חזרה לעמוד הראשי

פסטיבל גובאיה פורטוגל

דיווח מלא מפסטיבל הרוק המתקדם הבינלאומי שהתקיים בעיירה גובאיה, פורטוגל, בין התשעה והעשרה באפריל 2005. הלהקות המשתתפות: יוניברס זירו (בלגיה), מיריודור (קנדה), אמארוק (ספרד), דה ווטש (איטליה), טראפ-זאפ (פורטוגל), ארנה (אנגליה), לארס הולמר (שוודיה), פרנץ' טיווי (ארה"ב)


נסע, צילם וכתב: יניב שלו (שאמלשווילי)

פורסם: 14 אפריל 2005

יניב שאמלשווילי
יניב שאמלשווילי
על פסטיבל הרוק המתקדם בגובאיה (Gouveia Art Rock Festival) קראתי לראשונה בזכות פורום רוק מתקדם בנענע, שפירסם את רשימה של פסטיבלים. החלטתי שזו הזדמנות של פעם בחיים, ונסעתי כדי לראות ולשמוע מגוון של להקות ממדינות שונות.


אני ומרינה, חברתי היקרה שהסכימה לסבול את כל ההתלהבות הילדותית שלי במשך שבוע, הגענו לליסבון (בירת פורטוגל) ביום חמישי בצהריים. ליסבון עיר מדהימה ביופיה, אסתטית עד הפרטים הקטנים. העם הפורטוגלי התגלה כעם מקסים ביותר, אדיב ותמיד מוכן לעזרה, ולמרות קשיי השפה הם לא יוותרו עד שתדע למה התכוונו ושתלך מהם עם המידע שרצית והרגשה טובה שמלווה בחיוך. בחיים לא אמרתי כל כך הרבה פעמים תודה!


בליסבון גם החלה סידרת צירופי מקרים נחמדה, כשהאדם הראשון ששאלנו לעזרתו היה בחור צעיר שמתכוון אף הוא להגיע לפסטיבל למחרת. הוא עשה לנו סיור נחמד בעיר והמליץ לנו על כל המקומות ההכרחיים. ביום שישי אחה"צ כבר יצאנו לגובאיה, הכפר הקטן בו התקיים הפסטיבל.


הנסיעה לגובאיה, כפר מרוחק מהערים הגדולות שנמצא במזרח פורטוגל, באיזור שכולו כפרים היסטוריים, לוותה בנופים מרהיבים, נחלים, יערות והמון ירוק. הנסיעה בת חמש השעות עברה מהר מאוד. צירוף המקרים השני התרחש באוטובוס, שם פגשנו אישה נחמדה ומוזרה שמסתבר שגם היא מגיעה לפסטיבל, ואפילו ישנה באותו מקום בו אנו ישנים. מסתבר שהשמועה אודות שני ישראלים משוגעים שמגיעים לפסטיבל פשטה במהירות בכפר הקטן ובקרב המארגנים.


גובאיה פורטוגל
גובאיה, פורטוגל: כפר מקסים. צילם: יניב ש.




הגענו לגובאיה. אכן כפר מקסים ביותר, ממוקם באחד משלוחותיו של ההר (או הרכס) היחיד בפורטוגל. הוא מכיל ברובו מבנים עתיקים יפהפיים וכנסיות מרהיבות, וישנם גם איזורים מודרניים יותר, אך הכל עדיין עם המון חוש לאסתטיקה, עיצוב ויופי. בהגיענו לשם התרחש צירוף המקרים השלישי: המארחת הנחמדה שלנו באה לאסוף אותנו מתחנת האוטובוס המקומית, ואיך שהגענו לדירות האירוח (הממוקמות באמצע חווה מרשימה) שמתי לב לאדם שעונה במדויק לתיאור אותו נתן לי יהודה קוטון (חבר פורום רוק מתקדם), איש במעיל עור עם שיער ארוך ומלבין: ז'וזה קרלוס, מעריץ מושבע של להקת ג'נטל ג'ייאנט. מסתבר שגם הוא ישן באותן דירות אירוח עם אשתו המקסימה. היום נגמר בארוחה קלה במלון של האמנים ופגישה עם המארגן הראשי- אדוארדו מוטה.


