|
|
השורשים התרבותיים, האינטלקטואליים, הפוליטיים, הדתיים וההיסטוריים מתוכם נובעות הנחות היסוד של ה'פרוג' וה'מטאל', והקשר למיתולוגיה היוונית מאת: אורי ברייטמן
בשנת 1978 הוציאה להקת הרוק המתקדם הקנדית 'ראש' (Rush) את אלבומה המרשים, 'המיספירז' (Hemispheres).
היצירה המרכזית באלבום כונתה 'סיגנס' (Cygnus) ועסקה בעימות הנצחי בין השכל לרגש, בין האונה הימנית
לשמאלית במוח האנושי, כפי שהוא מיוצג על ידי המאבק בין דיוניסוס ואפולון. את המילים כתב,
כתמיד, המתופף ניל פירט. 108 שנים קודם לכן עסק בכך הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה בספרו
המהפכני 'הולדת הטרגדיה'. 34 שנים אחרי האלבום ההוא של Rush, נעסוק גם אנחנו באותו עניין.
מתוך תרבות הרוקנרול של סוף שנות השישים נולדו, בין השאר, שני תת-זרמים מעניינים במיוחד. הראשון הוא 'רוק מתקדם' (Progressive Rock) או בקיצור 'פרוג'. השני הוא 'רוק כבד', או בשמו המדויק והאמיתי 'הבי מטאל' (Heavy Metal), בניגוד למונח 'הארד רוק' (Hard Rock), גירסה קשוחה וכבדה יותר של הרוק המסורתי. עד היום לא ברור מי טבע לראשונה את המונח 'הבי מטאל'. יש הטוענים כי הסופר ויליאם ס' בורוז שכתב ב-1962 את הנובלה 'דה סופט מאשין' כלל בה את הדמות ווילי שהיא 'דה הבי מטאל קיד' ("The Heavy Metal Kid"). רבים אחרים טוענים כי היה זה עיתונאי הרוק האמריקני לסטר באנגס, שתיאר את אחת ההופעות המוקדמות של להקת 'דיפ פרפל' או של ג'ימי הנדריקס במשפט "זה נשמע כאילו מתכת כבדה נפלה מן השמיים". עדיין אין הסכמה על זהותו של ממציא המונח. מבין להקות המטאל החשובות ביותר, ניתן להצביע על קבוצת הרכבי-על, שהובילה בסופו של דבר להתפתחות הפרוגרסיב-מטאל בסוף שנות השמונים. מדובר על קומץ להקות מטאל בריטות בעלות השפעה אדירה: בלאק סאבאת', חלוצת הז'אנר, לצד דיפ פרפל, ג'ודאס פריסט, איירון מיידן - וכמובן 'ראש' הקנדית.
לשני הזרמים יש כמה נקודות דמיון משותפות, אך בעיקר השקפות ואידיאולוגיות מנוגדות לגמרי. מה משותף ומה שונה בין הפרוג למטאל? האם אפשר לגשר בין השניים? האם תת-תת-זרם החדש, פרוג-מטאל, הוא רק יצור-כלאיים אקראי?הפרוג והמטאל הם אחים לאותה משפחה. אף אחד מן השניים איננו כבשה שחורה. שניהם יצורים שאפתניים, בעלי עוצמה וחשיבות. אלא שהפרוג מייצג את הצד האופטימי, תמים, חילוני, רנסאנסי, שכלתני, מרוסן ומופנם של המין האנושי, בעוד המטאל מייצג )בכבוד!( את הצד הפסימי, מפוכח, שטני, אכזרי, דתי, ימי-ביניימי, חושני ומוחצן של התרבות האנושית. הפרוג הוא תוצר מובהק של תרבות 'דור הפרחים' שצמחה בארה"ב ובאירופה של שנות השישים. תרבות-הנגד הזו (באנגלית: Counter-Culture) כללה בתוכה אמונה עיקשת בטוב-ליבו של האדם, דרישה לחופש והרחבת המודעות, התחברות בלתי-אמצעית לצדדים השופעים של הטבע, התנתקות מן היצרים החייתיים ושאיבת השראה מהצדדים הנאורים של התרבות המערבית המודרנית. אותה השקפה תומכת )תוך הסתייגויות מגוונות( בקידום המדע וההשכלה, עוסקת באופן קבוע במושג משמעות החיים ותוהה על מקומו של האדם המודרני ביקום חסר-אלוהים. ה'מטאל', לעומתו, הוא ביטוי מוחשי ושלם לתגובת-הנגד כלפי אותו 'דור פרחוני', שהמהפיכה אותה ניסה לקדם נכשלה באופן חלקי. המטאל דוגל בהשקפה לפיה יצר האדם רע מנעוריו. הוא גורס שמתן חופש לבני האנוש יגרום לאנרכיה ויחריב את העולם. הוא תומך בתיאוריה האבולוציונית הטבעית לפיה 'רק החזק שורד'; הוא איננו מוכן לקבל את הטענה כי האדם מסוגל להתנתק מהתאוות הראשוניות המנחות אותו בכל מעשיו. המטאל שואב השראה עמוקה מן המיתולוגיה הנוצרית הקדומה, מתפעל מהעוצמה הפראית של הדימויים השטניים בתרבות המערבית שלפני דור ההשכלה, מתמכר לחוויית האקסטזה הרגעית ורואה את החיים האנושיים כקצרים, מחזוריים, ידועים-מראש וחסרי משמעות עמוקה. לכן עצמות ושלדים תופסים מקום מרכזי בעולם המטאל: הם מזכירים לנו עד כמה אנחנו בני-חלוף. כמו כן, עוסק המטאל באופן אובססיבי במושג המוות והגורל, לידה-מחדש, גלגולי נשמות, אסטרולוגיה, השטן והגיהנום, שיעבוד ושליטה, תאוות-בשרים ותאוות-בצע, מחלות ומגיפות, ריקבון ושחיתות, קרבות ומלחמות. במילים פשוטות, למטאל אין אמון רב בפוטנציאל של המין האנושי, והוא מקונן על זוועות הקיום.
ה'מטאל' רואה את ההיסטוריה כחוזרת-על עצמה (רפטטיווית): אלו תמיד אותם המאבקים, תמיד
אותן התוצאות, שוב ושוב, ללא שינוי. ה'פרוג' רואה את ההיסטוריה כתהליך ארוך של התקדמות,
שכלול ופתיחות: האדם הולך ומתקרב אל ידיעת האמת, אל התמזגות עם סודות היקום, אל
השלמות העילאית, אל הניתוק מן החייתי והבהמי.
שתי דמויות בדיוניות, הלקוחות מן המיתולוגיה היוונית עשויות לסייע בהשוואה: אפולון, בנו של זאוס, הייצוג האלוהי של התבונה, אל המוסיקה, המנגן בנבל מוזהב. אפולון אומר תמיד את האמת, לימד את האדם את סודות הרפואה, הריסון והשכל; ולעומתו - דיוניסוס, למעשה חצי-אל-חצי-אדם, אל הגפן והיין. דיוניסוס לימד את האדם את סודות הגפנים והשיכר. האלכוהול מאפיין היטב את שני צדדיו של דיוניסוס. ברומאית הוא מכונה 'באכחוס'. מצד אחד הוא מייצג את תענוגות החושים, השיחרור, האקסטזה והדמיון החופשי; מצד שני, הוא המקור לאלימות, פראיות ושיגעון. היין נותן לאדם את היכולת להשתחרר מכבלי התודעה, אך משתלט על חושיו והופך אותו לעבד של אינסטינקטים, תוך יצירת מצב של התמכרות גופנית משפילה.
