|
|
|
|
|
פסטיבל נירפסט 200624-26 יונימאת ג'ון דיליברטו
מבוא למתחילים: נירפסט הוא פסטיבל רוק מתקדם שנתי המתקיים בחוף המזרחי של ארה"ב ברציפות מאז 1999. מדובר ביוזמה אמנותית ללא כוונת רווח, שמאחוריה עומדים קומץ חובבי 'פרוגרסיב' שעושים זאת להנאתם. את נירפסט מפיקה עמותה עצמאית בהנהלת שני אנשים (רוברט לאדוקה, צ'אד האצ'ינסון) שמזמינה מספר להקות רוק מתקדם ליומיים-שלושה של הופעות באולם סגור מדי שנה, מנהלת את מכירת הכרטיסים (שתמיד נמכרים כולם תוך זמן קצר) ושומרת את הרווחים להפקה של השנה הבאה. כאלפיים בני-אדם מגיעים מדי שנה לנירפסט, אירוע שהפך למסורת. היום הראשון: להקת טוני לוין, הטפילד אנד דה נורת'סוף השבוע של 24-26 ביולי (שבת-ראשון-שני) החל במופע מקדים (Pre-Show) שנקרא "קונצרט אגדות פרוגרסיביות". טוני לוין פתח. הבסיסט המבריק ונגן הצ'אפמן התפרסם בזכות עבודתו עם פיטר גבריאל ולהקת קינג קרימזון. הוא מפיק את המירב מכך, ומכסה חומרים של של גבריאל וקרימזון.האלבום האחרון של ה"טוני לוין בנד" נקרא 'רזונייטור', והוא פונה שמאלה לתחום המוסיקה הקולית, כשהוא עצמו עושה את עבודת השירה. לשירים של לוין יש חוש הומור זאפאי, רק בלי הקול של זאפה. בזמן המופע, מפיק תוכנית הרדיו שלי, ג'ף טאון, נשען על כתפי ואמר "אני מרגיש כאילו אני מקשיב לקרמיט הצפרדע". ההופעה של לוין היתה שילוב של נגינה פירוטכנית, במיוחד מצידו של לוין ושל הגיטריסט הקורע ג'סי גרז, בשילוב עם כמה שירים דביקים. אחד מהם מקונן על מצבו של הרדיו ושואל "מה היה עושה ג'ימי כיום?". התשובה שלי היתה: כותב שירים יותר טובים. אם נשתמש בביטוי של פרנק זאפה, שאף פעם לא שעה לדברי מעריציו: שתוק ונגן בבאס שלך. 
הבסיסט טוני לויןהטפילד אנד דה נורת' היא להקה אגדית מסצינת הקנטרברי האנגלית, סצינה שהוציאה מתוכה את סופט מאשין, קרוואן, נשיונל הלת' ועוד כמה. שלושה מתוך ארבעה חברי הלהקה המקוריים נשארו: הגיטריסט פיל מילר, המתופף פיפ פייל, והבסיסט והזמר ריצ'רד סינקלייר. הקלידן דייב סטיוארט עזב, ואת מקומו תפס בכישרון אלכס מגווייר, שהצליח לשחזר במדויק את כל צלילי הקנטרברי, כולל האורגן שעבר 'פאז'. זו ההופעה האמריקנית הראשונה שלהם אי-פעם. מפיקת תוכנית הרדיו שלנו, 'אקוז', נמשכה מיד לקול הטנור הנוגע-ללב של סינקלייר, לאחר שדיקלם שירים עם ליריקה שמישהו כמו קול פורטר היה יכול לכתוב אחרי טריפ של אסיד. אני קצת השתעממתי מהשירים ומהעבודה האינסטרומנטלית, שהיתה מבריקה מבחינה טכנית אבל קצת מציקה. נזכרתי שוב ש'הטפילד' היא יותר הרכב ג'אז שנתקעה בבגדי רוק. עם זאת, לקראת אמצע המופע 'הטפילד' העלו הילוך, והתחילו לנגן קטעים מתוך רוטרס קלאב, האלבום השני והאחרון שלהם. פיל מילר עזב את צלילי הג'אז המנומסים, וננעל בתוך קצת ססטיין ו'פאז'. מגווייר עשה שמות עם המקלדות שלו. פיפ פייל נתן למקצבים המורכבים שלו להיראות פשוטים. ביחד עם ביל ברופורד, הוא כנראה אחד המתופפים הבריטים הטובים ביותר. בסופו של דבר, העיקצוץ ה'הטפילדי' שלי עבר גירוד. זה לא היה מופע שמימי, אבל הוא גרם לי להבין עד כמה המוסיקה הזאת היתה מאתגרת לפני 30 שנה בערך. 
