רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה עמוד ראשי
Nearfest pocalypse

פסטיבל נירפסט 2012

דיווח מלא של עמית עמלי על פסטיבל הרוק המתקדם שהתקיים ב-22, ה-23 וה-24 ביוני 2012.

פורסם: 21 אוגוסט 2012

הקדמה - איך הגענו לנירפסט

את להקת רנסנס אין באמת צורך להציג. זו אחת הלהקות האהובות והמצליחות בז'אנר הרוק המתקדם, ואיך לא? לחני הפולק הרגישים והמלודיים שמייק דנפורד כתב למילותיה של המשוררת המנוחה בטי תאצ'ר הם אלמותיים ביופיים, והם ממשיכים וימשיכו להרטיט לבבות עוד שנים רבות עוד דורות אחרינו. העיבודים שבהם ביטאו דנפורד והקלידן המקורי ג'ון טאוט את האהבה שלהם למלחינים הרוסיים הנאו-קלאסיים של תחילת המאה ה-20 ע"י התכה של ציטוטים מובחרים ומחוות מעודנות בתזמונים מושלמים ללא רבב, הם רכיב בלתי נפרד וכל נסיון לשנות יכול רק לגרוע. ומעל לכל, קול הפעמונים של אנני האסלאם, זמרת של פעם בדור.


אני ובת זוגי חלמנו לראות אותם מופיעים, ותמיד חשבנו שמדובר בחלום שאין סיכוי שיתגשם. אבל הגורל שיחק לטובתנו. תחילה, כשהכניס לראש של אנני האסלאם שכבר פרשה לגמרי מעולם המוזיקה, עברה להתגורר בפנסילבניה השלווה ולהתפרנס בצנעה מציור, שזה יהיה רעיון טוב לעשות מופע איחוד לרגל 40 שנה לקום הלהקה. ב-2009 היא חברה למייק דנפורד, הם צרפו נגנים חדשים, והחלו להיערך לסיבוב הופעות שבו הם מבצעים את אלבומי הלהקה משנות ה-70 בשלמותם.


אח"כ, כששובצו להופיע בפסטיבל נירפסט (NEARfest) ובסיום, כשסייע בידנו לרכוש זוג כרטיסים לפסטיבל, כנגד כל הסיכויים. וכך קרה שהגענו לפסטיבל הזה, שהיה במשך 14 שנה ארוע השיא השנתי של הרוק המתקדם.


הפסטיבל

נירפסט התארח בשנים האחרונות בעיירה בת'להם שבמדינת פנסילבניה, באולם האמנויות על שם זולנר. בשנה שעברה (2011) בוטל הפסטיבל עקב מכירת כרטיסים ירודה, כתוצאה מבחירת אמנים לא מספיק אטרקטיביים לקהל האמריקאי וכנראה גם בהשפעת המשבר הכלכלי שהכה באמריקה.


בעקבות הביטול החליטו מארגני הפסטיבל לקיים אותו עוד פעם אחת אחרונה ודי. הרכב הלהקות שגייסו לפסטיבל נתן, כמו תמיד, חשיפה לתת ז'אנרים השונים של הרוק המתקדם, שילוב בין חדש וישן, ואירוח להקות אירופאיות ואנגליות בנוסף לאמנים המקומיים. השמות הגדולים שגייסו לרגל הארוע החגיגי היו רנסנס, ואן דר גראף ג'נרייטור, אנגלגארד ואילוי.


את הרכב הפסטיבל השלימו עוד 6 להקות: אראניס (בלגיה), הלמט אוף נאטס (ארה''ב), תוולף' נייט (אנגליה), גוסטה ברלינג סאגה (שבדיה), איל טמפיו דלה קלסידרה (איטליה), ולהקתו של מייק קינילי (ארה''ב). ממש ברגע האחרון ביטלו אילוי (גרמניה) את השתתפותם והוחלפו ע"י יו-קיי (אנגליה).


