ביקורות אלבומים - רוק מתקדם
אלבום הבכורה של להקת סימפוזיון הישראלית מצטיין בלחנים מתוחכמים, עיבודים קונטרה-פונקטיים ייחודיים ובהפקה מוסיקלית נקייה וצלולה, אבל בסיכומו של דבר הוא מעט מאכזב. החסרונות המרכזיים של 'קונדבופר' הם: א) בעיות במחלקת התופים - צליל תופים קר ומלאכותי, תפקידי תופים לקויים, תיפוף מהוסס וכבד; ב) טווח רגשי מוגבל - רוב היצירות נעות בין המנומנם, הילדותי והמצועצע, על חשבון העוצמה, הדרמה והרוקנרול; ג) ואקום לירי - לאלבום חסרים טקסטים משמעותיים וזמר/ת עם נוכחות קולית שיוביל אותם; ד) הלחנה לא אופטימלית - רעיונות מוסיקליים רבים אינם מפותחים במלואם, אינם מגיעים לידי מיצוי ואינם מעפילים לשיאים ברורים.
המוסיקה של 'סימפוזיון', ואת זה חייבים לומר כבר בתחילה, מיוחדת מאוד בנוף הישראלי. סגנון הכתיבה של אריק חייט ואלעד אברהם הוא אקלקטי מאוד, ולכן אי אפשר לשייך אותו למחנה אחד ברור. זה קצת זאפה רך וכחול-לבן, קצת פרוגרסיב של גוש דן, שואב מן המינימליזם הרוקי של קינג קרימזון בשנות השמונים, ומורגשות השפעות קנטרברי (הטפילד אנד דה נורת', למשל) תוצרת חולון. אבל בסוף, זה משהו שהוא רק של סימפוזיון. זו נקודת-החוזק של האלבום: הוא נע בשטח שגילה בכוחות עצמו, ולכן יש בו מימד מאתגר. יש משהו מקסים ב'קונדבופר' - רב-שיח בין גיטרות חשמליות לרוב ללא דיסטורשן, בס זריז בסגנון פיוז'ני מובהק, צלילי סינתי עם גוון "חמוד" ותופים שנשמעים כמו מכונת תופים של משחק מחשב מודרני.
סימפוזיון פונה, כך נראה, אל הצד הרך של ה'פרוג'. המוסיקה הסימפוזיונית מתרחקת מן הדרמה של הפרוג הסימפוני הידוע, ומעדיפה לעסוק בפוליפוניה. כיום, המושג 'פוליפוני' הפך מזוהה עם טלפונים סלולרים שיודעים להפיק צלצולים מתוחכמים, אבל אצל סימפוזיון חוזרים למשמעות המקורית של הפוליפוניה: רב-קוליות סימולטנית שמייצרת דיאלוג פנימי, רב-מימדי, מתוחכם ולעתים קשה מאוד לקליטה בהאזנה ראשונה. יוהאן סבסטיאן באך הוא המלחין המזוהה ביותר בעולם עם טכניקת קונטרה-פונקט שכלתנית, כמעט מתמטית. ואכן, סימפוזיון מעניקים לבאך מחווה קצרה (בקטע הרביעי, 'אשכולית', תזמון 7:24-8:14) בסגנון הכתיבה הבארוקי האופייני לו ולבני דורו.
למוסיקה פוליפונית, כך מסתבר, יש מחיר: אין לה מוקד מלודי ברור. שני קווים מלודיים המתפתחים במקביל הם המצאה מערבית 'חדשה' באופן יחסי, ואינה תמיד מתקבלת באהדה, במיוחד לא בתרבויות אחרות. ממש כפי שאיננו מסוגלים להבין שני אנשים המדברים בו-זמנית, כך קשה להבין כהלכה קונטרה-פונקט שאינו כתוב בצורה מדויקת לחלוטין. במיוחד קשה לעכל קונטרה-פונקט משולש, מרובע או מחומש. רק אחרי האזנות מרובות במצב של ריכוז מקסימלי אפשר לקלוט מה הולך בחלק מן היצירות של 'קונדבופר', וזה חסרון משמעותי. לא פלא שרוב המוסיקה הפופולרית הנכתבת היום אינה מכילה קונטרה-פונקט, או משלבת אותו בכמויות קטנות. הסכנה הגדולה ביותר של קונטרה-פונקט "חכם מדי" היא בלבול המאזין, וזה אכן מה שקורה כאן לא מעט.
להקת סימפוזיון, מועדון בארבי תל אביב, ינואר 2006, צילום: גיא טלמור
הרושם הראשוני של האלבום הוא דווקא חיובי מאוד. הקטע הפותח, "פאטרנס", קליט ורקיד. גם השיר הילדותי-משהו "ציפור", עם ליריקה פשוטה בעברית, נשמע כמו קטע מוסיקלי שאפשר היה לשלב בתוכנית 'בלי סודות' בלי שאף אחד ירגיש; יש בו יופי שמזכיר את מוסיקת ה'קנטרברי' הבריטית (להקות כמו Hatfield and the North, למשל), רעננות וערימות גדושות של תום. עם זאת, ביניהם נמצא קטע מעניין-אך-סבוך שנקרא "חג מלחמה שמח" - הוא מלא בהפתעות, הושקעה בו הרבה מחשבה יצירתית וגם הרבה מיומנות הפקתית טכנית, אבל הוא לא זורם כהלכה. יותר מדי רעיונות קופצים במהלכו, והתוצאה הסופית מבלבלת ומתסכלת, בין השאר מפני שאין בה עוצמה וקצב.
דבר דומה קורה ב"אשכולית", הקטע הרביעי: מסע מוסיקלי מעניין בתחנות רבות, שאינו מצטרף לכדי משהו מרגש באמת; הזרימה הטבעית של הקטע מופרעת שוב ושוב בצורה שנדמית שרירותית, אפילו בהאזנה עשירית. קטע מתסכל נוסף, "שש" (Six) -- דווקא הקטע החמישי בדיסק -- מתנהל בכבדות אל עבר סוף בלתי-ברור, מעיד על בוסר, ונשמע כמו תרגיל אקדמי בהלחנה.
חלק מחברי סימפוזיון מעריכים מאוד את להקת ג'נטל ג'ייאנט, והמחווה המובהקת ביותר ללהקה זו נמצאת ב"זונה", הקטע השישי. הקטע הזה דווקא עובד לא רע, בין השאר מפני שהוא מבוסס על מבנה מסורתי של הצגת מוטיב, פיתוח, הצגת מוטיב שני, אילתור וסיום - וגם מפני שהוא מכיל מעט ליריקה עברית עם הומור דק. אורי בן-צבי בהחלט יודע לאלתר על הגיטרה שלו, אבל דווקא הפנייה למורשת הבלוז והג'אז אינה משתלבת עם הייחוד של סימפוזיון: קונטרה-פונקט. הקטע השביעי והלפני-אחרון, "יותר מדי" (Too Much), מצדיק את שמו: יותר מדי מוטיבים שנדחסים לזמן קצר, בלי אפשרות פיתוח הולמת. המעברים מהירים מדי, והתוצאה מובילה שוב לאותה תחושה מוכרת: בלבול, תסכול ואכזבה.
היצירה שסוגרת את 'קונדבופר', "וריאציות על אשכולית", מצטרפת אל הקטעים היותר-אפקטיביים באלבום ("פאטרנס", "ציפור", "זונה"), והזרימה שלה אורגנית, סבלנית ומעידה על בגרות. אבל גם 'וריאציות' סובלת מאילתור ארוך מדי שאינו תורם ליתרון התחרותי של סימפוזיון (כתיבה קונטרה-פונקטית מתוחכמת), ובשלב מסוים נדמה כאילו חברי הלהקה פשוט רצו לתת לבן-צבי זמן-פציעות כדי לבטא את כשרונו האילתורי. ב"וריאציות", כמו ברוב קטעי האלבום, ההקלטה נשמעת מצויין, כל הכלים מוקרנים החוצה בצורה צלולה ושקופה, וההפקה המוסיקלית היא תענוג אודיופילי; אך שוב התופים המצועצעים מפריעים לחגיגה, ומורידים את רמתו של האלבום כולו כמוצר-ייצוא המתחרה בלהקות רוק מתקדם מקצועיות מכל העולם.
אריק חייט, הכוח המניע מאחורי להקת סימפוזיון, התאבד בדצמבר 2008. התאבדותו של חייט באה בזמן שהלהקה היתה בעיצומן של הקלטות אלבומה השני. מעדויותיו של אודי קומראן, הטכנאי והמפיק של האלבום, ניכר שהלהקה השתפרה עם הזמן. סביר להניח שאלבומה השני היה מצביע על שיפור הדרגתי ברור. אך מותו של חייט הכניס את להקת סימפוזיון למצב של קיפאון מוחלט. לא ברור אם הלהקה אי-פעם תמשיך לפעול, ובאיזו תצורה. למרות מותו העצוב של אריק חייט, ל'סימפוזיון' יש עדיין לאן להתקדם, ו'קונדבופר' הוא רק צעד ראשון בדרך שאינה יכולה להיות קצרה.
לסיכום, אלבום הבכורה של סימפוזיון מעיד על פוטנציאל גדול אבל לא על מיצויו. רמת הכתיבה האינסטרומנטלית גבוהה, לעתים רבות מדי לא אפקטיבית: הכתיבה לעתים מסורבלת, לא מצליחה להצביע על זרימה, לא מספיק ממוקדת, אינה מצטיינת בעוצמה או בדרמה. ל'סימפוזיון' כדאי להוסיף טקסטים של משוררים מקצועיים ולא להסתפק ביצירות אינסטרומנטליות או בכתיבה טקסטואלית מקורית. כמו כן, כל נושא התופים יכול לעבור רפורמה מקיפה (כתיבת תפקידים; הקלטת המערכת; רמת ביצוע). יש כאן לא מעט פנינים, רגעים מוסיקליים יפהפיים המעידים על דמיון עשיר וחשיבה מקורית ביותר, אבל גם לא מעט החמצות. ההפקה המוסיקלית המקצוענית אינה מטשטשת את המכשלות הללו, אלא רק מחדדת אותן.
הציון: 8/10
|
מה אומרים הציונים?
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
Email: uribreitman@gmail.com
Mitkadem.co.il
|
