 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
רוק מתקדם > אמנים ולהקות חשובים > אמרסון לייק פאלמר
אמרסון לייק ופאלמר - ביוגרפיהעמוד 2 מתוך 4שנות השבעים
קית' אמרסון, גרג לייק וקרל פאלמר החלו לעשות חזרות יום-יום בכנסייה בלונדון. לייק חשש שאמרסון ינסה לחזור על
הצלחות העבר עם להקתו 'דה נייס', וגרם לכך שהלהיט 'רונדו' לא יופיע ברפרטואר שלהם. במקביל, גם הקטע
המפורסם 'סקיצויד מן' (21st Century Schizoid man) של קינג קרימזון לא השתלב במופע שלהם, למרות שפאלמר
התאמץ מאוד ללמוד את תפקיד התופים. פאלמר היה נחוש להיכנס במלוא הכוח לעולם הרוק המתקדם,
והשקיע עבודה רבה בהפנמת המוסיקה החדשה שאותה לא הכיר קודם.
אמרסון הביא ללייק ופאלמר את היצירה 'תמונות בתערוכה' של המלחין הרוסי מוסורגסקי. הם החלו לעבד אותה ל"תזמורת חשמלית של שלושה אנשים", כפי שהגדיר אותה אמרסון. פאלמר לא התנסה עד אז ביצירות מורכבות כל כך מבחינה דינמית, והשקיע זמן רב בלימוד בעל-פה של כל המעברים והשינויים המהירים ביצירה.  מימין לשמאל: פאלמר, אמרסון, לייק - 1969 ברמה האישית, השלושה היו אנשים שונים לחלוטין: פאלמר הגיע מקריירה בטוחה יחסית, ולא התנסה בעוני ובמשברים. אמרסון ולייק, לעומתו, אכלו מרורים ופיתחו 'עור של פיל' וקשיחות עסקית מסוימת. הנינוחות של פאלמר השתלמה לו, כיוון שלייק ואמרסון ניהלו מלחמת-אגואים ארוכה ומפרכת שבה לא היה מעורב. בעולם החיצוני, החלה התקשורת לפמפם את ההרכב וכינתה אותם 'סופרגרופ', תואר מעורר ציפיות אך גם מלחיץ. הם עבדו קשה באולפן על אלבומם הראשון, והשתוקקו לצאת ממנו ולפגוש קהל. פאלמר החל לחלום בלילות על הופעות. הופעת הבכורה ה"היסטורית" של .E.L.P התקיימה באולם "פלימות' גילד-הול" ב-23 באוגוסט 1970. זו היתה הופעת-חימום, שנבחרה במיוחד בגלל ריחוקה מלונדון המלחיצה והביקורתית. השלושה היו עצבניים ולא ישנו כל הלילה לפני האירוע; זמן רב לא הופיעו בפומבי ואיבדו חלק מן הביטחון העצמי שהיה להם. קרל לא התבייש לתלות על תוף הבאס שלו תמונה גדולה של נדי פעמוני (Noddy), דמות חביבה מספר ילדים פופולרי באנגליה מאת אניד בלייטון, שבאנגלית מבטאים אותה 'נודי'. הופעת הבכורה הצליחה מעבר למשוער: הקהל היה נלהב ודרש ארבעה הדרנים. הרפרטואר הראשוני שלהם כלל את 'ברבריאן', 'טייק א פבל', 'רונדו' (למרות התנגדותו של לייק), וכמובן 40 דקות של 'תמונות בתערוכה'. הקינוח היה 'נאטרוקר' (Nutrocker) העליז והמהיר, עיבוד חופשי של 'מפצח האגוזים' מאת צ'ייקובסקי.
התיעוד ההיסטורי: המודעה המקורית של ההופעה הראשונה שבוע לאחר מכן פרצה .E.L.P לעולם בפסטיבל 'אייל אוף ווייט' (Isle of Wight) השלישי, שתועד בכל אמצעי התקשורת וגם בווידאו. רבע מליון בני-אדם הגיעו לאירוע, שנמשך 5 ימים. השלושה עלו לבמה ביום שבת, נחושים לעשות היסטוריה. אמרסון, לבוש גלימה נוצצת, קיבל השראה מצ'ייקובסקי, ששילב יריות של תותחים ביצירה המפורסמת 1812. לכן קנה שני תותחים בחנות עתיקות ובחן אותם בשדה פתוח, במטרה להפציץ את הקהל ולעשות שמח. אך צלם עיתונות איטלקי לא הקשיב לאמרסון שצעק לו 'פאק אוף' (Fuck off) ומצא את עצמו מתעופף אל הקהל. הוא לא נהרג, אך ההדף משני התותחים תפס אותו לא מוכן. לקהל זה לא היה איכפת.
הקהל בפסטיבל 'אייל אוף ווייט' התגובות בעיתונות המוסיקה היו מעורבות: בדרך כלל, המשוב היה קיצוני לשני הכיוונים: או שאהבת את .E.L.P או ששנאת אותם. שדרן הרדיו המשפיע ג'ון פיל (John Peel) טען בתוקף שהחבורה היא "בזבוז של חשמל ואנרגיה", ולא חזר בו מדעתו עד מותו ב-2004. מעטים אחרים, כמו כריס וולץ' ממגזין 'מלודי מייקר' העריפו עליהם מחמאות. אבל אי אפשר היה להישאר אדיש כלפיהם, והקהל חיכה בסבלנות ליציאת אלבומם הראשון בדצמבר 1970. האלבום 'אמרסון לייק אנד פאלמר' (Emerson, Lake and Palmer) הוכיח שלא מדובר היה בשיחזור של אלבומי 'דה נייס'. לייק התיישב בכס ההפקה ודאג שההקלטה תצא מושלמת. אמנם השלושה נהגו לריב על המיקסים ולשחק עם הפיידרים, כי כל אחד מהם רצה שישמעו אותו הכי חזק, אבל לייק אמר את המילה האחרונה. התוצאה הסופית היתה מאוזנת ויצירתית: אמרסון הוא המוח, לייק הוא הרגש, ופאלמר הוא הביצים.