ז'וזה קרלוס, יניב, מרינה ואשתו של קרלוס
פוגשים את ז'וזה קרלוס, חובב ג'נטל ג'ייאנט




ביום שבת בבוקר, יומו הראשון של הפסטיבל, יצאנו לטייל ברחבי הכפר, ובהמשך הלכנו לכיוון התיאטרון בו יתקיימו ההופעות, לקראת תחילת האירועים שם. פגשנו חלק מהאמנים, ובעיקר את חברי להקת פרנץ' טיווי (French TV). ניהלתי שיחה נחמדה אודות מוסיקה ופרוג עם בסיסט ההרכב, מייק סרי.


בכניסה לאולם הוצבו נקודות מכירה של דיסקים, הגיעו צלמים והמון אוהדים נלהבים. למעלה היה הבר, בו ניתן היה לנוח בין ההופעות, לשתות בירה פורטוגלית נחמדה, לקנות דיסקים מהמבחר המרשים שהיה שם ולפעמים אף לתפוס שיחה עם האמנים.


בבר נשמעת תרועת חצוצרות שמבשרת על פתיחת הפסטיבל. זו היתה מעין קריאת כניסה פרוגרסיבית אם תרצו...נכסים לאולם, ההופעות עומדות להתחיל...


לפני ההופעות ניגשו לנאום (בפורטוגלית) ראש מועצת גובאיה, הספונסר הראשי לאירוע. אחריו נאמו אדווארדו מוטה (מפיק המופע) ודייויד אוברלי, מתופף להקת הרוק המתקדם האנגלית גריפון (Gryphon), שנחשב חבר רשמי של אגודת הפרוגרסיב הפורטוגלית והיה אורח כבוד בפסטיבל. כל הפתיחה הזאת הייתה מאוד מרגשת, והקליימקס האישי מבחינתי הייתה קבלת הפנים היפה שערכו לנו, כשהמנחה ציין בגאווה את העובדה שישנם שני אורחים שהגיעו כל הדרך מישראל, ולשמע קול מחיאות הכפיים של הקהל קרא לנו לעמוד.


ראשונים עלו להופיע חברי להקת "אמארוק" הספרדית. הם עברו דרך הקהל חמושים בכלי נגינה עממיים ומנגינות מקסימות, ועלו לבמה. בימים שלפני הנסיעה טרחתי לשמוע כמה דגימות קצרצרות מהאתר שלהם, אבל זה לא היה מספיק כדי להכין אותי לגודל האירוע. אמארוק מבחינתי הם ההפתעה הגדולה של הפסטיבל. מהצליל הראשון שהם ניגנו הייתי מרותק, נפעם. שילוב נפלא של פולק ספרדי ודרום אמריקאי, עם כלים אותנתיים כגון סאז, כלי הקשה מסורתיים ועוד, עם פרוג סימפוני חשמלי סוחף. הזמרת, ששרה בסיגנון ספרדי מסורתי, הייתה לא פחות מאלוהית. עם המון הבעה, כריזמה ועוצמות נדירות, היא הצליחה ממש לרגש אותי.


Amarok Band
אמארוק על הבמה. צילם: יניב ש.



Amarok Band
אמארוק אחרי ההופעה




ההרכב של אמארוק כלל גם סקסופוניסטית וחלילן, בנוסף לשילוב המקובל של בס-תופים-גיטרה-קלידים, והעיבודים היו מרשימים לכל אורך הדרך, כשאף כלי לא יותר דומיננטי מהאחר, כולם שווי ערך, עם המון ביטוי אישי שקיבל כל אחד מהם מידי פעם, כשהשיא הוא שוב, הזמרת הנפלאה שאילתרה באופן מרשים ביותר בקטע האחרון.


אמארוק הוסיפו גם המון "שואו" למוסיקה הנהדרת שלהם, כשבאחד הקטעים הם עשו פארודיה על טיפוס אמריקאי דרומי, בקטע אחר הם עלו במפתיע בתחפושות של מפלצות והתחילו לפזז על הבמה. בנוסף החלילן הוסיף המון קריצות בהתנהלותו הפיזית לאיאן אנדרסון, כשהוא עומד על רגל אחת ומנגן על החליל כמו גיטרה בסולואים של הגיטריסט. אך עם זאת, גם הוא היה שופע המון כריזמה והנגינה שלו הייתה לרוב ייחודית ולא חקיינית.


