להקת סימפוזיון במועדון בארבי, ביקורת הופעה אוקטובר 2003

להקת סימפוזיון במועדון בארבי תל-אביב (אוק' 2003)

ביקורת הופעה

8/10/03

להקת סימפוזיון היא אוסף של מוסיקאים מוכשרים ומלומדים, ברמה גבוהה בהרבה מזו הנהוגה בעולם הרוק הישראלי. הם מנגנים רוק מתקדם מודע לעצמו, מלודי, מאז'ורי ומהיר, שרובו אינסטרומנטלי, פוליריתמי ומתוחכם מבחינה הרמונית. זו מוסיקה רצינית שראויה לאלבום מלא, שיתעד את עבודתם הייחודית.

מכיוון שההרכב נמצא רק בראשית דרכו, הוא טרם הפיק אלבום בכורה. הקהל שהגיע למועדון הבארבי ביום רביעי בלילה לא שחה כמו דג בחומר המוסיקלי המורכב, וזאת כיוון שלא יכול היה להאזין להם קודם בבית ולהפנים אותם. הקטעים, צריך להדגיש, אינם כה פשוטים להבנה בהאזנה ראשונה; למעשה, נדרשות כמה וכמה האזנות כדי לצלול פנימה. עם זאת, הקהל ידע להעריך באופן אינטואיטיבי את ההשקעה, את קושי הנגינה, את החוכמה מאחורי בניית הקטעים, את הרב-גוניות ואת העושר המלודי שנבע מן הבמה בכמויות נדיבות.

סימפוזיון נתנו שמונה קטעים, שהרכיבו הופעה של שעה, ללא הדרנים. רוב החומר אמנם הולחן על ידי אריק חייט (קלידים, שירה) ואלעד אברהם (גיטרה), אבל הלהקה כולה מגובשת, שוויונית, אחידה ברמתה הטכנית ומפגינה הזדהות עם החומר הלא-פשוט. חלק מהקטעים קליט יותר, מן הסתם, וחלק דוחס כמות אדירה של תווים ופעלולים לתוך זמן קצר מאוד. לכן, מרבית ההופעה תובעת מן הקהל תשומת לב מירבית: מעין מכון כושר קטן למוח.

אם יש מרכיב מוסיקלי אחד בולט שמאפיין את סימפוזיון, זהו הקונטרפונקט המחומש: כל נגן מבצע תפקיד שונה לגמרי, וכולם יוצרים מארג משותף ומורכב להחריד. הקלידים, שתי הגיטרות, הבאס והתופים מפיקים קווים הרמוניים רב-מימדיים שנפגשים ונפרדים ללא הרף. האפקט הפסיכולוגי שנוצר הוא מרהיב, מבלבל ולעתים מעייף לאורך זמן. כדי לשבור את הקרח לעתים, כוללים העיבודים כמה תפניות ונקודות-רענון קטנות, המסייעות לאוורר את האוזניים. דוגמה לכך אפשר למצוא בתפקידי החליליות, מעברי תופים והחלפה תדירה של משקלים אסימטריים.

זה איננו הרכב רוק מתקדם שגרתי שמחקה את ג'נסיס או קרימזון. מלחיני סימפוזיון לא מסתירים את מקורות ההשראה שלהם (זאפה, ג'נטל ג'ייאנט, פיליפ גלאס), אבל לוקחים אותם לפינה ייחודית ואינטימית. הקהל, כך מסתבר, אהב במיוחד את הקטע "ציפור", שכולל שני תפקידי שירה. אין ספק שהפופולריות של סימפוזיון תגדל באופן מיידי אם המוסיקאים ישתמשו בקטעי שירה כדי לתת זווית אנושית יותר למוסיקה המתוחכמת שלהם. אפילו שורה או שתיים יסייעו לתת למוסיקה את ההקשר הנושאי הנכון, להדגיש את הזווית של הכותבים ולהאיר את המוטיבים ברקע טקסטואלי מינימלי. הוספת קטעי שירה מתונים לא תפגע בכנות האמנותית של ההרכב, ורק תדגיש את הנקודות החזקות שלו: החומרים המוסיקליים עצמם.

הצליל של סימפוזיון איננו טכנוקרטי ואיננו מנוכר. רוב הזמן המוסיקה נטולת כל דיסטורשן או אפקטים מיוחדים. הלהקה מתרחקת במודע מכל אלמנט פסיכדלי, ספייס-רוקי או אלקטרוני. הסולמות הם בעיקר מאז'וריים, מה שנותן למוסיקה את הגוון ה"שמח" שלה. עם זאת, הצליל הנקי והשמרני של הלהקה עשוי לפגוע לעתים בדינמיקה הכללית, או להפחית את המתח הדרוש כדי להחזיק את הקהל בעניינים. לעתים נדמה שדרוש סולן כריזמטי כדי שיוביל את המנגינה קדימה בכוח, אך הגישה האנסמבלית-אירופאית של סימפוזיון מנטרלת כמעט כל אפשרות לסולואיזם.

החריג היחידי לגישה השוויונית של חברי ההרכב הוא אורי בן-צבי, שקיבל כמה הזדמנויות לבצע סולואים ג'אזיים על הגיטרות שלו. הוא שוחה היטב בעולם האילתור, ושובר בצורה חדה את הנטייה של ההרכב להסתמך אך ורק על חומר כתוב ומהודק. בעת ובעונה אחת, הוא גם מוביל את הלהקה כולה לכיוון של ג'אז ובלוז: כשזה נמשך זמן רב מדי, המוסיקה מאבדת מכוחה ונסחפת לשבלונות מוכרות מעולם המיינסטרים.

מבחינתי, את ההצגה גנב הבסיסט המוכשר דן קרפמן. הביצועים שלו על הבאס היו מעוררי התפעלות ברמתם. הוא מנגן מהיר, מדויק, אך יודע לאלתר בקלות בלי להפריע לשאר חברי הלהקה. זה נכון שגם אורי בן-צבי ואלעד אברהם עובדים קשה ויפה על הגיטרות שלהם, אבל הוא משוחרר יותר, גמיש יותר, מחייך ונע על הבמה. אריק חייט התרוצץ על הקלידים בחריצות רבה, אבל מבחינה תיאטרלית הוא נותר סטטי בכיסאו. קטעי הקישור של חייט, לעומת זאת, היו יעילים וחביבים, בעיקר כאשר הוא סיפק פרשנות ורקע לכתיבת השירים.

לסיכום, להקת סימפוזיון איננה בידור עממי, אלא אתגר אינטלקטואלי הדורש זריזות מחשבה, האזנות מרובות ואולי גם רקע מוסיקלי מוקדם. עם זאת, המוסיקה שלהם איננה אקדמית וקרה אלא לרוב רעננה, מלאת חיים ואופטימית. את הקטעים שלהם אי אפשר לרקוד, ואין בכך שום דבר רע. צריך פשוט לשבת ולהקשיב בריכוז רב, ולהנות מחבורה של מוסיקאים מחוננים שפונים לנישה ייחודית וקטנה (לצערנו) של מאזינים מנוסים ורציניים.