אי-אל-פי היפים והאמיצים בשנת 1970  רוברט מוג בחברת המצאותיו זה גם היה האלבום הגדול הראשון שבו כיכב הצליל החדש של ה'מוג' (Moog). ד"ר רוברט מוג פיתח את הסינתיסייזר האנלוגי למען הקלטות אולפניות בלבד. אמרסון קנה בשנות ה-60 את האלבום החלוצי של וולטר ('ונדי') קרלוס, סוויצ'ט און באך (Switched-on Bach) ובו עיבודים אלקטרוניים מהפכניים ליצירות מפורסמות מאת באך; הסינתיסייזר האנלוגי החדש הצית את דמיונו של אמרסון הצעיר. אמרסון שלח מכתב אישי למר מוג וביקש ממנו מכשיר שיתאים להופעות חיות. מוג שלח לו עב"מ ללא הוראות. מייק ויקרס, חבר לשעבר בלהקת מאנפרד מאן, עזר לאמרסון להבין איך מפעילים את המערכת, שעלתה 4000 פאונד. אבל זה לא הספיק בשביל להשתלט על המפלצת. במשך שנתיים למד אמרסון את סודותיו הסמויים של המוג. דאג פלנר, פרופסור לאלקטרוניקה, הוזמן גם הוא כדי לסייע לקלידן המתלמד. בסופו של דבר הצטרף ד"ר מוג אל אמרסון והשניים החלו לעבוד באופן צמוד על התאמת המכשיר לצרכיה של השלישייה. קית', מצידו, הפגין סובלנות רבה ומיומנות נדירה בהפעלת המכשיר מול קהל גדול ותנאים פיזיים גרועים כמו, למשל, לחות גבוהה, שבדרך כלל שיבשה את ה'מוג'. עם השנים פיתחה החברה של מוג גירסה קטנה וקומפקטית יותר של הסינתיסייזר האנלוגי (מינימוג), שאיפשרה להרכבים רבים בכל העולם להשתמש בה בהופעות; אך אמרסון היה ונשאר החלוץ הגדול של ה'מוג'.  אלבום הבכורה של ELP משנת 1970 היצירה הפותחת באלבום הראשון, היא למעשה עיבוד רוקנרול של 'אלגרו ברברו' (Allegro Barbaro) מאת המלחין המודרני ההונגרי הגדול בלה בארטוק; השם 'דה ברבריאן' (The Barbarian) נגזר מתוך השם המקורי שלה, ובגלל האלימות המתפרצת שלה, כמובן. השלושה לא טרחו לתת קרדיט לברטוק כי חשבו, ברשלנותם, שחברת התקליטים תסדר את העניין. בלה ברטוק עצמו נפטר בשנות הארבעים. משפחת ברטוק, מנהלת עזבונו של המלחין המפורסם, תבעה את .E.L.P על הפרת זכויות יוצרים. הם לא היו היחידים. גם משפחתו של המלחין הצ'כי לאוס יאנאצ'ק תבעה את .E.L.P על הפרת זכויות יוצרים בגלל השימוש ביצירה 'סינפונייטה' בקטע הפופולרי "נייף אדג'" (Knife Edge) ללא קרדיט. בסוף כולם קיבלו את התמלוגים המגיעים להם בהוצאות הבאות, והרוחות נרגעו. למרות התיחכום והחדשנות שהתפרצו מן העיבודים הפרוגרסייבים של אמרסון, לא הם סיפקו את הלהיט הנדרש להצלחה מסחרית. דווקא הבלאדה הקצרה והפשוטה 'לאקי מן' (Lucky Man) היא זו המנוגנת עד היום בתחנות רדיו רבות בכל העולם. לייק חיבר את השיר כשהיה בן 12, ונזכר בו כשחברת התקליטים ביקשה מהם למלא את תקליט הויניל; נותרו להם שלוש דקות בלתי מנוצלות. הם הקליטו את הקטע במהירות רבה, אמרסון לקח את ה'מוג' ואילתר סולו בלי לחשוב פעמיים; לייק סירב לתת לו הזדמנות נוספת, והכניס את הסולו כפי שהוא למיקס הסופי. למרות שהשלושה הקליטו הרבה מאוד מוסיקה בחייהם, 'לאקי מן' (Lucky Man) הוא השיר שעשה להם את השירות הטוב ביותר מבחינה מסחרית ותודעתית. לפעמים, מסתבר, צריך סינגל קליט ופשוט במיוחד, כדי לפרוץ את הדרך ללהקה שמוכנה להעז ולעשות מוסיקה חדשנית. בזכות הלהיט הקטן הזה, התבססה הקריירה של .E.L.P בכל העולם. העטיפה, שהציגה יונה הבוקעת מתוך המוח (דימוי חזותי לדמיון האנושי), השלימה את התדמית היצירתית שלהם.
מיני-מוג - MiniMoog בסוף ינואר 1971 כבר השלימו השלושה את >אלבומם השני, 'טארקוס' (Tarkus) שהוקלט תוך שבועיים בלבד. ב-4 במרץ יצאו לסיבוב הופעות ארוך באנגליה ובארה"ב. הקריירה שלהם החלה לפרוח. 'טארקוס', יצירת הנושא, מילאה את צידו הראשון של תקליט הויניל. היא הולחנה כמעט במלואה על ידי אמרסון לבדו. בתחילה סירב לייק לבצע אותה, אך פאלמר הנלהב עזר לאמרסון לשכנע אותו; לייק הוסיף מילים וריכך את העיבודים.  טארקוס - Tarkus זוהי סימפוניה קטנה ב-7 פרקים, שמאחוריה קונספט אמנותי עם עלילה דרמטית. מעריצי .E.L.P צריכים להודות לבחור אלמוני בשם ויליאם ניל, סטודנט לאמנות שנהג להסתובב באולפני אדוויז'ן (Advision) עם ציורים חצי-מיתולוגיים של יצורים משונים. הוא זה שהגה את הרעיונות החזותיים שעיטרו את עטיפת האלבום, ובזכותו קיבלה היצירה משמעות דרמטית ברורה יחסית. היצור 'טארקוס' הוא חצי-ארמדילו, חצי-טנק. הוא נלחם ומנצח מספר יצורים מוזרים הדומים לו, שהמשותף להם הוא השילוב בין מכונה לאורגניזם. אך הוא מוצא את עצמו מובס מול יצור שהומצא במיתולוגיה היוונית והמכונה מנטיקור (Manticore): שילוב של גוף-אריה, פני-אדם, כפות-קיפוד וזנב-עקרב. המנטיקור עוקץ את טארקוס, שבורח אל הים ונעלם. אסור לקחת את .E.L.P יותר מדי ברצינות, ולכן לא ננתח יותר מדי את היצירה לעומקה הספרותי. באופן בסיסי, זהו נצחונו של הטבע והאדם על המכונה, האורגניזם החי על המכניקה המלאכותית. 'טארקוס' היא יצירה אופיינית לדור הפרחים שתיעב את המלחמה: כבר הזכרנו את מלחמת ויאטנם והויכוח הציבורי האלים סביבה בארה"ב. זה היה דור שראה מספיק דם, ולכן דחה כל סוג של הרג. לייק החדיר לטקסטים גם כמה עקיצות על הכנסייה; למשל, השורה "Cardinal of Grief" ואחרות. אך ביקורת כלפי הדת הופיעה גם בצד השני של האלבום, ביצירה כמו 'דה אונלי וויי' (The only way): "איך אלוהים יכול לאבד שישה מליון יהודים?", כתב לייק את אחת השורות הרלוונטיות ביותר עבורנו, הישראלים. האלבום 'טרקוס' הגיע למקום הראשון במצעד המכירות, והלהקה זכתה לשבחים מצד הקוראים והעורכים של מגזיני רוק חשובים כמו 'מלודי מייקר', 'סאונדס' וה'ניו מיוזיקל אקספרס' (ה-NME). פה ושם נשמעו קטילות והערות מרושעות, אך הן טבעו כמו טיפה בים שאגות השימחה של המעריצים המתרבים. 'טארקוס' הפכה מאז ליצירת-מופת קאנונית, מעין נכס צאן-ברזל של הרוק המתקדם באשר הוא. 