לסיכום, אמארוק העלו מופע מרגש, במיוחד בקטעים בהם הגוון הפולקי-ספרדי היה דומיננטי והזמרת הפגינה את יכולותיה המדהימות. הם יוצרים פרוג מגוון, מעניין ומרשים, עשיר בהשפעות שונות. הם מוסיפים לזה הרבה הומור ושואו. נהנתי מאוד, וכך גם הקהל שניפרד מהם בתשואות רמות.


אחריהם עלו חברי פרנץ' טיווי, להקה אמריקנית (בניגוד למה שהשם עשוי לרמז). גם מהם יצא לי לשמוע מעט מאוד לפני הפסטיבל, אך ידעתי למה לצפות פחות או יותר. הסגנון שלהם הוא מאוד פסיכוטי, תזזיתי, קופצני. הם משלבים הרבה מוטיבים מוסיקליים ברצף זמן קצר, ולא נותנים לך להירגע לשנייה. לא רק הסגנון שלהם קופצני, אלא גם התנועה שלהם על הבמה לוותה בהמון קפיצות, פרצופים מצחיקים והיפראקטיביות כללית.


French TV Band
פרנץ' טיווי בהופעה - קופצנים והיפראקטיביים. צילם: יניב ש.




חברי French TV הם ללא ספק וירטואוזים מרשימים ביותר, עם טכניקות ייחודיות ומעניינות, במיוחד הרשים אותי הבסיסט מייק סרי, שניגן על בס השש מיתרים שלו כאילו הייתה חשמלית עמוסת דיסטורשן. בהמשך הם ביצעו את המחרוזת שלהם לקטעי פרוג צרפתיים מה '70, שכללה בין השאר את פולסר, אטול ואנז'. היה מעניין לשמוע את זה בצורה כזאת. לפי מה שהבנתי ממייק סרי, הם רצו לבצע עם לארס הולמר קטע ישן של להקת סאמלה מאמס מאנה (Joosan Lost/The Fate) שהם ביצעו באלבומם המצויין "אלימות של חובבנים" (The Violence of Amateurs) אך לארס טען שהוא כבר לא כל כך זוכר איך מנגנים את הקטע הזה, וזה לא יצא לפועל. חבל. מאוד נהניתי מההופעה, ששילהבה לא רק אותי, אלא את הקהל כולו. פרנץ' טיווי היא להקה מצויינת, שמשלבת היטב בין מוסיקה מאתגרת ורצינית להומור ונונסנס. מיד כשיצאתי קניתי שני אלבומים שלהם. חשוב לי לציין שהם גם אנשים נחמדים, לא רק 'מוסיקאים'.


French TV Band
חברי להקת פרנץ' טיווי לצידו של יניב




הלהקה השלישית ביום הראשון (9 באפריל) הייתה ארנה (Arena), הרכב ניאו-פרוג הבי-מטאל מאנגליה. משיחה עם צופה פורטוגלי לידנו הבנתי שארנה הייתה הלהקה לה רוב הקהל הכי ציפה, וזה משום שמסתבר שיש שם גרעין מעריצים גדול של מריליון (מיק פוינטר, מתופף ארנה, היה ממקימי "מריליון") וגם לא מעט אהדה לניאו פרוג בכלל. אני אישית לא התלהבתי בכלל מארנה. היה מעט מאוד פרוג במוסיקה של ארנה. היה הרבה הבי-מטאל יעיל וקלישאתי עם מעט איזכורים לעבודות הקלידים בפרוג ותיאטרליות פישית-גבריאלית של הסולן. לפרקים היו מלודיות נחמדות שנגעו בי קצת, שמשום מה הכי הזכירו לי את אגרול, אבל בגדול, לא בשביל זה טסתי עד לגובאיה.


Arena Band
ארנה בהופעה - ניאו-פרוג מטאלי, יעיל וקלישאתי. צילם: יניב ש.




