הופעת להקת דרים ת'יאטר בפריז

נסע, האזין וכתב: עידו לויט

אני משער שאין צורך להציג את דרים ת’יאטר (Dream Theater), זו ודאי מוכרת לרוב מבקרי האתר, ובין אלה, רבים שמעריצים ומעריכים מאד את הלהקה לצד אחרים שמקטרגים וטוענים שברוק מתקדם אין מקום למטאל.

שני דברים, אולם, מוסכמים בודאי על שני המחנות: אחד הוא שהלהקה כוללת צירוף נדיר של נגנים מוכשרים, ושני הוא שהיא יוצרת מוסיקה מורכבת ביותר, בעיקר בתחום המקצבים.

לי, באופן אישי, יש השקפה על הלהקה ולפיה למרות שמקורותיה ברוק האגרסיבי-פרוגרסיבי כיום היא חותרת לעבר יותר פרוג ופחות מטאל. הדבר בא לידי ביטוי החל מצירופו של הקלידן המדופלם, ג'ורדן רודס, שבעקבות יכולתו הטכנית המשובחת נוצר המקום לתפקידי קלידים משמעותיים מבעבר.

בנוסף, הדיסק השני באלבום האחרון, Six Degrees of Inner Turbulence, מכיל קטע אחד בן ארבעים ושלוש דקות ברוח פרוגרסיבית לחלוטין ובעל הקשר מרומז ביותר למטאל (בעיקר לעומת האלבומים הקודמים). הוכחה ניצחת לתזה שלי קיבלתי עם פרסום הודעה באתר הרשמי של הלהקה לפיה בלונדון ובפריס הלהקה תופיע בשני ערבים רצופים וחלקו השני של הערב השני יהיה גרסת כיסוי לאלבום קלאסי. כבר דימיתי לעצמי את גרסת דרים ת’יאטר לבטהובן או ויואלדי ובכך מצטרפת לELP ורבים וטובים אחרים שעשו זאת בעבר.

ערב ראשון – יום רביעי, 23.10.02

אכזבה ראשונה הגיעה בשיחה עם מעריץ צרפתי לפני תחילת ההופעה. הוא הסביר שלא מדובר בגרסת כיסוי למוסיקה קלאסית אלא לאלבום מטאל קלאסי – מה חבל! האולם קטן (כשני-שליש מהסינרמה ), וזה נחמד, הקהל (שלאורך ההופעה גילה חוסר התלהבות מדאיג) כלל בעיקר בני עשרים וחמש עד שלושים, שנראו כחתך מגוון של החברה (לא לגמרי הסטנדרט בהופעת מטאל). במרכז הבמה עמד עצם גדול מאד (כשליש מהבמה) מכוסה בד ירוק, המחשבה הראשונית היא שמתחת לבד הירוק שוכנת מערכת התופים של פורטנוי, אבל שום היגיון בריא לא יתאר לעצמו מערכת תופים בכזה גודל… אחרי ציפייה קלה כבו האורות וכשנדלקו שנית הבד הוסר ונחשפה המפלצת.

אני נשבע שהיו שם שלושה תופי-בס (בייס-דראם) וחוץ מזה מספר מצילות שאפשר לחלק בנדיבות בין 5 להקות אינדי-רוק נזקקות, ובכלל חוץ ממכונת קפה וDVD כנראה שיש לו שם פחות או יותר הכל. לאחר שהתגברתי על השוק העברתי מבטי שמאלה עד למיונג שישב וניגן על מה שבהיעדר מילה מדויקת יותר אני אכנה "גיטרה באס" – הכלי הזה עשוי מצוואר בלבד ברוחב של כ 30cm עליו מתוחים לא פחות משנים-עשר מיתרים.

ולמוסיקה: לא אלאה כאן בתיאור כל שיר ושיר אבל באופן כללי הלהקה ביצעה שירים מחמשת האלבומים האחרונים, כולם מבוצעים למשעי תוך הפגנת היכולת המטורפת של הנגנים הללו, כאן אולי המקום לציין תמיהה על המספר הרב של שירים מתוך האלבום Falling into infinity (1996) שבוצעו בהופעה למרות הביקורות הקרות יחסית להן זכה מצד הקהל והמבקרים. למרות הביצועים המדויקים ובחירת השירים המעולה (מלבד, כאמור, רב השירים מ FII ) הרגשתי שחסר משהו, איזו אנרגיה, איזו התלהבות. עושה רושם שהם באו לעוד יום עבודה.

