|
|
|
|
|
מלך הארגמן בממלכת בוהמיה - אוקינג קרימזון בפראגמאת נדב לזר | 18 יוני 2003 (פורסם לראשונה בפורום רוק מתקדם בתפוז) "שלום, אני בריאן אינו ואני אהיה המארח שלכם לערב זה". במילים אלו פתח אדריאן בלו את ההופעה של קינג קרימזון אתמול במרכז הקונגרסים של פראג. בעצם, אני מקדים את המאוחר. כמה דקות לפני שהקרימזונים עלו לבמה, קידמה את הנכנסים לאולם הענק (שהתמלא עד אפס מקום למרות היעדר קידום מכירות מינימלי) הופעת חימום של איזה אחד, רוברט פריפ. הוא ישב לו בחושך על הכסא הקטן שלו בצד הבמה, מוקף בעשרות פדאלים ואינספור מכשירים, ושיחק עם הגיטרה. את מה שנשמע ברחבי האולם ניתן לכנות "מוסיקה לדולפינים". השילוב בין הגלגול המודרני של טכניקת הפריפטרוניקס ובין הסינת'-גיטאר יצר שכבות של צלילי סינטיסייזר מלטפים, וזה הכניס את הקהל מצוין לאווירה. אלא שלא לאווירה הנכונה. אווירה של צפייה בסרט טבע, אולי. בטח לא לאווירה של קונצרט רוק מרעיד כסאות (והם רעדו. פיזית). נו, ניחא. בשלב מסויים פריפ היה מרוצה מהטקסטורה המוסיקלית שהתפתחה וירד מהבמה, בלי לומר מילה, בלי למשוך תשומת לב, כשהוא משאיר אחריו לופ חלומי שליווה את היושבים באולם עוד דקות רבות. מי שנמאס לו ממוסיקת הדולפינים ניסה אחת לכמה דקות ליצור גל של מחיאות כפיים, בתקווה שהדבר יעודד את מלכי הארגמן לבוא ולהתחיל לנגן קצת מוסיקה אמיתית. בסופו של דבר זה גם עבד. את הבדיחה הלא כל כך מוצלחת על בריאן אינו הצ'כים דיי פיספסו. האמת, נדמה לי שרובם לקח את הדברים כפשוטם וחשבו שעומד מולם בריאן אינו, כי האמת - למי בכלל יש מושג מי חבר בקינג קרימזון היום? "ביל ברופורד עוד שם?" שאל אותי מישהו לפני ההופעה, שגם סיפר לי שהוא מאוד מתרגש לשמוע אותם בפעם הראשונה מאז שהוא שמע בגיל 16 את "In The Court of the Kingon Creams", הטעות במקור ולא בכוונה. לא היה לי לב לבשר לו שכל קשר בין קרימזון של פעם לזו של ימינו הוא מיקרי בהחלט. אני דיי משוכנע שבדיוק כמו הבחור הזה, רוב הקהל בא בשל הנוסטלגיה לחומרי שנות השבעים, מבלי שיהיה לו שום מושג לגבי ההרכב כיום.