אדי אופורד בתחילת שנות השבעים את האלבום סיים קטע קצר והיתולי בשם 'אר יו רדי, אדי?' (Are you ready Eddy). השיר הוא מחווה הומוריסטית וספונטנית לטכנאי המסור שלהם, אדי אופורד. אופורד עבד איתם בפרך על ארבעת אלבומי המופת הראשונים שלהם, ובמקביל גם עבד קשה מאוד באולפני אדוויז'ן עם להקת Yes. בזכות ההישגים הטכניים אליהם הגיע אופורד באותה תקופה, הוא נחשב עד היום לאחד הטכנאים החשובים ביותר בעולם הרוק. ההקלטות המשובחות שלו עם אי-אל-פי זכו לשידרוג חשוב בשנות האלפיים, כאשר האלבומים עברו רימסטרים דיגיטליים מורכבים. התמכרותו לסמים דירדרה את הקריירה של אופורד אל הקרשים לקראת סוף שנות השבעים. הוא פוטר מספר פעמים על ידי יס, בין השאר מפני שנהג לצאת ל'טיולים' במהלך הופעות בהן עבד כמנהל הסאונד של המופע. בשנות ה-80 הספיק לעבוד על מגוון פרויקטים, רובם לא קשורים לרוק מתקדם. ב-1999 פרש סופית מעולם המוסיקה. היחיד שפגע פיזית בלהקה עצמה היה לא אחר מאשר טארקוס עצמו: באחד המופעים הרכיב הצוות את הפסל המעוצב שלו, שבתוכו היתה מכונת קצף חשמלית, על הבמה באופן הפוך, וכך במקום להתיז קצף על הקהל, הציף טארקוס את פסנתר הכנף של אמרסון בערימות של סבון. המופע הופסק, הפסנתר נוקה, ו'טארקוס' הפוחז ננזף בחומרה יתרה.  אופורד בשנות ה-90, באולפן הקלטות בארה"ב בדצמבר 1971, חצי שנה בלבד אחרי יציאת 'טארקוס', יצא לאור האלבום 'תמונות בתערוכה', אותה יצירה נושנה משנת 1874 שזכתה לעיבוד רוק פרובוקטיבי. בניגוד למה שחושבים חלק מן המעריצים של אי-אל-פי, האלבום 'תמונות בתערוכה' לא תיעד את ההופעה ההיסטורית של השלושה בפסטיבל 'אייל אוף ווייט'. מדובר בהקלטה מאוחרת יותר, באולם 'ניוקאסל סיטי הול' ב-26 במרץ 1971. בהקלטה אפשר לשמוע היטב עד כמה התגבשה בלהקה במהלך שנה אחת של פעילות: התיאום בין פאלמר ואמרסון היה כמעט מושלם, והשניים פיתחו מערכת קודים פנימית שבזכותה יכלו לנגן את התו בדיוק של עשירית השנייה, אפילו בלי לשמור על קשר-עין. "כנגנים, אנחנו רצינו לבדר אנשים יותר מאשר לחנך אותם, אבל אם אפשר לעשות את שני הדברים, אז זה נהדר וזה מה שעשינו", התלהב אמרסון מן הפרויקט הפרוגרסיבי החלוצי שלו, שהשפיע על מאות להקות ברחבי העולם.
ויליאם ניל, אותו סטודנט לאמנות שהצליח להפוך את 'טארקוס' לאלבום קונספט 'מכובד', עיצב גם את העטיפה הנאה של 'תמונות בתערוכה'. היצירה הפכה לפריט-חובה בכל הופעה של הלהקה עד סוף שנות ה-90, כולל עיבוד חדש (אך מסורבל) שהופיע באלבום 'אין דה הוט סיט'. חברת התקליטים עשתה בחוכמה כשהפיצה אותו במחיר מוזל ב-1971, עובדה שהקפיצה את מכירותיו למקום ה-3 במצעד המכירות הבריטי. במפתיע, גם הגרסאות הקלאסיות ה'רגילות' של 'תמונות בתערוכה' החלו להימכר בקצב גבוה יותר; ובשנת 1975 הוציא אשף הסינתיסייזרים היפני איזאו טומיטה (Tomita) גירסה משלו לאותה יצירה. "הילדים הבינו שיש יצירות קלאסיות שהם יכולים להנות מהן", ציין אמרסון בגאווה. "אנחנו מקווים שלפחות אנחנו מעודדים את הנוער לשמוע מוסיקה איכותית יותר", הוסיף פאלמר בראיון, בתמימותו האופיינית.
פאלמר, מורה ומחנך בשנת 1972 לייק סיפר במרץ 1993 על הופעה בבודפשט, שבה ניגנו את 'תמונות בתערוכה' לפני הקהל ההונגרי; הוא הבחין באדם שעמד בשורה הראשונה לפני הבמה והזיל דמעות במהלך המופע. לייק נפגש איתו אחר כך ושאל אותו למה בכה, והאיש סיפר איך 15 שנה קודם לכן זרקו אותו לכלא לשלושה חודשים, בגלל שהשלטון הקומוניסטי גילה שהחזיק בביתו עותק של 'תמונות בתערוכה'. סיבוב ההופעות האמריקני של .E.L.P בארה"ב היה הגדול מכולם עד כה. אבל עוד לפני שחצו את האוקינוס האטלנטי, כבר סיימו להקליט את האלבום הבא, 'טרילוג'י' (Trilogy), דהיינו טרילוגיה, דהיינו השלושה. לייק הקפיד על הפקה מלוטשת, עיבודים נקיים וטקסטים בוגרים יותר: אלו היו סימנים של בשלות בקרב השלישיה. 'טרילוגיה' שילב בלי שום בעיות בין המלחין הקלאסי ראוול (חיקוי שנוי במחלוקת ל'בולרו'), פוגה בסגנון באך, בלדה בריטית נוגה, קוראל כנסייתי ומוסיקת מערבונים אמריקנית מאת המלחין ארון (אהרון) קופלנד. אמרסון היה כל כך מושפע מן האחרון, עד שקרא לבנו הבכור על שמו. ולכל התוהים: אבאדון (Abaddon) הוא שמו של השטן ביוונית וגם המילה העברית 'אבדון'. "זה מפחיד אותי, העובדה שההשראה מגיעה לפעמים ברגעים ממש מוזרים", סיפר אמרסון בהומור האופייני לו. "בדיוק סיימנו חזרה והתחלנו לארוז, ואז התחלתי לנגן משהו על הקלידים. כולם שאלו אותי מה אני עושה, אבל אמרתי להם 'אני לא יודע, אבל תפסיקו לארוז ותחזירו אותם עכשיו, בגלל שמשהו קורה ואני לא יודע מה זה בכלל!', ובאמת עשינו את זה".
