רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם > אמנים ולהקות > יוני רכטר

ראיון פרוגרסיבי עם יוני רכטר

אחד המלחינים המוכשרים והעסוקים ביותר בישראל, יליד ת"א של 1951, התפנה לחצי שעה של שיחה טלפונית עניינית ומהירה על רוק מתקדם

אורי ברייטמן | 13/8/04
מה זה לדעתך רוק מתקדם?

אני תופס את זה כפי שתפסתי את זה בשנות השבעים - מציאות שגדלתי לתוכה, מציאות מוסיקלית של להקות ומוסיקאים שבעבר היו יכולים להיות קלאסיים או ג'אז, שיש להם צרכים מוסיקליים יותר עמוקים או מפותחים מ'רוקרים' ממוצעים, אבל השפה ההרמונית והרגשית שלהם נבנית מרוק. ואז נוצר עולם שהוא הרבה יותר מפותח מבחינה מוסיקלית, אבל עדיין בשפה של הרוק.


באלבום הסולו שלך "עוד סיפור" משנת 2002 מורגשות השפעות חזקות של רוק מתקדם, במיוחד בקטעים 6-8 ("לפני", "התחלה" ו"פתאום"). עשית את זה במודעות כלשהי לקיומו של הז'אנר הפרוגרסיבי?

ממש לא. את המונח 'פרוגרסיבי' אני מכיר מעידו לויט, בן אחותי. זה מין שם שנוצר בתקופה האחרונה, לדעתי בשנות התשעים, לזרם מסוים שהתחיל בשנות השבעים. כשהכינוי הזה חדר לשפה, כבר הייתי מאוד רחוק מהעולם הזה. אני לא שומע להקות פרוגרסיב של היום. להקת "דרים ת'יאטר" זה הדבר היחיד שעידו השמיע לי, אבל אני עדיין מתייחס ללהקות כמו ג'נטל ג'ייאנט, קינג קרימזון, ג'נסיס, יס ואמרסון לייק פאלמר, וגם להרבי הנקוק וצ'יק קוריאה - אני מתייחס לעולם הזה של אז, כחלק מהעולם השלי.

כאשר יצאה הטרילוגיה ב'עוד סיפור' [קטעים 6-8] - לא חשבנו על פרוגרסיב, אלא חשבנו (שלום ויינשטיין ואהרוני בנארי) קודם כל על מוסיקה שמתפתחת. יש קטעים מאולתרים, חלק מהעולם הג'אז. בגלל שעבדנו עם טכנאי צעיר, עמית עמרמי, הכל יחד יצר משהו שיכול להיחשב פרוגרסיב, אבל לא חשבתי על זה במודע.




איך הגעת לרוק המתקדם בשנות השבעים?

דרך אבנר קנר. למדתי באקדמיה למוסיקה בתל-אביב תוך כדי השירות הצבאי. היה שם מורה בשם יצחק סדאי, ולמדתי אצלו הרמוניה. הוא המליץ לי ללכת לאקדמיה. בשנה השלישית באקדמיה (רכטר לא השלים את התואר) הכרתי את אבנר, והתחלנו לנגן על שני פסנתרים.

עד אז הביטלס השפיעו עליי, הם היו אהבת חיי, הם והפסנתרן הג'אזי הגדול ביל אוונס - ומוסיקה קלאסית: באך, מוצרט, ברטוק, פרוקופייב, סטרווינסקי - בשנים האחרונות אני מתקרב הרבה יותר לשוסטוקביץ, אבל אז לא היכרתי אותו.

בארטוק מאוד השפיע עליי אז. בשנות השבעים ממש גילו אותו - הוא כתב ספרים כמו 'מיקרוקוסמוס', עם תרגילים של קצבים משתנים, פוליריתמיקה וכו'. גם באבנר זה נגע.

יש המון דמיון בין זה ובין להקה פרוגרסיבית כמו ג'נטל ג'ייאנט, ובעיקר יכולת הניתוח. אי אפשר לכתוב מוסיקה מתוחכמת בלי יכולת אנליטית. חלק מהתהליך הוא לגמרי שכלי ואינטלקטואלי. זה קרה לי במפגש עם אבנר קנר. הוא זה שהכיר לי לראשונה את להקת ג'נטל ג'ייאנט.




