונה שופרה באופן משמעותי, כיאה לפורמט הדיוידי. לאחר עזיבתם של ברופורד ולוין בסוף שנות התשעים, תיפקדה קרימזון כרביעייה (בלו, פריפ, גאן, מסטלוטו). ביולי 2003 נפטרה אמו של פריפ. היה זה בסוף החלק האירופאי של סיבוב ההופעות שלהם. במהלך אוקטובר-נובמבר 2003 חרשו את ארה"ב. בסוף נובמבר, מיד לאחר סופו של סיבוב ההופעות, הודיע טריי גאן על עזיבתו את הלהקה. מאחורי הקלעים לא נרשם סכסוך משמעותי, אך נראה שהצמד פריפ-בלו לא איפשר לגאן להתבטא כראוי, ולא נתן לו את הקרדיט השוויוני שאותו כנראה ביקש. זמן קצר אחר כך, קיבל פריפ את הסכמתו העקרונית של לוין להיכנס שוב אל נעלי הבסיסט במקום גאן, אך קרימזון נכנסה לתרדמת לא-רשמית שנמשכה זמן רב מן המתוכנן. בלו הקליט אלבומי סולו חדשים ויצא לסיבוב הופעות עצמאי באמצע 2005, וכך גם פריפ. השניים סיכמו בתחילה שלהקת קינג קרימזון תחזור לפעילות רק באיזור ספטמבר 2007. עם זאת, אדריאן בלו הודיע בבלוג שלו שהוסכם בינו ובין פריפ שקינג קרימזון תחזור לפעול רק בשנת 2009. קרימזון חזרה בקצרה: בקיץ 2008רוברט פריפ הפתיע את מעריצי קרימזון כאשר הודיע על הופעות של קרימזון באוגוסט 2008, לרגל יום הולדת 40 להרכב. התקיים מספר מצומצם מאוד של הופעות בשיקגו, פילדלפיה וניו יורק. הלהקה החלה לעבוד באולפן על אלבום חדש, שנמצא בשלבי עריכה. אל קרימזון החדשה הצטרף גאוין הריסון (Gavin Harrison), יליד 1963, מתופף בריטי חבר להקת פורקיופיין טרי. לפיכך, ההרכב החדש הוא: רוברט פריפ, אדריאן בלו, טוני לוין, פאט מסטולטו, גאוין האריסון.ב-2009 יצאה לאור האוטוביוגרפיה המלאה של ביל ברופורד. במקביל, הודיע ברופורד על פרישתו הרשמית מהופעות פומביות. בביוגרפיה של ברופורד לא הוקדש יותר מדי מקום לקינג קרימזון, אבל הוא תיאר את פריפ בקווים קודרים למדי, והדגיש את העובדה שלפריפ אין משפחה. כמו כן, הבהיר ברופורד כי הפרק של קרימזון בחייו הסתיים לתמיד. ב-2009 חגגה קינג קרימזון 40 שנה לאלבום הראשון שלה ('אין דה קורט'). לרגל האירוע, שיתף פעולה רוברט פריפ עם המוסיקאי והמפיק המוסיקלי סטיב וילסון, בפרויקט רימיקס ורימסטר סראונד לאלבום ההיסטורי הזה. וילסון ופריפ נעזרו בסרטי ההקלטה המקוריים (מסטר טייפס), ומהדורה חדשה עם גרסאות 5.1 וסטריאו יצאה לאור, עם סאונד משופר. גם האלבום 'רד', שחגג 35 שנה ליציאתו, קיבל טיפול דומה. החל מ-2009 התרכז פריפ באירגון חייו המקצועיים והאישיים. הוא התרכז בניהול תביעות מול בעלי-חוב, חברות תקליטים ובעלי זכויות הקשורים במוסיקה של קינג קרימזון. אדריאן בלו ניסה לעניין את פריפ שוב ושוב בהחייאת קינג קרימזון בהרכב שנות ה-80, אך פריפ סירב לכל הפצרותיו. בלו המאוכזב שב לקריירת הסולו שלו. אלבום חדש, אבל לא בדיוק A Scarcity of Miracles A King Crimson ProjeKct 2011 מעריצי קרימזון הופתעו לשמוע על פרויקט צדדי של שלושה מחברי קינג קרימזון, שיצא לאור ב-2011 כאלבום בשם 'מחסור בניסים' (או 'ניסים נדירים'), ובאנגלית: 'א סקרסיטי אוף מירקלס' (A Scarcity of Miarcles). באלבום השתתף רוברט פריפ (גיטרות וסאונדסקייפס), אך הפרויקט כולו הונהג על ידי הגיטריסט והזמר הבריטי ג'קו ג'קזיק (Jakko Jakszyk), יליד לונדון 1958. אליו הצטרף מל קולינס, חבר קינג קרימזון מהעבר, הבסיסט טוני לוין קפץ לביקור, ומתופף להקת 'פורקיופין טרי', גאבין האריסון, ניהל את מחלקת כלי ההקשה. לא מדובר באלבום רשמי של קינג קרימזון, זה בטוח, אבל המעריצים יכולים סוף-סוף לשמוע משהו חדש מבית היוצר של פריפ וחבריו. שישה קטעים באורך 42 דקות קיבלו תגובות פושרות מקהילת המעריצים. זה אלבום רך, אווירתי, ואין בו את האלימות המפתיעה של קרימזון במיטבה. במרס 2012 התראיין אדריאן בלו ונשאל שוב על הסיכויים לאיחוד קינג קרימזון. בלו הבהיר שפריפ לא מעוניין לעשות את זה, וייתכן שזה גם לא יקרה לעולם בעתיד. בינתיים שקוע פריפ בפרויקט השיחזור והשיפור של אלבומי קרימזון הישנים, בעיקר בכל מה שנוגע לגרסאות סראונד (5.1) חדשות לכולם. שובה של הקרימזוןב-6 בספטמבר 2013 הודיע רוברט פריפ ביומנו הדיגיטלי לעולם, שקינג קרימזון תחל להופיע בהרכב חדש, רק בספטמבר 2014. זו היתה הפתעה גדולה, במיוחד לאחר הראיונות האחרונים של פריפ, בהם הביע את רצונו לפרוש סופית מתעשיית המוסיקה, ולא לעלות על הבמה יותר לעולם.פריפ מנה 7 מוסיקאים בהרכב המחודש, מתוכם 3 מתופפים, לא פחות. בולט בהיעדרו - מר אדריאן בלו, שבינתיים הקים פאואר-טריו משלו, בו הוא מבצע גם יצירות של קרימזון. בזמן שפריפ הבטיח שאין כוונה להופיע במקומות רחוקים כמו ישראל, הגיעה לישראל במפתיע להקת קרימזון פרוג'קט. ההרכב בן ששת החברים, שכולל שלושה מוסיקאים מקינג קרימזון המקורית (אדריאן בלו, טוני לוין ופאט מסטולטו), הופיע ב-5 במרס 2014, בהיכל התרבות בתל אביב, בפני אולם ומלא ונלהב. הישראלים הבינו שאין להם סיכוי לזכות בהופעה של קרימזון 'המקורית' בהנהגת פריפ. אז מי יהיה בקרימזון מודל 2014? אז מלבד רוברט פריפ המנהיג, הנה שמות המגויסים: גאבין האריסון (המתופף של פורקיופיין טרי, בין השאר; ככל הנראה - המלצה של סטיבן וילסון), מל קולינס (שלא ניגן עם קרימזון מאז שנות ה-70), ביל ריפלין (מתופף מ-REM, ההפתעה הגדולה מכולם), טוני לוין (כאן אין חדשות גדולות), פאט מסטולטו (מגויס שוב למילואים), והחבר החשוב מכולם - ג'קו ג'קזיק/ג'קשק (גיטריסט וסולן), שהוא למעשה המחליף של אדריאן בלו (האחרון 'הודח' מן ההרכב לאחר 30 שנה). מי שהאזין לאלבום הפרויקט של קרימזון מ-2011, תחת השם 'מחסור בניסים', כבר מכיר את רוב החברים בהרכב החדש. חשוב לציין ששניים מן המוסיקאים (ג'קו וקולינס) היו גם חברי להקת המחווה 'טוונטי פירסט סנצ'רי סקיצויד בנד' (21st Century Schizoid Band), שלמעשה שיחזרה את השנתיים הראשונות של הלהקה.  קינג קרימזון מודל 2014 שבעה נגנים בחזרות
ביוני 2014 נכנסה קרימזון לחזרות (שבעה נגנים בחדר אחד), והודיעה על תאריכים לסיבוב ההופעות האמריקני, שיחל ב-9 בספטמבר באלבני, במדינת ניו-יורק. התקיימו הופעות בפילדלפיה, בוסטון, ניו-יורק, מדיסון, שיקגו, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וסיאטל. כרגע אין תוכניות להופעות באנגליה, ובטח שלא בישראל.