בנוסף לכך קוממה אותי ביותר התייחסות הלהקה לקטעים ה'רק-אינסטרומנטליים' שלה (שלטעמי מהווים את פסגת יצירתה). כך במקום לתת את The dance of eternity (pt 1) המדהים או Erotomania המשגע או את Hells kitchen כמו שהם, הם שילבו אותם זה בזה בגרסאות מקוצרות עם הקטע האינסטרומנטלי של metropolis pt1. עשה רושם שהלהקה לא בוטחת בקהל שלה וחוששת שישתעמם מקטע ארוך ומורכב. בחלקו השני של הערב הראשון ביצעה הלהקה את כל six degrees of inner turbulence על כל ארבעים ומשהו דקותיו הנהדרות.

הביצוע היה מצוין ונאמן לדיסק אלא שאת האוברטורה האינסטרומנטלית המדהימה שתופסת את 6 הדקות הראשונות הם השמיעו כפלייבק  מהדיסק ללא נגן בודד על הבמה!!! הסיבה לא ברורה אבל התוצאה גרועה – לא נאה ולא יאה! אחרי כמעט שלש שעות של מוסיקה יצאתי מרוצה אך לא בשוק של חיי, ואפילו מעט ממורמר.

ערב שני – יום חמישי, 24.10.02

את הערב השני הם פתחו בביצוע חזק לקטע Glass Prison מהאלבום האחרון והמשיכו מיד לטרילוגיה משובחת מתוך האלבום Scenes from a memory  שכללה את Strange deja vu, Through my words, fatal tragedy שוב, לצערי, הם ויתרו על Overture 1928 האדיר אך האינסטרומנטלי שאמור להיות חלק בלתי נפרד מהטרילוגיה.

אבל הפעם הייתה שונה מאתמול, הלהקה לחלוטין נכנסה לעניינים והאנרגיה נשפכה מהם כמו הזיעה ממני, הם המשיכו עם מבחר אדיר של שירים וסיימו עם ביצוע עצום ל Take the time כולל תוספת אינסטרומנטלית נפלאה בסיום, פשוט תענוג.

אז הייתה הפסקה, כששוב עלו קיבלתיIron Maiden במקום בטהובן.. מעולם לא שמעתי שיר שלהם וגם הייתי ממורמר על הבחירה אז ישבתי בצד עם המאוכזבים, מחכים להדרן.

מה שהיה לי מאד מוזר זה הקהל הרדום התעורר לחיים דווקא ב Iron Maiden, מבין הראשים החלו ללבלב זרועות ואגרופיהן קפוצים מלבד זרת ואצבע – כאילו לא באנו כאן בשביל דרים ת’יאטר. בכלל בשביל לשמוע שעה שלמה של שירי ארבע דקות ארבעה רבעים עם איזה סולו גיטרה של עשרים שניות לא חייבים את דרים ת’יאטר ונראה לי שאני מתחיל להבין שהחזון שלי היה אופטימי מידי – נראה שללהקה אין מספיק אמון בקהל שלה והיא מוכרחה להאכיל אותו במטאל פופולארי במקום להופיע עם הכיוונים, שלטעמי, באמת מעניינים אותה. אבל הקהל זולל את זה בתאווה כך שכנראה חוסר-האמון הנ"ל מוצדק, מה שמביא אותי למסקנות עצובות בכלל לגבי זרם הפרוג-מטאל המעניין כל כך (כקונספט, לפחות).

בסופו של דבר היו חמש וחצי שעות משובחות ביותר, הם יודעים לנגן, לתת הופעה ולעשות מוסיקה נהדרת, מה חבל שרוב הקהל של אחת הלהקות המרתקות ביותר כיום כלל אינו מתעניין בייחוד שלה.

דרים ת'יאטר בישראל

תמונות של דרים ת'יאטר

האתר הרשמי של הלהקה

פרוג מול מטאל

להקות ואמנים חשובים

מאחורי הקלעים

פינק פלויד - ביוגרפיה

חזרה לעמוד ראשי

---