 |
מתקדם בתנועהביקורת על הספר 'רוק מתקדם' מאת אורי ברייטמן
מקור ראשון
וידוי קטן: אני אוהב רוק מתקדם. אף שמבחינה קלנדרית נולדתי כאשר תור הזהב של מה שמכונה רוק פרוגרסיבי או פרוג דעך לאיטו, אי שם בתחילת המחצית השנייה של הסבנטיז, האזנה ליצירותיהם המתפתלות של ג'נסיס, קאמל, יס, ג'תרו טאל ושות' ממלאות אחוזים ניכרים משעות הערות שלי. אני מניח שחסידי הז'אנר, שעד אתמול בילו את מיטב זמנם בשיטוט סהרורי על פני מדפי התקליטים הרלוונטיים בחנויות היבוא וכילו לילות במרדפי שווא אחרי איזה קטע נדיר של להקת קארוון שרץ באינטרנט, מחייכים כעת בהנאה. במחי ספר אחד גאל אותם אורי ברייטמן, שבימים כתיקונם משמש אבא ואמא של "המדריך העברי לרוק מתקדם" שברשת, מאפלה לאור גדול.
מוסיקת הרוק אף פעם לא זכתה ליחס חם מענף הספרים הישראלי. רשימת הספרים העבריים בתחום מסתכמת בפחות ממספר המיתרים בגיטרה חשמלית תקנית. גם האקדמיה כאן, בניגוד למקבילותיה במערב, לא מזדרזת לפרסם מחקרים הנוגעים ישירות לשדה המוסיקלי החשוב של המאה הקודמת. אפילו העיתונות, שאמונה על סיקור מכלול האפיקים התרבותיים, דוחקת בהדרגה את הדיון בתקליטים, ביוצרים, באסתטיקה ובהיסטוריה לשולי מדורי התרבות, ומקצה במודע שטחים נרחבים לנושאים סקסיים יותר. לכן מפתיע ומשמח לגלות שיוצא כאן ספר שלם על רוק, ועוד על רוק מתקדם, ועוד בעברית; הישג משולש שקשה להאמין שמישהו יחקה בזמן הקרוב. החשיבות במחקרו של ברייטמן אינה רק בכמות המידע שמאחסן ספרו, אלא בעצם ההכרה של הממסד הספרותי בכך שגם הרוק זכאי לכמה בלטות על במת התרבות על במת התרבות המרכזית. לכן אולי לא מפתיע שדווקא הפרוג, ז'אנר שצמח כהכלאה בין רוק בסיסי למוסיקה קלאסית בלונדון של שלהי שנות השישים, עולה ראשון על הכתב. אחרי הכל, מרבית צרכני הז'אנר לדורותיו, לפחות על פי אפיונו של הכותב, הם צעירים לבנים ומשכילים מהמעמד הבינוני-גבוה, שמכירים על פה את כל הריפים של סטיב האקט, הגיטריסט המיתולוגי של ג'נסיס, או את עבודת הקלידים של ריק וייקמן מיס, ועם זאת יודעים ליהנות מסטרווינסקי, מוצרט ובאך, ואפילו כשמנסים להתקיל אותם עם שטוקהאוזן הם מחזירים בחיוך קל. אלו ישמחו לגלות שאף הרכב, גדול כאזוטרי, לא קופח, וכולם מהווים תחנות בנרטיב ההיסטורי-סגנוני שהקורא מובל בו, ובמדריך התקליטים המצורף. גם הפרק המוקדש לסיפורו של הז'אנר בארץ, החושף את הסיבות לכך שנותר תחביב למעטים, תורם להבנת התופעה התרבותית הייחודית הזו. סיפור עלייתו, פריחתו ולאחר מכן נפילתו וצמיחתו המחודשת בשוליים של הפרוג מובא במלואו, וגם מי שאינו מעריץ מושבע של אחת או יותר מחבורת המוסיקאים הממלאים את דפי הספר יבין מיד עם מה יש לו עסק. השפה הסמי-אקדמית, כמו גם ההיצמדות העיקשת לעובדות, מתבקשות ומובנות; מדובר בספר עיון וכך ראוי שיהיה. ועם זאת ברייטמן אינו מקפח גם את הפיקנטריה, והציטוטים בספר משרתים זאת נאמנה. בפרק המנתח את הסיבות שהובילו לירידת קרנו של הז'אנר ובעצם להיעלמותו הכמעט מוחלטת מסדר היום הרוקי מנתץ ברייטמן את המיתוס המוכר שהפאנק הוא זה שבעצם הרג את הפרוג, ותולה את הסיבות להיכחדותו בעובדה שלמוסיקאים השחצנים והעשירים הללו, שכונו בלעג "דינוזאורים", לא היתה אפשרות לשחזר את סגנון חייהם הראוותני במציאות הכלכלית החדשה שנוצרה מאמצע שנות השבעים. לנוכח הקביעה הזו, נחמד לגלות כמה עמודים מאוחר יותר את גרסתו של ניק מייסון, המתופף של פינק פלויד, לאותה תקופה בדיוק: "בשנות השישים חברות התקליטים החתימו כל דבר עם שיער ארוך. הפאנק למעשה אמר: אנחנו יכולים לחזור ולעשות תקליטים בעשרים לירות שטרלינג". אין לשפוט ספר לפי עטיפתו. ובכל זאת, מפתיע לגלות כי אף שזהו מוצר המוקדש לפרוג, והמסביר לאורך דפים רבים ובאמצעות שורה של מושגים וסוגות מוסיקליים את חשיבותם של המלוטרון, המוג, ההאמונד ושאר כלי המקלדת שהפכו אותו למה שהוא והבדילו אותו מהרוק הסטנדרטי - למרות כל זאת, מה שמפאר את חזיתו הוא דוקא גיטרת לס פול חשמלית של גיבסון, מהמייצגים המובהקים של אחיו הבלוזי והפשוט. (ביקורת: אמיר שוורץ, 'מקור ראשון', מוסף תרבות) (ההדגשות *לא* מופיעות במקור) |
זמן תל אביב - ראיון מאת יהודה שוחט על הספר והאתר
רוק מתקדם - ספר מאת אורי ברייטמן
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים
Email: uribreitman@gmail.com