רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם > ספרים מומלצים > מועדון האידיוטים

מועדון האידיוטים - רומן פרוגרסיבי

מבט סלחני ומשעשע על אנגליה של שנות ה-70, עם הרבה אהבה למוסיקת רוק מתקדם, זרם קנטרברי ותמימות נעורים

ביקורת: אורי ברייטמן
24 מרץ 2007
מועדון האדיוטים - ג'ונתן קו
מועדון האידיוטים
"שנות השבעים היו תקופה מוזרה למדי...היתה להקה בשם פוקוס - הולנדית, נדמה לי - שהקלידן שלה נהג להפסיק פתאום לדפוק על הסינתיסייזר שלו ולפצוח ביודלים סוערים לתוך המיקרופון. היתה להקה בשם גריפון, שהיתה קוטעת לפתע איזה קטע רוקנרולי, שולפת חליל עץ ומפליגה לאיזה קטע ימי-ביניימי סתום. והסבא הרוחני של כל אלה היה כמובן ריק ווייקמן עם אלבומי הנושא המפלצתיים שלו על הנרי השמיני והמלך ארתור...כמו שאמרתי, זמנים משונים"

ספרו של ג'ונתן קו, שפורסם בשנת 2001 וזכה להצלחה רבה (כולל סדרת טלוויזיה של בי-בי-סי), הוא אולי הרומן הספרותי הראשון שמכיל, באופן מכוון, כמות משמעותית של איזכורי רוק מתקדם כחלק מהותי מן הסיפור.

הספר, שתורגם לעברית ב-2003 בהוצאת ידיעות אחרונות, מביט אחורה אל שנות ה-70 של אנגליה לפני מרגרט תאצ'ר. המחבר, יליד העיר ברמינגהם וחובב אדוק של מוסיקת קנטרברי (סופט מאשין, הטפילד אנד דה נורת', נשיונל הלת' וכד'), מספק לקוראיו לא רק סיפור על חייהם תלמידי תיכון בעיר בריטית קודרת, אלא גם רקע חברתי, פוליטי ותרבותי עשיר ואמין להבנת פריחתו ונבילתו של הרוק המתקדם הבריטי.


שמו של הספר, שתורגם לעברית באופן שאיבד לחלוטין את משמעותו המקורית, הוא "רוטרס קלאב". רוטר, בסלנג הבריטי, הוא אדם עלוב, דחוי ומגעיל, אך לא אדיוט. השם נבחר כיוון שהמחבר מעריץ עד היום את האלבום The Rotters' Club של להקת הטפילד אנד דה נורת' משנת 1975. אלבום זה, לדבריו, הוא "האלבום המופתי בז'אנר הקנטרברי: מורכב אך מלודי, אוונגרדי אבל לא כבד מדי". כך, למעשה, מנסה ג'ונתן קו לסגור מעגל עם המוסיקאים שהעריץ עוד כשהיה תלמיד תיכון, ולא הפסיק לאהוב עד מועד כתיבת הרומן.


כבר בתחילת הספר, בנובמבר 1973, יוצר המחבר הקבלה בין אהבת רוק מתקדם ובין בידוד חברתי. זה קורה כאשר לויס, אחותו של גיבור הספר, בנג'מין טרוטר (שם משפחה בעייתי, שהפך בהדרגה ל-"רוטר"), מעיינת במגזין המוסיקה הבריטי "סאונדס" (Sounds), אותו קנה אחיה כל יום חמישי. לא מוסיקה מעניינת אותה, אלא מדור "בנים-בנות". ואלו חלק מן הדמויות הפאתטיות שמפרסמות מודעות על עצמן:
"...יופי של בחור מחפש בחורה מדליקה להתכתבות. בקטע של ג'תרו טול ופינק פלויד..."

"...בחור בודד (21), מפוכח וחסר אשליות...ישמח ליצור קשר עם נערה...המעריכה כל דבר יצירתי כמו: רוק מתקדם..."

"...בחור בודד ולא מושך (22), זקוק לחברת אישה...תחומי עניין: מודיז, ברקלי ג'יימס הרווסט, קאמל וכדומה..."

