רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
רוק מתקדם > חדשות ואירועים > פסטיבל רוק באופוזיציה 2010

פסטיבל רוק באופוזיציה - לחצו להגדלה פסטיבל רוק באופוזיציה 2010

צרפת, 17-19 ספטמבר

ארז סייג טס לצרפת כדי לספוג שלושה ימים של רוק אופוזיציוני בעיירה כארמו (Carmaux), בהשתתפות להקות מכל העולם; דיווח מפורט ומלא לטובת כל הישראלים שעדיין לא שמעו על האירוע

עודכן: 25 ספטמבר 2010 | מאת: ארז סייג
תמונות: לוץ דיל, אתר ProgRockFoto.de

סיכום וביקורת קצרה: סליפיטיים גורילה מיוזיאום נתנו את ההופעה הטובה ביותר, אבל האיחוד של 'ארט ברז' נרשם בתור השיא הרגשי של הפסטיבל. 'גונג' לא הבריקו, 'רשיונל דיאט' איכזבו, 'יאניק טופ' פישל, והפתעות נרשמו דווקא מן ההרכבים הפחות-ידועים.

היום הראשון

נתחיל מהסוף: הפסטיבל הזה היה ממש חוויה מתקנת לפסטיבל בשנה שעברה (תכנון לקוי שלי ונסיעות מיותרות, סאונד לא טוב באולם, הופעות קצרות מידי וכו').

פגשנו שם גם ישראלית שבאה בעיקר כדי לראות את סליפיטיים גורילה, אבל לא רק אותם. סך הכל היינו הישראלים היחידים (אלא אם כן מחשיבים רוסי אחד שפגשתי שם שגר שבע שנים בארץ והספיק לראות את גנלין טריו המקוריים). ועכשיו למוזיקה עצמה...

מההופעה הראשונה - Genevieve Foccroulle - יצאתי אחרי 20 דקות בערך, וזו ההופעה היחידה שנטשתי לפני הסוף. ז'נבייב מבצעת יצירות של אנטוני בראקסטון לפסנתר, וממה שהספקתי לראות מדובר בדיסוננס אחרי דיסוננס אחרי דיסוננס בלי שום טעם וריח. מה שכן, נראה כמעט על אנושי לנגן את החומר הזה (גם מבחינת הטכניקה וגם מבחינת הסיבולת).

הופעה שניה - מאסאקר (Massaker) של כספר ברוצמן: טוב שעשיתי שיעורי בית, נהניתי מאוד מההופעה ויש משהו מאוד עוצמתי בקיר המגברים של ברוצמן שנשמע יותר חזק מההגברה הראשית.

חטיבת הבס תופים הייתה מהודקת, במיוחד בקטע האחרון שהכי תפס אותי, וברוצמן מעל השלים את התמונה עם טקסטורות הגיטרה שלו - כמו שאודי אמר, מי שבא לחפש תווים והפקה לא מצא את מבוקשו, ואכן חלק מהקהל לא עמד בזה ויצא החוצה, כצפוי (אם כי פחות מאשר בהופעה של ז'נבייב שנשמעה ממש כמו כיסאות מוזיקליים).

סליפיטיים גורילה מיוזיאום
Photo by Lutz Diehl, ProgRockFoto.de
וגולת הכותרת של אותו יום- ויש שיגידו של כל הפסטיבל: להקת סליפיטיים גורילה מיוזיאום (Sleepytime Gorilla Museum).
לטעמי הם זוכים לתואר הרכב ההופעות הכי טוב שקיים כיום: הופעה מלאת אנרגיה + דינמיקה + עניין מוזיקלי + שואו + עוצמה. כל מה שצריך להיות בהופעה חיה היה שם, ובכמויות.

כל הלהקה מופיעה עם איפור כבד, ולבושה בשמלות מוזרות שמוסיפות לאווירה הכללית שמדובר במשהו לא שיגרתי.

הבסיסט מנגן על כלי שנראה כמו איזה אביזר עינויים מהאינקוויזיציה, אבל בעצם מדובר במיתרי פסנתר מתוחים על קרש, עליהם הוא מקיש עם כל מיני אביזרים מאיימים אחרים. הוא לא השתמש בכלי הזה כל הזמן שכן הכלי מוגבל מבחינת יכולת הנגינה עליו, אבל כשהוא ניגן על זה המוזיקה קיבלה גוון אחר- הבס הזה יורד נמוך יותר ומפיק צליל ממש מגניב.