אפולון, במובנים רבים, היה האידיאל אליו שאפו היוונים בכל מה שנוגע לסדרי השלטון והמשפט: הם קיוו שהשליט העליון יהיה אפולוני ככל האפשר, דהיינו נקי מחולשות אנושיות, רחב-אופקים ושקול. דיוניסוס, לעומת זאת, היה ונשאר אל עממי ואהוב, החוגג את סגולותיו של הדמיון האנושי, המיניות וכוחות הטבע החזקים מן האדם. דיוניסוס סלחן מאוד כלפי האדם הפשוט. אפולון בוחן תמיד את הטווח הרחוק, ולעיתים את הנצח. דיוניסוס חי את ה"כאן ועכשיו". אפולון בוחן במאזניים כל הכרעה, בעוד דיוניסוס עושה רק מה שמענג אותו ("אכל ושתה כי מחר נמות"). אפולון כמעט מנותק מן האינסטינקטים הביולוגיים, ורואה באדם את נזר הבריאה, שונה לגמרי משאר בעלי החיים; דיוניסוס רואה באדם חיה כמו כל חיה -- או גרוע מזה: הגרועה שבחיות -- ומעניק חירות לדחפים הבסיסיים המניעים אותנו. אפולון מאמין כי ניתן להפיק משמעות מן הנסיון האנושי; הוא מעודד מחקר, תיעוד, לימוד והפקת לקחים מכשלונות והצלחות; הוא תומך נלהב במערכות ובנוסחאות, המסוגלות לפתור במהירות וביעילות מצוקות אנושיות ודילמות יומיומיות; הוא מעריץ של הדמוקרטיה, המשטר, המשפט, האמנויות היפות, וכמובן גם הרציונליות. דיוניסוס, ההפך הגמור, בועט במסגרות הקיימות בטענה שהן מוגבלות, רקובות ומבוססות על יומרה אנושית מגוחכת: זאת כיוון שהאדם, ע"פ דיוניסוס, הוא רק אורח זמני בעולם, אין לו זכות או יכולת לקבוע כללים. הוא לכל היותר יכול לחוות על בשרו את ההנאות והייסורים של חייו הקצרים, ולקוות שהעולם הבא יעניק לו חוויה מספקת יותר. דיוניסוס התמחה בהקמת מתים לתחייה.
דרך ההתייחסות אל הטבע אפשר להבין אלמנטים נוספים בשתי הגישות: הגישה האפולונית מאפשרת לאדם לאלף את הטבע לצרכיו אך גם להתמזג איתו בהרמוניה מירבית. הגישה האקולוגית המודרנית, למשל, תומכת בדעה זו, המתבססת על הוכחות מדעיות, לאור התקופה המודרנית שבה האדם צובר כוח רב, ולכן עלול להביא לחיסולו של כדור הארץ והמין האנושי; הגישה הדיוניסית מוכיחה כי הטבע והאדם נמצאים במאבק מתמיד שבו האדם מפסיד שוב ושוב. דיוניסוס מראה כיצד האדם עומד חסר-אונים מול רעידות-אדמה, בצורת, מחלות וכמובן מוות. כשלונו של האדם בהשגת חיי-נצח הוא ללא ספק אחד מן הטיעונים המשכנעים ביותר של דיוניסוס. ההבדל בין דיוניסוס ואפולון משתקף במוסיקה של הפרוג מול המטאל: הפרוג שאב תכנים מן התבניות ההרמוניות והמבניות של הרנסאנס (ויואלדי, באך), העושר של הפורמט הסימפוני הרומנטי (ברהמס, מאהלר, ברנשטיין, הולסט, וון-ויליאמס, ליסט) וההרפתקנות המאתגרת של המודרניזם (שיינברג, שטוקהואזן, קייג', ברטוק, סטרווינסקי). המטאל, לעומתו, נהנה להשתמש בצדדים הדיאבוליים (שטניים) של הרפרטואר הקלאסי, כמו תיאורי הגיהנום באופרות הגדולות של ואגנר, קרל אורף, ריכארד שטראוס והקטור ברליוז; המטאל יונק משדיה המוסיקליים של המסורת הגותית של אירופה; הפרוג אוהב את הסולם המאז'ורי ה"שמח", שלעתים מתפרש כנאיבי, אופטימי מדי, על גבול הילדותי - בעוד המטאל נהנה מן העוצמה החד-משמעית של הסולם המינורי ה"זועם". אם הפרוג מדלג כפרפר בין המינור והמאז'ור, המטאל מתעקש לשוטט אך ורק במחוזות המינור. בספרו של פרידריך ניטשה, 'הולדת הטרגדיה' (1872) טען הפילוסוף הגרמני כי החיים עוסקים תמיד במאבק שבין האפולוני לדיוניסי, וכי ז'אנר הטרגדיה היוונית מכיל בתוכו את שני היסודות הסותרים הללו. לשיטתו של ניטשה, אמנות שאיננה נותנת את דעתה למאבק שבין הרציונליות והצער, ההגיון והסבל, אינה מתייחסת למלוא היקפה של החוויה האנושית. ניטשה אף הוסיף וטען כי במאבק אפולון-דיוניסוס אין מנצחים, כיוון שכל אחד מן הצדדים מכיל את השני בשיווי משקל פנימי.
