המדריך העברי לרוק מתקדם - חזרה לעמוד ראשי

רוק מתקדם > חדשות ואירועים > אוריה היפ > ההופעה בישראל 2003

אוריה היפ בישראל-  ביקורת הופעה

מאת: אבישי זווצניק
20/10/03

 

זה זמן רב שהקהל הישראלי מצפה לסופרגרופ או סופר-יוצר שיבוא לבקר מחו"ל. והנה – בסוף השבוע של אמצע אוקטובר התכבדנו לקבל את פני להקת Uriah Heep בת 33 השנים (מאז אלבום הבכורה). המופע הראשון התקיים באמפי וואהל, תל אביב. המקום הוא מקום יחסית קטן ויפה באמצע פארק הירקון. באמפי כיסאות, רחבת ריקודים וקפיצות וכרי דשא יפים ומטופחים, שיחד עם מזג האוויר הנוח והלילה הבהיר תרמו לאווירה הכל-כך נעימה. הגישה אל האמפי קלה ביותר.

 

אל המופע הגיעו כ-1200 אנשים, מרביתם קנו את הכרטיסים מראש דרך מרכז ההזמנות, ורק היו צריכים לקחת אותם בקופות האתר. כמו כן היו גם מעטים אשר איחרו להזמין כרטיס או שלא ציפו לכך שביומיים שלפני המופע לא יישאר אף כרטיס, וניסו לרכוש כרטיסים במקום מאנשים שביטלו את השתתפותם או בקופה, בה, לדברי אבי שהאזין למופע מבחוץ, נמכרו כרטיסים של אנשים שלא הגיעו.

 

מחיר המופע היה אמנם זול יחסית (119 ₪ בעמידה, 149 ₪ בישיבה) אך לו נוספו מחיר החנייה והמחירים המופקעים של השתייה בבאר שבתוך האמפי. הרכב הקהל היה ברובו אנשים לקראת סוף שנות השלושים עד אנשים לקראת תחילת שנות החמישים לחייהם. הרוב היו עולי חבר העמים. אהדתם הרבה ללהקה נובעת, כנראה, נכך שאוריה היפ הייתה הלהקה המערבית הראשונה שפרצה את מסך הברזל בדצמבר 1987. בנוסף היו מעט צעירים, דור שני לבני תקופת הפריחה של הלהקה, שחלקם באו להכיר את הלהקה מקצת יותר קרוב וחלקם היו מעריצים שהכירו היטב את החומר שניגנו. המופע התחיל באיחור קל בלבד, שלא הספיק לעצבן את הקהל הנרגש.

 

הלהקה נכנסה ופתחה, כדרך להקות שיודעות מופע מוצלח מהו, בקטע המקפיץ "Easy Livin'” מתוך הדיסק "Demons and Wizards”, השייך לתקופה הישנה יותר שלה. כל הקהל הגיב בשמחה, התלהבות, כפיים ושריקות אהדה למראה הלהקה. כל חמשת חברי הלהקה הופיעו כאילו הזמן עמד מלכת, ואף אחד מהם לא נתן לקהל להרגיש שהוא עומד מול חבורה של אנשים שתקופתם עברה וגילם הוכפל, במקרה הטוב, מאז קום הלהקה (למרות שרק הגיסטריסט השתתף בה מתחילת דרכה).

 

הסולן Bernie Shaw היטיב להתנועע על הבמה, ולמעשה תפס את מרכזה בקטעים הלא-אינסטרומנטליים. השירה שלו הייתה מדוייקת ובקושי נשמעו זיופים. ברני ניהל מונולוגים רגילים ופורמליים עם הקהל, אך בלטו במיוחד המלים "שלום תל אביב" ו"תודה" שלמד לבטא בעברית. ברני לחץ ידיים לקהל בצידי הבמה, שם לא הייתה גדר הפרדה בין הבמה לקהל, בסוף של כל שיר כמעט, במיוחד בהדרנים.

 

אחריו, מי שנראה שהנהיג את הלהקה היה הגיטריסט המצויין והכריזמטי Mick Box, אשר ניצל כל רגע בו אחת מידיו הייתה פנויה על מנת להצביע אל הקהל או לעשות מחווה אחרת. תנועה שהרבה בה היא כאילו "כישוף" של יד ימין על יד שמאל, כשיד שמאל מפיקה צלילים חלליים בלי עזרת בת זוגתה (טכניקת ה"טאפ"). משום-מה מיק לא זכה להגברה אלחוטית, לה זכה הבסיסט. כנראה שהרציונל היה שמיק נשאר לאורך כל המופע על הבמה ובקטעים מסוימים הבסיסט נחבא אל מאחורי הקלעים. ייתכן שהגברה אלחוטית הייתה נותנת לו יותר מקום לתרום להופעת המופע.