לאחר ארנה יצאנו להפסקה ארוכה למדי, בעיקר בשביל ארוחת הערב. הפורטוגלים לא מוותרים על שום ארוחה, זה מדהים! זה התווסף לאיחור שכבר נגרר מההתחלה ובמשך ההופעות, כך שלארס הולמר (קלידן שוודי, ומנהיג להקת סאמלה מאמאס מאנה בעבר) עלה להופיע רק מספר דקות לאחר חצות, מה שהשאיר אולם לא מלא כמו בשאר ההופעות שקדמו. הולמר עלה לבמה עם אקורדיון ומלודיקה בלבד, אך היה תמיד מעניין ומרגש, עם המון הומור ושמחת חיים בנגינתו. אף פעם לא חשבתי שאני אהנה כל כך מנגינת אקורדיון סולו. בהמשך עלה לתגבר אותו מישל ברקמן מלהקת יוניברס זירו, ששיתף פעולה עם הולמר במסגרת להקת פון זאמלה. התוספת של ברקמן הייתה חיובית ביותר ונוצר דו שיח מרתק בין שני המוסיקאים הנפלאים הללו. ההופעה של הולמר הייתה קצרה יחסית, כארבעים דקות בלבד, ולאחר מכן עלו לבמה חברי להקת מיריודור.


להקת מיריודור על הבמה עם לארס הולמר
להקת מירידור עם לארס הולמר, על הבמה. צילם: יניב ש.




אחת הסיבות המרכזיות להגעתי לפורטוגל הייתה להקת מיריודור הייחודית, ולכן כאב לי לראות את האולם מעט מתרוקן מהקהל הפורטוגלי המנומנם לפני ההופעה. מיריודור הגיעו להציג את אלבומם החדש (Parade) שהוצע למכירה מוקדמת במקום, יחד עם דיסק בונוס של ההופעה המדהימה שלהם מפסטיבל נירפסט. רוב החומר שבוצע בהופעה היה מהאלבום החדש, אך הייתה נוכחות של היצירות הבולטות מהאלבומים הקודמים "מקאנו" ו"אלסטיק ג'אגלינג".


לדעתי, מיריודור היא אחת הלהקות המרתקות היום בעולם: מוסיקה שבנויה משכבות רבות של צלילים ומוטיבים מוסיקליים שמתפתחים יחד באופן פנומנלי וייחודי. המוח כל הזמן בפעולה בפענוח המרכיבים השונים של היצירה, כל הזמן מגלה דברים חדשים שהוא לא שם לב אליהם קודם, וההקשבה למיריודור היא אתגר מהנה ביותר, שחייבים לחזור עליו מספר פעמים רב כדי לעבור אותו בהצלחה.


עושה רושם שהחומר החדש של מיריודור (על סמך ההופעה בלבד, לא יצא לי להאזין לאלבום עדיין) הוא אבן דרך בהתפתחות הלהקה בפרט, ואולי אף בהתפתחות המוסיקלית הפרוגרסיבית בכלל. המון רגעים חזקים ביותר, מהגדולים של הלהקה, פרפקציוניזם מטורף ותשומת לב לפרטים הקטנים ביותר ביצירה. השילוב של הכלים השונים תמיד במקום ותמיד מוכיח את עצמו כהכרחי. בהמשך נוספו להרכב הקבוע גם הולמר (שגם היה שותף חלקי באלבום החדש) באקורדיון ומלודיקה, ומישל ברקמן שהתגלה כאיש הכי עסוק בפסטיבל. מיריודור היא תופעה מרהיבה נוף המוסיקלי כיום, ואני יותר ממאושר שהיה לי העונג להיות נוכח בקסם הזה לייב. הקהל, למרות מספרו המצומצם יותר (ההפסד כולו של העייפים!) היה נלהב וביקש שני הדרנים מוצדקים. היה נפלא.


היום השני (10 באפריל) החל מוקדם בבוקר, אחרי ארוחת בוקר גדולה וארוכה, כמובן. במקום הופעה נפתח היום במעין כנס / דיון מיוחד שכלל את כל האמנים שהופיעו ביום הראשון וכמה נציגים נוספים. מטרת הכנס הייתה לנסות להבין מה מקבץ את כל האנשים האלה כאן ביחד, מהו בעצם הסגנון הזה שנקרא פרוג, מה קורא היום בעולם הפרוג, מה יכול להיות איתו בעתיד, ומה הוא מסמל בשביל כל אחד מהאמנים.


כנס ביום השני של הפסטיבל
הפרוג לאן - כנס ביום השני של הפסטיבל. צילם: יניב ש.