בעיות ופתרונותהפרוג, כמו המוסיקה הקלאסית של הרנסאנס, הציג עולם צלילים שבו ניתן להציג "בעיה", לפתח קוי מחשבה הגיוניים ולפתור אותה בצורה מושלמת. ביצירות קלאסיות רבות מופיע 'נושא' (מוטיב) מוסיקלי מטריד כלשהו, הוא מפותח בדרכים שונות ומסובכות, ו"נפתר" בדרך הרמונית כלשהי בסיום היצירה; הדבר נעשה תוך שימוש במניפולציות טכניות מתוחכמות, הנותנות את התחושה כאילו "האיום עבר והכל בא על מקומו בשלום".המסר המוסווה בפיתוח הקלאסיציסטי הוא פשוט: בעזרת התבונה האנושית אפשר לפתור בעיות. למסר הזה יש שורשים נוצריים, כיוון שהדת הנוצרית מאמינה בגאולה דרך ייסורים. הזרם הפרוטסטנטי, למשל, מאמין בישועה דרך עמל ומוסריות. במקרים אחרים, מציגה האסתטיקה הרנסאנסית התנגשות בין "נושא טוב" ובין "נושא רע", מתפתח עימות אינטנסיבי בין השניים, שבסיומו מנצח הטוב את הרע. בדרך כלל מתאפיין הנושא הרע בהרמוניה חוץ-מערבית, דיסוננטית או פראית. המטאל, אם כן, הוא קדם-נוצרי: לא משנה מה תעשה בחייך המיוסרים, אתה נידון לגיהנום בכל מקרה. האסתטיקה של המטאל, באופן עקבי, מציגה עולם מוסיקלי אניגמטי אך נטול-פתרון. הפיתוח המטאלי הוא בדרך כלל סגור או מחזורי: מוצג נושא מוסיקלי 'בעייתי' כלשהו, אך בסוף היצירה לא נפתר דבר, כיוון שהנושא ה'מטריד' נותר חזק ומאיים כשהיה - אולי אף חזק יותר, עכשיו כשהוא ללא מתחרים. במילים אחרות, המטאל מעביר את המאזין חוויה נפשית טראגית ו/או מייאשת שבה השכל האנושי עומד חסר-אונים מול כוחות-על חזקים ממנו: רעידת אדמה, שיטפון, רעב, מגיפה, שואה. לעיתים משרבב המטאליסט שביב של תקווה בעזרת "נושא טוב קטן", אך הוא מובס במהירות בעזרת "נושא רע אימתני" שדורס כל התנגדות. היצירה המטאליסטית נמנעת, בחלק מן המקרים, מפיתוח נושא על פי שיטת הוריאציות הקלאסית; המטאליסטים מעדיפים בדרך כלל פיתוחים אחרים, כמו 'קרשנדו' (התגברות הדרגתית עד לשיא אקסטטי) או 'שקט-רעש-שקט-רעש', דהיינו מעברים חדים בין שלווה מדומה להתפרצות אלימה. טכניקה כזו מותירה את המאזין מזועזע ו/או משולהב. יש לציין ששיטת ה"קרשנדו" מקבילה, מבחינה ביולוגית, לאופי ההתפתחות של האורגזמה המינית הגברית. יש בכך להסביר את העובדה שקהל היעד של המטאל הוא, ברוב המקרים, נערים וגברים צעירים, המחפשים אפיקים לגיטימיים להפניית אנרגיות פיזיות ומיניות שטרם מצאו את פורקנן המלא.