 

מיק נעזר בדוושת אפקטים בלבד, והסאונד היה מצויין, ללא שום בעיות. הוא זכה לקטעי סולו רבים, ביניהם שני סולואים על גיטרה אקוסטית שהיוו פתיח מיוחד ושונה מהמקור לשירים "Lady In Black" ו"The Wizard". הבסיסט Trevor Bolder סיפק את הסחורה ותו-לא. הנגינה שלו נשארה יציבה למשך כל המופע והוא לא זכה לסולואים או לתכסיסי הופעה שונים. שירת הרקע שלו הייתה יפה במיוחד, ובקטע מסוים אף מדהימה, כאשר נשמעו מגרונו צלילים גבוהים שלא התאימו למראהו הרוקיסטי-גברי.

 

הקלידן Phil Lanzon הפליא לשלוט בכליו: שלוש מערכות קלידים. עם זאת, הוא היה היחיד שסבל לעתים מבעיות הגברה. אך הוא לא התרגז והמשיך בנגינתו המדהימה. הסולואים שלו היו שנונים ומבוצעים היטב וכשמצבו ב"באלאנס" היה טוב, הסאונד היה מצויין גם כן. המתופף Lee Kerslake היה אנרגטי, הסאונד שלו היה מצויין וכך גם נוכחותו בסאונד הכללי של הלהקה. זאת נוסף לבליטתו על הבמה בשל מימדיו הגדולים והחליפה דמויית-הפיג'מה שלבש. הוא לא טעה לרגע והכתיב לחבריו קצב מדוייק להפליא לאורך כל השירים.

 

הכימיה בין כל הנגנים הייתה מושלמת. כולם היו קשובים וקשרו קשרי עין זה עם זה. ברגעי הצורך, הסולן, שידיו היו פנויות, אותת לסאונדמן להגביר את הקלידים. ארבעת המופלאים תמכו בסולן (המופלא גם כן!) בקולות רקע, אך דווקא הפזמון הדביק ב"The Magician's Birthday" לא זכה לקולות הרקע שבגרסת האלבום, וחבל. החסרון היחיד שנראה במופע, והיה יכול לזכות בקלות לתיקון, הוא שכאשר אחד מבני הלהקה לא ניגן או שר, הוא נחבא אל מאחורי הקלעים. זאת בעוד שיכלו להשאר על הבמה ולתרום תיאטרלית או כוריאוגרפית, להופעת המופע, או אפילו לעמוד במקום וכך לתרום בהרבה להרגשת הצופה.

 

כל החמישה היו במצב רוח מרומם ושמח לאורך כל המופע, והשרו אותו גם על כל הקהל שהיה נלהב ומוקסם, נשאר פעור פה עד סוף המופע וביקש (וגם קיבל!) שני הדרנים. הלהקה הסתפקה רק בדוושות אפקטים צנועות ולא נזדקקה לעזרת נגנים נוספים או הקלטות מראש, אפילו בזמבורה ב"יום הולדת לקוסם", שנזכר לעיל, ניגן מר קרסלייק תוך כדי תיפוף.

 

הרפרטואר כלל, כפי שברני הכריז בתחילת המופע, "some old classic Heeps and some new classics". רוב השירים השתייכו לסוג הראשון (ועל פי רוב גם המשובח מביניהם) וטוב שכך. למרבה הצער, לכל דבר טוב יש סוף. הלהקה סיימה את המופע בחגיגיות כשעתיים לאחר תחילתו, בשיר "Lady In Black" שהוקדש ל"מושל", הלא הוא משה לביא, מעריץ שרוף במיוחד. השיר זכה לגרסה ארוכה בה הקהל שר את הפזמון האיצטדיוני בהתלהבות, ללא צורך לדעת את המלים (אה הא הא הא הא הא הא הא הא האאאאאאאאא האאאאאאאאא הא). בסוף השיר הושמע ברקע המנון חגיגי, שלדברי אבי הוא פתיח של איזושהי אופרה (שהכריז לקהל הצמא-לעוד: "נו מור הדרנים, סוויטהארטס"). כל חברי הלהקה קדו קידה זה לצד זה, וכך הסתיימו שעתיים נפלאות בהן זכיתי לראות את הסופרגרופ הראשונה שלי בחיים.