ראשון עלה לדוכן תומאס אולסן, מנהל ונציג להקת איזילדורס ביין (שוודיה), שהופיעו שנה קודם לכן בפסטיבל. תומאס הכין הרצאה מאוד מעניינת שנגעה בכל הנושאים הנ"ל, וריתק אותי ובמיוחד את מרינה. הוא הביא בין השאר ציטוטים שהם כביכול על פרוג לעומת הפופ, אך בעצם היו ציטוטים שנלקחו מביקורת ישנה מהמאה השמונה-עשרה על בטהובן והמוסיקה הקלאסית לעומת הפולק והמוסיקה הפופולרית העממית דאז. הוא הצליח לעבוד על כולנו...


בנוסף עלו השאלות שמטרידות את כולנו בעצם ביומיום: מדוע הפרוג הוא מין סגנון אאוטסיידרי תמיד; למה הוא זוכה להתעלמות מאמצעי התקשורת השונים והאם קהל הפרוג יכול להוות "מיעוט גדול" כמו קהל חובבי הג'אז והמוסיקה הקלאסית? מסקנות נבחרות מההרצאה והדיון, שאני מסכים איתן ד"א, הן שההתעלמות התקשורתית נובעת בעיקר מסוג הכתבים ההשולטים באמצעי התקשורת, שמורכב בעיקר מחובבי ואספני רוק כבדים, שיכולים לציין בעל פה את כל האלבומים של בוב דילן והשנה בהם יצאו, אך הם לא באמת בעלי השכלה מוסיקלית או השכלה מסודרת כלשהי.


האם הפרוג יכול להיות מיעוט גדול כמו חבריו הג'אז והקלאסי? כולם מאמינים שישנו קהל גדול פוטנציאלי שרק מחכה להיחשף לפרוג ולגלות אותו, הבעיה היא איך מגיעים אליו? לזה לא ניתנה תשובה בכנס של פסטיבל גובאיה. בהמשך עלו על הדוכן נציגים מהלהקות שהופיעו ביום הראשון, בתגבור דיויד אוברלי ושני פרוגרים פורטוגליים, והם הציגו היבטים שונים למהו בעצם פרוג בשבילם, ולמה פרוג, ואיך זה מסתדר עם מסחריות, קהל וחיים מוסיקליים.


Gouveia Art Rock Festival


אוברלי אמר שפרוג בשבילו הוא למתוח את היצירה המוסיקלית עד לקצה, לנסות ולשלב דברים חדשים, לגלות לאתגר, אך עדיין בלי לאבד קשר עם הקהל. נציג אמארוק אמר שבשבילו הפרוג היה עוד שלב בהישרדות של אמארוק, שחיה כדי להגשים את האמת שלהם בדרכם שלהם, אך תוך מטרה לשרוד. הם עברו שלבים של ניו אייג', מוסיקת עולם, וכשהם התגלו על ידי גרעין מעריצים פרוגי, פנו גם לכיוון הפרוגרסיבי. נציג ארנה, מיק פוינטר, הציג גישה שונה מן האחרים. הוא גאה בהצלחה של ארנה ובעובדה שהוא מתפרנס ובכבוד אך ורק ממוסיקה ומהפעילות עם הלהקה, והוא לא חושב שיש משהו רע בהצלחה המסחרית של ארנה שבאה על חשבון חופש מוסיקלי ועם המון פשרות.


לסיכום, היה מאוד מרגש בשבילי להיות נוכח בכנס הזה. זה היה אחד הרגעים היותר "רוחניים" שחוויתי בפסטיבל. גיליתי שכל הדברים שעוברים לי בראש ושאנו דנים בהם פה רבות בעצם מטרידים גם את כל השאר, ושכולנו בעצם בתוך כל זה ביחד. לאחר מכן המשכתי בשיחה פרטית עם תומאס וחברי מיריודור.


את יום ההופעות השני פתחה להקת טראפ זאפ (Trape Zape) הפורטוגלית, שגם כן הייתה הפתעה מאוד נעימה בשבילי. את הלהקה מנהיג הגיטריסט פרננדו גואיימר שגם כותב את כל החומר. טראפ זאפ חיברו באופן מאוד מעניין השפעות רבות מתחומים שונים, החל בפולק פורטוגלי וספרדי, פיוז'ן בסגנון מקלפלין/אל דימיולה, פרוג קלאסי ג'נטל ג'איינטי, נגיעות אולדפילדיות ואף ג'אז חופשי ואוונגרד. היו המון רגעים מלודייים יפהפיים, מוטיבים שמתפתחים יפה, ויכולת נגינה מרשימה מאוד של כל חברי ההרכב. רגע השיא היה לדעתי כשפרננדו הניח בצד את הגיטרה הספרדית ובמקומה ניגן על גיטרה חשמלית באופן ייחודי מרגש ומרשים למדי. כולי תקווה שהעתיד יהיה ורוד להרכב הנפלא הזה.


להקת טראפ זאפ על הבמה
להקת טראפ זאפ הפורטוגלית על הבמה. צילם: יניב ש.




אחרי טראפ זאפ עלו חברי הלהקה האיטלקית, דה ווטש (The Watch). כבר קראתי ביקורת עליהם, אך לא שמעתי עדיין במה מדובר. בהופעה באמת נוכחתי לדעת שמה שנכתב אכן נכון, והם בעצם מהווים מין להקת רפליקה לג'נסיס של פיטר גבריאל, בלי לנסות להיות מקוריים אפילו לשנייה. הכל מועתק באופן כמעט מושלם: ארסנל קלידים מרשים שכולל המונדים מקוריים, מיני מוג מקורי, מלוטרון (שלאחר מכן התגלה כלא מקורי), ועוד שלל כלים אנאלוגיים ודיגיטליים מרשימים. אחר כך עשיתי לי אח"כ כמה צילומי פורנו-קלידים לימים יבשים. גיטרות 6 ו12 מיתרים (אחת מהם אף משולבת) ופריטה סטייל האקט, בס ריקנבקר, וכמובן זמר שמחקה באופן מרשים למדי את פיטר גבריאל ובנקודות מסויימות אף מתעלה עליו.


להקת דה ווטש' האיטלקית
להקת דה-ווטש' האיטלקית על הבמה. צילם: יניב ש.




אם מתעלמים מהחיקוי (או המחווה) אפשר להנות מההומור, מהחוויה שג'נסיסית שלה לא נחווה יותר מהמקור ומכמה רגעים מוסיקליים חזקים. היה מאוד משעשע שכאשר אחד הקלידים שבק חייים לכמה דקות, הזמר הכריזמטי שלהם פשוט ביצע סטנד אפ מרשים ומצחיק למדי, עם כמה סיפורים הזויים וקורעים.


הגיע לו חיכיתי יותר מכל- יוניברס זירו הבלגית! אחרי ההופעה של מיריודור, כבר התחלתי לחשוש שדניאל דני וחבריו לא יצליחו להתעלות על זה. לא הייתי צריך לחשוש...על הבמה בהפסקה אירגן דני את המערכת הכל כך ייחודית ומרשימה שלו, שכללה שני דודים אימתניים, מצילות משלל סוגים וגונג, בזמן שחבריו להרכב מכוונים כלים ומתחממים במסורת המוסיקה הקלאסית. לאחר מכן בשיחה עם ז'וזה קרלוס, כשאמרתי שהמוסיקה של יוניברס היא בעצם מוסיקה קאמרית מודרנית, הוא השתעשע על כך שדניאל מתעקש שהוא "מוסיקאי רוק".


דניאל דני עם יניב
דניאל דני לצידו של שגריר ישראל בפסטיבל, יניב ש.




נכנסים לאולם. מאחורי הבמה מסך קולנוע ענקי, ועליו מוקרן הלוגו של יוניברס זירו. חושך...על המסך מתחיל להתנגן לו הקטע 'Partch's X-Ray' בליווי קטע וידאו שהכין פיליפ סנב. הזוי, קודר סוריאליסטי ומרשים ביותר. אך זוהי רק הקדמה למה שהולך לקרות בהמשך. חברי הלהקה עולים לבמה ומצטרפים לקטע המוקלט, ומייד עוברים לקטע הידוע Dense שפתח את Ceux Du Dehors משנות השמונים. הביצוע היה לא פחות ממושלם! ולזה תוסיפו את העוצמות והסאונד החי, ואתם מקבלים חוויה משופרת לעומת המקור. ברקע המשיכו להתרוצץ להם קטעי וידאו מהפנטים, שהיו בעצם חלק מהחוויה.


להקת יוניברס זירו על הבמה
להקת יוניברס זירו הבלגית על הבמה. צילם: יניב ש.