בצבא החבר'ה הכירו לי את הרבי הנקוק ואת מהווישנו אורקסטרה. הייתי נגן בלהקה והכירו לי הרבה דברים חדשים. יכולתי להתעסק עם מוסיקה ביום-יום. אז התחלתי להתוודע לפן הזה של הרוק. הנדריקס, רולינג סטונס והרוק הבלוזי - זה לא היה אני, כי אני הייתי במחנה של הביטלס ולא הרולינג סטונס. לא הייתי רוקר, הייתי יותר עדין. עד היום אני לא ממש אוהב רוק. אני לא חושב שזו מוסיקה מי-יודע-מה מעניינת בשבילי.

משנות השמונים והלאה, כשכל המוסיקאים הישראלים נכנסו חזק לרוק, היתה לי בעיה רצינית - כולם פתאום נהיו רוקרים, וזה היה משונה. אני לא חושב שיש רק "רוק". אני חושב שיש מוסיקה וזהו. כמובן שיש גם רוקרים נהדרים, אבל ההתלבשות על זה היתה לי משונה.


הצלחת להחדיר קצת רוק מתקדם ללהקת כוורת?

כוורת היא להקה נפלאה לדעתי, היום אני אוהב אותה אפילו יותר מפעם. היה לי 'אינפוט' (Input) בכל הצד של הפסנתר, הקלידים והאורגנים. בעצם, אחרי השלב ראשון שבו הכירו אותי בלהקה, נתנו לי חופש אמנותי. היתה לי תקשורת טובה עם אלון אולארצ'יק, וכל תפקידי הבאס היו מוכפלים ועשינו הרבה דברים יחד. אהבתי את הראש שלו.

היה לי גם קשר מצוין עם יצחק קלפטר, והיינו בונים יחד ליווי וקול שני. היו מפגשים יצירתיים גם עם האחרים, אבל השניים הללו היו יותר בכיוון שלי - פחות ברוק הפשוט. הם חיפשו תיחכום אינסטרומנטלי, למרות שהיתה בהם הפשטות היפה.

למשל בקטע "הבלאדה על ארי ודרצ'י" - כשהבס מנגן ואני עושה סאונד חצוצרה, זה רעיון תיזמורי שלי. אף אחד לא אמר לי מה לעשות בקטע הזה. ב'גוליית' למשל יש גוונים של אורגנים. זו בהחלט היתה להקה עם הרבה חופש בעיבוד, לא היתה דיקטטורה שם, להיפך - היה הרבה 'תן וקח'.

לדעתי, דני סנדרסון בתחילת דרכו היה ממש 'פרוגרסיב' - האופרה "סיפורי פוגי", למשל, והקטע "למרות הכל". יש קטעים דומים שנכנסו אחר כך, לתקליטי אוסף ("צפוף באוזן") והופעות חיות. לסנדרסון היה ממש ראש מהפכני בתחילת דרכו, ואחרי זה נהיינו להקה עם בדיחות והומור, והוא הלך יותר לכיוון הזה. המילה 'פרוגרסיב' לא עלתה אף פעם.

במקביל עשיתי את האלבום והמופע 14 אוקטבות. אז זה היה מאוד "שוליים" לעומת כוורת, כמו "קצת אחרת" וכל אלו. אבל ב'כוורת' היה כיוון נסיוני ו"חיפושי" ויצירתי, שהוא בעיניי זהה למה שקרה בלהקות הרוק המתקדם.


הזמרת אסתר עופרים ביצעה גרסת כיסוי מקסימה לקטע Aspirations של ג'נטל ג'ייאנט מתוך אלבום שתיעד הופעה בישראל בשנת 1977 (הוא הופיע גם באוסף כפול של הד-ארצי משנת 1998).
אתה אחראי לזה?


האמת היא שלא. היא הביאה את זה. היא אהבה את השיר הזה של ג'נטל ג'ייאנט, היא אישה עם ראש פתוח. היא לא חיה בארץ, היא עשתה קריירה באירופה, באה לארץ בשנת 1977 ורצתה לעשות דברים פה. היא הציעה שנבצע את זה. הוצאתי את כל התפקידים המוסיקליים מתוך שמיעה, זה לא היה קל למרות שהקטע יחסית פשוט. השיר די מחקה אותם. זה אחד מהשירים היותר ליריים שלהם, שיר מאוד יפה בעיניי.


שלמה גרוניך כתב הרבה קטעים פרוגרסיביים בשנות השבעים. איך זה שלא יצא לכם ממש לעבוד בצורה רצינית ביחד?

הכרתי את גרוניך דרך אבנר קנר, ובאלבום "14 אוקטבות" הוא שר קצת קולות, אירחנו אותו. שנינו מאוד הערכנו אותו אז, כי הוא היה קצת מבוגר מאיתנו, בכיר כזה, בתחילת הדרך. אף פעם לא ממש עבדתי איתו, היו מפגשים קטנים, שיר פה ושיר שם, יצירות תיאטרון וכו'. אף פעם לא עבדנו על הרקע הפרוגרסיבי או העבר הפרוגרסיבי של שנינו.