המקום

מרכז האמנויות זולנר
מרכז האמנויות זולנר
בת'להם, פנסילבניה, ארה''ב
העיירה בת'להם (בית-לחם) נמצאת במזרח מדינת פנסילבניה, כשעה וחצי נסיעה מהעיר ניו יורק. היא נוסדה על ידי מהגרים ממוראביה (חבל בצ'כיה) במאה ה-16. זו עיירה פסטורלית עם אוניברסיטה ושני קולג'ים לאמנויות ורסטורציה. בעבר הייתה בה תעשיית פלדה, והיום המפעלים הנטושים מוסבים לשמש כאטרקציות תיירותיות. היכל האמנויות שבו התקיים הפסטיבל נמצא ליד האוניברסיטה, במעלה גבעה המשקיפה על העיירה. הוא מכיל אולם גדול בן 1000 מקומות ישיבה, לובי אחד בכניסה הראשית, לובי נוסף במפלס השני, וחדרי ישיבות רבים.


עושים ביזנס

הפסטיבל הוא ארוע מאד מסחרי. חדר גדול בהיכל האמנויות הוסב לחנות לדיסקים, DVD ושלל מזכרות כמו חולצות, פוסטרים, ספלים ועוד. בחדר אחר מכרו הציירים רוג'ר דין (שעיצב עטיפות ליס, יוריה היפ, אסיה ועוד) ומרק וילקינסון (עיצב את העטיפות של מריליון) ציורים וחתמו עליהם. כל אחד מהם גם עיצב לוגו מיוחד לרגל הפסטיבל. בחדר נמכרו גם ציוריה של אנני האסלאם, וביום האחרון היא גם היתה שם כדי לחתום עליהם הקדשות אישיות.


חדר נוסף אירח את נציגי או חברי הלהקות המופיעות, ובו ניתן היה לקנות אלבומים וחולצות. באותו חדר מכרו מארגני הפסטיבל חולצות של הפסטיבל וחוברת צבעונית עם כתבות על האמנים המופיעים. בלובי מוקמו דוכני שתיה, ומחוץ לדלת דוכן לנקניקיות. לפני ההופעות הוקרנו קטעים מכותרי DVD חדשים שנמכרו בחוץ, עלו המארגנים של פסטיבל 'פארפסט' (Farfest) כדי לקדם מכירה מוקדמת של כרטיסים (הודעה על ביטול הפסטיבל התפרסמה כחודש לאחר מכן), בתו של רוברט מוג סיפרה על פרויקט ההנצחה שהיא מקדמת וקידמה מכירת כרטיסי הגרלה, ועוד כהנה וכהנה.


המפגש עם האמנים

בתום כל הופעה המתינו עשרות ואף מאות אנשים בתור ארוך, כדי לפגוש את האמנים שזה עתה סיימו להופיע, לקבל חתימה, להצטלם ולהחליף כמה מילים. בניגוד לאמנים ובדרנים מצליחים שנראים בסיטואציות האלה כמי שמשתוקקים לברוח, מחייכים חיוכים מזוייפים למצלמה ומקללים בלב, נראה היה שרוב האמנים בפסטיבל מאד נרגשים מתשומת הלב והאהבה שהורעפה עליהם.


המפגש האישי עם האמנים בנירפסט היה מאד מהנה והוסיף נדבך נוסף לחוויה. לנו יצא לשוחח עם דייב קרמן שעוד זוכר כמה מילים בעברית ("אני לומד אולפן, גר גבעת שמואל, אוהב אותך") ולא הבין מה זה הטירוף הזה להגיע מישראל בשביל לראות פסטיבל פרוג. דיברנו עם גאי אוונס (המתופף של VDGG), שהחוויר כששאלנו אותו מתי ואן דר גראף יופיעו בישראל, עם אנני האסלאם (להקת רנסאנס) שדווקא זוכרת לטובה את הביקור בישראל לפני 30 שנה ותשמח לבוא שוב, ועם אדי ג'ובסון (הכנר והקלידן של UK) שלא האמין לנו שאפשר לרקוד עם המוזיקה של יוקיי.


