 |
|
|
|
|
רוק מתקדם > אמנים ולהקות > פיטר האמיל
ראיון עם פיטר האמיל בישראלמתוך עיתון "כלבו" (מקומון רשת 'שוקן' בחיפה)מאת טרוי - רועי הראבן13.4.2001 כ' בניסן תשס"א
את רוב השנה הוא מעביר בהקלטת חומרים חדשים באולפנו הפרטי בעיר באת'; ההתמסרות
והשקדנות הפכו להיות סימן ההיכר שלו; מדי שנה-שנתיים הוא מוציא אלבום חדש מלא בחומרי
רוק ופואטיקה ייחודיים לו. הוא הקיף את עצמו בקומץ של מוזיקאים נאמנים שעובדים איתו,
והוא מוקף בקהל נאמן שקונה את האלבומים שלו. יוצר עצמאי, בעל קו ייחודי, שגם מצליח
למצוא את פרנסתו בתוך היצירה האינדיווידואלית הזאת.
חודשיים-שלושה בתחילת כל שנה מקדיש פיטר האמיל למסעי הופעות המשתרעים על פני כל אירופה, חבר המדינות, יוון, ישראל. השנה )2001) נחת בארץ בפעם הרביעית, ולראשונה הגיע לחיפה, כשלצידו הכנר סטיוארט גורדון. בהופעה ניגן האמיל על קלידים וגיטרה אקוסטית, ושר ממיטב שיריו החדשים והישנים בגרסאות ארוכות ומלאות הבעה. בכל הופעה היו שירים שונים, שאת סדרם קבע שעה בלבד לפני תחילת ההופעה. המראה המלבב הזה של חיפה מכוסה בפוסטרים של פיטר האמיל הוא משהו ששייך כנראה לאחרית הימים. ואולי אחרית הימים כבר כאן. הראיון(המראיין, רועי הראבן): זה לא מעט מתיש לתת שלוש הופעות ברציפות, יום אחרי יום?"לא. זה מה שאני עושה. זה בסדר. ככל שאנחנו מתקרבים יותר לזמן ההופעה, אני מתמלא יותר ויותר אנרגיה. אני לא מותש – זה דבר נורמלי אצלי. אני רגיל לזה". באלבום האולפן האחרון שלך שרו הבנות שלך קולות-רקע "הן לא זמרות מקצועיות, אבל יש להן חלק בשבעה-שמונה אלבומים של אנשים אחרים, שבהם שרו. שתיהן מאומנות כזמרות סופרן, לא באופן מקצועי, אבל עד כמה שאפשר ללמוד מלימודים מוזיקליים במשך השנים, הן טובות מאוד, וכמובן מיומנות בעבודת אולפן. לפעמים זה קשה לסופראן קלאסית להסתגל למוסיקה קלה, אבל הן מסתדרות. זה לא מה שהן יעשו עם חייהן, אבל זה דבר מועיל עבורי שהן נמצאות שם ושאני יכול להשתמש בהן". "ביאטריס היא בת 18. הולי בת 21. ויש לי גם בת בגיל 13. הולי סיימה אוניברסיטה, וביאטריס מתחילה ללמוד פסיכולוגיה. באיזשהו אופן הן משלימות את מה שאני מעולם לא השלמתי, אבל אני חושב שהן הולכות מעבר למה שאני עשיתי. אני חושב שהן נבונות יותר ממה שאני הייתי בגיל שלהן". שמתי לב שעל הבמה אתה שותה מיץ תפוזים. זה מה שזמר צריך לשתות? "באחת ההופעות זה היה מיץ תפוזים, אבל עם טקילה. ובשנייה זה היה קלבדוס ומים. אין בעיה עם מיץ תפוזים על הבמה. הדבר הלא נכון לשיה זה חלב ויין אדום – זה לא מומלץ. אבל, באיזה אופן, כל משקה – אלכוהול, או מים, או מה שלא יהיה – זה יותר ממלא פונקציה מסוימת מאשר מרווה צמא. ברגעים שאני יוצא מן הדמויות שאני שר בשירים, המשקה מהווה מעין תחנת ביניים. למעשה, תמיד נשאר הרבה משקה על הבמה בסוף ההופעה". 
נשמע כמו כיף רציני. "כיף רציני" (Serious Fun) הוא מושג שאתה משתמש בו הרבה. "כיף רציני. כן. זה כיף לנגן, אבל זה גם דבר רציני לעשות אותו. אתה יכול להיות יותר מדי רציני, ואתה יכול להיות יותר מדי שקוע בלעשות כיף, ושני הדברים האלה הם הרסניים באותה מידה. כיף רציני הוא דבר בונה. זאת פריווילגיה ודבר מלא חיים לנגן מוזיקה. אבל אופן טבעי, יחד עם הפריוולגיה באה מידה מסוימת של אחריות. האחריות היא במידה רבה להיות מלא חיים עם מה שאתה עושה, ושתהיה לך מידה של השראה בתוך כך. לעבוד עם סטיוארט מהבחינה הזאת זה דבר מאוד טוב, וכל לילה זאת קומבינציה אחרת שעל הבמה". נולדת בלונדון, אבל עכשיו אתה חי בבאת' (Bath). למה? "נולדתי בלונדון, אבל הייתי שם רק כמה חודשים, ואחר כך עברנו לבערך עשרה מקומות סביב בריטניה, כשאבי זז יחד עם העבודה שלו. למעשה, אני לא מרגיש שייכות לשום מקום באופן מיוחד. המקום שביליתי בו הכי הרבה היה דארבי; הייתי שם בסביבות גיל ההתבגרות. אבל אין לי למעשה עיר שהיא עיר הולדתי. עברנו לבאת' לפני 22-23 שנים. הייתי צריך לבחור איפה לגור, ועיר קטנה היא יותר תרבותית ורגועה. אז העדפתי לגור במקום כזה בלי המולה". עבורנו חיפה היא משהו כזה. זאת הפעם הראשונה שלך כאן. "האמת היא שנסענו ישר לכאן, ונכנסו לתוך הסיטי-הול [מועדון חיפאי]. ראיתי רחוב וחצי בנסיעה לאורך החוף, וזה כל מה שאני יודע על חיפה. הסיטי הול נראה כמו מועדון טוב. אנחנו מגיעים, מתיישבים, והופכים את המקום לבית שלנו, לאותן שעות שנבלה בו. חלק מהתהליך הזה של להיות מסוגל להופיע זה להסתגל לתכונות המסוימות של הבית הזה. אני צריך לשבת מעט, רק לקשקש, ואחרי זה נלך לעשות בדיקת סאונד, ונכיר את הבמה הזאת והתנאים שלה. החלל הפיזי, האורות, האקוסטיקה. ואחר כך חזרה לבית הזה, חדר ההלבשה, וחזרה אל הבמה בזמן ההופעה האמיתית. זה נראה כמו מועדון נחמד, ויש מעבר יפה מאחורי הקלעים אל הבמה. אין שום בעיה". ב'טרה אינקוגניטה', האולפן הנוכחי שלך, אתה עובד לבד גם כטכנאי? "באופן רגיל, לבד עם עצמי. אני המוזיקאי, הזמר, המפיק והטכנאי". 