 סיבוב ההופעות של 2014 לוח תאריכים שפורסם באתר הרשמי של הלהקה על ההופעה שהתקיימה בניו-יורק ב-19/9/14 כתב אייל עמיר, מוסיקאי ישראלי: " העיבודים היו מרתקים, השימוש בשלישיית המתופפים סופר מיוחד, ובכמה מהשירים הם יוצרים מצלולי כלי הקשה שמעולם לא שמעתי בשום מקום אחר.  קינג קרימזון בניו-יורק; הופעה סולד-אאוט; צילום: ויקטור טריפלדי (Victor Tripaldi)  לייב אט דה אורפאום Live At The Orpheum אלבום קצרצר המתעד אחת מההופעות של הסיבוב האמריקני ב-2014 יצא במפתיע בינואר 2015. הכותרת היא "לייב אט דה אורפאום", כאשר האורפאום הוא מועדון מוסיקה בלוס אנג'לס. למרבה האכזבה, אורכו של הדיסק הוא רק 41 דקות, למרות שההופעה היתה ארוכה בהרבה. בין 7 הקטעים היה נחמד לגלות את 'סטארלס' (מהאלבום 'רד'), 'דה לטרס' ו-'סיילור'ס טייל' (מהאלבום 'איילנדס'). רבים ממעריצי קינג קרימזון הביעו את זעמם על ההוצאה התמוהה של 'אורפיאום', שכלל לא שיקפה את ההופעה המלאה כפי שהם חוו אותם. פריפ הפנים את הביקורת, הבין שאיכזב את האנשים שקנו כרטיסים כדי לראות אותו - ופיצה על כך באלבום ההופעה הבא שהוציא. בקיץ 2015 הופיעה קינג קרימזון באירופה. ב-31 באוגוסט החלה את הסיבוב באנגליה, ומשם המשיכה לכמה מופעים בגרמניה וצרפת. בנובמבר ודצמבר 2015 הופיעה קינג קרימזון בקנדה ויפן. אחת ההופעות בקנדה, ב-20 בנובמבר בטורונטו, תועדה בשלמותה ויצאה לאור באלבום הכפול והמצויין 'לייב אין טורונטו' שיצא ב-17 במרץ.  לייב אין טורונטו Live in Toronto 2015 האלבום בטורונטו, בניגוד לקודמו הקצר של 'אורפיאום', מקיף את ההופעה בשלמותה (שעתיים ו-6 דקות). הדיסק הכפול, על 18 רצועותיו, אף כולל קלאסיקות אהובות משנות ה-70 שעד כה לא הסכים רוברט פריפ לכלול בהופעות: 'אין דה קורט', 'אפיתאף', '21 סנצ'ורי סקיצויד מאן', 'איזי מאני', 'סטארלס' והחלק הראשון של 'לארקס טאנגס אין אספיק'. כמעט לכל היצירות נכתבו עיבודים חדשים ליחידת כלי ההקשה. זהו אחד הסיבובים האירופאים הארוכים ביותר בקריירה של קרימזון מאז שנות ה-80. מגמת ההופעות תואמת את הטרנד העולמי, של הזנחת תחום האלבומים, שכבר איננו רווחי, לטובת הופעות קטנות במחירים גבוהים. מר ביל ברופורד קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת סארי (Surrey), אחרי 4.5 שנות מחקר. התואר ניתן בסוף פברואר 2016. אז מעכשיו הגידו - דוקטור ברופורד, לא סתם 'ביל'. סיבוב ההופעות של קינג קרימזון התחדש באירופה בספטמבר 2016, עד סוף השנה וחופשת חג המולד. רוברט פריפ הבטיח אלבום הופעה חיה נוסף, במהלך השנה, כולל גרסת בלו-ריי מפוארת. מתופף חדש כבר גויס לסיבוב הקיץ - ג'רמי סטייסי, שמחליף את ביל ריפלין. טוב לדעת שקרימזון עדיין חיה ובועטת במעריציה בחדווה, למרות שהתוצרת האולפנית שלה כמעט ולא מתחדשת עוד.  