ההופעות

אראניס (Aranis)

אראניס בפסטיבל נירפסט 2012
אראניס; צילום: עידו אמיתי
אנסמבל אקוסטי מהחלק הפלמי של בלגיה, שמנגן קטעים מקוריים בסגנון קלאסי-מודרני. מוזיקה קצבית ואופטימית שאותה כתב ותזמר בכשרון רב נגן הקונטרבס, יוריס ואנוינקנרוי.בנירפסט הם ניגנו בעיקר קטעים מן האלבום הרביעי והאחרון 'רוקפורטה' (Roqueforte) שיצא בלייבל האיטלקי 'אלטרוק' (Altrock), שם יצאו גם האלבומים של הלהקות הישראליות סנהדרין ומוזיקה פיקטה. חלק מן הקטעים חוזרים על מוטיבים שמופיעים גם בקטעים אחרים, מה שגרם לכל ההופעה של אראניס להישמע כמו יצירה אחת ארוכה.


המתופף האמריקאי-יהודי דייב קרמן הצטרף אליהם להקלטת האלבום האחרון והגיע גם להופעה בפסטיבל. צירופו השפיע מאד על הסאונד של האנסמבל, ונראה שבמהלך החזרות הוא דחף אותם להשמע הרבה יותר אנרגטיים ואגרסיביים מאשר בגרסה המוקלטת. זה נתן שידרוג חיובי; עם זאת, הקטע שהכי אהבתי במופע היה קטע חדש ללא קרמן, שבמרכזו סולו פסנתר.לסיכום, מופע מספק מאד, סאונד ללא דופי.


ואן דר גראף ג'נרייטור (Van der Graaf Generator)

ואן דר גראף ג'נרייטור בפסטיבל נירפסט 2012
ואן דר גראף; צילום: עידו אמיתי


כזכור, הלהקה התאחדה בשנת 2005 לאחר כמעט 30 שנה. בהתחלה התאחדו להרכב המקורי, כולל הסקסופוניסט דיוויד ג'קסון, אך אחרי אלבום אחד וסיבוב הופעות נפרדו ממנו, והמשיכו כטריו עם פיטר האמיל בשירה, קלידים וגיטרה; יו בנטון על הקלידים, וגאי אוונס על התופים. מאז הקליטו שלושה אלבומים נוספים.


המופע נפתח עם Scorched Earth מהאלבום גודבלאף (Godbluff). בהמשך בוצעו סדרת שירים משני האלבומים האחרונים: טרייסקטור (Trisector) ו-'גראונדינג אין נאמברז' (Grounding in Numbers).


ביניהם בוצע שיר בשם 'פלייט' (Flight) מאלבום סולו של האמיל מ-1980 בשם 'בלאק בוקס' (Black Box), יצירה באורך 20 דקות בעיבוד שהותאם להרכב הטריו. לפני ההדרן בוצע השיר Childlike faith in childhood end מהאלבום 'סטיל לייף' (Still Life), שיר מרגש מאחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה. האמיל נתן את כל כולו בשירה.


להדרן ביצעו החברים את השיר השקט Refugees מן האלבום The least we can do is wave to each other. המופע הסתיים מבחינתי עם תחושה של החמצה. קיוויתי לשמוע יותר שירים מהאלבומים של שנות השבעים, עליהם גדלתי. קיבלתי מופע שרובו שירים מהאלבומים החדשים, ומעט שירים מהתקופה הקלאסית, ואלה לא בוצעו בצורה הכי טובה. העיבודים שונו כדי לכסות על היעדרו של דייויד ג'קסון, כשבחלק מהמקרים בנטון מנגן את התפקידים שלו בקלידים, ובחלק האמיל מנגן אותם בגיטרה חשמלית. עדיף היה לו היו שוכרים סקסופוניסט שיתגבר אותם בביצועים לשירים הקלאסיים.