הלהקה ב-1972 אחד הגורמים המרכזיים להצלחת האלבום "טרילוג'י" בארה"ב היה הסינגל 'פרום דה בגינינג' (From the beginning) שכבש את תחנות הרדיו מאז ועד היום. לייק שוב הבריק עם בלדה אקוסטית ורומנטית נעימה, וסולו המוג של אמרסון כאן מרוסן ואלגנטי יותר. אך חלק מהמוסיקה שבו לא עברה טוב לבמה. קטעים כמו The Endless Enigma, Trilogy וAbaddon's Bolero כמעט ולא בוצעו אף פעם בהופעות חיות. העיבודים היו מסובכים מדי, ודרשו התערבות של מוסיקאים נוספים; את זה השלושה לא היו מוכנים לעשות עדיין.  טרילוג'י - אמרסון לייק פאלמר את העטיפה עיצבה חברת 'היפגנוסיס' האופנתית, שבין הלקוחות שלה היה אפשר למנות שמות פרוגרסיביים כמו פינק פלויד וכמובן Yes. האיור המגלומני הציג את השלושה חצי-עירומים ומביטים אל השקיעה. פאלמר נראה כמו שדון מספר של טולקין, ולייק כמו דג עם שיער ארוך. בתוך כך, החל פאלמר להרחיב את מערכת התופים הצנועה שלו: גונגים, פעמונים בהם ניגן לעיתים בעזרת הפה, כי ידיו היו עסוקות, 'טיובלר בלז' (פעמונים צינוריים גדולים), גלוקנשפיל, תופי בונגוס וקונגאס. אמרסון החל להשתולל עם שלט-רחוק למכשיר ה'מוג' שלו; זה איפשר לו לרוץ אל הקהל, להשמיע צלילים מוזרים בלי לגעת במקלדת עצמה, ואף להצית זיקוקים: אחד הכפתורים איפשר לו להפעיל פעלולים פירוטכניים מרהיבים; הקהל לא הפסיק להריע, גם כאשר טעה בכיוון והזיקוקים פגעו בשורה הראשונה. באותה שנה הרחיקו לראשונה עד יפן, שם חיכתה להם קבלת פנים היסטרית. השלושה הופיעו בטוקיו ואוסקה. באחת ההופעות קיצרו את הכבל בין המוג לשלט-רחוק בלי להודיע לאמרסון. הוא רץ אל הקהל עם הכבל בידו, התהפך באוויר, נפל על הריצפה, התאושש, התרומם, קד לקהל וחזר לבמה. זו היתה רק תאונה אחת בשרשרת ארוכה של נפילות, התהפכויות, תקלות ומעשי טירוף שביצע הקלידן לאורך העשור האגדי ההוא.
אמרסון: בדרן בלתי-נלאה סיבוב ההופעות הארוך במזרח הרחוק, בארה"ב ובאנגליה תבע מן השלושה את המחיר. יותר מדי חומר הצטבר ולא הוקלט. לכן חשבו להתפצל ולעשות אלבומי סולו. אמרסון התחיל לעבוד ולהקליט, אבל התחרט וחזר. הלחץ הסביבתי והזמן הרב שבילו ביחד יצרו מתחים פנימיים ומחשבות על פירוק.בינתיים החליטו לפתוח לייבל משלהם: חברת 'מנטיקור' הוקמה בשנת 1973 כדי לפקח על כל התוצרת המוסיקלית שלהם. את ההפצה באירופה עשתה WEA ובארה"ב נבחרה חברת 'אטלנטיק'. סטיוארט יאנג, רואה חשבון שאהב את המוסיקה שלהם, החל לנהל אותם מבחינה פיננסית. בין האמנים שהוחתמו על ידי 'מנטיקור': שתי להקות איטלקיות פרוגרסיביות מעולות בשם .P.F.M ו'באנקו' בהן נתקלו השלושה במהלך הופעותיה באירופה; קית' קריסמס ופיט סינפילד, שנפלט מלהקת קינג קרימזון וחיפש חברים וותיקים כמו גרג לייק.
שלושה אנשי עסקים ב-1973 המופעים של אי-אל-פי המשיכו לגדול בקצב מטורף. במילאנו הופיעו באצטדיון בפני 50 אלף צופים, עם במה מסתובבת, 40 פועלי במה ו-30 אנשי טלוויזיה שעבדו על סרט תיעודי. במהלך ביקור בשוויצריה, נמשך אמרסון לציוריו הפרובוקטיביים של הנס גיגר. האחרון עיצב בשנות בסוף שנות ה-70 את הרעיונות החזותיים לסרט המפורסם 'הנוסע השמיני', כולל החייזר המבהיל, וזכה באוסקר על עבודתו. גיגר הכין ציור מעניין עם פנים של אישה ופין מזדקר. אמרסון ביקר בביתו של גיגר, והחליט שהיא מתאימה לעטיפות אלבומי הלהקה.
1973אמרסון מבקר בביתו של גיגר - ציריך, 1973 חברת התקליטים הטילה ווטו על הפין שהופיע על העטיפה המתוכננת של האלבום הבא. האמן גיגר לא היה מוכן לוותר, אבל לא היתה לו ברירה: הפין הפך ל'קרן אור' תמימה למראה, למרות שעדיין אפשר להבחין בו, אם מתאמצים. זו היתה העטיפה לאלבום בריין סלד סרג'רי (Brain Salad Surgery), שיצא לאור בדצמבר 1973. שמו של האלבום מבוסס על שיר קצר ומטופש למדי שלא נכלל בתקליט המקורי, למרות שהופץ בתור סינגל ובסופו של דבר נכלל בגרסה מורחבת של הדיסק, בשנות האלפיים.
השלושה התגאו להציג שורה של חידושים טכנולוגיים באלבום המפורסם הזה: דגם אבטיפוס של מוג הפוליפוני (Moog Polyphonic Ensemble) וסינתיסייזר חדש לכלי הקשה שהיה עדיין בשלבי פיתוח ראשונים. ערימת המכשירים של אמרסון הלכה וגבהה; לא פלא שהיצירה המרכזית באלבום, 'קאר איבל ניין' (Karn Evil 9), עסקה בהשתלטות הטכנולוגיה על המין האנושי.
פולי-מוג במציאות האלבום דווקא נפתח ביצירה שמרנית למדי, ההמנון האנגלי הפטריוטי 'ירושלים' מאת המשורר והאמן ויליאם בלייק עם לחן מסורתי מאת היוברט פרי. הבי-בי-סי לא ראה את העיבוד בעין יפה, והחליט להחרים את הסינגל ברדיו; העורכים הממלכתיים היו משוכנעים שהרוקרים הצעירים פוגעים בכבודה של היצירה הקנונית, למרות שלטענתם לא היה כל ביסוס. העיסוק המתמשך בענייני הדת נובע, שוב, מהמגמה האתאיסטית החזקה של לייק, עליה התוודה בראיונות שונים: "אני חושב שהדת מבוססת על פחד. כשאתה צעיר, מחדירים בך את המחשבה שאם לא תאמין באלוהים תשלם על כך מחיר כבד...