(דנמרק) היתה תמיד להקת פיוז'ן סוג ב'. אבל למרות שהם לא ניגנו ביחד 30 שנה, הם הביאו איתם צליל אילתורי מאורגן ומתוח, שבחזיתו כמה סולואי גיטרה רועמים מאת קלאוס בולינג.
קצת יותר פראות והתלהבות מלודית מצידו של מייסד הלהקה, קרסטן ווגל, היו בהחלט עוזרות. ועדיין, היה לו יופי של צליל על סקסופון הסופרנו שלו.
היתה מובילת הפסטיבל. אני עוקב אחרי הלהקה הצרפתית הזאת מאז 1973, השנה שבה הוציאו את האלבום MDK (מקאניק דסטרוקטיב קומנדו).
אפשר לתאר את המוסיקה של מאגמה בתור מפגש של המלחין הגרמני קארל אורף עם שירת רוק כבד (בשפה הקוביאנית שלהם), כשבחזית מקצבים של גדוד תקיפה. מאגמה לא מיועדת לבעלי לב חלש.
רק המנהיג, המלחין והמתופף כריסטיאן ואנדר ואשתו, הזמרת סטלה ואנדר, נותרו מההרכב המקרי. אבל הלהקה החדשה לא מעוררת געגועים לעבר. הם ניגנו את היצירה הארוכה "קונטרקוז" (Köhntarkösz), עוד יצירה חדשה באותו סגנון, וחזרו לשני הדרנים ומחיאות כפיים סוערות.
המעריצים של מאגמה הם ללא ספק הבולטים ביותר בפסטיבל אי-פעם, מבחינת כמות הלוגואים שאפשר לראות על החולצות שהם לובשים. לידם, אפשר להרגיש כאילו שכחת ללבוש את המדים, אם לא היה לך את הלוגו של מאגמה על החזה. ראיתי גם קעקוע של מאגמה על הכתף של מישהו.
נקודות האמצע: איז, פיור ריזן רבולושן, לה מאסקרה די סרה, הוקווינד, אלן הולדסוורת'
הוקווינד היתה ההרכב האמיתי שלקח את כולם אחורה בזמן, בנירפסט 2007. הלהקה מנגנת ספייס-רוק פסיכדלי מאז תחילת שנות השבעים, אבל רק הזמר והגיטריסט דייב ברוק נותר מההרכב המקורי, שעכשיו מונה ארבעה חברים בלבד.
הם עברו דרך הקטלוג המוקדם שלהם, וניגנו קטעים כמו "אורגון אקיומולייטור". הם נזקקו בדחיפות לגיטריסט מוביל, והיו צריכים לזרוק לזבל רבים מתוך הגימיקים שלהם, כמו למשל פתיחת השירים בדיבורו של אלוהים - או לפחות לשיר אותם באירוניה מסוימת.
הוקווינד גם סבלו מן ההגברה והמיקס הגרועים ביותר בפסטיבל. זה היה כיף, אבל לא ממש "ישן וטוב", וקצת עצוב. הביטוי "נפגעי-אסיד" חזר שוב ושוב לתודעה.
פיור ריזן רבולושן
צילום: קווין שרר
לעומת הוקווינד, להקה כמו
פיור ריזן רבולושן גילתה את הבטחת הנעורים. הרביעייה האנגלית הזאת היתה הקונבציונלית ביותר בנירפסט, למרות שלשירים שלהם יש מימדים אפיים.
ההשוואה שלהם לפינק פלויד לא היתה לגמרי קרובה. מלבד כמה רגעים של גיטרת 'סלייד' מהדהדת, הם הורידו ריפים כבדים כמו נבלנס, אבל הכל בשירות שירים אמיתיים, עם הרמוניות קוליות חזקות של הגיטריסטים ג'ון קורטני וג'יימי ווילקוקס, והבסיסטית קלואי אלפר. הם נשמעו די חזקים כשהצליחו להתגבר על מיקס טובעני, עמוס בגיטרות.
לדעתי, פיור ריזן רבולושן היו יותר אמו (מלשון Emo, פאנק הארדקור) מאשר פרוג, עם שורשים ב'ניו-ווייב'. הם היו אחת הלהקות היחידות בפסטיבל שנשמעו כאילו חבריה האזינו למוסיקה שהוקלטה לאחר שנת 1979.
לעומת PRR, אי אפשר להכחיש את מורשת הרוק המתקדם כאשר באים לדבר על להקה כמו
לה מסקרה די סרה. זה הרכב מעט מייגע, תיאטרלי, סימפוני ואיטלקי. הזמר הרזה-להחריד אלסנדרו קורבליה, מאופר בלבן, הביא איתו מעט קסם למופע. החלילנית אנדריאה מונטי הוסיפה כמה אילתורים חולפים. זו היתה הליכה מהנה בצליל שראה את שיא תהילתו לפני 30 שנה.
אבל לפחות הרכב חדש-יחסית אחד לקח את הסאונד הזה למקום מבטיח.
איז (Izz) היא להקת רוק מתקדם סימפוני מניו-יורק, שנתנה הופעה אנרגטית, בכיכוב סולואי הגיטרה המסחררים של פול ברמר. ללהקה היו שתי מתופפים, למרות שזה נראה כאילו כל אחד מהם היה מסוגל לעשות את העבודה לבד.