 הכוח להאמין בקינג קרימזון The Power to Believe ואבוי, איזו אכזבה ציפתה להם מהבחינה הזו, מן הסתם. קרימזון לא דפקו חשבון, ופתחו ישר בקטעים שונים מהאלבום האחרון שלהם, דה פאואר טו ביליב (The Power To Believe). עד לקונצרט, לא חשבתי לשניה לתת לאלבום צ'אנס. ועכשיו ראיתי את האור, ויש בי את הכוח להאמין (נו, קלישאה מתבקשת, לא?). הקטעים מהאלבום החדש נפלאים, מורכבים, מקוריים ובועטים. הם לוקחים את ההישגים של תקופת רד (Red) עם ההישגים של תקופת דיסיפלין (Discipline), מערבבים אותם בקפידה ביחד, מוסיפים להם בגרות ושלמות של הלחנה שלא שמעתי הרבה זמן, ובוזקים קצת הרפתקנות בתחום הסאונד לקישוט. עכשיו רק נותר לבדוק אם האלבום משתווה להופעה. על הבמה עמדו: בלו, שעשה את הלא יאומן בשביל קונצרט רוק של להקה מיתולוגית ? הוא ניגן על גיטרה אחת בלבד כל ההופעה. גם הוא היה מוקף פדאלים, וגם סינתי מחובר ל-Vocoder (אפקט שמסנתז קול עם סינתי') ופאדים של כלי הקשה שונים. הוא חייך, קפץ, וניכר שנהנה מכל רגע. פריפ דבק גם הוא לגיטרה אחת, הגיבסון "לס פול" שלו, וישב בחושך כל ההופעה, בפרופיל לקהל, מבטו מרוכז בשאר הנגנים שעל הבמה, פניו חתומות. טריי גאן ניגן ב"טאץ' גיטאר" (Touch guitar), כלי דומה מאוד לצ'פמן סטיק (Chapman Stick). מדובר בכלי דמוי-גיטרה עם שמונה, עשרה או שנים-עשר מיתרים (הוא ניגן בכמה כלים שונים לאורך ההופעה), שכולל מנעד דומה לזה של פסנתר, מה שמאפשר לו לנגן גם בס וגם תפקידים אחרים במקביל. וחשוב מזה - להבדיל מגיטרה, ה-Touch guitar כשמו כן הוא, והוא לא דורש פריטה, אלא עובד על Tapping, מה שמאפשר לנגן עליו עם שתי הידיים וליצור טקסטורות מורכבות, או פוליפוניה. היה מרהיב לראות אותו משתמש בכלי, שלמיטב הבנתי הוא תרם לפיתוחו. לעיתים הוא ניגן על שני כלים במקביל, כשגיטרה אחת תלויה על צווארו וגיטרה שנייה שוכבת כמו מקלדת לידו. המתופף פאט מאסטלוטו היה לטעמי החוליה החלשה בהרכב. יחידת התופים שלו הייתה אומנם בגודל של כפר קטן במזרח צ'כיה, אך לצד אינספור תופים ומצילות היא כללה כמות גדולה של פאדים אלקטרוניים, שהפיקו צלילים שונים ומשונים, שמאוד ניכרו את המוסיקה לעיתים ונתנו לה גוון קר, טכני ואפילו מצועצע לעתים.
 קינג קרימזון בפראג 2003 הרביעייה הזו המשיכה בקטעים מ-קונסטרקשן אוף לייט (The ConstruKtion of Light), שגם הם היו מרשימים מאוד. עד הקטע החמישי חשבתי לכתוב כאן שמי שלא קונה מיד כרטיס טיסה לאחת ההופעות של קרימזון באירופה, אפילו במחיר של מישכון הבית ומכירת הילדים לעבדות, עושה חטא בנפשו. אחרי הפתיחה המדהימה הרושם הזה מעט היטשטש, כשקרימזון הבטוחים מידי בעצמם לטעמי המשיכו עם קצת קטעים אקספרמינטליים שעשו שימוש מעצבן בפאדים השונים של מאסטלוטו ובלו ובסינת' גיטאר של פריפ. אחרי שזה עבר הם עשו קטע אחד מ-ת'ראק (Thrak), עוד קטע מ'קונסטרקשן' וירדו מהבמה. שעה ועשרים, זה הכל. פריפ, כמובן, ירד בלי למשוך תשומת לב - הוא פשוט