ההבדל בין אפולון ובין דיוניסוס מתבטא היטב גם ברמה התיאטרלית: בהופעות של אמני הרוק
המתקדם היה הקהל קשוב, ביקורתי, סבלני ומרוכז. הוא בד"כ לא היה רוקד יותר מדי, אלא עסוק
בהאזנה רצופה, לעתים בישיבה. בהופעות טיפוסיות של להקות מטאל, הקהל שרוי באקסטזה
גופנית, בדומה למצב שהיו מגיעים אליו החוגגים בפסטיבל ה'דיוניסיה', הידוע גם בשמו הרומאי
כ'באכחנליה'. בחגיגות אלו היו חסידי דיוניסוס נכנסים למצב של 'טראנס', מאבדים כל תחושה של
עצמיות והופכים לכלי ריק, שאליו נכנסת מהותו של האל.
'השיגעון הקדוש' של דיוניסוס היה מתפשט בכל ציבור החוגגים כמו מגיפה מדבקת, והופך אותו לאחדות אקסטטית, אחוזת-דיבוק אחת. החוויה האורגזמתית הזו, האופיינית לרוקנרול בכלל, הגיעה לקיצוניות במופעי המטאל: רבים מכירים מושגים כמו 'הד בנגינג', 'פוגו', הפולחן האלילי של הגיטרה והסולואיסט, השיער הארוך והחולצות השחורות שהפכו לקוד-לבוש הכרחי, שרשראות, גולגלות, טבעות והאלימות המתפרצת של הקהל - אלימות סמלית שהיא פורקן מטהר. גם הפרוג וגם הפרוג-מטאל מעריצים יכולות נגינה וירטואוזיות. הפרוג מתמקד בקלידים, בעוד הפרוג-מטאל הפך את הגיטרה לכלי-קודש פטישיסטי, שבלעדיו המטאל לא קיים. שניהם מתעניינים בתבניות קצביות מיוחדות, ושואפים לחרוג ממקצב ארבעת הרבעים (4/4) הנפוץ בעולם הרוק והפופ של הזרם המרכזי. שניהם נהנים לחבר יצירות ארוכות יחסית; לא מעונינים לייצר להיטים קליטים; מסתייעים בדימויים חזותיים חזקים על עטיפות האלבומים: חושך, יצורים שטניים, ברקים ורעמים, שלדים, סכינים, דם וצלבים נוצריים בעולם המטאל - מול כוכבים, פסלים, פרחים, מלאכים, צורות גיאומטריות יפהפיות, נופים ושקיעות-שמש ססגוניות בעולם הפרוג.
גישות פילוסופיות מתנגשותהפרוג מאמין בפוטנציאל האדם להתפתח ולהרחיב את מודעותו עד אינסוף; בהשפעת הנחיתה ההיסטורית על הירח בשנת 1968 וספרות המדע הבדיוני העניפה שהתפתחה אז, הפרוג מתייחס לחיים כאל מסלול בלתי-פוסק של התבגרות, התקדמות, השתכללות, הארה ושיפור; הוא מביט אל היקום בסקרנות ומקדם בברכה צורות חיים נוספות (כן, גם חייזרים).המטאל, לעומתו, מזכיר שוב ושוב לבני-האנוש כי הם יצורים קצרי-ראייה הנשלטים על ידי מנגנונים פוליטיים וחברתיים חזקים מהם: רעב יומיומי, כעס ונקמה המחוללים מעגלי אלימות בין שבטים ניצים; תאוות-כוח של דיקטטורים, הרס סביבתי, השטן הדומיננטי מול אלוהים הלא-קיים, עוצמתם המנוונת של אדונים ומלכים, דתות מאורגנות המבוססות על שחיתות אינסופית. האידיאולוגיה של המטאל קובעת "מה שהיה הוא מה שיהיה"; המדע והקידמה הם משיחי-שקר המוכרים אשלייה מסוכנת; כל יומרה אנושית להתעלות מעל חוקי הטבע נידונה לכישלון צורב. אם אפשר לתמצת את שתי הגישות במשפט אחד, הרי שהפרוג אומר "הכל יכול להיות הרבה יותר טוב" בעוד המטאל אומר "הגרוע ביותר עוד לפנינו". אם גישת הפרוג התאימה לדור המהפכני של שנות השישים, הרי שגישת המטאל מתאימה מאוד לפסימיזם של סוף שנות השבעים, לתקופת החרדה של מלחמת שתי המעצמות הגדולות (המלחמה הקרה), משבר הנפט שהוביל למיתון מדכא, המשך מירוץ החימוש הגרעיני וכן הלאה. הפרוג איבד את כוחו כזרם משפיע וירד למחתרת במחצית השנייה של שנות השבעים, בעוד המטאל הפך לזרם פופולרי ורווחי ביותר, למרות שהמנטליות שלו מחתרתית בבסיסה.