פעולה רדיקלית לסיום אחיזתו של מוח הקוף 2016 ב-2 בספטמבר 2016 הוציאה קרימזון את "רדיקל אקשן טו אנסיט דה הולד אוף מאנקי מן", מארז מושקע המתעד את ההופעות של 2015 ביפן, קנדה וצרפת. המארז, באורך כולל של 161 דקות, כולל גרסת בלו-ריי המתעדת את ההרכב המורחב (שלושה מתופפים) במלוא הדרו הבימתי - אך בלי אפקטים, פעלולי עריכה מהירים או תגובות הקהל. ג'ון ווטון נפטר ב-31 בינואר 2017, בגיל 67, לאחר מאבק ארוך וקשה עם מחלת הסרטן. ווטון היה חבר להקת קינג קרימזון בין השנים 1972-1974, ומעריצי הלהקה בכל העולם התאבלו על מותו המצער בטרם-עת. פריפ הספיק לפגוש אותו, מספר שבועות לפני מותו. ב-2016 נתנה קרימזון 42 הופעות. ב-2017 נתנה 45 הופעות. ב-2018 העלתה את הכמות ל-61 הופעות. גם ב-2019 כבר נתנה למעלה מ-50 הופעות. שנת שיא ההופעות של קרימזון היתה 1973: היא הספיקה לתת בה 108 הופעות. לא פלא שחברי הלהקה נשחקו מרוב נסיעות והופעות. עוד סטטיסטיקה קרימזונית מעניינת: חמשת הקטעים שבוצעו הכי הרבה על הבמה במהלך השנים, לפי הסדר: 1) רד (מהאלבום 'רד', כמובן) 2) לארקס טאנגס אין אספיק, חלק 2 3) אינדיסיפלין - מהאלבום 'דיסיפלין' 4) טוונטי פרסט סנצ'ורי סקיצויד מאן - מאלבום הבכורה 5) לבל פייב (Level Five) ביל ריפלין נפטר ב-24 במרץ 2020, ממחלת הסרטן. המתופף השלישי בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה הצטרף אליה ב-2013. יליד סיאטל, הוא היה בן 59 במותו. עקב התפרצות הקורונה, ביטלה קרימזון כמה סיבובי הופעות. למרות המגיפה, הצליחה להופיע בארה"ב וביפן ב-2021.  גורדון האסקל גורדון האסקל (74) נפטר מסרטן ריאות ב-15 באוקטובר 2020, הסולן והבסיסט של קינג קרימזון ב-1970, שהשתתף באלבום השני והשלישי של ההרכב, "פוסיידון" ו"ליזארד". האסקל היה חבר ילדות של רוברט פריפ, מנהיג ההרכב, עוד מימי בית הספר. אחרי שכיכב בשני אלבומיה של קרימזון, הוחלף על ידי ג'ון ווטון, שגם הוא נפטר לפני כ-3 שנים. אחרי שנים ארוכות של קריירה מדשדשת ואכזבות רבות, פרץ האקסל ב-2001 עם הסינגל "האו וונדרפול יו אר" שהפך ללהיט ענק בחג המולד, הגיע למקום ה-2 ואיפשר לו להוציא את האלבום "הארי'ס באר" עם לייבל גדול, אלבום שהגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי וזכה להצלחה דומה ברחבי אירופה. אלבומו האחרון יצא בינואר 2020. איאן מקדונלד, חבר להקה מייסד נוסף של קינג קרימזון, נפטר מסרטן ב-9 בפברואר 2022. הוא היה בן 75 במותו. אלבום האולפן האמיתי האחרון של קינג קרימזון יצא לאור ב-2003. יהיה נחמד לקבל מרוברט פריפ אלבום אולפן חדש עם חומר מקורי בקרוב. ועדיין, גם ללא חומר חדש, קינג קרימזון ממשיכה לאתגר את תרבות המוסיקה הפופולרית כבר למעלה מ-50 שנה ברציפות וברצינות. עשרים ושניים (22) מוסיקאים שונים נכנסו ויצאו משורות ממלכת הארגמן. רק פריפ אחד נותר תמיד בראש, מנהיג אבסולוטי ללא תחרות.
|
אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים
Email: uribreitman@gmail.com
דף זה עודכן לאחרונה: נובמבר 2022