לקח שני צעדים אחורה אל תוך החושך, חיכה שחבריו יסיימו להשתחוות לקהל בקדמת הבמה, ואז נעלם. הקהל שאג עד שהם חזרו וביצעו קטע לא מזוהה נטול אדריאן בלו. לאחריו הם ירדו ובלו עלה, נטל גיטרה אקוסטית, ועשה ביצוע לא יאומן לשיר שאני בדרך כלל לא סובל, ת'רי אוף א פרפקט פר (Three of a Perfect Pair). זה היה אחד הרגעים המדהימים בהופעה. מעבר להשפרצת הטכניקה המדהימה שבנגינת טקסטורת הגיטרה בשיר הזה, בלו גם הצליח לשיר בנונשלנטיות מעליה. מרהיב. בשלב הזה נעשה ברור שאנו הולכים אחורה במנהרת הזמן. הקטע הבא היה 'אלפנט טוק' (Elephant Talk) מ-דיסיפלין (Discipline). הם ירדו ועלו לעוד הדרן, שהיה באופן לא מפתיע 'רד' (Red). זה הקטע היחידי שהם ביצעו מהתקופה של לפני בלו, ובכך הצהירו שקרימזון של פעם מקומה בעבר, ושמי שרוצה לשמוע אותה בהופעה שיקנה את האלבום המצוין יו-אס-איי (USA) שמתנגן בחדרי בזמן כתיבת שורות אלו. היה מעניין להשוות אותם להופעה של 'יס' (Yes) שראיתי שבוע לפני כן, שביצעו כמעט אך ורק חומרי עבר. אך על כך בהודעה נפרדת בבוא היום. לטעמי, ההתמודדות של מאסטלוטו עם התיפוף המקורי של ברופורד ב'רד' הייתה בינונית מאוד. הוא כל הזמן נע בין נסיון ליצור תפקיד תופים חדש לחלוטין ובין נסיון לעשות גרסה עדכנית למקור, והחיבור בין שני הסגנונות היה מאוד מודבק. באופן כללי, דווקא 'רד', שמבין השירים שבוצעו הוא האהוב עלי, היה הרגע החלש ביותר בהופעה. אני הייתי מסתדר גם בלעדיו. אך סך הכל היה מדובר בהופעה נהדרת, למרות שהיא ארכה בקושי שעתיים. הקרימזונים השתחוו, ופריפ שוב נסוג אל האפילה. ואז, במה שנראה כמו מחווה מבויימת לחלוטין, בלו קרא לפריפ לבוא לאור ולהצטרף אל הקרימזונים. פריפ עשה את עצמו נבוך ומסרב, ובלו ניגש אליו וגרר אותו בכוח וחיבק אותו. הקהל הריע, אבל קשה לי להאמין שזו הייתה מחווה ספונטנית לכבוד ההופעה הספציפית הזו. מה שמצייר את הקרירות המפורסמת של פריפ כסוג של פוזה בימתית ותו לא. שיהיה לו לבריאות, אם זה מה שעושה לו טוב. מה שחשוב הוא שהזקנים האלה יודעים לעשות רעש מדוייק ומשובח שלא מבייש את נעוריהם, ולא מפסיק לחדש ולהיות רלוונטי גם כיום. (ואנקדוטה לסיום: פגשנו בהופעה חבורת צ'כים שהיו גם בפסטיבל וורצבורג, והתגלגלנו איתם לפאב קטן ואנונימי, בו מוכרים בשקט בשקט משקה סודי שהם רוקחים בעצמם בחדרי חדרים. קנינו כמה בקבוקים והמשכנו לדירתם של הצ'כים, שהייתה עמוסה בפוסטרים ותמונות של כריסטיאן ואנדר ולהקת מאגמה. השתייה המשיכה אל תוך הלילה לצלילי אינספור קטעי מאגמה, ופרוייקטים שונים ומשונים שקשורים ללהקה, כמו אלבום הסולו של סטלה ואנדר, אלבום של כריסטיאן ואנדר לילדים (!) ואלבום של אם-די-קיי (MDK) מבוצע ע"י מקהלת זאטוטים. הזוי ביותר) .
סיבוב ההופעות של קינג קרימזון ב-2003 החל ב-28 בפברואר, בארצות הברית. הוא המשיך ליפן באפריל, משם לאירופה בחודש יוני עד אמצע יולי. באוקטובר הם חזרו לארצות הברית עד 19 בנובמבר.תגובות |