פרוג-מטאל: יצור כלאיים נולדבשנות התשעים, בין השאר בזכות התקדמות מהפיכת ההיי-טק, החלה להסתמן פריחה לסגנון חדש ושמו פרוגרסיב-מטאל (Progressive Metal), 'מטאל פרוגרסיבי', שכזה לכינוי המקוצר 'פרוג-מטאל'. זהו, למעשה, תת-זרם של המטאל, המאופיין במורכבות מוסיקלית, עיבודים רב-גוניים, היקף סימפוני וגישה רציונלית יותר לתכנים הטקסטואליים. התווית 'פרוגרסיב' העלתה שאלות אודות הזיווג האפשרי בין הפרוג למטאל. מחד, ניתן לראות בפרוג-מטאל פיתוח של האב-טיפוס המטאלי. מאידך, הפרוג-מטאל נוטה לשאוב לתוכו גם חלק מהאידיאולוגיה והמנטליות של הפרוג הקלאסי: הסתכלות אופטימית יותר כלפי העולם, שכלתנית מעט יותר, פחות היסטרית והרבה פחות קיצונית.בהתאמה, הפך הפרוג מפוכח וציני יותר ויותר עם השנים. כבר במחצית השנייה של שנות השבעים השילו אמני הרוק המתקדם מעצמם את הבגדים הצבעוניים, המשקפיים הוורודים והמנטליות הנאיבית, והחלו להתייחס למציאות הקודרת מסביבם. להקות פרוגרסיביות פסימיות כמו פינק פלויד, הנרי קאו, ארט ברז, ארט זויד, יוניברס זירו, מריליון, מאגמה ואנגלגארד המשיכו את המנטליות של הפרוג הקלאסי, אבל חדלו לייצג את דור הפרחים, שהתפוגג אל מרתפי ההיסטוריה ונתפס כיום כחסר-תבונה. במקביל גם חלו התפתחויות מוסיקליות מעניינות: אמני פרוג רבים שחיפשו קהלים חדשים גילו את העוצמה של המטאל והשתמשו בה כדי למשוך מאזינים. המנטליות נותרה 'פרוגית' במהותה, אבל הצליל הפך קשוח ובשרני. קל לראות את המהפך הזה אפילו בקרב להקות כמו קינג קרימזון, שהחלה את דרכה בתור נציגי דור הפרחים האופטימי וסיימה בתור אחת מחלוצות הפרוג-מטאל עם אלבומים כמו 'רד' (Red) למשל. לכן, אין ספק שבשנות השמונים והתשעים חל תהליך הדרגתי של התקרבות הדדית בין הפרוג למטאל. הפרוג-מטאל נולד. ברגעיו הגרועים, משתמש הפרוג-מטאל בכל מה שרע בשני הזרמים: פסיכולוגיה בגרוש, פסימיות מייאשת ללא מוצא, פומפוזיות, ארכניות, יומרה חסרת-בסיס, אלימות חסרת-רסן וניתוק מגוחך מן המציאות. ברגעיו הטובים הוא מייצג את אחד הזרמים המוסיקליים הפופולריים, הדרמטיים והאפקטיביים ביותר בתולדות המוסיקה המערבית. הצלחתן של להקות כמו קווינסרייך, דרים ת'יאטר, סימפוני-אקס, פיין אוף סלביישן, ריברסייד ואריון מוכיחה זאת. הפרוגרים הפוריטנים יכולים לצקצק בלשונם עד קץ הדורות, והקנאים של הדת'-מטאל יכולות לנחור בבוז עד יום הדין: הפרוג-מטאל תקע יתד בתולדות הרוק.
למי שמעוניין להתעמק בתולדות הפרוג-מטאל, מומלץ לרכוש את ספרו המקיף והמנומק של ג'ף וגנר, "מין דביאיישן" (Mean Deviation) שיצא לאור ב-2010.
|