פיל מילר, הגיטריסט של הטפילד אנד דה נורת' נירפסט - יום 2: אוזריק טנטקלס, אף-אם ועודהיום השני של נירפסט 2006 היה כמעט מושלם. הוא התחיל ונגמר עם שני הרכבים שונים לחלוטין, מפגינים סוגים שונים לגמרי של וירטואוזיות. להקת קיי-בי-בי (KBB) היא רביעייה יפנית צעירה-יחסית, שפיתחה סוג מלודי של פיוז'ן בסגנון הכנר ז'אן-לוק פונטי. המופע שלהם היה נסיעה מהירה מתחילתה ועד סופה, אותה מניעה יחידת-קצב מתואמת, בהנהגת הבסיסט דאני. קשה לומר עליו שהוא עוד חיקוי של כריס סקווייר או ג'אקו פסטוריוס. הוא ידע איך להחזיק את הרצפה עם הגרובים הפועמים שלו, למרות שתנועת הבמה שלו לפעמים נראתה מנותקת מתפקידי הבאס. את הלהקה הוביל אקיהיסה טסובוי, שהוציא צליל חמים מהכינור החשמלי שלו תוך בניית תזמורים חדים עם הקלידן טושימיטסו טאקאהשי.
קיי-בי-בי - נירפסט 2006 בסוף אותו יום, להקת אוזריק טנטקלס העבירה כמעט שתיים של טראנס-פורמציה עם מערבולות אלקטרוניות, מרקמים פסיכדליים ודחף קיצבי בלתי נלאה -- הכל בניצוחו של הגיטריסט המייסד אד ווין. מתחת לערימה של שיער חום מתולתל באורך הכתפיים, הוא שילח אנציקלופדיה של גיטרה חשמלית משתנה, עם סולואים בדיסטורשן ו'ריפים' שמטרטים את הראש. למרות שהמוסיקה נטועה חזק ב'ספייס-רוק' הפסיכדלי של להקת גונג ודומותיה, היא נראתה כמו הלהקה היחידה שבאמת הכירה בעובדה שהמוסיקה השתנתה בשלושים השנים האחרונות. הראייה לכך: החומר החדש שניגנו מתוך הדיסק האחרון שלהם ("הרצפה פשוט רחוקה מדי"). 
אוזריק טנטקלס - נירפסט 2006 לא ממש הכרתי את להקת ריוורסייד (Riverside), רביעייה פולנית, אבל אחרי המופע שלהם אני בהחלט רוצה להכיר. ציטוט מתוך "וויש יו וור היר" של פינק פלויד סימן את ההשפעות שלהם, אבל יש להם מרחב צלילים שנע בין מטאל, ספייס, פיוז'ן וגם בלאדות. הזמר הראשי הוא גם הבסיסט, מריוז דודה, שגם שיחרר כמה צרחות הארד-קור מדי פעם. ריוורסייד היא להקה עם שאיפה לצליל קבוצתי, ולמרות שכל המוסיקאים יודעים לנגן, הם מעדיפים תיזמור על פני סולואים ארוכים. 
ריברסייד - נירפסט 2006 למרות שריוורסייד לקחו את אוצר המילים של הפרוג והלכו בדרכים אישיות, להקת אף-אם (FM) היתה מכונת-זמן עשרות שנים אחורה. הם ניגנו את כל הלהיטים מההקלטות שלהם, ועשו זאת בנאמנות למקור. במוסיקה שלהם יש משהו שתופס אותך בקרביים ומושך אותך, למרות השירה המאומצת והליריקה האוורירית של הקלידן והבסיסט קמרון הוקינס. הקטע "פייזרס און סטאן", למשל, היא עדיין חתיכה כיפית של פופ פרוגרסיבי. 