לאחר מכן עברו יוניברס זירו לביצוע של קטע נוסף מאותו אלבום (Bonjour Chez Vous). היה סוחף ומרשים לא פחות. בהמשך ביצעו קטעים מהאלבומים המאוחרים יותר, הארד קווסט, רית'מיקס ובמיוחד האלבום החדש-יחסית משנת 2004 (אימפלוז'ן). בהפסקות בין היצירות, היו קטעי לופים אלקרוניים מרשימים ומהפנטים מלווים בעבודת הוידאו ארט הנפלאה של פיליפ סנב, בהחלט שילוב מוצלח.


את רוב החומר החדש לא הכרתי, מלבד כמה דגימות מהרשת, אך הוא היה חזק לא פחות! דומיננטיות חזקה של הבס תופים סוחבת את כל הקומפוזיציה על הגב היציב והאיתן הזה, עם אותן השפעות פולקיות אירופאיות, מקצבים א-סימטריים סוחפים, והנגינה הייחודיות והמופלאה של דני על התופים, שכל נקישה שלו על התופים שוות-ערך לסמפוניה קלאסית. השיא שלו היה בסולו תופים המקורי והמעניין ששמעתי בחיי, כאילו הולחן בו ברגע עד לפרט האחרון בקפידה, עם המון ביצים ואנרגיות חייתיות. אפילו מרינה, שלא חובבת סולואי תופים ולא מבינה את הצורך בהם, הסכימה שזה היה מהדברים המרשימים שהיא ראתה/שמעה.


להקת יוניברס זירו בסיום ההופעה
חברי יוניברס זירו בסיום המופע. צילם: יניב ש.




נעתי, תופפתי, קיפצצתי ושרתי בקול במושבי בהנאה אינסופית, ובסוף חשתי כאילו אני עצמי הייתי שם על הבמה, מוציא כל שארית אנרגיה מגופי...המופע של יוניברס זירו הוא חוויה אור-קולית בלתי נשכחת, חוויה רוחנית מרוממת, מפגן נדיר של יצירתיות, מקוריות וחדשנות. חובה לכל חובב פרוג ומוסיקה באשר הוא לעשות לעצמו את הטובה הזו ולהיות נוכח בדבר המדהים הזה שנקרא יוניברס זירו לייב. לכל אלה מכם שנוסעים לפסטיבל "טריטונאלה" במועדון לה טריטון ליד פריז, מומלץ בחום להצטייד במצלמת וידאו שתהיה ממוקדת 70% מהזמן בדני, ותתעד את הדבר נפלא הזה.


היה נפלא... אין יותר מדי מילים שיתארו את רמת ההרגשה. ניסיתי לתאר לכם בפסקאות האחרונות את החוויה אותה עברתי, אך לא תמיד המילים מספיקות...אני יכול רק לשבח את היוזמה, האומץ וההתמדה של המארגנים בפורטוגל. הם יצרו דבר של פעם בחיים. אני לא יודע איך זה בשאר הפסטיבלים בעולם, אך בשיחות עם האמנים שהופיעו כבר במקסיקו (באיה-פרוג), נירפסט (בארה"ב) או וורצבורג (גרמניה), הבנתי שזה לא אותו דבר. זה הרגיש כמו ועידה אחת גדולה שבה הקהל הוא חלק פעיל ביותר. יושבים בבר עם האמנים על בירה או קפה, שיחות ארוכות ומרתקות על מוסיקה וגישה לחיים, קהל פורטוגלי חם וכפר קטן, אינטימי ומרוחק במרכז נוף הררי ירוק ויפהפה. לא נשכח את האוירה הביתית החמה שהשרו הפורטוגלים המקסימים, שקיבלו אותנו בצורה מדהימה, ללא רגשי זרות.


משיחה עם אדוארדו, ז'וזה וחבריהם הבנתי שכל העניין קם מיוזמה אישית שלהם, של האיגוד הפרוגרסיבי הפורטוגלי, שגם הוא בעצם יוזמה שקמה ממפגש אינטרנטי בפורומים שונים. הם החליטו שהם עושים את זה, והיה להם המזל, או מה שזה לא יהיה, לקבל את התמיכה המדהימה הזאת ממועצת גובאיה. זה רק גורם לי לתהות... האם גם לנו ישחק המזל/מה שזה לא יהיה הזה, ונזכה לארח פה את מיריודור, פרנץ' טיוי, אמרוק ואחרים שהראו נכונות לקחת חלק באירוע שכזה בישראל? מה אתם אומרים, אפשר לגרום לזה לקרות?

פסטיבל נירפסט - משנת 1999 ועד היום



אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com