 


 

אוריה היפ בישראל– ביקורת הופעה נוספת, עם רקע ותמונות



מאת: מייק מאירוביץ'

23/10/03

 

הגענו לאמפי ווהל ברגשות מעורבים. מצד אחד, אוריה היפ היא ללא ספק אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של ההארד רוק, ולבוא להופעה פירושו בעצם לראות במו עינייך אגדה חיה. מצד שני, כשמדברים על היפ כלהקת הארד רוק אגדית, מתכוונים, בעצם, לתקופה הקצרה בתחילת הקריירה של הלהקה, בערך בין השנים 70-75, כשבין חבריה היו הזמר הנפלא דייויד ביירון ז"ל, וגיטריסט/קלידן/זמר/כותב מוכשר בשם קן הנסלי.

 

שניהם, יחד עם הגיטריסט מיק בוקס (החבר היחיד שנשאר באוריה היפ מתחילת הקריירה שלה ועד היום) היוו מעין "שילוש קדוש" של יוצרים. תופעה של "שילוש" מוכרת לנו במקרים רבים אחרים: ווטרס, גילמור ורייט מהפלויד, שלושת השולמנים מג'נטל ג'יאנט, פריפ ווטון וקרוס הקרימזוניסטים, בנקס, ראת'רפורד וגבריאל מג'נסיס ועוד. במקרים רבים כשהטריו היוצר לא היה שלם, איכות היצירה ירדה פלאים. אני חושב שמקרה פינק פלויד הוא דוגמא בלתי ניתנת לערעור לכך.

 

ביחס לאוריה היפ, אחרי האלבום הראשון Very 'eavy...Very 'umble משנת 1970, הפך קן הנסלי למנהיג הכמעט בלתי מעורער של ההיפסטרים, כמו גם כותב השירים העיקרי. אך לשילוש הקדוש היה תפקיד חשוב. למשל, להיט נצחי July Morning מתוך האלבום Look At Yourself הוא פרי שיתוף פעולה בין ביירון להנסלי. שיריו של קן הנסלי מאד מלודיים, ומאופיינים לרוב במבנה פשוט יחסית, וכן הרמוניות פשוטות למדיעובדה הגורמת, לדעתי, לרוב חובבי הרוק המתקדם לזלזל באוריה היפ, ולא בצדק. היצירה בת רבע השעה, סליסבורי, מתוך אלבום נושא אותו שם משנת 1970 (אלבומה השני של הלהקה), היא אחד הביטויים המובהקים לאלמנטים פרוגרסיביים ביצירת הלהקה, אף-על-פי שלרוב יצירתה התמקדה בהארד רוק בעל מבנה פשוט יותר. דוגמא נוספת היא קטע הנקרא The Magician’s Birthday מתוך אלבום בעל אותו שם משנת 1972, אלבום המהווה, לדעת רבים, שיא השיאים בקריירה הארוכה של אוריה היפ.

 

קן הנסלי עזב את הלהקה בתחילת שנות השמונים, כשדייויד ביירון כבר לא היה בא (סולק עקב שתיית יתר, מה שגרם למותו כמה שנים אחר כך), ובכך כמעט גרם להתפרקות ההרכב. במאמצים אדירים הצליח מיק בוקס לשמור על הלהקה, אך מעתה והלאה היה ברור, כי היא תמשיך להתקיים על התהילה של תחילת שנות השבעים. מיק בוקס תפס פיקוד ככותב עיקרי, אף-על-פי שרוב החברים האחרים (שהצטרפו, עזבו והוחלפו כמו גרביים) גם כן לקחו על עצמם את מלאכת הכתיבה. אך היה ברור שהלהקה לא תגיע יותר לרמה אליה הגיע בתקופת הנסלי כיוצר, ולכן יש "לשמר" את התקופה. היפ המשיכו לבנות את ההופעות לרוב משירים ישנים, שכותביהם כבר מזמן לא היו בלהקה (או בין החיים). מתכונת זו נמשכת עד היום, אף-על-פי שביותר מעשרים שנה שעברו מאז הנסלי עזב, הלהקה הוציאה לא מעט אלבומים, רובם ככולם בינוניים מינוס, מלאים באלמנטים של מה שנקרא Hair Metal, מושג שאינני מתכוון לפרש כאן.

 

לפיכך, בעודינו עושים את דרכינו מסטולים לאמפי, לא עזבה אותנו תחושה לא נחמדה שאנחנו הולכים ללהקה שמנגנן קאוורים לאוריה היפ. סה"כ מה זה משנה תחת איזה שם אנשים מנגנים שירים שלא הם כתבו – "אוריה היפ", "פינק פלויד", או "שליחי הבלוז"?