אני לא מאמין בזה. אני לא מתחבר לזה". ה'טוקטה' היא עיבוד חופשי לפרק האחרון מתוך הקונצ'רטו הראשון לפסנתר מאת המלחין הארגנטינאי אלברטו ג'ינסטרה. אמרסון האזין ליצירה בקונצרט בלוס אנג'לס, קיבל עותק של התווים מן הפסנתרן שביצע אותה, רכש את האלבום והתלהב; כדי לקבל את רשותו של המלחין, נפגש איתו באופן אישי והציג בפניו את ההקלטה הגמורה. ג'ינסטרה החביב אמר לו "אתה תפסת את תמצית המוסיקה שלי!". אמרסון כמעט נשפך מרוב גאווה. באותה תקופה המשיך פאלמר לשכלל את יכולותיו המוסיקליות, במישור התיאורטי והטכנולוגי גם יחד. הוא החל לקחת שיעורי נגינה על כלי הקשה קלאסיים כמו טימפאני, בנה לעצמו מערכת תופים אימתנית מפלדת אל-חלד ועשה ניסויים חלוציים בהקלטת תופים אלקטרוניים: "אני אוהב לעשות דברים ראשון, אפילו אם אני לא מאמין בהם במאה אחוז". הלהיט התורן היה הפעם 'סטיל יו טרן מי און' (Still...you turn me on) שכתב לייק. אמרסון תרם צ'מבלו, אקורדיון וסינתיסייזרים לבלדה הסקסית הזאת. פאלמר לא השתתף בשיר, ולכן לא יכלו השלושה להוציא את הסינגל תחת הכותרת של .E.L.P מסיבות ברורות. ועדיין, השיר הצליח מאוד בארה"ב, לאחר שחברת התקליטים שלהם הפיצה אותו בעותקים מיוחדים לשדרני-רדיו בלבד. את היצירה המרכזית 'קארן איבל ניין' (Karn Evil 9) כתבו כל השלושה, בשיתוף המשורר פיט סינפילד שעזב את קינג קרימזון והקליט אלבום סולו ראשון בחברת 'מנטיקור' ובו השתתף גם לייק. השם נבחר באופן אקראי, בגלל דמיונו למילה 'קרנבל' (Carnival). סינפילד לא קיבל קרדיט באלבום, אבל זכה לחלק מן התמלוגים. הפרק הראשון עוסק בנזק שנגרם למין האנושי בזכות הקידמה והטכנולוגיה. הפרק השני עוסק באופן מופשט במושג הזמן והמרחב, ועל פי לייק הוא נכתב בגלל "התחושה המערערת של הטיולים הרבים שאנחנו עושים. זה משנה את כל המודעות, אני חושב. אנשים מאבדים את הזהות שלהם". לייק אולי מתכוון למאות הטיסות והנסיעות שעשו ברחבי העולם, לא לטיולים הרגילים שאנשים עושים בארצם. הפרק השלישי עוסק בעתיד, שבו המחשבים יוצרים את המציאות, והמין האנושי מאבד את המגע עם מה שיצר בעצמו. הקרב המתפתח בין האדם למחשב לא נגמר בניצחון מובהק של אחד הצדדים, וזאת בכוונה: לייק רצה להשאיר 'סוף פתוח'. סינפילד עזר מאוד ללייק בבניית הקונספט מאחורי Karn Evil 9 גם בגלל מיומנותו כאיש מחשבים לשעבר, שעבד כמתכנת זוטר בחברת IBM עד שהחל בקריירה שלו עם קינג קרימזון. סינפילד לא טרח להסתיר את העובדה שלייק לא ממש ידע איך להתמודד עם היצירה, וטען שללא עזרתו לייק היה אבוד לחלוטין. ובכלל, לא היתה לו בעיה לומר ש"לייק הוא אדם וולגארי קלאסי. הוא בא מרקע של עוני...והתנהג כמו עבד משוחרר שרצה ללכת ולקנות הכל". מחלקת קידום המכירות של .E.L.P עבדה שעות נוספות כדי לדחוף את האלבום 'בריין סאלאד סרג'רי': הם הכריזו על תחרות ציורים ארצית המבוססת על עטיפת האלבום. 1,500 ציורים נשלחו על ידי אמנים צעירים מבתי ספר לאמנות בכל אנגליה. מיטב הציורים הוצגו בתערוכה מיוחדת באולפני קומנד (Command) בלונדון. צריך לזכור שבין טרילוג'י ל'בריין סלאד' הפרידו כמעט שנתיים; המאמצים והציפייה הציבורית נשאו פרי, והאלבום הגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי. סיבוב ההופעות הגרנדיוזי נכנס למיתולוגיה של הרוקנרול: 20 טון של ציוד שעלותו 750 אלף דולר, 40 פועלי במה, מערכת סאונד קוואדרופונית, מאה פנסי תאורה ולייזרים. צוות צילום צילם מן השמיים את 3 המשאיות של הלהקה: אחת לאמרסון, אחת ללייק ואחת לפאלמר. פאלמר זכה לבמה מסתובבת עבור מערכת התופים הענקית שלו. זיקוקים התפוצצו באוויר. לייק ניגן על שטיח פרסי שעלה 5000 פאונד, לאחר תקרית שבה כמעט התחשמל למוות. אמרסון נהג להרוס אורגנים כבדים לפי מצב רוחו. החיים היו טובים בממלכת הפרוג-אנד-רול.
אמרסון בתנוחה אופיינית: בין שתי מקלדות; דצמבר 1973, ארה"ב סיבוב ההופעות הענק של בריין סאלאד סרג'רי, שנמשך ברציפות מנובמבר 1973 ועד מרץ 1974 בארה"ב ובקנדה, קיבע את מעמדה של .E.L.P כלהקה גדולה ועזר לה להקים בסיס מעריצים נאמן, שילווה אותה אל תוך האלף הבא. אך לפעמים יש גבול לאגו: בינואר 1974 עצרה המשטרה את לייק, כשנכנס לבריכת מלון באמצע הלילה בעירום, בעיר המורמונית והשמרנית סולט לייק סיטי. לייק שילם 75 דולר קנס ובילה שעתיים בתא סגור. אמרסון נפצע בהופעה בסן פרנסיסקו: השלט-רחוק שלו התפוצץ לו ביד וחיסל את ציפורן האגודל. פועלי הבמה הביאו לו דלי מים בשביל לנקות את הדם, והמופע נמשך כרגיל; בסופו הפך האגודל שלו לירוק. ב-7 באפריל 1974 הופיעו בפסטיבל הרוק הגדול 'קליפורניה ג'אם' (California Jam) שצולם לטלוויזיה ברשת ABC, והתקיים בעיר אונטריו, על יד לוס אנג'לס. מספק מדהים של 350,000 צופים הגיע לראות את דיפ פרפל ולהקות נוספות. אי-אל-פי הופיעה אחרונה, אחרי 'דיפ פרפל'; הגיטריסט הזועם של 'פרפל', ריצ'י בלקמור, זרק גיטרה על אחת המצלמות והרס אותה לגמרי (הלהקה שילמה פיצוי להפקה); השלושה עלו באחת בבוקר, בקור מקפיא, ונתנו את אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלהם, שתועדה ויצאה גם בדיוידי.  אמרסון מעופף הפוך עם פסנתר בשנת 1974 אחד מן השיאים הטלוויזיוניים של המופע הוא פעלול הפסנתר המסתובב של אמרסון. הקלידן עלה לבמה, חיבר את עצמו לפסנתר כנף, והדהים את הקהל בבית כאשר החל לעשות סיבובים באוויר, בעודו מנגן (לכאורה). בפועל, היה זה טריק קרקסי ריק מתוכן: הפסנתר עבר 'טיפול' מראש, ולמעשה היה ריק לגמרי (בלי מיתרים וקלידים). אמרסון עצמו לא ניגן כלל, וההקלטה היתה 'פלייבק' טהור (קטע קצר מתוך קונצ'רטו של רחמנינוף). הפעלול הוקלט מראש, כך שהקהל עצמו לא ראה אותו באמת. למזלו של אמרסון, הוא לא נפל ולא נפצע, אך חש בחילה עזה. הפעלול המקורי הוציא תגובות עזות מן הצופים, והגדיל מאוד את כמות המעריצים של אמרסון, שזכה רשמית לתואר 'קוסם הקלידים'. עד היום, זוכרים אנשים רבים באמריקה את הטריק השטותי הזה, כשהם שוכחים לגמרי את המוסיקה שנוגנה באותו לילה.