הקלידן והזמר טום גלגאנו מוביל את 'איז', שמשלבת בין שירה דרמטית, אותה מבצעים לסירוגין גלגאנו ואחיו (הבסיסט ג'ון), ושתי זמרות - לורה מיד ואן-מרי ביירנס. השתיים נראו מעט מובטלות, ולפעמים פשוט עזבו את הבמה בזמן ששאר הלהקה היתה עסוקה במעברים אינסטרומנטליים, או בשירה של גלגאנו. השיר היחיד שבו הן הובילו את השירה, הכיל כמה הרמוניות מרקיעות-שחקים, שנתנו טעם של עוד.
אלן הולדסוורת'
צילום: קווין שרר
אלן הולדסוורת' משתייך בערך לאותה תקופה כמו הוקווינד, אבל איתו אין שום תחושה כאילו ימיו הטובים מאחוריו. הוא היה האטרקציה המרכזית ביום שישי, היום הראשון בפסטיבל.
הולדסוורת' הוא גיטריסט יוצא-דופן, שאחריו עקבתי בשנות ה-70 וה-80 כאשר ניגן עם גונג, סופט מאשין, טוני ויליאמס ולהקת
יוקיי.
כאמן סולו, הולדסוורת' אף פעם לא הפיל אותי לרצפה. יותר מדי מתפתל, בלי יותר מדי סולואים ממוקדים, וצליל גיטרה שעולה ויורד ומתנתק - מה שהופך מעייף עם הזמן.
הבסיסט הוותיק של הולדסוורת/, ג'ימי ג'ונסון, הוביל אותי למבוי סתום: הוא הולך אחרי הסגנון של ג'קו פסטוריוס, אבל אין לו יכולת המצאה מלודית, ולא הצליח לרדת מספיק נמוך עם הצליל הגבוה והקצר שלו. ועדיין: הולדסוורת' הוא נגן שמסוגל לגרום לכל דבר מסובך-מדי, להישמע פשוט וקל.
נקודות השפל:
מג'נטה, בוב דרייק ואחרים שהחמצתי
אפילו באירוע מתוכנן-היטב כמו נירפסט, כמה דברים לא יכולים לעבוד. עד כמה שאהבתי את 'איז', כך לא אהבתי את
מג'נטה. למרות שהם דומים, על פני השטח -- שניהם מנגנים רוק מתקדם סימפוני -- הגישות שלהם להופעה וביצוע, והקשר שלהן למוסיקה, לא יכולות להיות מנוגדות יותר.
מג'נטה הגיעה ממדינת וויילס. הלהקה יודעת לנגן היטב, אבל היא מכה את המאזין עם הבומבסטיות שלה. בעזרת הזמרת כריסטינה בות', הם משלבים בין המרכיבים של אוואנסנס ושל יס, אבל אין להם את התשוקה והכוח של אף אחד מן ההרכבים הללו.
בות' הקטנה ניחנה בקול גדול, אבל אין בו הרבה עידון; חשוב מכך - אין לה קשר ממשי למוסיקה שאותה היא שרה. כמו ליפסטיק חלקלק, מג'נטה נשארה על פני השטח, ורק הותירה אחריה מעט כתמים מביכים אחרי שהלכה. זוהי הגרסה של דיסני-וגאס לרוק מתקדם, והם היו יכולים להיות מייסרים רק אם היו שרים שירים של סלין דיון.
מה שמביא אותי למר
בוב דרייק. אני לא יודע מה הוא עשה בפסטיבל, אבל למרבה המזל - גם הוא לא. ההופעה המשונה שלו היתה לפחות משעשעת. בזמן שלהקה כמו הוקווינד שרה על כוכבים אחרים, דרייק באמת מגיע מכוכב אחר. הוא ניגן קאנטרי-פולק-ג'אז עם גיטרה חשמלית, ושר בקול שדומה לפי-ווי הרמן.
דרייק שיבץ במנגינות שלו כמה קטעים קומיים מאת המתופף דיויד קרמן, שהגיע לבוש פיג'מה, חלוק-מקלחת וכובע-מקלחת, ולקח עימו כרית כדי שיוכל לישון ברוב השירים. לינט שלי, הזמרת של להקת 'דה רד מסק', השתתפה בכמה קטעים גותיים ופרוגרסיביים, לבושה בגלימה אדומה, כיפה אדומה ופנים 'מדממות'.
לא הייתי מתאמץ יותר מדי כדי להאזין לבוב דרייק, אבל לפחות הוא הצחיק אותי יותר מפעם אחת. תנו לפסטיבל כמו נירפסט את הקרדיט על כך ששוב הצליחו לאתגר את גבולות הרוק המתקדם.
אני חייב להודות שהחמצתי את ההופעה של
רוברט ריץ'. אחרי שכבר ראיתי אותו מנגן לבד ועם איאן בודי, שלוש פעמים בשבוע האחרון, ועוד תריסר פעמים במהלך 17 השנים הקודמות, הייתי זקוק למעט זמן לניקוי אזניים. אבל אם הוא נשמע דומה להופעה שנתן שבוע קודם לכן, אני בטוח שזו היתה חוויה פוקחת-עיניים.
ריץ' מנגן מלודיות נוגות על חליל-צד, וסולואים מרוממי-רוח על גיטרת-סלייד, כשברקע זורמים מקצבים מתוכנתים אנלוגית, כאילו הוא יוצר פסקול.
בגלל בעיות תחבורה בפילדלפיה, החמצתי את רוב הופעתה של
וואן שוט. זהו הרכב שיצא מתוך מאגמה בעבר, ונשמעו לי כמו ילדיו של הרכב מאגמאי אחר (Weidorje). אפילו הרגעים הקצרים ששמעתי היו מספיק מעניינים כדי לגרום לי לקנות את הדיסק שלהם.
נירפסט - כל הפסטיבלים משנת 1999 ועד היום