 

כמה, כמה שטעינו!



תמונה באדיבותו של ליאוניד יוליצקי
צילום: ליאוניד יוליצקי



ראשית כל, מתחילת ההופעה היה ברור שאף-על-פי שחברי ההרכב הנוכחי מרימים את הכובע לפני החבר'ה של שנות השבעים, הם לא יפספסו הזדמנות לבטא את עצמם. קולו של הסולן ברני שואו נשמע פשוט מצוין – קצת צרוד, חזק ועוצמתי, מלא אנרגיות חיוביות. בשירתו נתן שואו ביטוי חדש ושונה לשירים מוכרים, ונראה כי הוא מתחבר אליהם מצוין.

 

תמונה באדיבותו של ליאוניד יוליצקי
צילום: ליאוניד יוליצקי



שנית, מיק בוקס פשוט נראה מבסוט. אינני זוכר אף תצלום או קטע וידיאו של אוריה היפ מכל תקופה שהיא, בה גיטריסט הלהקה לא נראה כאדם המאושר ביותר על האדמות. אני חושב שזה נהדר כשבן אדם אחרי יותר משלושים שנה של קריירה מוסיקלית לא ראה בכלל, עדיין נהנה לבצע קטעים אותם הוא מבצע כל אותם שלושים שנה ללא הפסקה. מיק בוקס הוא בהחלט גיטריסט טוב – לא הנדריקס, אמנם, לא פייג' ולא בלאקמור, אבל הוא גיטריסט מספיק טוב, סגנונו מטאלי למדי, אך הוא גם הרשים בכמה קטעים על גיטרה אקוסטית.

 

תמונה באדיבותו של ליאוניד יוליצקי
צילום: ליאוניד יוליצקי



שילושית, המתופף לי קרסלייק, שהוא אחרי בוקס החבר הותיק ביותר בהרכב, למרות שעם השנים נהיה זקן, שמן וצולע, ביצע את עבודתו נהדר, ושר הרבה – במיוחד מרשימים קטעי שירת הדיאלוג שלו עם שואו ב The Magician’s Birthday. רביעית, הלהקה בהחלט שמרה על מאפייני סאונד המזוהים בלעדית אתה – האמונד כבד, וכמובן, מקהלת קולות רקע השרה "אההה" כמעט בכל הזדמנות. וזה פשוט נשמע טוב.

 

היו, לפחות מבחינתי, כמה הפתעות בהופעה, כגון ביצוע מפלא ותיאטרלי לMagician’s Birthday, על קטע סולו מלא ונאמן למדי למקור של בוקס וקרסלייק, סולו אשר בגרסתו המקורית, באלבום, הוקלט כל כולו בטייק ראשון – מיק בוקס התגאה בכך, וטען שזה מוכיח על יחסים קרובים ויכולת הקשבה הדדית מעולה בין חברי הלהקה.

 



תמונה באדיבותו של ליאוניד יוליצקי
צילום: ליאוניד יוליצקי



אבל ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה ביצוע לשיר המדהים של קן הנסלי Lady In Black מהאלבום השני. השיר סיים את ההופעה, בהדרן שני. הפתעה גדולה השיר מהווה, לדעתי, מאחר והוא מייצג את הצד הפולקי של הלהקה, צד שהיא כמעט ולא פנתה אליו, במיוחד לא בעשרים וחמשה השנים האחרונות. חוץ מזה, השיר המקורי מבוצע עם שתי גיטרות אקוסטיות, אחת חשמלית, וללא קלידים. כאן, הגיטרה היחידה הייתה האקוסטית של מיק בוקס (עם הקדמת סולו מגניבה ביותר), וכן היו קלידים. את השיר המקורי שר קן הנסלי כסולן, השיר נראה כמו שיר אישי למדי בשבילו, ויש לו טקסט שמאד מאפיין את הנסלי – הגיבור שלו פוגש דמות נשית מוזרה, "אם כל בני האדם", המסרבת לעזור לו בקרב (לדעתי, מטפורי) ומרסנת את יצריו המיליטריסטיים. בסוף השיר אומר הנסלי "ואם יום אחד ייצא לכם לפגוש אותה.... תקשיבו לכל מה שיש לה להגיד... ותמסרו ממני ד"ש...".

 

 

אוריה היפ בישראל - מידע נוסף

מועדון אוריה היפ הישראלי

להקות ואמנים חשובים ברוק המתקדם

 

 

 

 



אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים



www.mitkadem.co.il