סיבוב ההופעות הגדול של 1974 השלושה חזרו לאנגליה והמשיכו את סיבוב ההופעות באצטדיונים גדולים. חלק מן העיתונות יצאה למתקפה בהנהגתו של המבקר המשפיע לסטר באנגס, שמאמריו הנוקבים התפרסמו ב'רולינג סטון' וגם ב'NME'. חברת 'מנטיקור' הגיבה בהכנת רשימה שחורה של עיתונים 'סוררים', וסירבה לשתף איתם פעולה. ושוב חזרה ELP לארה"ב וסיימה את הסיבוב באוגוסט 1974. רוב ההופעות נמשכו כמעט שלוש שעות: תמורה מלאה בעד הכסף. ברוכים הבאים, חברים, למופע שלעולם שאינו נגמר תיעוד מייצג של המופעים יצא לאור באלבום המשולש 'ברוכים הבאים, חברים, למופע שלעולם לא מסתיים' (Welcome back my friends to the show that never ends), על שם המשפט מתוך Karn Evil 9 שפתח את הצד השני של התקליט המקורי. עד היום טוען סינפילד שהוא המוח מאחורי המשפט הקליט הזה. ההקלטה שיצאה ב-1974 והכילה 109 דקות של מוסיקה, מתעדת את כל מה שטוב ורע אצל השלושה: הומור, שמחת חיים, אינספור ציטוטים וגניבות מוסיקליות, אילתור פרוע ואגרסיבי, סולואים ארוכים ואפקטים למכביר. הוא נמכר בכמויות גדולות מאוד, יחסית לאלבום משולש, למעשה עד היום. ב-24 באוגוסט, 1974, הופיעו השלושה בקונצרט-מחווה בניו יורק. המופע האחרון בסיבוב הארוך והמצליח סימן את סופה של התקופה ה'יפה'. הם הגיעו הכי רחוק שאפשר, בנו לעצמם קהל מעריצים אדוק והקליטו מוסיקה גדולה מהחיים שזכתה לתגובות דרמטיות. מכאן והלאה נעה הקריירה של .E.L.P בכיוונים מסוכנים ומצערים; השיא כבר היה מאחוריהם.
ההפוגה של 1975-1976ראשית, חזרו השלושה לבתיהם ובחרו לנוח ולהתאוורר. אשתו של לייק, דוגמנית גרמניה בשם רג'ינה, ילדה את בתם הראשונה, נטשה. בסוף 1974 עברה משפחת לייק לבית אחוזה מפואר באזור וינדזור, במקום ושמו ברקשייר.חייו של אמרסון, לעומת זאת, ספגו מכה קשה, והתניעו תהליך הרסני: דליקה פרצה בביתו המפואר בסאסקס. רוב רכושו הושמד. תווים ויצירות, קלטות ותמונות, זכרונות וחפצים בעלי ערך נוסטלגי נהרסו לגמרי. קית' לקח את זה קשה מאוד, והתמכר לאלכוהול וסמים במשך תקופה ארוכה. שני חבריו ניסו לעזור לו לעבור בהצלחה את תקופת הגמילה והשיקום. הוא גייס מספיק כסף בשביל לבנות מחדש את הבית ההרוס, אך נכנס לדיכאון. זו לא תהיה הפעם האחרונה בחייו של אמרסון בהם יגלה עד כמה עמוקה התהום. פאלמר עזב את אנגליה, כמו רבים אחרים; מדיניות המס הבריטית החדשה גרמה לכוכבי רוק רבים לנטוש את המולדת. 83 אחוזים של מס הכנסה פשוט לא איפשרו לעשירי אנגליה לחיות בכבוד. קרל וחברתו מאורין, שנפגשו בשנת 1968 והתחתנו בשנות השמונים, בנו בית בטנריף, באיים הקנריים. גם אמרסון ולייק קנו בתים, באיי הבהאמה. בינתיים, החלו השלושה לחשוב ברצינות על אלבומי סולו. אמרסון תיכנן קונצ'רטו לפסנתר והפך את הרעיון ל"מסע צלב אישי", כהגדרתו שנים לאחר מכן. לייק המשיך לעבוד עם ידידו סינפילד על שירים משותפים, ובחג המולד של שנת 1975 החדיר להיט I Believe in Father Christmas למצעדים. הסיבה היחידה שהשיר קיבל רק את המקום השני היתה העובדה שלהקת קווין (Queen) כבשו את המצעד עם 'רפסודיה בוהמיינית'; די מכובד להפסיד ליצירה פרוגרסיבית מפורסמת שכזו. בשביל להיכנס לאווירת החג הנוצרי, טס לייק לישראל בפעם הראשונה בחייו לצילומי וידאו-קליפ. בראיון טלוויזוני מאוחר סיפר גרג לייק על הקלטת שיר חג המולד: "חשבתי שזה יהיה נהדר לצלם את הקליפ בישראל, עם הבדואים (בנגב). זו היתה חוויה יוצאת דופן בשבילי - לראות עד כמה שונים החיים שלהם. הוספנו כמה קטעי צבא ומלחמה קצרים בסוף הקליפ, וזה קרה כתוצאה מן השהות בישראל של סוף 1974. זו היתה חוויה מטלטלת עבורי - להיכנס למקום שהוא, למעשה, שטח אש, במיוחד לאחר סיומה של מלחמת ויאטנם". בעקבות הופעתו הטלווזיונית של אמרסון עם הפסנתר המעופף (בפסטיבל קליפורניה ג'אם), הוא קיבל הזמנה מפתיעה להופעה: תוכנית הטלוויזיה 'פיאנו פארטי' (Piano Party) שהוקדשה לענק הג'אז אוסקר פיטרסון, בכיכובו של המאסטרו עצמו. אמרסון, שהעריץ את פיטרסון עד עמקי נשמתו, כתב להיט בוגי חביב בשם 'הונקי טונק טריין בלוז (Honky Tonk Train Blues) וניגן אותו בדואט עם פיטרסון, כולו התרגשות; פאלמר ליווה את שניהם על התופים, חמוש במשקפי-שמש כדי לא לגנוב את ההצגה. אמרסון היה מתוח מאוד לפני ותוך כדי השידור, שהתקיים ב-9 ינואר 1976. עד היום, רואה אמרסון את המפגש המוסיקלי המצולם הקצר עם פיטרסון את אחת מפסגות חייו. קרל לא התבטל: הוא לקח עוד שיעורים על כלי הקשה, והוסיף את המרימבה והוויברפון לרשימת הכלים בהם שלט. בנוסף, הלחין סוויטה לבלט וקונצ'רטו לתזמורת וכלי הקשה, אותו הקליט עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון. החומר לא יצא לאור עד סוף המאה העשרים. הוא ניגן קצת ג'אז עם הארי סאות' וחיבר יצירה לוויברפון בשם 'לייף-ליין' (Lifeline). במקביל הפיק את האלבום הרביעי של להקת 'בק דור' (Back Door), למד קרטה ותופף עבור פול מקרתני בלהקת 'ווינגס' (Wings). בסופו של דבר השיג חגורה שחורה, אך פרש בגלל שהפציעות מהקרטה פגעו בתיפוף. האלבום 'וורקס'למרות הפעילות הערה-לכאורה, השלושה שמרו על פרופיל נמוך בשנים 1975-6. כשחזרו עם אלבום חדש במרץ 1977, העולם כולו כבר השתנה: משבר כלכלי היכה במערב, כתוצאה ממשבר הנפט הערבי שלאחר מלחמת יום הכיפורים. גלי-אבטלה פגעו בערים המתועשות הגדולות, כולל לונדון וניו-יורק. כתוצאה מכך, גם תעשיית המוסיקה השתנתה מן היסוד: הפאנק (punk) פרח באנגליה ובניו-יורק; גם .E.L.P השתנתה ולמעשה נחלשה. אמרסון, לייק ופאלמר היו "פחות להקה", והרבה יותר שלושה מלחינים מתוסכלים, שרצו להיכנס להיסטוריה כמוסיקאים בעלי עומק.