"...שעיר ובודד, מעריץ של המי ופינק פלויד..."
ואכן, כזה הוא גיבור הסיפור, בנג'מין: מעריץ רוק מתקדם אדוק, חובב אסתטיקה וגם תלמיד לא רע בכלל. הוא מגדיר את אריק קלפטון בתור "אחת ההשפעות המוקדמות שלי", ומכריז בדרמטיות בפני מלקולם, החבר המגניב של אחותו:
"אני רוצה לפרוץ את גבולות השיר של שלושה אקורדים...אני כותב משהו כמו סוויטה. סימפוניית רוק"
מלקולם מתרשם מן הצעיר השאפתני, ומשתף אותו בסוד מוסיקלי כמוס ביותר:
"יש גיטריסט שקוראים לו פרד פרית'...הוא מנגן בלהקה שקוראים לה הנרי קאו. הוא עושה דברים מדהימים עם הכלי. תאר לעצמך את היארדברדז נכנסים למיטה עם ליגטי בחורבות העשנות של ברלין החצויה"
התיאור של הנרי קאו מתמצת יפה את סגנון הכתיבה הדינמי של ג'ונתן קו: שילוב אלגנטי בין קומדיה נמוכה וטרגדיה גבוהה, עירבוב בין אליטיסטי ועממי, פואטי ויומיומי, תוך שמירה על חוש הומור מרוסן-היטב. סגנון כתיבה זה דומה מאוד לסגנון המוסיקלי האהוב עליו: קנטרברי פרוגרסיבי.


רוטרס קלאב - הגרסה האנגלית
הגרסה האנגלית
מלבד תיאורים מלאי-חיים של אנגליה באותה תקופה, המבוססים על תחקיר עיתונאי של השנים 1973-1979 באיזור ברמינגהם, מקפיד קו ב"רוטרס קלאב" לשקף את הפער הקיים בין הנטייה של הנערים לברוח מן המציאות העגומה של מלחמת המעמדות הבריטית, אל עולם פנטסטי שבו יש מקום לאגדות, מוסיקה בומבסטית ואידיאלים של יופי ואסתטיקה אין-קץ. לכן, כמובן, חדרו של בנג'מין מעוטר במפה של הארץ התיכונה מאת טולקין, "שאת הגיאוגרפיה שלה הכירו הוא והן פיליפ באינטימיות רבה יותר מזו שהכירו את מפת בריטניה".
בנג'מין: "אתה מוכרח לשמוע את זה...קוראים להם הנרי קאו...הם כנראה מושפעים מאוד מדאדא"
פיליפ: "ומה בדיוק, או מי בדיוק זה דאדא?"
בנג'מין: "אני לא יודע"...
בנג'מין ופיליפ נחושים להקים להקה. הם משתעשעים בשם "מינס טירית", וחושבים על הכיוון המוסיקלי שלה. פיליפ מציע משהו:
"מה עם יס? אמא ואבא קנו לי לחג המולד את מעשיות מאוקיינוסים טופוגרפיים. זה תקליט מצוין. אני אשאיל לך אותו ביום שני".
פיליפ מצליח לפרסם, לראשונה בחייו, ביקורת פרי עטו על "אוקיינוסים טופוגרפיים" של להקת יס, בעיתון בית הספר. זוהי נקודת תפנית עבורו. למרות שהוא מתייחס לעצמו כאל מבקר מוסיקה לכל דבר ועניין ,הוא נותר נער שכותב לנערים אחרים; כך, כאשר הוא מזכיר בביקורתו את הספר ההודי "אוטוביוגרפיה של יוגי", הוא טורח להבהיר לקוראיו הצעירים שאין "שום קשר ליוגי הדוב".

פיליפ גם מכריז בהתלהבות ש"רק פעמונים צינוריים של מייק אולדפילד מכיל קטעים מוסיקליים ארוכים יותר בכל צד". הוא מאזכר את "האלבום המזהיר של ריק ווייקמן שש נשותיו של הנרי השמיני", ואף מציין בביטחון רב שהאלבום "מבוסס על אירועים היסטורים אמיתיים". לקורא הפרוגרסיבי המשכיל לא נותר אלא להתפתל מצחוק.


רוטרס קלאב - בי-בי-סי
רוטרס קלאב - שחקני העיבוד של הבי-בי-סי


ב"רוטרס קלאב", כמו שקרה באמת באותה התקופה, הפסקות חשמל מציקות לכל תושבי ברמינגהם, ומערערות את סדר החיים הנורמלי. האיגודים המקצועיים משבשים את כריית הפחם, ותלמידי התיכון לא מצליחים להבין על מה כל המהומה. כך, מסתבר, נראתה אנגליה באותה התקופה: מיתון כלכלי בעקבות שפל עולמי, שהתפשט מארה"ב וחדר לכל מדינות המערב. המעמד הבינוני בערים הגדולות לא יכול היה להרשות לעצמו הרבה יותר מאשר קניית תקליט ויניל כפול, בתור מתנה גדולה לחג המולד. כיום, בעידן האינטרנט שבו אלבום הוא עניין של כמה קישור אחד וכמה דקות של הורדה מהירה, העידן הזה עלול להיראות בעינינו כדל ואומלל במיוחד.


בניגוד לספרו נוטף-הארס, האלים והזועם "What a Carve Up" מ-1994, ששחט בעונג רב משפחה מן המעמד העליון על רקע אנגליה התאצ'רית של שנות ה-80, ג'ונתן קו מפגין ב"רוטרס קלאב" געגועים אמיתיים אל אנגליה שלפני עליית מרגרט תאצ'ר, מהפיכת הפאנק וההפרטה הפוסט-סוציאליסטית. לכן, כאשר הוא מגחיך את הרוק המתקדם הבומבסטי של יס ודומיה, הוא תמיד עושה זאת באופן דו-משמעי, שטומן בחובו אהדה וסלחנות אנושית עמוקה. הוא יודע, כמו בנג'מין, ש"פרוג" אינו מוצר להמונים:
"...החבר של אחותי. הוא לוקח אותי לראות את הטפילד אנד דה נורת'..."
"בחיים לא שמעתי עליהם. אני יכולה לבוא גם?"
"לא...המוזיקה לא תמצא חן בעינייך. היא מאוד מורכבת וקשה. קצת כמו הנרי קאו"
"גם עליהם לא שמעתי"
"זה פשוט לא סוג הדברים שבנות אוהבות"
"בדיוק כמו שאמרתי...סנובים ושחצנים"

צריך לקרוא בזהירות כדי לא לפספס את החיצים הזעירים ששולח ג'ונתן קו במושאי כתיבתו, תמיד בשקט ובנימוס. כך, כאשר הוא מאזכר את "סיבוב הופעות החירום של NME ותקליטי ורג'ן", הוא מכניס בקטנה למר ריצ'רד ברנסון, יאפי מולטי-מליונר ושמרן:
"צריך שיהיו עוד אנשים כמוהו, אתה מבין...אידיאליסטים. אנשים שלא מחפשים רק כסף. אחרת איזו מין חברה תהיה לנו?"

מועדון האידיוטים - ג'ונתן קו


ובתוך כל המהומות הפוליטיות, מנסה בנג'מין, גיבור הסיפור, למצוא איזון בין סגנונות מוסיקליים שונים בתכלית:
"...משקל-נגד הולם, כך קיווה, להפרזות השונות שכנגדן הוא ראה את עצמו מתמרד, דהיינו, היומרות הסימפוניות המגוחכות של הגיבורים של פיליפ מהרוק המתקדם מצד אחד, ומצד אחר הדינמיות הניאו-ניאנדרתלית של הפאנק..."

למחבר, ג'ונתן קו, יש בטן מלאה על כל מהפיכת הפאנק. במאמר שפרסם ב"גרדיאן" הבריטי, טען הסופר כי מהפיכת הפאנק פספסה לגמרי את המטרה שהציבה לעצמה: טיהור הרוק מן ההפרזה המסחרית, והחזרתו אל שורשיו. וכך כתב: "במבט לאחור, הפאנק לא עשה שום דבר כזה. כל מה שהפאנק עשה זה להפוך יכולת מוסיקלית אמיתית לבלתי-אופנתית...דור של כמה ממוסיקאי הרוק המחוננים ביותר שאנגליה אי-פעם הוציאה מתוכה איבד לפתע את פרנסתו המעורערת-ממילא". קו מכיר חלק מהם באופן אישי.


כאשר חברו הטוב של בנג'מין, דאג אנדרטון, נוסע ללונדון כדי להיפגש עם חברי מערכת של העיתון "ניו מיוזיקל אקספרס" (NME), המעבר אל תקופת הפאנק ברור מאליו. העורכים מציעים לו לבחור נושא-סיקור, והוא דוחה שוב ושוב כל נסיון לכתוב על להקות פרוגרסיביות כמו סטילאיי ספאן, או נשיונל הלת' (המתוארים בספר כ"בריאות הציבור"). אחת הלהקות האהובות ביותר על ג'ונתן קו מתוארת שם כך:
"...להקה חדשה. די היפים כאלה, אינטלקטואלים. רובם היו בהרכב שנקרא הטפילד אנד דה נורת'....המוזיקה שלהם לא מצאה חן בעיני דאג בכלל. הוא שירבב את צווארו כדי לראות את הרשימה בעצמו, ומשהו לכד מיד את עיניו. אה, הקלאש מנגנים הערב. אפשר לקבל אותם?"

וכך, בעוד בנג'מין מזדהה לחלוטין עם האלבום "רוטרס קלאב", ומציין בפני אחותו המסכנה ש"מועדון האדיוטים, זה אנחנו....אני חושב שהתקליט הזה נועד לנו", להקת הרוק המתקדם שהקים התנפצה לרסיסים מול כוחו הפראי של הפאנק.
"...פיליפ הסביר שהקומפוזיציה החדשה שלו אמורה להיות סימפוניית רוק בחמש מערכות, באורך כולל של 32 דקות (כלומר, אפילו ארוך יותר מספר'ז רדי באלבום פוקסטרוט של ג'נסיס)...פיליפ בחר את הרגע הלא-נכון לנסות את מזלו בעולם הכוכבים של מוזיקת הרוק המתקדם...הקץ לקטעי סולו גיטרה. מותם של אלבומי הנושא. זה היה השחר החדש של הפאנק...הרוק של המובטלים..."
ההרכב שכינה את עצמו "מטה גנדלף", מצא את עצמו עובר גלגול מהיר אל שם אחר לחלוטין: "מלתעות האבדון". וכך, באמצע חזרה על סימפוניית רוק שאפתנית עם מטרות פילוסופיות נאצלות, נסחפו חברי הלהקה אל פשטותו ועוצמתו של הפאנק, כפי שהוא מוכר לנו כיום:
"...המתופף הוא שהשמיע את תו המרד הראשון...הגיטריסט, שזיהה את תורו להיכנס לתמונה, לא חסך בווליום...המוזיקה הלכה ונעשתה משולהבת יותר ויותר...מעין התרוממות רוח דמונית שניזונה מהעונג הצרוף, המזוכך, של הרס לשמו..."

נפילתו של הרוק המתקדם, ע"פ "רוטרס קלאב" של ג'ונתן קו, היא רק חלק מתהליך קריסתן של שאיפות נאצלות רבות ואחרות. בספר, נושא דאג אנדרטון המבוגר נאום ארוך ומפוכח ב-1999, בו הוא משווה את התמוטטות הפרוג אל מאמצים דון-קישוטיים אחרים, לדבריו, כגון "שירותי בריאות ציבוריים, חינם לכל מי שזקוק להם. חלוקה צודקת של ההון באמצעות מיסוי. שוויון הזדמנויות. רעיונות יפים מאוד...אבל לא היה לזה סיכוי...הזמן הזה חלף...החמצנו את הרגע...".

ואם אחרי כל זה, עדיין לא היה ברור לקוראיו של "רוטרס קלאב" כי מדובר בהספד נבון לתקופה שנעלמה לבלי-שוב, הרי שדמותו המלנכולית של פיליפ סיכמה את הרעיון לקראת סופו של הרומן:
"...אלה היו זמנים שלא השאירו מקום רב לתקווה למישהו כמוהו, מישהו שהגיבורים שלו התמחו, כולם עד אחד, בקטעים אינסטרומנטליים של רבע שעה, מתובלים בדרך כלל בקורטוב של מיתולוגיה קלאסית ומשובצים בקטעי סולו של כינור חשמלי. עד לפני זמן לא רב קיבלו האנשים האלה כפולות-אמצע בעיתוני הרוק, אבל בימים האלה הם התקשו לארגן לעצמם חוזה הקלטה. היו להקות שרק לפני שנה הוא יכול לשוחח עליהן בלהט עם חבריו, ואילו עכשיו עצם אזכור שמן עורר צווחות בוז. מה כל כך מצחיק בקאמל וקרבד אייר וג'נטל ג'יינט? הו, עולם אכזר..."

הספר מועדון האידיוטים ליד המחשב של אורי ברייטמן "רוטרס קלאב", המשלב בחוכמה בין ריאליזם חברתי ובין הומור עממי, מבכה את מר גורלו של הרוק המתקדם, אך שם אותו בקונטקסט התרבותי הנכון. כנראה שרק אדם כמו ג'ונתן קו, יליד 1961, שחי תקופה זו והכיר אותה מבפנים, יכול היה להתמודד עם המשימה הזאת בכבוד.

ספר ההמשך ל"רוטרס קלאב", "המעגל הסגור", עוקב אחר עלילותיהם של הגיבורים החל מסוף שנות התשעים, באנגליה הניאו-ליברלית של טוני בלייר, ובצל אסון התאומים. למרות שהוא סוגר כמה פינות עבור קוראי הספר הראשון, אין בו איזכורים משמעותיים בנושא רוק מתקדם. "המעגל הסגור" טרם תורגם לעברית.

מי שמתעניין בשנות ה-70 האבודות, וסקרן לדעת איך חיו אזרחי אנגליה בזמן-אמת, ימצא עניין רב ב"רוטרס קלאב" גם בלי קשר להיסטוריה הפתלתלה והמאכזבת של הפרוג בממלכה המאוחדת.




תגובות: מה אתם אומרים על רוטרס קלאב?

***

ביקורת מומלצת נוספת: בועז כהן על הספר "מועדון האידיוטים"



אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il