רוק מתקדם > חדשות ואירועים > ריק ווייקמן בישראל

ווייקמן עבר על נקודות מרכזיות בחייו - קריירת הסולו (למשל, שש השנים של הנרי ה-8), להקת סטרובז, קט סטיבנס, דיויד בואי, מוסיקה קלאסית וקצת 'יס'. יש לו מאות סיפורים, חלקם ידועים וחלקם פחות. הוא בהחלט יודע לספר בדיחה, אפילו כשברור שהיא לא קשורה למציאות. מכל חברי 'יס', הוא היחיד עם חוש הומור שעובד על במה.

הוא עלה על במה, להופעה מוסיקלית ראשונה, כבר בגיל 5. שישים שנה אחר כך, והוא ממשיך לעשות אותו דבר בדיוק. זמן קצר אחרי שהיה ברור לו שהסיפור עם להקת 'יס' הסתיים, הוא פיתח מופע אינטימי שאותו הריץ תחת הכותרת 'הצד האחר של ריק ווייקמן'. המופע מתבסס על אישיותו הססגונית וחוש ההומור המצוין שלו.


ווייקמן הסטנד-אפיסט
צילום: אורי ברייטמן ווייקמן אימץ לעצמו דמות של כוכב רוק ממורמר (Grumpy Old Rock Star), איתה הוא גם מופיע בתקשורת הבריטית. הוא לא מספר על שמפניה, סקס ועושר מופלג - אלא על טראומות ילדות, צרות בנישואין (התחתן 4 פעמים, התגרש 3 פעמים), הסתבכות עם החוק (נהיגה תחת אלכוהול, למשל), תעריפים מגוחכים לנגני אולפן (רק 9 פאונד), קרדיטים שלא קיבל על סינגלים, מוסיקאים מגוחכים שאיתם עבד (למשל, קט סטיבנס) ורגעים מביכים עם אמא שלו.

רגע 'ישראלי' במיוחד נרשם באמצע ההופעה, כאשר מיד בסיום אחד הקטעים, ניגש אל ווייקמן אדם מהשורה הראשונה בקהל, וביקש מריק שיחתום לו על תקליט ויניל ישן (ממש כך!). ווייקמן, מנומס כתמיד, חתם בלי להגיד דבר, בזמן שהקהל מחא כפיים; אבל זמן קצר אחר כך הוא החל לספר על מקרה שקרה לו בעיירת מגוריו באנגליה, כאשר נעצר על נהיגה בשיכרות בעודו מתייסר בכאב בגלל קלקול קיבה חמור - וכאשר הוא נגרר עם השוטר לשירותים, ובעודו עסוק בעניינים אינטימיים ודחופים, הגישה לו אחת השכנות תקליט לחתימה - ישר אל תוך תא השירותים. ועל כך נאמר: די לחכימא ברמיזא (תמתינו עם ההחתמות עד אחרי המופע, בבקשה).

כאשר קט סטיבנס לא נתן לו קרדיט ולא שילם לו, הוא פשוט לא המשיך לעבוד איתו; דיויד בואי ניגן על גיטרה קלאסית גרועה, והסביר לווייקמן שאם זה עובד על הגיטרה הזאת, זה יעבוד בכל מקום; ג'ון אנדרסון מנותק מהמציאות ('נלחם עבור הכוכב שלנו, בזמן שהוא עצמו חי על כוכב אחר', תיאר אותו ריק), ומצייר פרחים אובססיבי למרות שהוא כל הזמן מבקש לשהות מול נופים מרהיבים; אמא שלו לא אהבה את מוסיקת הרוק שלו, והביכה אותו בהופעות כשהביאה איתה 10 קשישים ממוסד גריאטרי. הקהל אהב כל בדיחה, זרם איתו, הבין שהוא עומד מול דמות היסטורית שראתה הכל, היתה בכל מקום, שתתה כל משקה וטעמה מכל מאכל.

אחרי ההדרן, ווייקמן ירד מן הבמה והבטיח לחתום על תקליטים וספרים. כמה עשרות מעריצים המתינו בסבלנות כחצי שעה עד שקיבלו את מבוקשם מאחורי הקלעים - הצטלמו, החתימו וקצת דיברו עם ריק הקשיש, שישב וחיכה בסבלנות מופתית עד שכולם יילכו, והוא יוכל לחזור למלון ולהתכונן לטיסה חזרה לאנגליה.

זה לא היה מופע מוסיקלי טהור - בניגוד, למשל, למופע של סטיב האקט בהאנגר 11 (מאי 2012). יכולת הנגינה הטכנית של הדוכס ווייקמן לא נפגעה בצורה קריטית, והוא עדיין מצליח לנגן מהר (למרות שהוא לא מדייק). האיש בן ה-64 אמנם נתן קאבר פסאודו-קלאסי לשני שירים של הביטלס, ועדיין - הפסנתר הוא לא הסיפור האמיתי. בהשוואה לגרוטאות כמו קית' אמרסון או גרג לייק, מצבו לא רע בכלל. אבל בניגוד למופע הסולו של ג'ון אנדרסון בתל אביב (ספט' 2005), ווייקמן הוא טיפוס ארצי, מפוכח, קצת ציני ומאוד סרקסטי. הוא לא שוגה באשליות אבל גם לא אוהב לדבוק בעובדות היבשות. הוא אוהב לספר סיפורים ולשעשע את שומעיו, לבדר אותם ולענג אותם. וזה מה שקיבלנו ב'רידינג' - בידור למבוגרים בלבד.

יש לנו מזל שאנשים כמו ריק ווייקמן עדיין בחיים. בעיות הבריאות שלו כבר הפכו לאגדה - שלושה התקפי לב והמון אישפוזים. קל לראות שהוא פיתח כרס נדיבה בשנים האחרונות, וספק רב אם יטוס שוב לישראל. בתקופה האחרונה שמענו על יותר מדי כוכבי-פרוג שהולכים מאיתנו באיזור גיל ה-60 לחייהם. ברשימת המתים אפשר להזכיר את סיד בארט, ריצ'רד רייט, ג'ון לורד, פיטר באנקס, סטורם ת'ורג'רסון, פייר מורלן, אלטון דין, טרבור בולדר, ריצ'רד קופלן, קווין איירס, ניק פוטר, אריק וולפסון, היו הופר, בריאן דייוידסון, בוז בארל ועוד.

במובנים רבים, הביקור של ווייקמן הוא מחוות-פרידה ממעריציו המבוגרים. הקריירה המוסיקלית שלו קרובה לסיום, והוא קרוב לגיל הפרישה. ההתרפקות על העבר היא בדיוק הדבר הנכון בשבילו ובשביל המאזינים הנאמנים. לעלות על במה ולנגן על פסנתר, בדיוק כפי שלמד לעשות מאז גיל חמש, זו סגירת מעגל ראויה ואותנטית.

למה, בעצם, ביקר כאן ריק ווייקמן? מלבד המשכורת הנאה שקיבל על הופעה קצרה בישיבה, סביר להניח שהוא פשוט רצה לבקר בירושלים. ריק הוא נוצרי מאמין, וייתכן שהוא חשב שזו הזדמנות טובה להיכנס לכמה אתרים היסטוריים, במזג אוויר נעים. אבל ייתכן שלעולם לא נדע באמת מדוע אמר 'כן' כשפטריק לוסינסקי והצוות שלו יצרו איתו קשר ב-2013.

ומה עכשיו? ביקור היסטורי של להקת יס? אי אפשר לדעת. אם ג'ון אנדרסון הופיע כאן ב-2005, ואם כריס סקווייר (בסיסט 'יס') התראיין לאחרונה בארה"ב ואמר שהוא ממש רוצה להופיע בישראל - מה עוצר אותם מלבוא? נצטרך להמתין ולראות אם להקת הרוק המתקדם הגדולה תתייצב גם היא בתל-אביב, ב-2014 או ב-2015.