אך אליה וקוץ בה: השלושה שמו לב איך חברי להקת Yes מוציאים חמישה אלבומי סולו ומוכרים מעט מאוד עותקים. אנשי תעשיית המוסיקה הפיקו מכך לקח כלכלי נבון: עדיף להוציא לאור יצירות סולו במסווה של מאמץ קבוצתי, כיוון שהמותג .E.L.P שווה הרבה יותר כסף. לכן האלבום הכפול Works Vol. 1 הכיל ארבעה חלקים: אמרסון לבדו, לייק לבדו, פאלמר לבדו, כשהלהקה עצמה מקבלת רק את הצד הרביעי של תקליט הויניל. מכיוון שכולם היו פליטי-מס, ההקלטות התבצעו בשוויצריה, לשם עקרו עם משפחותיהם; המקום השומם והמושלג דיכא אותם, במיוחד את אמרסון, שהיה זקוק למגע העירוני ולנגן עם אנשים בפאבים ובמועדונים על בסיס קבוע. אוסף האופנועים שלו אמנם סייע לו להעביר את הזמן בנסיעות באיזור, אבל הדיכאון רדף אותו גם שם, והוא המשיך להשתמש בסמים, בעיקר קוקאין אותו ייבא בחשאי, בתוך עטיפות אלבומים. פאלמר, הבריא והמאושר מבין השלושה, עסק בריצה אתלטית על ההרים. לייק, חומרני כתמיד, קנה אופני הרים משובחות במחיר 1000 פאונד. שלושתם, מסתבר, היו שטופי-אדרנלין כרוניים. אמרסון הציג בפני העולם את הקונצ'רטו לפסנתר שלו, עליו עמל כשנתיים ביחד עם המלחין והמעבד ג'ון מאייר. הוא רצה ליצור משהו עמוק, שיחזיק מעמד זמן רב יותר ממוסיקת פופ, כדי "להוכיח שאני מוסיקאי עם עומק מחשבה מוסיקלי", כדבריו. הפרק האחרון והזועם בקונצ'רטו מתעד את הרגשתו האיומה לנוכח השריפה בביתו; אלינור, אשתו של קית' באותה תקופה, דומעת בכל פעם שהיא מאזינה לפרק הזה, כך מספרים. ולמרות רצונו 'לעשות את זה' עם תזמורת גדולה, אמרסון גילה שאיננו מסמפט במיוחד את העולם הקלאסי, במיוחד את המנטליות של הנגנים, שרובם השתייכו לאיגודים מקצועיים: "יש שם טיפוסים שעובדים כמו פקידי בנק...בתקופה שלי עם להקת 'דה נייס', לפעמים הצצתי לכיוון התזמורת וראיתי שהם פותרים תשבצים על דוכני התווים שלהם בזמן כל הפוגה קטנה; אני לא יכול לעבוד עם אנשים כאלה". תוך זמן קצר גם יגלה שאינו יכול לעבוד גם עם ידידו, גרג. הקונצ'רטו של אמרסון הולחן בשיטה הסריאלית (12 הטונים), מבית מדרשו של שיינברג והמודרניזם האירופאי. זוהי היצירה התזמורתית הרצינית והסדורה ביותר שנכתבה אי-פעם על ידי מוסיקאי רוק בשנות השבעים. היחיד שהגיע לרמתו, לפחות ברמה הטכנית, היה פרנק זאפה; עם זאת, הקונצ'רטו משעמם למדי, ואפילו מעריצים כבדים של אי-אל-פי לא טורחים להאזין לו כיום. במילים פשוטות: זה היה כישלון, בזבוז ענק של זמן וכסף. רק עיבוד רוקי של הפרק השלישי, אותו ביצע אמרסון עם להקתו ב-2010, נשמע מספיק אנרגטי. לייק היה רחוק מאוד מן הכיוון הקלאסי-מודרני של אמרסון. הוא התמקד בחיבור בלדות רומנטיות עם פיט סינפילד, ובשיתוף אותה התזמורת. פאלמר שילב ג'אז עם קלאסי, הוסיף עיבוד תזמורתי חדש ליצירה 'טנק' (Tank); פאלמר השתמש במוסיקאים אמריקניים שהכיר; חלקו של המתופף באלבום הוא הפחות-מעניין מבין כולם. וכך, כאז כך גם היום: אמרסון מנסה לפרוץ את המסגרת בכל מחיר, לייק מתמקד בשירים מלודיים שישיגו לו כסף מהיר, ופאלמר לא מצליח לכתוב שום דבר מוצלח.
 Works Vol. I הפרק הקבוצתי של האלבום 'וורקס' הראשון, נפתח בקטע המפורסם Fanfare for the common man ("תרועת חצוצרות לאדם הפשוט") מאת המלחין האמריקני ארון קופלנד. דווקא לייק היה זה שגילה את היצירה והשמיע אותה לאמרסון, שהתרגל אליה בהדרגה. בקטע זה, השתמש הקלידן לראשונה בסינתיסייזר GX1 החדש והיקר של ימאהה, אותו הביאו לאולפן במיוחד בשבילו נציגי החברה היפנית. אמרסון כל כך נהנה לחנוך את המכשיר, עד שזנח את האורגן ואת המוג באלבום ההוא. למרות מחירו השערורייתי (30,000 פאונד, הון עתק באותה תקופה), אמרסון לא ויתר וקנה אותו. זו היתה השקעה נבונה, הסתבר רק בדיעבד. הנעימה יצאה על גבי סינגל הגיעה למקום השני במצעד הבריטי של יולי 1977; חברת התעופה הידועה 'בריטיש איירווייס' השתמשה בו בתשדיר פרסומת; הרצועה שברה גבולות, חצתה יבשות וכיכבה בכל העולם; גם ברשות השידור ברוממה התלהבו ממנה: כך נפתחה ונסגרה במשך שנים רבות תוכנית החדשות 'רואים עולם' בטלוויזיה הישראלית. בעיקר בזכות הסינגל הזה, מכר האלבום הכפול והמהודר Works Vol. 1 הרבה מאוד עותקים. גם הקטע המוצלח "פיירטס" (Pirates) שנכלל בצד הקבוצתי של האלבום, ושמילותיו נכתבו במשותף עם סינפילד, הפך לחביב הקהל והלהקה בהופעות רבות מאז. אבל לא כל מה שעובד באלבום מוקלט, עובד גם בהופעה חיה. את הלקח הפשוט הזה למדו השלושה על בשרם וארנקם. בלי להיכנס לפרטים כלכליים מעיקים מדי, .E.L.P עשתה שגיאה קשה בסיבוב ההופעות המונומנטלי שבחרה להפיק; משכורותיהם של 110 נגני תזמורת וזמרי מקהלה, שנבחרו אחד-אחד בקפידה לאחר שעברו מבחנים יקרים במיוחד, שדרשו שלושה אוטובוסים, לינה ואוכל, הקפיצו את עלויות הפרוייקט לשחקים. שאר חברי הצוות הטכני כללו 63 פועלי במה וטכנאים, שבע משאיות, עוזרים ומזכירים אישיים, שני רואי חשבון ורופא צמוד. היקף המופע דרש אולמות מלאים בכל ערב כדי להחזיר את ההשקעה. שלושה ביטולים מצידם של מנהלי אולמות שונים גרמו לחברי .E.L.P הפסד בלתי-נתפס של 2 מיליון דולר. האסון הפיננסי שהמיטו על עצמם השלושה גרם לקרע בלתי הפיך, ובצדק רב: מעולם לא היו משפחותיהם בסיכון כה גדול בגלל קפריזות אמנותיות. לייק טוען כי הציע בהתחלה להשתמש בתזמורת רק לחמש הופעות שיצולמו לטלוויזיה, ולהמשיך הלאה ללא גיבוי סימפוני. אמרסון, שהיה תלוי לחלוטין בתזמורת בגלל הקונצ'רטו שלו לפסנתר, לא היה מוכן לוותר; לייק ידע שהוא יכול לעלות על הבמה עם גיטרה וזה יספיק לו כדי לבצע את היצירות שכתב לאלבום; הוויכוח בין השניים התדרדר לשפל המדרגה. פאלמר תמך בלייק. אמרסון היה במיעוט, ואולי קיבל אז את ההחלטה הכלכלית הגרועה ביותר בחייו. השלושה לא חיו בצנעה בכל מקרה: אמרסון סחב איתו עשרות בקבוקים של יין צרפתי משובח. הוא נהג לחסל בקבוק או שניים במהלך כל הופעה, שרידים מובהקים מתקופת הדיכאון הנרקוטי שלו. לייק בנה לעצמו אוטובוס-מגורים מפואר שכלל חדר שינה גדול ומערכת סאונד וקולנוע פרטית. פאלמר הסתפק באחזקת מאמן קראטה צמוד, כדי לשמור על הכושר. ההופעה המפורסמת ביותר של אמרסון לייק ופאלמר מאותה תקופה, התקיימה באצטדיון האולימפי הענק של מונטריאול (קנדה), צולמה לטלוויזיה ואף הופצה בבתי קולנוע בארה"ב ועל גבי קלטות וידאו. להקת .E.L.P גאה לציין כי היא שברה את שיאי המכירות של האצטדיון הזה, הרבה מעבר לכל שיא קודם שנרשם במשחקים האולימפיים שהתקיימו שם. אך לכל דבר טוב יש סוף.
השלושה בתנוחת 'הולכים לכבוש את העולם' דעיכה ופירוקבהמלצת רואי החשבון של הלהקה, פוטרה התזמורת היקרה מסיבוב ההופעות לאחר כ-3 שבועות, והתפזרה הביתה; מסוף 1977 ועד מרץ 1978 הופיעה .E.L.P כטריו בלבד. אמרסון עבד קשה מאוד על הבמה כדי לנסות ולפצות על המחסור החמור בכוח אדם. הקהל דווקא היה סלחני, ולא כעס יותר מדי על היעדרם של עשרות הכנרים, הויולנים, הצ'לנים, הקונטרבסיסטים, הנשפנים והמקישנים. ההופעות המצומצמות כיסו על ההפסדים שנגרמו להם קודם לכן, ואף הניבו רווח סמלי. אך הטראומה הכלכלית של סיבוב ההופעות רדפה את שלושתם במשך עשרות שנים. Works Vol. 2 במהלך הסיבוב, הוציאה .E.L.P את האלבום Works Vol. 2 שהיה, למצער, אחד האלבומים המיותרים והמאכזבים ביותר שלהם. במהותו, היה זה אוסף של סינגלים וקטעים קצרים-יחסית שטרם יצאו לאור בצורה מסודרת, וגם חמישה קטעים שהקהל כבר הכיר. חלק מן המעריצים חשו נבגדים, ברמה הצרכנית. השלושה היו סחוטים לחלוטין כשחזרו מסיבוב ההופעות היישר לאולפנים. הם רצו לנוח, להירגע, לחזור הביתה ולראות את האישה. אך התחייבותם החוזית כלפי חברת 'אטלנטיק' כללה בתוכם עוד אלבום אולפן אחד. זה היה הדבר האחרון שרצו לעשות באותו הרגע, אבל הבוסים שלהם התעקשו על כך. בדיעבד זו היתה טעות עיסקית קשה. הם טסו למקום אקזוטי ושמו נאסאו (Nassau) אותו שנאו בדם, והחלו לנסות להקליט; לייק דרש מאמרסון לתת לו צד שלם באלבום, והקלידן הסכים. אחרי שלייק סיים את חובותיו בצד א', הוא רצה לצאת משם מהר ככל האפשר. גם פאלמר סבל מכל רגע. אמרסון הרגיש מעט בודד במאבקו על סיום האלבום. צד ב' של האלבום האומלל לאב ביץ' (Love Beach) הציג יצירת קונספט שלמה וארוכה, על פי טקסט בנאלי-יחסית מאת סינפילד, שהסכים לעבוד בשביל השלישייה, תמורת קרדיט מלא, ללא שותפים כמו לייק. 'זכרונות של קצין וג'נטלמן' סיפרה על חייל וארוסתו במלחמת העולם הראשונה, נסיון ראשון של השלושה להתמודד בצורה אפית עם חומר אנושי מהחיים האמיתיים. אבל המעריצים לא טרחו להאזין ליצירה הבינונית והנשכחת הזו, כיוון שעטיפת האלבום הרתיעה אותם, ובצדק רב. מה קרה לאי-אל-פי?  לאב ביץ' - Love Beach עטיפת האלבום בעל השם המזוויע "לאב ביץ'" בישר על נפילתה העצובה של הלהקה באותה התקופה. השלושה הצטלמו עם בגדי-נופש על רקע חוף דקלים קיטשי לחלוטין, כשמעליהם הכתובת 'חוף האהבה'. אמרסון חזה מראש את הקטסטרופה המתרגשת עליו: הוא ניסה ככל יכולתו למנוע ממנהל אטלנטיק, אמט ארטגאן, להפיץ את האלבום במתכונתו הנוכחית. הוא אפילו הכין שאלון והפיץ אותו בשדה תעופה בשיקגו שבו שאל אנשים מזדמנים אם הם מכירים את הלהקה ומה דעתם על עטיפות שונות. עטיפת 'חוף האהבה' זכתה לתגובות גרועות במיוחד. אבל את 'אטלנטיק' זה לא שיכנע. הם רצו משהו שפשוט שימכור הרבה. לאמרסון, לייק ופאלמר לא היתה שליטה אמנותית מלאה, והם היו הנפגעים הישירים מכך. רק כאשר יצא האלבום 'חוף האהבה' לאור, ב-18 נובמבר 1978, התברר שחובבי הלהקה ממש לא אוהבים אותו. האלבום זכה להתעלמות מסחרית וביקורתית קשה ביותר: "פאתטי", סיכם ביושר מייקל בלום, המבקר של 'רולינג סטון', את הפרויקט. אתר 'אולמיוזיק' נתן לו כוכב וחצי, והסביר בשורה אחת: "אלבום שיצא לאור רק בגלל ש-ELP היו חייבים להוציא אותו עבור הלייבל המקורי שלהם". כולם קלטו את הבלוף, ואז גם הבינו כולם שזה הסוף. אחרי תשע וחצי שנים של פעילות, החל פאלמר לארגן את מופעי הפרידה; המתח שהצטבר בין לייק לאמרסון גרם למתופף המאוכזב לזנוח גם את הפרוייקט הזה לאלתר. בלי מסיבות פרידה וחגיגות סיום, הכריזו השלושה בסוף 1979 על פירוק .E.L.P ו-"יציאה לפרוייקטים עצמאיים".
תגובות |
Email: uribreitman@gmail.com