FM - נירפסט 2006 יש מגוון רחב של מוסיקה ב'נירפסט', אבל המושג 'רחב' ממש לא מתחיל להגדיר את ריצ'רד ליאו ג'ונסון. הוא לא היה סתם דג מחוץ למים, הוא היה ממש חייזר בהופעה אינטימית של גיטרה אקוסטית וחשמלית. למרות זאת, ריצ'רד הקסים את הקהל עם הסיפורים המוזרים וסגנון הנגינה השורשי שלו, שדיבר על חוויה ישירה ואישית יותר. התחושה הזאת עוברת גם באלבומו האחרון, "אגדת ורנון מקאליסטר". היום השלישי: קית' אמרסון, אנג', ניאצין, גואפו, מייקל מאנרינגהיום האחרון של נירפסט נסגר עבורי באנטי-קליימקס, אבל לפניו נשמעה לא מעט מוסיקה מדהימה. היום נפתח בדיוק כמו מזג האוויר של העיירה האמריקנית בית-לחם (במדינת פנסילבניה): סערה חשוכה - עם להקת גואפו.גואפו (Guapo) היא להקה בריטית צעירה מאנגליה. הבסיסט ג'יימס סודוורדז נראה כמו תלמיד תיכון, והגיטריסט קאווס תוראבי הביט אל הקהל בתוכחה כאשר הוא לא היה עסוק בביצוע ריקודים פאנקיסטיים עם גיטרת ה"גרטש" הלבנה שלו. אבל הם כנראה התחנכו על מסורת של להקות אוואנגרד כמו 'פרזנט', 'יוניברס זירו' ו'ארט זויד' - רוק-ברטוק גותי. הלהקה חצתה מעברי-מקצב קשים מנשוא, צווחות גיטרה בסגנון גלן ברנקה, וכמה גיחות קבוצתיות אל המצולות. גואפו בהחלט העירה את הקהל בשעה 11 בבוקר. 
גואפו - נירפסט 2006 מייקל מאנרינג הופיע אחריהם, והציג הופעה פחות צפופה. הוא ניגן בס חשמלי סולו על כמה כלי "זון" (Zon) מותאמים-אישית. מאנרינג טיפטפ (מלשון 'טאפינג') וטילטל את הכלים שלו, ואפילו החליף את כיוון הגיטרה תוך כדי נגינה. הוא ניגן "אה-לאפ" (מבוא למוסיקת הינדו) תוך שימוש בשתי קשתות אלקטרוניות (e-Bow), ואז ביצע את היצירה הלירית שלו, "סלין". מייקל הוציא דיסק חדש, "סולילוקווי", ואני מתכוון לארח אותו בתוכנית הרדיו שלי (אקוז) בחודשיים הקרובים. הלהקה הצרפתית המכונה אנג' (Ange) עלתה אחריו. מבין להקות הרוק הסימפוני של שנות השבעים, הם קצת פחות מפורסמים, אבל הקהל של נירפסט כנראה הבין כל מילה צרפתית. ההרכב התקיף את הבמה עם הזמר וחבר-הלהקה המקורי היחיד, כריסטיאן דקאמפ, שריקד לבוש גלימה לבנה. הוא לפעמים הזכיר בודהה קבוקי משוגע ונחמד, בגלל פניו שנראו כמו סרט מצויר של הענק העדין. כאשר הזמרת קרוליין קרוזאט הופיעה ופיזרה אבק נוצץ לכל כיוון, חשבתי שנכנסנו לקטע מתוך ספיינל טאפ. ובמידה מסוימת, כך היה. אנג' היתה הלהקה התיאטרלית-סימפונית היחידה בפסטיבל, והם היו אנרגטיים ובומבסטיים. כל הליריקה שלהם בצרפתית, והיא די פטפטנית, אז הסיפור החל לעייף מדי פעם, לא משנה כמה דקאמפ שר בעוצמה ובאופראיות. הגיטריסט חסאן חג'די היה מרגש, עם כי קצת צפוי-מראש. הקלידן טריסטאן דקאמפ יצר כמה תיזמורים מקוריים, ושילב בין סינתיסייזרים אנלוגיים קלאסיים, צלילי מלוטרון וכמה סאונדים עדכניים יותר. הקהל ממש אהב אותם, וללהקה היה חוש הומור עצמי שמנע מהם להישמע יומרניים מדי. 