מה זה רוק מתקדם בעיניך כיום?

בעיניי, סטילי דאן זה הפרוגרסיב של שנות התשעים. ההפקה המושלמת שלהם זו מוסיקליות מדהימה, המרקם שלהם זה פשוט פרטיטורות. כל תפקיד הוא כל כך מתוחכם במארג אינטליגנטי של מוסיקה, וזה שזה בעולם הג'אז זה לא אומר שזה לא פרוגרסיב. זו מוסיקה ברמה הגבוהה ביותר שיש, גאוני לא פחות מג'נטל ג'ייאנט, אם לא יותר.

אני לא אוהב שלקחו את היצירות הקלאסיות המוכרות אל תוך הרוק, למשל דברים מסוימים שעשו אמרסון לייק ופאלמר. זה היה קצת מייגע מבחינתי - הניאו-קלאסיציזם הזה. למשל להקת 'פוקוס', לא תמיד אהבתי את זה.

אהבתי את היצירה - ג'נטל ג'ייאנט תמיד היתה יצירה מקורית שבאה מעולם עתיק (אליזבתני וימי-ביינימי), גם ג'טרו טאל, וגם אנסמבל הרוק של ניו-יורק. אני פחות אוהב את הכיוון שסתם מאלתרים על באך, עם סולואים ארוכים. כאמור, לדעתי 'פרוגרסיב' זה 'מתקדם' וסטילי דאן זה מאוד מתקדם. אני שופט דברים לפי איכותם המוסיקלית ולא לפי קיטלוג.


אתה מודע לפריחה של הרוק המתקדם באינטרנט?

אני גולש לפעמים, אבל אני לא מכיר את האתרים הפרוגרסיביים האלו. את האנרגיה הפרוגרסיבית שלי אני משקיע בפסנתר. אני מנגן הרבה ומגיע הרבה למוסיקה קלאסית, מתאמן הרבה על באך וכדומה. איכשהו, זה נראה לי לא בסדר שאני עושה את זה.


איך אתה מסתדר עם סינתיסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים?

אף פעם לא היה לי מלוטרון, וגם היום אין לי. בתקופת 'כוורת', באולפן 'טריטון' היה מלוטרון, מין 'מוג' כזה, וגם מכשיר שקראו לו 'אוברהיים'. זה סינתיסייזר שאיכשהו השגנו, וזה היה רק באולפן, לא מחוצה לו.

בבית היה לי בשנות השבעים ובתקופת 'כוורת' פסנתר חשמלי מסוג 'פנדר רודז' (Fender Rhodes). הוא היה המכשיר השני בארץ. אלונה טוראל (הקלידנית של להקת הפלטינה, בין השאר) הביאה לישראל את ה'פנדר רודז' הראשון. אף פעם לא הייתי איש טכני, הדברים האלו הגיעו אליי איכשהו באיחור. כיום יש לי שני סינתים, מחשב ביתי ואולפן ביתי רבע-מקצועי.


יש עוד קטעים פרוגרסיביים אבודים שאף אחד לא ממש מכיר כאן בארץ? הרי גם אלבום הסולו הראשון שלך, "התכוונות", וגם האלבום החדש-יחסית "עוד סיפור", למשל לא זכו לתשומת-לב ציבורית, למרות איכותם.

ככה זה תמיד עם האלבומים שלי, רק אחרי עשר שנים קולטים אותם. זה עלול להישמע מריר, אבל זה לא נאמר במרירות. יש כמה קטעים פרוגרסיביים, אפשר לומר, בתקליט שלי "ממש עכשיו" (הד-ארצי, 1991), מפסטיבל הג'אז באילת; אחרי שעשינו את "העיקר זה הרומנטיקה" (הד-ארצי, 1991), הקלטנו גם דיסק "ממש עכשיו - מנגנים יוני רכטר". בטח לעידו (בן אחותי) יש את זה; האלבום הזה יצא בהד-ארצי ונגנז.

גם האלבום שלי "מחשבות ואפשרויות" (הד-ארצי, 1995), למשל, נגנז זמנית ועכשיו הודפס מחדש. אפשר להבין את זה - זה כמו ספרים, זה שוק. אולי במקום לגנוז תקליטים צריך להשאיר אותם במחסן, לבוא היום.

 

*********

13/8/04

 



תגובות על יוני רכטר

***


רוק מתקדם בישראל


אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il