השירים החדשים יפים, אבל אין להם את לא את המורכבות ולא את האיכויות הדרמטיות של השירים מהתקופה הקלאסית.

הלמט אוף נאטס (Helmet of Gnats)

"קסדת יתושים" הם רביעיית אמריקאית שנמצאת בשטח כבר משנות השמונים והוציאה מספר אלבומים אך לא זכתה להכרה. המוזיקה שלהם הזכירה לי פיוז'ן-פרוג טיפוסי של סוף שנות ה-70 היא כתובה נכון ומבוצעת טוב אך חסרה רעיונות רעננים. מופע קצר שלא הותיר חותם.


תוולף נייט (Twelfth Night)

"הלילה השניים עשר" (כמו המחזה של שייקספיר) היו נציגי ה-"נאו פרוג" בפסטיבל, היישר ממנצ'סטר, אנגליה. במאמר מוסגר, "ניאו פרוג" הוא ז'אנר שנוי במחלוקת שנולד בשנות ה-80. כך קראו המבקרים ללהקות האנגליות שמצד אחד גדלו על להקות הפרוגרסיב של שנות ה-70 והושפעו מהן, ומצד שני רצו להצליח מסחרית.


זו היתה ההופעה הראשונה של תוולף נייט בארה"ב ולמרות שהם לא ילדים, הם נראו נרגשים מאד. הם פתחו עם השיר We Are Sane מהאלבום Fact and Fiction, שנחשב לאלבום הכי טוב שלהם בקרב חובבי הפרוגרסיב. בהמשך ההופעה בצעו עוד שירים מתוכו, כמו גם שירים מאלבומים מאוחרים יותר, שמתאפיינים בסאונד יותר מסחרי. הקהל האמריקאי כנראה לא אוהב נאו-פרוג, והראה אדישות.


גימיקים כמו וידאו ארט, נפנוף בדגל גדול של אנגליה והעלאת בובת חלון ראווה לבמה לא עזרו. אחרי כמה שירים החלה זרימה של צופים שאיבדו את הסבלנות אל מחוץ לאולם. בנוסף פגמה בהנאה עבודת באלאנס לא טובה, שבעקבותיה נשמעו כל השירים הכבדים כמו דיסטורשן אחד גדול.


אנגלגארד (Anglagard)

אנגלגארד בפסטיבל נירפסט 2012
החלילינת אנה הולמגרן - להקת אנגלגארד; צילום: עידו אמיתי
הלהקה השבדית "בית המלאכים" ידועה בתור זו שהפיחה חיים בפרוג בשנות ה-90 עם שני אלבומים שהפכו מאז צאתם לקלאסיקות בסדר הגודל של להקות הפרוג הקלאסיות של שנות ה-70, קנו מקום של כבוד בלבם של חובבי הפרוג בעולם. לאחר שני האלבומים התפרקו. היו מספר איחודים חד פעמיים להופעות, אבל רק בשנה האחרונה התגייסו ברצינות לעבודה משותפת על אלבום חדש.


ההופעה נפתחה בקטע מאלבומם השני Epilog, הסתיימה עם השיר הראשון מהאלבום הראשון Hybris, ובהדרן בוצע עוד שיר מ-Epilog. בין לבין ביצעו כמעט את כל האלבום החדש Viljans Oga.


המוזיקה שלהם לא השתנתה בשנים הארוכות שחלפו מאז האלבומים הקודמים, ומי שלא מכיר את הרפרטואר לא היה מנחש שמדובר בחומרים שנוצרו בפער של 20 שנה. הם לא בדיוק חיות במה. בין השירים דיברה החלילנית בביישנות, וגם שאר הנגנים (להוציא את המתופף הכריזמטי) ניגנו בנימוס כמעט ללא ניע. הקהל האמריקאי מאד אוהב אותם והריע להם ארוכות במהלך המופע ובסופו. אני באופן אישי לא התחברתי רגשית לאלבומים שלהם


הם תמיד נשמעו לי עגמומיים מדי, אבל מהמופע מאד נהניתי.


רנסאנס (Renaissance)

רנסאנס בפסטיבל נירפסט 2012
אנני הסלאם, סולנית להקת רנסאנס; צילום: עידו אמיתי


למופע הזה הביאה להקת רנסאנס, שאגב הופיעה בתל-אביב ב-1980, את האלבומים הנפלאים Turn of the Cards ו-Tale of Scheherazade. קלידן אחד, רייב טיסר, החליף את הפסנתר של ג'ון טאוט, וקלידן שני, ג'ייסון הארט, ניגן בסינתיסייזר תפקידים שבמקור נכתבו לתזמורת. הבסיסט דייויד קיז שימש גם כסולן וקול שני בקטעים ששר במקור ג'ון קמפ. העיבודים הואטו כדי להקל על אנני בשירה, כי בכל זאת מדובר באשה בת 60.


בהתחלה היא התקשתה לדייק בצלילים הנמוכים, אבל זה השתפר אחרי שניים-שלושה שירים שבהם חיממה את הגרון. כשהיא שרה את Running Hard או A Trip to the Fair אי אפשר היה שלא לקבל צמרמורת.


נוסף על שירי שני האלבומים, בוצע שיר חדש מאלבום שעומד לצאת בקרוב, שיר יפה שמראה שהם שומרים על הרוח של רנסנס של פעם. כמו כן הוגש ביצוע אקוסטי מקסים לשיר Carpet of the Sun, רק אנני ומייק עם גיטרה אקוסטית. לסיכום: רנסנס הוכיחו שהמוזיקה שלהם ניצחה את הזמן, ונשארה רלוונטית.


זו היתה חוויה מרגשת שאנצור תמיד.


גוסטה ברלינגס סאגה (Gosta Berlings Saga)

גוסטה ברלינגס סאגה בפסטיבל נירפסט 2012
גוסטה ברלינגס סאגה; צילום: עידו אמיתי


את היום האחרון של הפסטיבל פתח הרכב שבדי אלמוני ששמו מבוסס על שם ספר של סלמה לגרלף (מחברת ספר הילדים הידוע "נילס הולגרסון").


לאחרונה הוציאו אלבום בלייבל האמריקאי 'קיוניפורם' (Cuneiform). זהו אותו לייבל שהוציא את האלבום היחיד של להקת אבק הישראלית. ארבעת חברי הלהקה הצעירים עלו אל הבמה בחליפות אחידות כהות בגזרה אופנתית, והתייצבו איש איש בעמדתו: קלידים, בס, גיטרה ותופים.


הם ניגנו קטעי רוק אינסטרומנטליים עם חזרה על תבניות מונוטוניות שמתפתחות בהדרגתיות. יש שקוראים למוזיקה כזאת מאת'-רוק (Math Rock) או פוסט-רוק (Post Rock). זה ז'אנר שהתפתח דווקא באמריקה, בשנות ה-90, והמייצגות הידועות שלו הם מאגוויי (Mogwai), טורטויז (Tortois), ו-'גודספיד יו בלאק אמפרור' (Godspeed you black Emperor).


זו מוזיקה שיכולה לשעמם, אבל אם עושים את זה נכון, יכולה גם להכניס את המאזין לטרנס מענג. השבדים הציעו גרסה משודרגת לז'אנר הזה, עם מאפיינים טיפוסיים של רוק מתקדם, כמו שינויי מקצבים, שימוש במקצבים לא סימטריים ותזמור מגוון ועשיר. הם נהנו מעבודת סאונד מעולה, אולי הטובה ביותר בפסטיבל כולו. בהדרן הצטרף אליהם מתיאס אולסון, המתופף של אנגלגארד, כדי לנגן על פרסיפון (שילוב של מקלדת אנלוגית ות'רמין). זה בעיקר היה תירוץ כדי לרקוד על הבמה ולחגוג איתם את הופעת הבכורה המוצלחת שלהם מול הקהל האמריקאי


אפשר לומר שגוסטה גנבו את ההצגה ולדעת רבים היו "הסוס השחור" של הפסטיבל. נהניתי מאד ואני מקווה שעוד יזדמן לי להיות בהופעות שלהם בעתיד.


איל טמפיו דל קלסידרה (Il Tempio delle Clessidre)

איל טמפיו דל קלסידרה בפסטיבל נירפסט 2012
אליסה מונטלדו, איל טמפיו דל קלסידרה
צילום: ranti.junus, פליקר
בימים שקדמו להופעה, איש לא נותר אדיש למראה בחורה גבוהה וחטובה עם מראה גותי שהסתובבה במסדרונות האולם שבו התקיים הפסטיבל. הסתבר שהיא לא אחרת מאשר אליסה מונטלדו, הקלידנית והמלחינה בלהקת "מקדש שעון החול" מאיטליה.


זו כנראה הלהקה הצעירה ביותר שהופיעה בפסטיבל למעט יוצא דופן אחד: סולן הלהקה הוא הסולן המקורי של להקת הפרוג האיטלקית משנות ה-70, מוזיאו רוזנבאך (Museo Rosenbach). הם הזמינו אותו באופן חד פעמי לשיר איתם במופע מחווה, וזה הוביל להצטרפותו ללהקה. אל הבמה של הפסטיבל עלו האיטלקים נחושים להשאיר את הקהל עם חוויה שלא תשכח.


לבושים בגלימות ומסיכות, משחזרים את אווירת התיאטרון הדרמטית מהופעות ג'נסיס בשנות השבעים. הם ביצעו חומרים מקוריים מאלבומם היחיד עד כה, וגרסת כיסוי ליצירת הנושא מתוך האלבום 'זרתוסטרה' (Zarathustra) של Museo Rosenbach. גם החומרים המקוריים שביצעו הם סוג של מחווה ללהקות הפרוג האיטלקי של שנות ה-70, עם כל המאפיינים: תיפוף מהיר ואגרסיבי, מפלי ארפג'ו לקלידים ולגיטרה חשמלית, סולן צרוד ששר בצורה דרמטית ובקול גבוה ועוד. לסיכום, מופע נחמד ומבדר.


מייק קינילי בנד (Mike Keneally Band)

קינילי הוא גיטריסט, קלידן, זמר, מלחין ומעבד אמריקאי. הוא החל להתפרסם בסוף שנות ה-80 כשהצטרף ללהקה של פרנק זאפה והפגין קואורדינציה משובחת כשניגן במקביל על גיטרה וקלידים. איתרע מזלו וזמן קצר אחרי הצטרפותו ללהקה, נתגלתה מחלת הסרטן בגופו של זאפה ומסע ההופעות בוטל. קינילי עוד הספיק להשתתף במספר אלבומים עם זאפה עד למותו של זאפה ב-1993. החשיפה עזרה לו לקבל הרבה הצעות עבודה כנגן ומעבד.


הוא השתתף בעשרות אלבומים והופיע על במות בכל רחבי אמריקה עם מוזיקאים רבים ומגוונים, כמו הגיטריסט סטיב ואי, זמר הבלוז "סקרימינג" ג'יי הוקינס, חצוצרן הג'ז וודאדה ליאו סמית' ואחרים. במקביל, הקליט והופיע עם שירים מקוריים, לבד ובהרכבים שונים שהקים. לפני ההופעה שמעתי את האמריקאים מתלוצצים על חשבונו, על כך שהוא מוכן להופיע בכל מקום ובכל תנאי. הם אמרו שהם ראו אותו כבר עשרות פעמים, כולל הופעות פתוחות בקניונים ובתי קפה. לכן כנראה ויתרו רבים מהם על ההופעה, שהתקיימה מול אולם ריק-למחצה.


לקינילי לא היה ממש אכפת, והוא עלה עם להקה שכללה לא פחות משלושה נגני גיטרה חשמלית כדי לתת לקהל שואו מכל הלב. הוא עצמו ניגן בגיטרה ובקלידים, גם במקביל, כמו בהופעות עם זאפה. הם ביצעו שירים מתקופות שונות בקריירה שלו, וגם שירים חדשים מאלבום שיצר בשיתוף עם המוזיקאי הבריטי הותיק אנדי פרטרידג' (מנהיג להקת XTC).


אני מתקשה לתאר את המוזיקה שלו כי היא הרבה דברים שונים, ועם זאת קל מאד לזהות את החותמת שלו. הוא עושה רוק כבד ופופ מלודי ופרוגרסיב, משלב פ'אנק וג'ז, כותב מלודיות קליטות עם עיבודים מורכבים ותזזיתיים. הגישה שלו מזכירה לי את שלמה גרוניך,למרות שהמוזיקה שלהם לא דומה בכלל. בסוף ההופעה הפעיל את הקהל, מהם ביקש לשיר מלודיות עבור כל אחד מהכלים, והרכיב מזה שיר. היה מהנה מאד, ורק חבל שהאווירה נפגמה בגלל מיעוט הקהל.


יוקיי (UK)

את הפסטיבל חתמה להקת UK, שהחליפה ברגע האחרון את הלהקה הגרמנית 'אילוי' (Eloy) אחרי שמנהיג הלהקה נפגע בתאונה ולכן נבצר ממנו להגיע. UK אמנם הייתה קיימת רק זמן קצר, אבל שני האלבומים שהקליטה בסוף שנות ה-70 הם מהטובים ביותר שהוקלטו בשנים האלה, אחרי שנגמר "תור הזהב" של הרוק המתקדם.


בשנתיים אחרונות הם חזרו להופיע עם החומרים הישנים, בהרכב שהקליט את האלבום Danger Money: ג'ון ווטון הזמר ונגן הבס, אדי ג'ובסון הקלידן והכנר וטרי בוזיו המתופף. לפסטיבל הגיעו בהרכב מעט שונה, בלי בוזיו שהוחלף ע"י המתופף הותיק גארי האזבנד, ועם הגיטריסט האוסטרי אלקס מצצ'ק. יוקיי עלו לבמה באיחור כבד שכבר גרם לכמה מהצופים לאבד סבלנות ולקרוא קריאות בוז, אבל מרגע שהתחילו את ההופעה השתיקו את כולם.


זאת הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ארוך שכלל את אירופה, ארצות הברית ויפן. הם הגיעו הכי משופשפים שאפשר כדי לתת שואו מושלם שראוי לאצטדיונים. (גם אנשי הסאונד כיוונו לזה עם ווליום שאיים על שלמות עור התוף). הם ביצעו מבחר נדיב של שירים מצויינים מהאלבומים UK ו-Danger Money בעיבודים כמעט נאמנים לגמרי למקור. כמו כן ביצעו בצורה מרהיבה את Starless של קינג קרימזון, כשג'ובסון מנגן בכינור את תפקידי הסקסופון.


בין לבין, ג'ון ווטון ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית בבלדה המרגשת של קינג קרימזון, Book of Saturday. אח"כ אדי ג'ובסון קיבל את כל הבמה כדי לבצע סולו כינור מחשמל. לצערי הם לא ביצעו את השיר האהוב עלי, Mental Medication מן האלבום הראשון, אבל אי אפשר לקבל הכל. להדרן עלו רק ווטון וג'ובסון, וביצעו ביחד את השיר המרגש Rendevous 6:02, שמילותיו המצמררות מספרות על אדם שמגלה שהוא רוח רפאים. זה היה סיום מושלם לפסטיבל.

תגובות והערות על נירפסט והסקירה

***

נירפסט 2002 - הדיווח של גיא טלמור

פסטיבל נירפסט - כל הדיווחים


אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com