אנג' - נירפסט 2006 ניאצין (Niacin) היא שלישייה של אורגן, בס ותופים. הם מזכירים את מדסקי, מרטין אנד וורד על סטרואידים ואמפטמין. הם מתחילים בעוצמה 11 ולא מפסיקים להשתולל עם מנגינות מבוססות-גרוב. המתופף דניס צ'יימברס ננעל על גרוב פוליריתמי, בזמן שהבסיסט בילי שיהאן והקלידן ג'ון נובלו החליפו תפקידי-הובלה מהירים כברק. סגנון הנגינה ההיפראקטיבי, הגבוה והפוסט-ג'אקו של שיהאן יכול להימאס, ולפעמים אתה מקווה שהוא ייאט את הקצב וייכנס לגרוב מתון יותר. השם המוביל של הפסטיבל -- והמופע הסוגר -- הוא קית' אמרסון ולהקתו. האם אנחנו זקוקים להסברים נוספים על האיש? להקת דה נייס, אמרסון לייק ופאלמר, וכמה מן הסולואים המפורסמים ביותר של ה'מוג'. אני חייב להודות: המוסיקה שעשה מאז בריין סלד סרג'רי השאירה אותי אדיש, וקריירת הסולו שלו נשמעה לי בנאלית וחסרת-טעם. ועדיין הוא היה ענק נעוריי, אז נתתי לו צ'אנס. 
קית' אמרסון - נירפסט 2006 החדשות הטובות הן שמר אמרסון נמצא במצב טוב, למרות דיווחים על בעיות במפרקים. הוא נתן ל'האמונד' שלו ליילל, השתמש בעוד כמה סינתיסייזרים וכמובן המוג הקלאסי והמודולרי. גם הלהקה שלו טובה: הגיטריסט מארק בונילה סיפק תפקידי שירה, כמה סולואים ובדיחות טובות. החדשות הרעות הן הרפרטואר. דמיינו לעצמכם הליכה למופע של הביטלס, וכל מה שהם מנגנים זה רק מנגינות של רינגו סטאר. זה מה שאמרסון עשה, כשבחר מנגינות מינוריות בזו אחר זו. במקום טארקוס, קיבלנו את ביצ'ס קריסטל מאותו אלבום. במקום הגרסה החזקה של 'דה נייס' לשיר 'היא שייכת לי' של דילן, קיבלנו את 'קאנטרי פיי' השדוף. במקום 'אנדלס אניגמה' או 'פרום דה בגינינג', קיבלנו את 'הודאון'. בכל שלב, אמרסון הלך על חידושים במקום על מהות. יכול להיות שהוא ניגן כמה אפוסים אחר כך, אבל אחרי 'הודאון' החלטתי לחתוך, וללכת הביתה. אחרי הכל, 10 מתוך 12 להקות עם הופעות מעניינות-עד-מעולות -- זה בכלל לא רע לסופשבוע של מוסיקה. סיכום נירפסט 2006: מחשבות אחרונותאפשר לכתוב ספר שלם על פסטיבל נירפסט השמיני, אבל אתן לכם רק כמה מילים. המפיק צ'אד הצ'ינסון וחבריו מריצים כאן מפעל מהשורה הראשונה, במיקום מושלם, שפונה למעריצים שבאים בשביל דבר אחד בלבד: המוסיקה. לעתים נדירות יכול אמן למצוא קהל קשוב יותר ואוהד יותר, כזה שמוכן לכל סוג של צליל, כל עוד רמת המוסיקה גבוהה, וכל עוד האמן מחוייב לעצמו. קשה לקבל קשת רחבה יותר מאשר האמביינט הכפרי של ריצ'רד ליאו ג'ונסון, והרוק הסימפוני הנוסטלגי של קית' אמרסון. אבל הקהל היה שם בשביל שניהם, ובשביל כל אלו שהופיעו ביניהם. אד ווין מלהקת אוזריק טנטקלס קצת הופתע, כך נדמה לי, מן הקהל שלא רקד, לא התנועע ולא נכנס לטריפ משום אלמנט מלבד המוסיקה. והוא אהב את זה. וכנראה, למרות ההסתייגויות שלי, שאמרסון הפיל את הקהל לריצפה עם ביצוע מלא -- למעלה מ-30 דקות -- של טארקוס, אחרי שהלכתי.
ג'ון דיליברטו מגיש את תוכנית הרדיו Echoes וכותב גם בלוג
|
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר