מייק אולדפילד

Mike Oldfield

הגיטריסט הוירטואוזי והמלחין המתבודד שמכר עשרות מליוני תקליטים ברחבי העולם היה בחור אנגלי תמהוני, שהצליח, בכוחות אצבעותיו ודמיונו ההרמוני, לפתח את הרוק המתקדם הבריטי. בדרך, הצליח גם לממן את הקמתה של חברת התקליטים הבריטית המהוללת 'ורג'ן' (Virgin).

אולדפילד, יליד 1953 בעיר רדינג, ברקשייר, אנגליה, ניצל מעט זמן אולפן פנוי כדי לנגן על שלושים כלים שונים, להרכיבם ליצירה אחידה ולשלבם בתקליט אחד, 'טיובלר בלז' (על שם כלי ושמו פעמונים צינוריים, חלק חשוב ביחידת כלי ההקשה של התזמורת הסימפונית). כל חברות התקליטים דחו אותו, מלבד ריצ'רד ברנסון, לימים מקים חברת התקליטים 'ורג'ן' (Virgin). אלבום הבכורה של אולדפילד, שיצא בשנת 1973, מכר 16 מליון עותקים והפך את הבחור, מלחין ביישן ומופנם בן 20 עם שיער ארוך, לאיש עשיר ואמן מבוקש.


אולדפילד ברא לבדו עולם שלם של צלילים והרמוניות, קונטרסטים מסתוריים של מקהלות גותיות, וצלילים מהירים המתרוצצים מעלה ולמטה ללא הפסק, בהשראת מלחינים מינימליסטיים כמו קווין איירז, פיליפ גלאס או סטיב רייך. הוא שלט בעשרות כלי נגינה, השתכלל במלאכת העיבוד התזמורתי, וידע להנהיג הרכבים גדולים עם מוסיקה בעלת גוון אישי מובהק.


בלי לדעת, הוא היה נביא מוסיקת הניו-אייג' (New Age) עוד בתחילת שנות ה-70. הגיטריסט שהצליח ליצור צליל חשמלי ייחודי במנעד גבוה במיוחד, לא פחד להלחין בהמשך כמה קטעים אוונגרדיים במיוחד, הבועטים במבנים שפיתח, בהשפעות המינימליסטיות ובהרמוניות הקונטרה-פונקטיות הכל-כך-מזוהות-עימו.


עם דעיכת הרוק המתקדם ועליית הפאנק על רקע המשבר הכלכלי העמוק באנגליה במחצית השנייה של שנות ה-70, מצא את עצמו אולדפילד על פרשת דרכים. בנסיונותיו הרבים לשחזר את הצלחת התקליט הראשון, הקליט עם הזמרת הסקוטית מגי ריילי כמה להיטים 'פופיים' בשנות ה-80 וה-90 כדי לשרוד בתעשייה. הידוע שבלהיטיו המועטים הוא 'מונלייט שאדו', מ-1983, המלווה את שמו עד היום. אולדפילד ניצל את הצליל הייחודי, הכישרון המלודי והמוניטין סביב שמו - והחדיר אותו אל דיסקו ופופ שגרתי.

מייק אולדפילד בישראל

סיבוב ההופעות האירופאי של 1981, שנקרא אדוונצ'ר טור (Adventure Tour) הביא את אולדפילד, לראשונה בחייו, לשתי הופעות בהיכל התרבות בתל אביב. התאריכים: 13 ו-14 ביולי 81'. ההרכב: מגי ריילי (שירה), מייק פריי (תופים וכלי הקשה), מוריס פרט (תופים וכלי הקשה), ריק פן (בס, גיטרה), טים קרוס (קלידים).



אולדפילד קידם בסיבוב זה את האלבום 'קיו-אי-טו' (QE2), שיצא ב-31 באוקטובר 1980. לישראל הגיע אולדפילד אחרי מספר הופעות באיטליה. יוסי בוזין, המתופף הישראלי, זוכר את ההופעה הזו היטב: "אני בכלל באתי בשביל המתופף של אולדפילד. הם שינו את 'טיובלר בלז' וזה הטריף אותי, זה הרג אותי, פתאום התאהבתי ביצירה הזאת בגלל העיבוד החדש שהם עשו להופעה. לא היו סאמפלרים בהופעה, כולם ניגנו הכל, אפילו שני מתופפים היו שם. לצערי, לא נתנו לי להכניס מצלמה להיכל התרבות. ההופעה היתה מלאה לגמרי. גם הסאונד היה מעולה, בעיקר הבסים".


מיד לאחר שתי ההופעות הישראליות של אולדפילד, באודיטוריום על שם מאן, המשיכו מייק ולהקתו להופעה ביוון. מאז ועד היום, לא חזר אולדפילד לישראל.


בתחילת שנות ה-90 צבר אולדפילד מספיק ביטחון כדי לחזור לשורשיו הפרוגרסיביים והסימפוניים. כך הקליט, בין השאר, את 'אמארוק' וסדרת אלבומי המשך ל'טיובלר בלז', שאמנם הצליחו מסחרית - אך לא עלו על הישגיו המהפכניים של האלבום הראשון. אולדפילד מקליט ומופיע גם היום.


ב-2007 פירסם אולדפילד את האוטוביוגרפיה שלו, בה גולל את ילדותו האומללה לצידה של אימו האלכוהוליסטית, והיעדרם של חיים חברתיים במובן המקובל של המילה. בספר פירט אולדפילד כיצד הובילה בדידותו אל צלילתו העמוקה לעולם המוסיקה בו חש בטוב, ואיך הושלך בגיל צעיר מדי אל התהילה הבינלאומית בלי הכנה מתאימה. כמו כן חשף כיצד סבל מהתמכרויות לאלכוהול ותרופות שונות, התקפי חרדה, פחד במה ובעיות נפשיות קשות שפגעו בקריירה שלו, ביכולתו להופיע בפני קהל, ואף הובילו למשברים קשים בזוגיות ולשלושה מקרי גירושים.


אולדפילד עמל עד היום על כ-30 אלבומים, אך הטובים שבהם הם: