 |
|
|
|
|
רוק מתקדם > חדשות ואירועים > פרוגרסיב ניישן אט סי
פסטיבל פרוגרסיב ניישן אט סי 2014Progressive Nation at Sea 2014מיאמי עד בהאמה, 18-22 פברוארלהקות הרוק המתקדם הטובות בעולם עלו על יאכטה גדולה אחת, לפסטיבל ייחודי שנמשך 4 ימים; דיווח עברי מלא מאת בוריס דנילוביץ'פורסם: 12 מרץ 2014
1. מיאמי ביץ' הוא מקום מוזר להתחיל בו את אירוע הפסגה של הפרוג.
המקום נראה בדיוק כמו בסרטים; או אם לדייק, כמו GTA Vice City. בכל פינת רחוב זוחל רכב ספורט עם גג פתוח, בחורות בביקיני ומוזיקת מיינסטרים רועמת. המקום מתנהל כמו קליפ MTV. קורא ממוצע יראה בכך חלום, אבל בהיותי פרוגר מתנשא, התופעה הפכה ממשעשעת לבזויה לאחר יום אחד.
בעיר הפלסטיק, חובבי הרוק והמטאל מוצאים זה את זה בקלות. הגברים הראשונים עם שיער ארוך שראיתי ברחוב היו חברי להקת ריברסייד (Riverside) הפולנית. לאחר מכן זיהיתי מספר חולצות וקעקועי מטאל בהוסטל שלי. ולבסוף הפייסבוק איגד כ-15 פרוגרים בבר קריוקי למסיבת ההכנה האולטימטיבית. כיף להיות קהל נישה, בייחוד כאשר המבחר בחוץ חד-גוני כמו ריף של להקת אייסד ארת' (Iced Earth). 
התחושות הללו התחזקו כשעלינו על האניה העונה לשם נורוויג'ן פרל (Norwegian Pearl). הרגעים הראשונים האלה נראו כה סוריאליסטיים. ספינת תענוגות היא מכונה אמריקאית משומנת. השירות הוא ברמה יוצאת דופן, שמטרתו לגרום לנוסע להנות תוך כדי הוצאת כסף נוסף מעבר למה שכלול במחיר. לראות אלפי פרוגרים, בכל הגילאים וכל המינים (שזה הפתיע גם אותי) על הרקע הזה הרגיש לא אמיתי, ממש כמו הסבירות שהליין-אפ המטורף הזה יתכנס יחדיו על ספינה באוקיינוס האטלנטי.
למי שלא מכיר, הנה רקע קצר להפקת פסטיבל 'פרוגרסיב ניישן אט סי' הראשון (Progressive Nation at Sea 2014). בשנת 2009, מייק פורטנוי (Mike Portnoy) הקים פסטיבל פרוג בארה"ב שלהקתו באותה תקופה, דרים ת'יאטר, עומדים בראשו. חמש שנים אחרי אותו אירוע, פורטנוי, בצוותא עם קלידן דרים ת'יאטר לשעבר, דרק שריניאן (Derek Sherenian), החזירו את הפסטיבל לחיים בפורמט מחודש – עם הרבה יותר להקות ועל גבי שיט תענוגות בן ארבעה ימים נטו (חמישה ימים כולל עגינות וכו'), מיום שלישי ועד שישי. על האניה הוצבו 5 במות, ובכל שלב נתון התנהלו 2 הופעות לפחות במקביל. כל להקה ביצעה 2 סטים של שעה, בימים שונים. בנוסף לכך, התרחשו כל מיני אירועים משלימים עם נציגי הלהקות.  מייק פורטנוי (קפטן בלובירד) בתמונה משותפת עם בוריס דנילוביץ', על הספינה כמובן 2. בשנת החזרה שלהם, הסופר-גרופ הבינלאומי טרנסאטלנטיק (Transatlantic) היו ההדליינרים של הפסטיבל, וביצעו את הופעות הפתיחה והסגירה. ההופעה שהייתי בה בסיבוב ההופעות של 'דה ווירלווינד' (The Whirlwind) היא האהובה עליי, ולכן הפתיחה רק הוסיפה למקדם ההתרגשות שחוויתי. סט הפתיחה שלהם היה ביצוע מלא של האלבום החדש מ-2014, קליידוסקופ ( Kaleidoscope). שבועיים לפני השיט, ראיתי בזאגרב את דרים ת'יאטר. גם אחרי הפעם הרביעית שראיתי אותם, ההופעה הישראלית הראשונה של דרים בגני התערוכה (יוני 2009) עם פורטנוי הייתה טובה יותר, בהשוואה. ארבע שנים אחרי, אין ספק שהצדק בויכוח הקלאסי הזה הוא עם המתופף כחול-הזקן: דרים הם איכותיים, מדוקדקים ורובוטיים. טרנסאטלנטיק לעומתם, סופר-גרופ עם כיוונים מוזיקליים שונים שמתכנס אחת לכמה שנים, מפגינים אנרגיה וכימיה נדירה מאין כמוה. האלבום החדש שלהם מעולה כרגיל, אבל הביצוע החי, על גבי סיפון (!) ועל רקע אלפי פרוגרים, מעצים את החוויה. פורטנוי פרפומר ענק כהרגלו, ניל מורס (Neal Morse) נוצץ מקרם הגנה בלבוש גולף, והלהקה כולה חיה את הרגע. דרים ת'יאטר צריכים ללמוד מהביצוע של האפוס בן 30 הדקות שנושא את שם האלבום – ככה עושים קטע טכני ארוך שמלהיב את הקהל ובונה את השיא של השיר, ולא כזה שגורם לכולם לרצות ללכת הביתה. מהצד, זה נראה שאפילו לא נדרש הרבה. פורטנוי מכה בתופים בתנועות תמנון, פיט טרוובאס (Pete Trewavas) וטד לאונרד (Ted Leonard) מתנגחים זה בזה, ניל מורס מחייך ומניף ידיים, ורוינה סטולט (Roine Stolt) עמוק בטריפ שנות ה- 60 שלו (כל זמן שהוא לא רב עם הטכנאי שלו). אבל זה רק הפירוק הקר לגורמים. חברי הלהקה פשוט נהנים. לעומת הרכב רגיל, טרנסאטלנטיק לא היו מחוייבים לחזור לאלבום רביעי, אך עשו זאת מחדוות המוזיקה. האנרגיה שמניעה את הלהקה היא הרצון לייצר את המוזיקה הזו, והדחף לתור ברחבי העולם ולבצע אותה באופן חי. הסט השני של טרנסאטלנטיק סגר את הפסטיבל, והם חזרו בו לאלבומים הקודמים שלהם. שנים אחרי שהביצוע של Is It Really Happening העיף אותי לחלל בפעם הראשונה, הם עשו זאת שנית. איזה קטע לייב מדהים. לאחר הסט שלהם, הם חזרו להדרן ארוך יחד עם ג'ון אנדרסון (Jon Anderson), וביצעו קלאסיקות של להקת יס (Yes). זו הנקודה להגיד דבר כפירה – הסיבה שלעולם לא התעמקתי ב-'יס' היא ספציפית קולו של אנדרסון, אז לצערי עבורי הסוף היה אנטי-קליימטי. אבל בראי הכלל, אין ספק שזה היה אקורד סיום מנצח. הקהל היה מאושר וחווה קתרזיס קבוצתי. אישית, העדפתי בהרבה את הביצוע ל'אינדיסיפלין' (Indiscipline) יחד עם אדריאן בלו (Adrian Belew). 3. את הדרך למיאמי עשיתי מברלין, שם הלכתי להופעה של אייסד ארת' (Iced Earth). אני בטוח שהמופע שלהם בישראל שבוע וחצי לאחר מכן היה מוצלח הרבה יותר מסיבה פשוטה אחת – הקהל. הגרמנים היו מתונים. זה לא נובע מנימוסים אירופיים, אלא משובע. המטאליסט הגרמני המצוי בוחר לאיזה הופעות הוא ילך באותו החודש. בארץ, לעומת זאת, הולכים למה שיש. ואם אייסד ארת' מגיעים לישראל, אז כל קהל המטאל יקשיב להם חודשים לפני וילמד את כל המילים. זה אחד הדברים שהופך הופעות בארץ למיוחדות – הקהל חם ואינטנסיבי. הקהל הדרום האמריקאי דומה. הלחם והחמאה של להקות מטאל זה אירופה, ורבות מהן לא מרבות להגיע אף לצפון אמריקה. הקהל הדרום אמריקאי, אם כך, חווה בצורת הופעות של ממש. הפסטיבל, במרחק טיסה נוחה, היווה עבור רבים מהם הזדמנות חד פעמית לראות את הלהקות האהובות עליהם. עשרות מהם צבאו על האניה, ושדרגו את האווירה ברבות מההופעות. זה הורגש במיוחד בסט הראשון של אנת'מה (Anathema), שעלו על במת הבריכה (המרכזית) אחרי טרנסאטלנטיק. זו להקה שהכרתי את שמה מזמן, אך רק בעקבות פרסום נוכחותם בליין-אפ התחלתי להאזין להם. האלבום האחרון, Weather Systems, שבה אותי מיידית וציפיתי מאוד להופעה הזו.  להקת אנתמ'ה - Anathema הבריטים עלו לבמה בשקיעה, עם בריזה ימית שהוסיפה לסוריאליזם של פסטיבל פרוג צף באוקיינוס. ברגע שבקעו הצלילים הראשונים של Untouchable, עברתי למצב אחר. בגרסתו הרגילה, השיר הכפול הזה כל כך יפה וחודר לנפש. ל- אנת'מה יש יכולת לכתוב מוזיקה שמרגישים בלב, עוד לפני שהיא עוברת במוח. אבל בהופעה הזו, זה היה משהו שונה. הקהל הדרום אמריקאי שר את המילים, ובקטעי האינסטרומנטליים המהם קולות רקע לצלילי הלחן. דני קוונה (Danny Cavanagh) דאג להקפיץ את הקהל בכניסה של הפזמון, והדרום אמריקאים נענו בדילוגים מאסיביים. פייבוריט נוסף של הקהל היה A Natural Disaster. תחת התפאורה המדהימה, אני חשתי כמו בטקס דתי. אמנם בסט השני שלה הלהקה הוסיפה את The Storm Before the Calm המדהים, אבל התחושות בהופעה הראשונה היו ייחודיות הרבה יותר. בכלל, באופן כללי, היות ויצא לי לראות את שני הסטים של כמה וכמה להקות, תהיתי מה הופך אחד לטוב מהשני. לעיתים התשובה הייתה ברורה, אבל לרוב – זה פשוט נבע מצירוף אקראי של מטען סובייקטיבי שהבאתי איתי והתפתח תוך כדי ההופעה. במקרה של אנת'מה, השילוב של המוזיקה המדהימה, הקהל החם והרקע הרומנטי-סוריאליסטי שבה לי את האוזן ואת הלב. 4. בהופעה נורמלית זה השלב שבו אני חוזר הבייתה ומעכל, אבל יום הפתיחה המדהים לא הרפה. הבא בתור בבמת הבריכה היה דווין טאונסנד (Devin Townsend), שעד אותו שלב עמד בראש טבלת האמנים שטרם ראיתי ואני הכי מצפה להופעה שלהם (יחד עם Riverside). אפילו זכיתי בבונוס בדמות אָנֵקָה ואן חירסברגן (Anneke van Giersbergen, התעתיק העברי מבוסס על מה שהיא עצמה אמרה לי), שאיננה חברה קבועה בהרכב החי של דווין.  דווין טאונסנד בהופעה הופעה של דווין טאונסנד היא תופעה שקשה לתאר במילים. דמות הבמה שלו פסיכית לגמרי. הוא עושה פרצופי דווין מטורפים, מנגן ממש על קצה הבמה מעל האנשים, ומתקשר המון עם הקהל. לעומת אמן רגיל, הוא לא מסתפק בלדבר בקטעי מעבר בלבד. הוא מספק הערות היסטריות גם בזמן שהדיסטורשן רועם. לא תמיד אפשר להבין אותו, אבל כשקולו עובר את חומת הסאונד – זה תמיד מצחיק. היילייטס מההופעה של טאונסנד: א. דווין עולה לסאונדצ'ק של המיקרופון. "Let’s do a prog sound-check. […] FLUTES MOTHERFUCKER!!". ב. דווין עולה להופעה הראשונה ומברך את הקהל: "Hello, 70K tons of dude!". ג. הקהל מתחיל להניף ידיו מצד לצד בקטע שירה של אנקה, דווין מצטרף לתנועות ומגיב: "Oh, so we are gonna do this like daisies now? Well, alright". ד. בחורה עולה ל- crowd-surfing, מה שגורם לדווין להגיב: "A female! Annie, now there are six of you on this cruise". לעומת שני האמנים הקודמים, טאונסנד הצליח להתעלות בסט השני, שהיה האהוב עליי בפסטיבל כולו (יחד עם הראשון של אנת'מה). ההופעה השנייה, בתוך אולם ולא תחת כיפת השמיים, כללה עוד יותר אנרגיות וטירוף. אני הייתי חלק מהגרעין שקפץ, עשה פוגו (עם המתופף של Jolly) והעלה אנשים על הידיים. ההופעה הסתיימה עם Grace, שהוא שיר הופעות מושלם, עם אנרגיה, קצב ומילים פשוטות שכיף לשאוג. כשכבו המגברים, התחושה הכללית סביבי הייתה: "צריכים אוויר עכשיו". דבר מדהים בטאונסנד הוא שרגע אחרי ההופעה, הקנדי יורד מהבמה ומחלק חתימות ותמונות לכל דורש. ברגע שמסיכת הקרב שלו יורדת, הוא מיד הופך להיות נורמטיבי ונחמד. למעשה, הוא אפילו הסביר: "רק לפני 3 ימים ניקיתי את הגאראז' שלי. המעברים החדים האלה הם נורא קשים". "Just three days ago I was cleaning out my garage, these transitions are too difficult". הקהל לא ממש עוזר לו. האנשים מחתימים את טאונסנד על מסיכה שלו עצמו (“Well, this is awkward”), ומבקשים שיעשה "פרצוף דווין משוגע" בתמונות המשותפות. ובכל זאת, מעטים מבינים את העולם הזה טוב מטאונסנד המנוסה, והוא לחלוטין מצליח להיות בחור נחמד ופסיכופט מטאלי במקביל. על אף ההופעות המדהימות שלו, הרגע הזכור ביותר של טאונסנד בפסטיבל היה דווקא בהופעה של רביעיית פורטנוי, שיהאן, מקאלפיין ושריניאן (Portnoy, Sheehan, MacAlpine, Sherenian). ההרכב הזה, אותו ראיתי בהופעה בבארבי תל אביב, מבצע בדרך כלל קטעים אינסטרומנטליים בלבד, אך לאור המאורע המיוחד וריבוי הזמרים בסביבה, הם חרגו מהרגלם וביצעו רצף שירי דרים ת'יאטר מתוך האלבום 'פולינג אינטו אינפיניטי' (Falling Into Infinity). דווין נשלח לשיר את “Burning My Soul” והותיר מאחוריו אדמה חרוכה. הוא עלה לבמה נושא אייפד עם המילים, אילתר בדיחות אדירות על גבי הליריקה ושאג את הפזמון בצעקות דת'-מטאל. לבסוף הוא ויתר על הבית האחרון ועבר להשתטות באופן מוחלט, חזר לפזמון אדיר ולבסוף הצביע על שריניאן ואמר “This guy doesn’t like me”. בסך הכל, פצצת אטום של ביצוע שאני מפציר למצוא ב-'יוטיוב', רצוי עם המילים המקוריות פתוחות בצד. שמעתי קולות שביקרו את ה"חובבנות" של דווין וכעסו בשם פורטנוי ושריניאן. אני מנחש שמדובר במעריצי דרים ת'יאטר מסוג הרציניים-יתר-על-המידה. קשה לי לחשוב איך ביצוע חי שגורם לקהל לשאוג, לקפוץ ולצחוק יכול להיות מקצועי יותר.  הקהל ברציף הבריכה 5. מי שהיה בפסטיבל פרוגסטייג' בכנרת מכיר את התחושה של להתחכך בכוכבים שלך. לבסוף, מדובר בכוכבי פרוג בלבד – לא נדרש לעבור חומות של אנשי אבטחה ופפראצי בשביל להגיע אליהם. נהפוך הוא, הם ממש שם, מסתובב חופשיים בין ההמון ללא שום חציצה. לבסוף, גם עבור הלהקות מדובר בחופש על החוף תחת השמש, הרחק מהלחץ של סיבוב הופעות מלא ונסיעות מתמידות. עוד לפני שהספקתי לשים את המזוודה בתא שלי בספינה, הספקתי להיתקל בדווין טאונסנד, אנקה ודני קוונה. ניל מורס ישב לידי בתרגיל הבטיחות המחייב שצוות האניה ביצע לפני שעזבנו את הנמל. בכל פינה, אנשים הצטלמו וניהלו שיחות עם האייקונים שלהם. קהל הפרוג אוהב לראות את עצמו נעלה אינטילקטואלית ונהנה לבוז לתרבות הסלבריטיז, אבל בפועל רבים הפכו לגרופים על הסיפון. אני ביניהם. אני לא רואה בכך משהו פגום. יש לנו רגשות חזקים מאוד למוזיקה הזו. בשביל לא להתרגש ממפגש עם היוצרים שעומדים מאחוריה, צריך להיות ציני ברמה שתנתק אותנו מהמוזיקה עצמה. זה הפתיע אותי בזמנו בכנרת, אבל הפעם כבר הייתי מנוסה וקיבלתי זאת בהבנה. אני הגעתי לשיט מלכתחילה בשביל להיות גרופית, וכל הבעה של תחכום יתר רק תפגע לי בהנאה. בהיותי חיה לילית (אולי גרביל?), ציפיתי מאוד לאפטר-פארטיז של השיט. הנחתי שריכוז כזה של מוזיקאים מוכשרים חייב להוליד המון צירופים מקוריים וג'אמים. לאחר סיום ההופעות בלילה הראשון, שוטתי בספינה יחד עם מספר night-walkers אחרים, בנסיון למצוא את אותן פינת סודיות בהן המוזיקאים נאספים. ניסינו מספר סיפונים, במות ואף את פינת הקריוקי (שהייתה כבויה, באופן מאכזב מאוד), אך לא נמצאה אף התקהלות גדולה – רק בודדים אחרים שתרים ברחבי הספינה ומחפשים מה לעשות. לבסוף, את הלילה הראשון ביליתי בבר של הקזינו, היחיד שפעל בלילה, עם מספר אנשים אקראיים שפגשתי במהלך השיטוטים. כנראה שהשמועות על הבר האחרון שפועל התפשטו למחרת, כי האכזבה שלי נמחקה בלילה השני. מעריצים, מוזיקאים, טכנאים ואמרגנים נאספו יחדיו, ועם כל לילה שחלף כמות האנשים עלתה. שם חזרה אליי תופעה נוספת שחוויתי בכנרת – דילמת הגרופי. אני יכול לדבר עם רבים מהאנשים שראיתי מולי במשך שעות, אבל בפועל – ברור לי שאחפור להם, שכל מעריץ אחר עושה להם את אותו הדבר, ושהם מעדיפים לדבר אחד עם השני. מנגד, בר זו הסביבה הביתית שלי, והרגשתי מאוד בנוח. לכן, ניסיתי לשמור על האיזון. הפרעתי מעט למריוס דודה (Mariusz Duda) מלהקת 'ריברסייד' (Riverside) לפלרטט עם לי דאגלס (Lee Douglas) מלהקת אנת'מה, עד שהרגשתי שאני ממש משבש לו את האקט, ויצאתי מהפריים. שיחקתי פוקר עם יונאס ריינגולד (Jonas Reingold), הבסיסט השוודי מה'פלאואר קינגז' (Flower Kings). למרות שלא הרווחתי ממנו אף יד, למחרת הוא האשים אותי בהפסדים שלו. אני הייתי מאשים יותר את זה שהוא היה שיכור מהרגע שהאניה הפליגה ועד שהיא עגנה.  בוריס נפגש עם אנקה שתיתי וויסקי עם אנקה המקסימה, שהייתה באמת פתוחה ונגישה לקהל שלה. קיבלתי מאדריאן בלו (Adrian Belew) את הסקופ על כך שהוא יופיע עם טרנסאטלנטיק בהופעה הסוגרת. ניסיתי להוציא את פיין אוף סלביישן (Pain of Salvation) לקריוקי במיאמי בלילה אחרי השיט, אבל למרות שהתכתבתי עם קליי באותו הערב, הם לבסוף לא הגיעו. נמנעתי מלהפריע לפורטנוי (ששמר על הגמילה מאלכוהול עם כוס מיץ ביד), אבל אחרי שהוא הלך אימתתי מול הטכנאי הקבוע שלו, חוזה, שמייק אכן לעולם לא הרכיב את מערכת התופים שלו לבד. הוא אפילו הוסיף במירמור: "I bet that he could have if he needed to". באופן טבעי, אף אחת מהאינטרקציות האלה לא הייתה שיחה של ממש. ברור שהכוכבים לא יכולים עכשיו להכיר לעומק כל אדם על הספינה שמתחיל לדבר איתם. רוב שברי השיחות האלה התמקדו במוזיקה שלהם (משפט הפתיחה הנפוץ ביותר: "Great show!"), והקפדתי לא לחפור יתר על המידה כשהיה ברור שהשיחה היא חד-סטרית ברובה. מי ששמח יותר להכנס לדיאלוגים היו המוזיקאים הצעירים יותר. כך קרה שקונור דויל (Connor Doyle), הגיטריסט של 'דה דיר האנטר' (The Dear Hunter), החל לתקוף אותי על הכיבוש מהרגע שאמרתי שאני ישראלי. אני נמנע מהשיחות האלה על בסיס קבוע (בארץ או בחו"ל), אבל הוא היה כל כך מיליטנטי בדעותיו שלא הצלחתי להשאר בחוץ. הוא מאנשי השמאל שתומכים כל כך בזכויות אדם שהם פוסלים אוטומטית כל אמירה שלא מתיישרת במאה אחוז עם דעותיהם. שון מקוויני (Sean McWeeney), הסולן של The Safety Fire, זיהה את ההתרגשות והצטרף לדיון על תקן השופט. כך יצא שאנחנו יחד עם שני אוסטרלים סיימנו את הלילה בארוחת בוקר מתחת לזריחה, מיודדים הרבה יותר ומדברים דברי הבל, כיאה לסיכום של לילה לבן. 6. אף בתוך הקאלט שהוא פרוגרסיב רוק ומטאל, פיין אוף סלביישן זוכים לסטטוס של להקת פולחן. לא כולם מכירים אותם, אבל מי שכן – אוהב במסירות וצולל לעומק הדיסקוגרפיה. רק ללהקה אחת יש קהל אדוק יותר – אופ'ת (Opeth), שלמרות היעדרותה מהליין-אפ, היה קל מאוד לזהות חולצות וקעקועים שלהם. ואם בשבדים שלא היו עסקינו, אז פיין אוף סלביישן סיפקו את אחד הסיפורים המעניינים על האניה. דניאל גילדנלואו (Daniel Gildenlow), המייסד, זמר, גיטריסט, כותב, מלחין, מנוע ולב של הלהקה, הותקף כחודשיים לפני השיט על ידי בקטריה קניבלית ואושפז. גם מבית החולים נפשו היצירתית לא דוכאה והוא טרח לשחרר תמונות אינסטגרם מבריקות של הגיטרה שלו בדמות מאושפזת, אך לבסוף הוא היה רחוק מלהחלים בזמן. באופן מפתיע מאוד, ההודעה הרשמית על כך לא כללה ביטול של הלהקה כולה – אלא אישור שההופעה תתרחש ללא דניאל, וששאר חברי הלהקה ימלאו את תפקידי השירה. ממעמד הגרופית שלי, אמנם מדובר באבידה אדירה – אך כזו עם המון פוטנציאל. ראיתי את הלהקה שלוש פעמים (פעמיים בארץ, אחת בברצלונה), כולן בהרכב הנוכחי. בהתחשב בזה שהסט-ליסט הבסיסי לא השתנה בזמן הזה, הקונספט של פיין אוף סלביישן ללא דניאל הכיל בתוכו משהו מאוד מסקרן. ראיתי אי-שם בתקופה ממש אחרי שחרור האלבום 'רואד סולט שתיים' (Road Salt 2) טענה על כך שפיין אוף סלביישן הפכה להיות דניאל גילדנלואו וחברים. כל מי שראה את הלהקה בשני הסטים בארץ יודע שזה שגוי, שכן על הבמה רואים כמה המופע שלהם הרמוני ומשותף. עבור מי שהיה זקוק לשכנוע נוסף, כנראה שהסט הכפול עכשיו הוא הוכחה ניצחת. גם ללא דניאל, זו עדיין פיין אוף סלביישן. המוזיקה שם, ולמרות שלגיטריסט רגנאר זולברג (Ragnar Zolberg) חסר העומק בקול, הוא בהחלט נותן את הלב. מעבר לזה, האנרגיות פשוט לא פוחתות. הלהקה כולה חיה את המוזיקה. הם השתמשו בארבעה קולות בשביל למלא את תפקידי השירה של דניאל, כאשר אפילו המחליף החד-פעמי קליי וית'רו (Clay Withrow) היה משתתף פעיל וקיבל שלושה חלקי סולו לשיר. שוב, המחליף החד פעמי (תכל'ס בתפקיד רגנר) קיבל לבצע חלקי סולו בשירה. אכן להקה של איש אחד...  רגנאר זולברג - פיין אוף סלביישן בלי דניאל גילדנלואו שתי ההופעות של פיין אוף סלביישן היו באולמות פנימיים. בפעם הראשונה עמדתי צמוד לבמה, ובכניסה של השיר 'לינוליאום' (Linoleum) הצלחתי לדפוק את הראש על הפינה של הרמקול הקדמי. מסקנה: לא לקפוץ ולעשות headbang במקביל. ההופעה השנייה הייתה באולם קטן בהרבה ועם במה משמעותית יותר נמוכה, והגעתי שתי דקות לפני התחלתה כי צפיתי ב-Jolly רגע לפני. התוצאה הייתה שהסתירו לי ושהיה צפוף מאוד. היות ואני מטורף, זה גרם לי להנות הרבה יותר. קפצתי ללא הפסקה והזעתי בדליים. ככה חווים את פיין אוף סלביישן האמיתית, דרך הזיעה. באופן מפתיע, השיר שהכי תפס אותי הוא 'מורטאר גריינד' (Mortar Grind). גרסת הסטודיו רחוקה מלהיות השיר האהוב עליי, אבל בפעם הראשונה שראיתי אותו חי, הביצוע המוטרף של הלהקה הוציא ממני ים אנרגיות. בלילה שלאחר ההופעה השנייה (למעשה, מיד אחרי הסט השני של דווין), אני ומספר מעריצי פיין אוף סלביישן התקבצנו במקרה והחלטנו להקליט שיר מחווה ואיחולי החלמה לדניאל. תפסנו את קליי שיצלם אותנו, ויוסיף הקדשה אישית. איכשהו, האירוע הזה הפך לשעתיים במהלכן ישבנו על אחת הבמות הפנימיות ופשוט שרנו קריוקי פיין אוף סלביישן, כאשר סמסונג גלקסי ורמקול עם סוללה מקרטעת מספקים את הליווי המוזיקלי. מטופש לחלוטין, אבל בשבוע כזה, שנמצא מחוץ לזמן ולרציונל היומיומי, זה הפך לאירוע מרגש ומאגד. 7. גם את 'פלאואר קינגז' (The Flower Kings) ראיתי בארץ במסגרת פסטיבל פרוגסטייג'. באותו פסטיבל, השבדים נאלצו להקדים ולקצר את הסט שלהם בגלל שהמתופף פליקס לרמן (Felix Lehrmann) נדרש לחזור לאירופה בהקדם. זה גרם להופעה להרגיש חתוכה ומזורזת, ופגע באיכות שלה. אני אוהב מאוד את המלכים, וציפיתי מאוד לחוויה מתקנת. לצערי, זה לא קרה. גם הפעם, שתי ההופעות של TFK הרגישו כאילו הן לא מצליחות להעביר את מלוא העוצמה של הלהקה. חברי הלהקה עוברים טוב בלייב (בייחוד צמד הזמרים-גיטריסטים רוינה סטולד והאסה פרוברג), אבל המוזיקה פשוט לא שואבת. הם ביצעו שלושה קטעים נפרדים בלבד: Numbers, Desolation Road ו- medley של Stardust We Are, The Big Puzzle ו- The Garden of Dreams, כאשר בהופעה השנייה Desolation Road מוחלף ב- My Cosmic Lover. אני חושב שזה מקור הבעיה. בסיס המוזיקה של מלכי הפרחים, מתוכו הם יכולים לבחור, הוא עצום. אם יש מדד של דקות מוזיקה מוקלטות ביחס לשנות קיום, כנראה ש- The Flower Kings נמצאים גבוה מאוד בצמרת. אני מכיר את חומרי הסטודיו שלהם בצורה סבירה ומעלה, וגם לי קשה מאוד לזהות את כל מה שהם מנגנים. מעבר לכך, להבדיל מלהקות אחרות, ה"להיטים" של הלהקה, אלה שאמורים להוות את בסיס ההופעה, הם אפוסים בני 20+ דקות. במצטבר, נראה לי שפשוט אי-אפשר להרכיב מזה הופעת פסטיבל של שעה. בשביל באמת להנות מהלהקה בצורה חיה נדרש סט מלא של שעתיים לפחות, לפני הדרן. אחרת, הם פשוט לא מסוגלים לייצר סט-ליסט מייצג ודינמי שבנוי היטב. לצערי, פלאואר קינגז נתנו את שתי ההופעות היחידות שבאמת התאכזבתי מהן. בהופעה השניה זה היה חמור במיוחד. ראשית, התאזכבתי לראות אותם מתחילים הופעה שנייה תוך יומיים עם אותו קטע של 25 דקות. שנית, ההופעה התנהלה באולם הקטן עם הבמה הנמוכה. משום מה, הקהל ישב על הרצפה. לדעתי, מדובר במלכודת קלאסית של תורת המשחקים. הראשונים להגיע לאולם התיישבו בשביל לא לחכות בעמידה, ואז מי שהגיע אחריהם התיישב גם כן. לאחר מכן, אלו מקדימה לא יכלו לקום עוד כי הם היו מסתירים לכולם. כך נוצר מצב בו כולם רוצים לעמוד אבל אף אחד לא רוצה להיות הראשון להסתיר. אני סירבתי להשתתף בזה ונעמדתי מאחורי עמוד. ניסיתי לצמצם צללית ככל הניתן. ההופעה בפני עצמה תסכלה אותי, אבל לאחר ששני סדרנים וצופה שבדי אחד העירו לי עזבתי את המקום בעצבים. עם השבדי התיידדתי חמש דקות מאוחר יותר במסדרון, וחצי שעה לאחר מכן כבר קפצנו יחד בזמן שדווין מפוצץ לנו את המוח. 8. טוב, החלק האחרון איננו מדויק. ישנה הופעה אחת נוספת שאיכזבה אותי, ולה ציפיתי הרבה יותר. ריברסייד (Riverside) הם אחת הלהקות האהובות עליי, ועד לשיט לא יצא לי לצפות בהם לייב. הם פתחו את היום השני בבמת הבריכה, ואני התמקמתי במקום נוח מקדימה. 'ניו ג'נריישן סלייב' (New Generation Slave), השיר הראשון של האלבום האחרון, הוא זה שפתח את ההופעה, ומהר מאוד התגלה ה"אסון" – המיקרופון לא עבד. הטכנאים זינקו לתפור מענה, אבל הבעיה חזרה כל הזמן. בשיחה לאחר מכן עם המנהל של ריברסייד, הבנתי שהבעיה הייתה דווקא בכבלים של ההפקה ולא בציוד של הלהקה. הפולנים על הבמה הגיבו באופן שונה. מריוס דודה נראה מתוסכל והמשיך לשיר בתקווה שהטכנאים יצליחו לסדר את התקלה. הקלידן מיכאל לאפז' (Michal Lapaj) הגביר את השואו בשביל לכפר על הפאשלה. מאוחר יותר הוא סיפר לי שהגיטריסט פיוטר גרודזינסקי (Piotr Grudzinski) רצה בכלל לרדת מהבמה. התקלות גרמו ללהקה לדלג ל- Reality Dream III האינסטרומנטלי מהר מהמתוכנן, ולאחריו כבר סודר המיקרופון לקראת שני שירי הסיום. לסיכום, סט מתסכל מאוד. לכן, בזמן שרוב הקהל הולך להופעה השנייה של ספוק'ס בירד (Spock’s Beard), שכללה כוללת הופעת 'אורח' של ניל מורס, הלכתי לצפות שוב בריברסייד. הפעם, באולם הקטן והמציק עם הבמה הנמוכה, ושוב עם קהל בישיבה. הפעם, הקפדתי מראש לתפוס נקודה בה אני יכול לעמוד בלי שאפריע לאף אחד לגמרי (ולהפך). זו הייתה חוויה מתקנת אמיתית. אני לא מוזיקאי, ולכן יש להופעות ערך מוסף עבורי בכך שאני רואה באמת מהי עבודת הגפיים שמייצרת את הצלילים שבוקעים בשגרה מהרמקולים שלי. אני זקוק לצ'יט הזה בשביל לפרק את המוזיקה טוב יותר לגורמים, ולהבין היטב מה הם תפקידי הכלים השונים. לכן, אחרי כמה שנים של האזנה ללהקה הפולנית, הבנתי סוף סוף כמה חזק תפקיד הבס והקלידים בלהקה. הבס של מריוס מוביל את המלודיות של ריברסייד, ובחצי מהזמן דווקא הגיטרה היא הכלי המלווה. מיכאל על הקלידים עושה את האינטרפרטציה המושלמת של סינתיסייזרים קלאסיים של שנות ה-70 ויוצק מהם את המסה של המוזיקה של ריברסייד. ריברסייד הם פשוט להקה מאוד-מאוד טובה, עם צליל מדהים וייחודי. הם גם הזכרון האחרון שלי מהפסטיבל, שכן עמדתי יחד עם החבר'ה הפולנים בצד הספינה כאשר נכנסנו חזרה לנמל מיאמי ב- 5 בבוקר. באופן אירוני, הגיטריסט פיוטר בדיוק הסביר לי שהוא לא אוהב פרוג. 
9. וכמה קטנות לפני שאני מדלג לסיכום: א. אני מאוד מאוד אוהב את האלבום האחרון של אנקה, 'דרייב' (Drive), וזו הייתה אחת ההופעות לה ציפיתי הכי הרבה. לצערי הגדול, מסיבה שלא הבנתי, היא לא הביאה את הלהקה שלה לאניה. הסט הכפול שלה היה אקוסטי, עם הופעות אורח של דני קוונה (שהוא גיטריסט אקוסטי מעולה). הופעת סולו אקוסטית שמורכבת בעיקר מקאברים לשירי פופ זה קצת דל לפסטיבל פרוגרסיב, אך מנגד – הקול שלה כל כך יפה והיא כל כך מקסימה. אז אולי זה לא פרוג, אבל אין לי שום דבר נגד לשמוע את The Blower’s Daughter. גם הביצוע השלישי בפסטיבל ל- A Natural Disaster היה מרגש. וכמובן, אי-אפשר לטעות בהופעה כשמבצעים את Jolene (ועדיין אף אחד לא עושה את זה טוב מה- White Stripes). ב. כמובן, היו מספר להקות שגיליתי בזכות הכללותן בליין-אפ. כדי לא לבצע ויתור שאתחרט עליו, דאגתי לעשות שיעורי בית ולשמוע לפחות כמה שירים של כל הלהקות. כך גיליתי את ג'ולי (Jolly) ובירדפיש (Beardfish) המעולים, שנתנו אחלה הופעות (לצערי נאלצתי לחתוך מחלקן בגלל התנגשויות). דווקא מ'ביגאלף' (Bigelf) לא התלהבתי בכלל, אבל גרסת הלייב שלהם (עם פורטנוי על התופים) הייתה מוצלחת ממש. ג. ההופעה של אנימלז אז לידרז (Animals as Leaders) הייתה השניה שראיתי בפסטיבל, ואני חושב שזה מיקום מאוד מוזר בלו"ז. בתור המקבילה המטאלית לדיפ-טראנס, החבורה הפסיכדלית צריכה לעלות להופיע ב-2 בלילה וצפונה. המוח פשוט עובד אחרת בשעות האלה, וזה מצב טוב הרבה יותר לעכל את הצלילים שבוקעים מצמד הגיטרות. ד. בגלל התנגשויות (פעם אחת עם אנקה, פעם שנייה עם Riverside), יצא לי לראות רק חלק מסט אחד של ספוק'ס בירד. אני לא בקיא בלהקה, אבל נהנתי מאוד. הם נותנים שואו ממש טוב, בייחוד אלן מורס (Alan Morse). לפי הסקר בפייסבוק, הסט השני שלהם יחד עם ניל מורס (אותו החמצתי) היה הטוב ביותר בפסטיבל. ה. באופן שהפתיע אותי, רוב הלהקות לא החליפו הרבה שירים בין הסט הראשון לשני (בירדפש וטרנסאטלנטיק הן שתי דוגמאות ללהקות שניגנו חומר שונה בלבד). זה מוזר, היות ולרובן יש חומר מוכן לשעתיים. זה מלמד משהו על בניית הופעה חיה. ישנם קטעים שכנראה פשוט אי-אפשר לוותר עליהם בדינמיקה של סט חי. ו. גיליתי על קיומה של להקה ישראלית בפסטיבל אי-שם ביום השני. אחת הבמות הוקדשה ללהקות צעירות, וביניהן 'נו רפלקשן' (No Reflection) הישראלית. איכשהו הצלחתי להחמיץ את קיומם לחלוטין (מסתבר שהם היו בפרוגסטייג' בכנרת), וגם על ההופעה בשיט לא ידעתי. לכן, אין לי דברי ביקורת טובה או רעה. בכל אופן – מרשים וכל הכבוד. שיהיה בהצלחה! בסך הכל, הרעיון להרים במה ללהקות אנונימיות הוא מאוד יפה, אבל בפועל – הקהל היחיד שהיה שם הוא המשפחות והחברים. ככה זה כשאתה מתחרה מול גדולי הז'אנר. אם במקרה פסטיבל כזה יקרה שוב, כדי לתת ללהקות האלה הזדמנות להופיע בשעות שונות מאלה של ההופעות המרכזיות. אחרת, הן פשוט לא זוכות לחשיפה, שזה הרעיון המרכזי של היותן על הספינה. ז. הרגע המשעשע בהופעות – המתופף של להקת הייקן (Haken) מנצל הפוגה בתופים במהלך ביצוע היצירה ויז'נס (Visions) ורץ לשבת בג'קוזי ליד הבמה. הוא חזר בזמן בדיוק לקטע שלו.
10. כשירדתי מהספינה, הייתה לי תחושה שיצאתי זה עתה מקפסולת זמן, או אולי מחללית חוצנים. חוויתי ארבעה ימים שהם מחוץ למציאות הזו. עולם שבו המוזיקה שלי היא כל מה שמתנגן, והקהל כולו מאוחד סביבה. עולם שבו האנשים שיוצרים את המוזיקה שבאוזניות שלי קורמים עור וגידים, ומסתובבים איתי באותו מתחם סגור.
רשימת הלהקות שהשתתפו בפסטיבל:
ויש לנו עוד דיווח עברי על פסטיבל קרוז טו דה אדג' 2014 |
|
|
Email: uribreitman@gmail.com