באלבומים אתה שר שפע של קולות. איך אתה עושה את זה? "אני שר תמיד בטייק אחד, לא בחתיכות. באופן נורמלי, אני 'מוריד' רצועה אחת, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת. אחר כך אני עוצר ומפסיק להיות זמר ומתחיל להיות מפיק וטכנאי, ומקשיב לסוגי השירה השונים שיצאו לי. אותו דבר עם קטעי הגיטרה וכו'. כך שכשאני שר או מנגן, אני לא חושב על דברים טכניים. אני חושב עליהם מספיק לפני שאני מתחיל, כך שבזמן ההקלטה אני פנוי להקליט בלי להיות טכנאי. הקולות השונים זה דבר שדורש הרבה שקדנות. אני לוקח איזה חלק של שיר, מריץ אותו בתוך לופ, ומקליט 7 או 8 קולות אחד אחרי השני, שבכולם אני אשתמש". היתה תקופה שחילקת את האלבומים שלך ל"סדרה רגועה" ו"סדרה רועשת". מה קרה עם זה? "זאת היתה התקופה שהקמתי את חברת התקליטים שלי, לפני עשר שנים בערך, וחשבתי שזה יהיה דבר טוב בשבילי שיהיו שתי סדרות: שקטה ורועשת. יש כאלה שהם מעריצי האמיל, אבל לא תמיד אוהבים כל דבר שאני עושה, אז חשבתי שאולי יהיה הוגן לחלק את זה לשני חלקים. אבל זה לא היה אחד מהרעיונות המבריקים שלי, אם לומר בכנות. גיליתי שזה רק מגביל אותי. ירדנו מזה". אחד השירים שלך מדבר על פרימו לוי, הסופר היהודי האיטלקי, ניצול השואה שהתאבד.  פרימו לוי "קראתי הרבה ספרים על פרימו לוי. ניגנתי את השיר בתל-אביב. אבל לא משום שזאת ישראל ואתם יהודים. אני מנגן אותו גם בגרמניה. אני מנגן אותו בכל המקומות. השיר על פרימו מדבר על חייו ועל האופן שבו סיים אותם. מטרת השיר היא להימנע משיכחה, כך שזה לכשעצמו הצדקה מספיקה בשביל לנגן אותו בכל מקום. אני לא חושב שיש לי מה ללמד אנשים בישראל על השואה, אבל פרימו לוי הוא דמות מעניינת שכדאי לאנשים לגלות, ואם מישהו נחשף אליו דרך השיר שלי, עשיתי את שלי". המונח "כאוס" חוזר אצלך הרבה פעמים. "כן, זה נכון. אבל פחות מאשר בעבר. אני חושב שאני עצמי מעט כאוטי. למרות העובדה שזה אלמנט מתוך מה שאני עושה, זה דורש הרבה משמעת. אבל יש לי משמעת מאוד כאוטית, במובן של מה שאני עושה. אין לי תוכנית בסיסית, אני לא מחליט לכתוב שיר ספציפי ברגע מסוים. הדברים פשוט קורים מעצמם. אני עושה את זה כבר בערך 40 שנה. זה נשאר משהו שהגישה אליו היא כאוטית, אבל לטוב ולרע – זה הדרך היחידה שיש לי". היו שמועות שאושפזת בעבר במחלקה פסיכיאטרית. "לא, ממש לא. הדבר היחידי שחוויתי בבית חולים היה ניתוח תוספתן קטן. זה הכל. הייתי בר-מזל בכל מה שנוגע לבריאות עד כה. למרות שהייתי אומר שזה אולי נכון לומר שחלק גדול משפיות דעתי נשמרת על ידי עשיית המוזיקה הזאת. אני באופן רגיל טיפוס נורמלי למדי. מובן שישנים חומרים שאני מוכרח להוציא ולהחצין דרך העשייה המוזיקלית. אם לא הייתי לי הרווחה הזאת, אז הרבה חומר היה מצטבר שם בפנים. אבל לא לקחו אותי לשום מקום אף פעם, בשום צורה. אני בר-מזל גם מהבחינה הזו". אחד השירים באלבום האחרון שלך מדבר על אלימות במשפחה. "שוב, זה חומר שקיים. השיר נוצר לחלוטין מתוך אילתור בשלב הראשון. לא ידעתי באופן ספציפי שזה הולך להיות הנושא. זה מעין סיפור קצר או תסריט קצר, עם הרבה חורים, אבל זה הניע אותי מעצמו באופן טבעי. זה לא דבר נורמלי בכותרת לשיר פופ, או לסוג השירים שאני עושה. זה קרה באופן טבעי, ואני צריך ללכת עם זה, לא נגד זה".  