אלבומה השני של להקת דרים ת'יאטר הכניס אותה לתודעת הציבור בעזרתו של השיר הפותח, ''פול מי אנדר'' (Pull Me Under), שנכנס איכשהו לתחנת MTV. אבל במקביל עשה האלבום הזה שני דברים לא פחות חשובים: א) שימש דוגמה ומופת לז'אנר חדש, "פרוגרסיב מטאל"; ב) הראה שאפשר לעדכן את הרוק המתקדם לשנות התשעים, ועוד למכור עותקים בחנויות, רחמנא ליצלן. שבע שנים אחר כך הם העפילו לפסגות גבוהות יותר (Scenes), אבל זו נקודת הפתיחה האמיתית.

 

ג'יימס לאברי (שירה וצווחות), ג'ון מיאנג (באס בלתי-מורגש), ג'ון פטרוצ'י (גיטרה חשמלית בהילוך שישי), מייק פורטנוי (שלוש מערכות תופים ושמונה ידיים) וקווין מור (הקלידן הראשון מתוך שלושה עד היום) לא המציאו שום דבר חדש, בעצם. הם רק החליטו שהם רוצים, מוכנים ויכולים לפרוץ ולהצליח בשוק המסחרי עם תרכובת מוצלחת בין הבי מטאל (Heavy Metal) ובין רוק מתקדם, שבאותה תקופה היה שריד ארכיאולוגי מפוחלץ בלבד. הרבה נכתב על היותם פליטי ביה"ס ברקלי למוסיקה בבוסטון, והלימודים בוודאי לא הזיקו לכישורי הכתיבה, העיבוד והביצוע המוכחים שלהם.

 

בדרך אל התהילה הם שפכו קצת (הרבה) קיטש לירי, שירה רגשנית-אופראית, הפקה מוסיקלית ידידותית לרדיו, ואפילו סולו סקסופון משתפך של ג'יי בקנסטיין, מנהיג להקת הג'אז-רוק הפופולרית ספיירו ג'יירה. איך הסקסופוניסט היהודי-אמריקני החביב הזה נכנס לסיפור? הם הקליטו באולפן הפרטי שלו. לא נעים להישמע אנטישמי, אבל זו עובדה: גם פורטנוי (המתופף), גם בקנסטיין וגם דרק שולמן (חבר להקת הרוק המתקדם המיתולוגית ג'נטל ג'ייאנט ומנהל חברת Atco, שסייע ללהקה בהחתמה על החוזה) הם כולם יהודים ניו-יורקרים, וזה בוודאי שימן את הגלגלים.

 

אפשר להתווכח הרבה זמן על רמתם של הטקסטים או חדשנותם של הלחנים, אבל כל דיון במוסיקה של דרים ת'יאטר חייב להתייחס למרכיב מרכזי אחד: וירטואוזיות. ההכשרה המטאלית של הדרימרים הביאה איתה יכולת נגינה מהירה ומדוייקת, מרשימה ומבריקה. בכל שנות חייו של הזרם הפרוגרסיבי, נרשמו מעט הרכבים ברמתם הטכנית של דרים. הגרעין הקשה הוא שיתוף הפעולה המתוזמן-היטב בין הגיטרה והתופים. מעבר לכך, ההפקה המוסיקלית של דיויד פרייטר דחוסה, הדוקה, מקצועית ונקייה, למרות שהסאונד קצת שטוח, והפסנתר החשמלי של קווין מור נשמע "מת" כמו שרק פסנתר חשמלי בשנת 1992 יכול להישמע.

 

 

ההאזנה לאלבום היא לא חוויה פרוגרסיבית קלאסית, שכן "תמונות ומילים" לא מאתגר את המאזין באופן רדיקלי. אין כאן השפעות של אוונגארד אירופאי, מוסיקה מודרניסטית ואפילו לא טיפה אחת קטנה של ג'אז. היצירות בנויות באופן מסורתי למדי, ואין תפניות סגנוניות חדות מדי לאורך הדרך. האירוניה של קווין, הפ'אנקיות של ג'נטל ג'ייאנט, הפסימיות של קווינסרייך והמסרים הדידקטיים של Rush, כולם נעדרים לחלוטין מן ההקלטה הזאת. חברי דרים ת'יאטר לקחו מהם בעיקר את המקצוענות האינסטרומנטלית ואת השאיפה לפרוץ בגדול.

 

כמו באלבומים מסחריים רבים, חברי דרים ת'יאטר מציעים כאן סופרמרקט של מסורות מוסיקליות: מטאל בשביל להישמע קשוחים בעיני החבר'ה, פופ בשביל עולם הסינגלים, רומנטיקה שמנונית בשביל הבנות וההורים, פרוגרסיב בשביל התיחכום והחברים. הרוק של דרים מאוד "לבן", מאוד אורבני, מאוד מתוכנן ומאוד ממוקד במטרה.

 

מקצוענים, משופשפים ומפוכחים - הם לא באו לשחק משחקים ולא לעשות חיים: הם תמיד עובדים קשה הרבה יותר מדי מכפי שאפשר לדמיין. גם בקטעים הרגועים ביותר, דרים משדרים מתח, ברק טכני, משמעת ברזל, שאיפה אדירה להצליח ולצבור מוניטין בתעשייה. הם לא מסתירים את השאיפות המסחריות שלהם, לא משלבים הומור, לא לוקחים סיכונים גדולים מדי ולא תמיד מתבטאים בחופשיות. כל זה נכון גם לאלבום הבא שלהם, אווייק (Awake).

 

לסיכום - כל המאמצים שלעיל, וקצת מזל עם קליפ אחד, הם שהפכו את אימג'ס אנד וורדס לאבן-דרך בתולדות הפרוג-מטאל. בפשטות - נולד כאן משהו חדש, מגובש ומרגש באמת. אבל במובן מסוים, זהו גם אלבום נטול מסתורין; הוא לחוץ ומחוייט מדי, מקריב יותר מדי אנושיות על מזבח הפירוטכניקה והשאיפה הבלתי-נגמרת לשלמות פופית תעשייתית; דרים השתפרו והתבגרו בהמשך הדרך המוסיקלית הארוכה שלהם - ולכן הציון הוא רק: 8.5/10

 

---

עוד ביקורות על אלבומים של דרים ת'יאטר

אווייק - Awake

סינס פרום איי ממורי - Scenes From A Memory

צ'יינג' אוף סיזנס - A Change of Seasons

טריין אוף ת'וט - Train of Thought

---