What, Now? 2001 מה קורה עם האלבום הבא שלך? "אני חושב שהוא ייצא בסביבות יוני-יולי 2001. בין הופעה להופעה בכל מיני מקומות הספקתי לסיים את ההקלטות שלו, לפני ארבעה ימים. המוזיקה מוכנה, העטיפה עדיין לא, וזה חלק נוסף בתהליך. אני עדיין לא יכול לומר משהו על האלבום הזה. אני צריך חודש לפחות, למרות שאני יודע עליו הכל; למעשה אני יודע עליו יותר מדי, אז אני צריך פרספקטיבה של זמן כדי לומר מה מצב האלבום". מה בכל זאת תוכל לומר? "יש שמונים שירים, אני חושב. שלושה או ארבעה מתוכם הם רק של שלוש דקות, ושלושה או ארבעה של שמונה-תשע דקות. מעין מיקס. אפשר למצוא שם את סטיוארט בכינור, את דיויד ג'קסון בסקסופון, ומני אליאס בתופים. זאת השלישייה שליוותה אותי בכמה מהאלבומים האחרונים". באחד משיתופי הפעולה שלך עשית קולות רקע בשיר 'דיגינג אין דה דרט' (Digging in the dirt) של פיטר גבריאל. איך זה עבד? "אני הקול הנמוך ביותר בשיר הזה. נהניתי לעשות את זה. זה היה מהיר מאוד, מהיר עד כדי גיחוך. פיטר התקשר אלי ואמר 'תוכל לבוא לעשות מעט קולות רקע?'. אמרתי 'כן, פיטר, מוכן שאוכל, מתי תרצה לעשות את זה?', והוא ענה 'ובכן, הערב!'. אמרתי לו 'תשמע, אשתי יצאה, ואני משגיח על הילדות הערב'. 'אז תביא אותן איתך'. ומאחר שלוקח לפיטר כל כך הרבה זמן לסיים אלבום, הבאתי אותן איתי. הן התיישבו באולפן, ועשיתי את הקולות. שנינו גרים בבאת', פיטר ואני, מתראים מדי פעם, וגם משחקים סנוקר מדי פעם, כי הוא טיפוס תחרותי וגם אני, באופן טבעי. עשיתי קולות בכמה אלבומים שלו".  נפילת בית אשר 1999 לאחרונה הוצאת גרסה חדשה ועדכנית לאופרת הרוק שלך "נפילת בית אשר", על פי סיפור של אדגר אלן פו. למה הרגשת צורך להקליט אותה מחדש? "בגלל שהזכויות של האלבום עברו אליי, ולא רציתי להוציא את הגרסה המקורית, כי עבר זמן, ואני חושב שכישוריי המוזיקליים השתפרו והתקדמו. היו כמה דברים שרציתי לשנות. בעיקר רציתי להוסיף גיטרות. התחלתי לשנות קצת, ובהמשך נאלצתי לשנות הכל. העבודה נמשכה זמן רב, ובסוף האופרה נשמעה אחרת לגמרי. את הגרסה הראשונית היה אפשר לעשות רק בדרך ההיא, באותה נקודה בזמן, ורק באותו זמן, כי היינו די קרובים להצגה של האופרה על במה. אבל ברגע האחרון דברים התפרקו, ונאלצתי לשחרר את זה בתור פרויקט, כי עבדתי על זה במשך הרבה מאוד שנים. אבל זה האלבום היחיד למעשה שרציתי לשחזר ולהקליט מחדש. אני לא רוצה להקליט מחדש אף אלבום אחר שעשיתי". (תודה מקרב לב ליואב מירב על העזרה בהכנת כתבה זו)קישורים
|
Email: uribreitman@gmail.com