בנוסף לכלי המומצא הזה, היו עוד כמה כלים מעניינים: קרלה קילדסטט (כינור, שירה) ונילס פריקדאל (גיטרה, שירה) ניגנו מידי פעם על מה שנראה כמו סלייד גיטאר, רק ששוב פעם- הם ניגנו על ידי הקשה ולא על ידי נגינה רגילה, מה שהפיק צליל שלא שמעתי בחיים שלי מגיטרה כזו (או בכלל).
בנוסף לכל הכלים האלה ולכלים הרגילים, עמד שם בצד שמאל מולטי-אינסטרומנטליסט שניגן על כל כלי אפשרי (כלי הקשה קסילופונים סירים קלידים גיטרה חצוצרה ובטוח שכחתי משהו).
הסולן נילס פריקדאל: מי שיצא לו לראות את 'פון פייבלס' (Faun Fables) בהופעה בישראל, יודע שמדובר בווקאליסט מחונן עם שליטה מצויינת בקול מצד אחד והרבה ניואנסים ורגש מצד שני. בהופעה היו קטעים שהוא נראה ממש כמו השטן בכבודו ובעצמו: כשהוא מטה את הראש למעלה, משהו בעיניים שלו ובמבט חולה הנפש שלו ממש גרם לי לזוע בכסא באי נוחות.

וקרלה (קילדסטט, על הכינור), אחחח קרלה תעשי לי ילד (נוסף לילד המשותף שלה ושל המתופף, שנשמע בוכה בין השירים בהופעה של ארט ברז יומיים אחר כך).
למי שמכיר את אלבומי האולפן של סליפיטיים גורילה מיוזיאום, בהופעה הם מקבלים חיים אחרים לגמרי, אני ממליץ בחום לתפוס את הלהקה הזו בהופעה למי שזה מתאפשר.

היום השני

היום השני טמן בחובו הרבה הפתעות, וכבר התחיל בהפתעה מוחלטת: הרכב בשם אקוואסרג' Aquaserge שאני חייב לציין שלא שמעתי את שמו מימיי. לפי הדגימות באתר הפסטיבל, חשבתי שמדובר בהרכב של תיכוניסטים שעושה פרוג.

מסתבר שמדובר בהרכב וותיק, עם 3 אלבומים מאחוריו, ושיתופי פעולה עם להקות כמו סטראולאב ואסיד מאדר טמפל.
ההופעה עצמה הייתה מעניינת מאוד, המוזיקה מעין שילוב בין קראוט-רוק, קנטרברי, פרוג, פסיכדליה קלה והומור צרפתי. לי הם מאוד הזכירו את להקת מובינג ג'לטין פלייטס (moving gelatine plates), הרכב שאני מאוד אוהב. מה שבלט מאוד בהופעה מעבר לסגנון, הוא יכולת הכתיבה של הלהקה- הלהקה הזו יודעת לכתוב מלודיה.
על הצד האוונגרדי אחראי הגיטריסט שנתן מידי פעם דיסוננסים שצבעו יפה את המוזיקה. על הצד האנרגטי אחראים שני מתופפים (שלדעת רבים היו מיותרים- אני אומר, אם אפשר אז למה לא). החוליה החלשה של הלהקה היא הווקאלז, אבל לי זה לא הפריע - בדיוק כמו שזה לא מפריע לי אצל MGP.

את ההופעה הם סיימו בקטע שמתחיל מינימליסטי על פסנתר ומתפתח למשהו שנשמע ממש כמו Last Straw של רוברט וויאט. במצב אחר לא הייתי מוותר להם על כזה פלגיאט, אבל הם היו כל כך חינניים שהחלקתי להם את זה...
אחרי השיר הזה הם עלו להדרן קצרצר (ומיותר, לטעמי) שנשמע מושפע מאוד מהביץ' בויז.
אגב, בפסטיבל הזה בניגוד לקודם, היה מקום להדרנים (במידת הצורך) ואפילו להקות שהופיעו מוקדם זכו לבצע הדרן. עוד דבר מפתיע הוא שאף הופעה לא התאחרה בגלל זה...

ההופעה הבאה - טיירי זבוייצף (Thierry Zaboitzeff) מלהקת "ארט זויד" - כמו שאפשר לראות בדגימות וידאו באתר הפסטיבל, מדובר בהופעת יחיד עם פלייבקים. לי זה קצת הפריע, אבל החומר שלו מספיק חזק והערך המוסף שלו בנגינה היה מספיק משמעותי בשביל שאני אהנה בהופעה הזו. נראה שהייתה בעיה עם הויז'ואלז, וזה היה קצת חסר (לי) בשביל להפוך את ההופעה לבאמת טובה. החומר שהוא ניגן היה מצויין, כולל קטעים של ארט זויד וקטעים ארט-זויידים ברוחם. בוטום ליין: היה טוב, אבל הייתי מעדיף לראות את ארט זויד איתו, או אפילו 2 נגנים שכירים שיחליפו את הפלייבק...

ההופעה הבאה: 'פול בלאסט' (Full Blast) - הפתעה שניה בשבילי.
כשההרכב הזה היה בארץ, דגמתי כמה קטעים ביו טיוב והגעתי למסקנה שזה לא בשבילי.
כשידעתי שאני נוסע לפסטיבל, ניסיתי שוב לדגום כמה קטעים, ויצאתי עם כאב ראש רציני.
כל מה שראיתי בדגימות זה סקסופון בס ותופים מתחרעים בלי שום קשר בינהם, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי רמז של דינמיקה, הכל בפול ווליום, בדיוק כמו שהשם מרמז.

ואכן, ההופעה התחילה בהתחרעות רבתי, אבל אחרי 2-3 דקות התחלתי לראות קצת קשר בין הצלילים, ופתאום גם הדינמיקה השתנתה, עד למצב שבו פיטר ברוצמן (האבא) נשאר לנגן לבד סולו לירי ביותר על הסקסופון. אחרי זה המשיכו הוא ומארס (סקסופוניסט אורח) בנגינה כמעט טלפתית, במה שחשבתי באותו רגע לקטע כתוב - הנגינה של אחד משלימה את השני, כשברקע המתופף נותן בראש על מערכת תופים שמותאמת לרוק. את הבסיסט בקושי יצא לי לשמוע, לא יודע אם זה בגלל הסאונד או בגלל צורת הנגינה שלו- לא מדובר בwalking bass, יותר לכיוון הrunning / flying bass - הרבה תווים לדקה.

פיטר ברוצמן סקסופוניסט מדהים, נראה כאילו הסקסופון הוא המשך של הפרצוף שלו, ולראות אותו נושף זו חוויה מרשימה - לבנאדם יש ריאות. יצאתי מההופעה עם לסת שמוטה ועם אוזן פתוחה יותר בלפחות כמה סנטימטרים.
לאחר ההופעה היה קונפרנס איתו ועם הנגנים, וברוצמן נשאל אם לפני ההופעה הוא קובע עם הנגנים ומתכנן איזה דינמיקה תהיה בהופעה. ברוצמן השיב, במבטא גרמני כבד: "Noooo, this shit is for shildren!"
מסתבר שמדובר בחבורה שמאלתרת ביחד כבר כמעט 15 שנה, ואין להם שום הכנה לפני ההופעה: הכל בנוי על השמיעה שלהם והתגובה המיידית באותו רגע.

אחרי הקונפרנס התחילה ההופעה של גונג.
את גונג יצא לי לראות כבר 3 פעמים (אם לא מחשיבים פרוייקטים צידיים כמו אסיד מאדרז גונג, יוניבריסטי אוף ארורז, בריינויל וכולי), כך שהגעתי לרוויה מסויימת.
עדיין, דייויד אלן מצידו לא איכזב והיה משעשע ואנרגטי כהרגלו.
הסטליסט היה זהה לסטליסט שבוצע בארץ, הביצועים היו טיפה יותר אנרגטיים וכבדים (כנראה בהשפעת הטור שלו עם יוניברסיטי), וגילי סמית נשמעה הרבה יותר בטוחה בעצמה מאיך שהיא נשמעה בארץ. עדיין, היה מביך מאוד בקטעים שהיא ניסתה לרקוד, לטעמי הגיע הזמן שהיא תפרוש, או לפחות תעלה רק לקטעים הבודדים שבהם היא עושה את הspace whisper.
איפה שישבתי היו בעיות סאונד, ישבתי בגובה הרמקולים והגיטרה והשירה נשמעו לי כמו סכינים באוזניים, מה שקצת מנע ממני להיכנס להופעה- נשארתי די אדיש (אני משער שלעובדה שההופעה הזו באה ישר אחרי פול בלאסט גם הייתה השפעה על העניין).

אודי קומראן, מצד שני, רקד במעברים לפי מה ששמעתי.
את הקונפרנס (מסיבת העיתונאים) של גונג פיספסתי כי הייתי צריך לתפוס את ההסעה חזרה לאלבי (הפאק היחידי באירגון, אבל מה לי כי אלין? שנה שעברה אנשים נשארו במתחם הפסטיבל כי ההסעה פשוט נסעה בלעדיהם...) אבל שמעתי שדייויד כרגיל היה שנון ומעניין.

זהו, עוד יום בא לקיצו, הלכתי לישון בציפיה דרוכה למה שמחכה לי מחר: מיריודור (Miriodor), רשיונל דיאט (Rational Diet, הרכב קאמרי שמזכיר את יוניברס זירו), יאניק טופ ואינפרנל מאשינה (Jannick Top), וכמובן גולת הכותרת: ארט ברז (Art Bears).


היום השלישי

אם היום השני היה בסימן הפתעות לטובה, היום השלישי התאפיין בעיקר באכזבות (בשבילי).
הופעה ראשונה: מיריודור. אני לא מעריץ גדול של הלהקה הזו, ומהדגימות ששמעתי בזמנו לא התרשמתי. חשבתי שבכל זאת כשמדובר בלהקה מהקליבר הזה, אני כן אהנה מההופעה.
לדידי, ההופעה הייתה משעממת, לא באשמת הנגנים (אולי בעצם גם: הם נראו די אפרוריים עם כריזמה שואפת לאפס) אלא בעיקר בגלל החומר השכלתני וה... משעמם. אין לי מילה טובה יותר בשביל לתאר את זה.
לא נראה שיש מקום במוזיקה הזו לשום צורה של אילתור, למעט הקטע האחרון (שגם היה הכי טוב לטעמי).
ראוי לציון המתופף שניגן בעוצמה ובדיוק רב (אולי אפילו קצת מדוייק מידי לטעמי), ובהחלט שבר איזה סטיגמה או שתיים עם מראה הרואה חשבון בגיל העמידה שלו.

ההופעה השניה, רשיונל דיאט (Rational Diet): אני חייב לציין שלא הכרתי שום דבר של ההרכב הבלארוסי הזה, כך שניזונתי בעיקר משמועות. לפני ההופעה היה הייפ מטורף סביבם, וכולם היו סקרנים לראות איך הם יעמדו בזה. לטעמי, לא בהצלחה יתרה. אחרי זה גיליתי שהיו להם קצת בעיות סאונד במוניטורים, מה שגרם לזמרת לזייף קשות (גם ככה המלודיה שהיא שרה בד"כ לא יושבת על הסולם במקור, כך שהזיוף לא הוסיף לעניין).

רשיונל דיאט
Photo by Lutz Diehl, ProgRockFoto.de


שוב, מדובר במוזיקה שכלתנית מבית המדרש של יוניברס זירו (Univers Zero) ולי הם אפילו הזכירו את יו טוטם לפרקים, אבל מה לעשות שאין להם מתופף שקוראים לו דניאל דני או אפילו דייב קרמן...
הפעם בניגוד להופעה הקודמת כן היה מקום לאילתור ולדיסוננסים, אבל היה מצחיק לראות את הגיטריסט נאבק להוציא פידבק מסכן מהמגבר הפצפון שלו ולהיזכר בקספר ברוצמן וקיר המגברים שלו מלפני יומיים... נו שויין. עוד הופעה מאכזבת עברה בדרך למנה העיקרית.

ההופעה השלישית, כנראה אכזבת הפסטיבל מבחינתי, יאניק טופ ואינפרנל מאשינה.
עם הרכב של נגנים בעלי יכולת, קלאוס בלסקיז על השירה ויאניק טופ על הבס והכתיבה המאגמאית, חשבתי שאי אפשר ליפול.
כרגיל, התבדיתי: כבר בתחילת ההופעה ניכר שההרכב נשען הרבה על פלייבקים. פתאום תפקיד קלידים נוסף, פתאום עוד זמרות רקע, עד שהתברר שכנראה כל השירה הנשית הגיעה מהפלייבק והזמרת רק עשתה עם השפתיים. בלי קשר לכל זה, צריך לירות ביאניק על החוסר ניצול המשווע של קלאוס בלסקיז: רבאק, יש לך זמר עם יכולות ווקאליות לא שגרתיות, עם הופעה בימתית מיוחדת במינה, למה שלא תנצל אותו? קלאוס עמד שם כמו דחליל עם חיוך של דייל באל-על, המהם מידי פעם, נתן איזה פעם פעמיים את ה"אוההההם" הנמוך שלו, וזהו.
היה כבר עדיף שהיו מחליפים אותו בפלייבק וסוגרים עניין.
ישבתי די קרוב ולא שמעתי את הבס מההגברה של הבמה חוץ מאשר בקטע האחרון, שבו הבס גם נשמע יותר 'סלופי', מה שיצר אצלי את החשד המעיק שגם הבס היה בפלייבק...

החומר עצמו גם היה מאכזב, כל מיני פלגיאטים מ'דה-פוטורה' ו'אמדיקיי' (MDK) של להקת מאגמה (Magma), והבחירה של החומר להופעה הייתה עוד יותר מוזרה: במקום לבצע את התקליט לפי הסדר, הם התחילו מהקטע השלישי וגם סיימו את ההופעה עם אותו קטע. ממש לא ברור. כנראה מישהו לחץ על הכפתור הלא נכון?

אחרי הופעת הנפל הזו אפילו לא הלכתי לקונפרנס (שהבנתי שהוציא כמה אגרסיות מהקהל על קלאוס ויאניק), וניצלתי את הזמן כדי לקנות עוד דיסקים. בשלב מסויים כבר הייתי צריך להלוות כסף, כי סחטתי את התקציב שלי עד תום.

ארט ברז סונגבוק
Photo by Lutz Diehl, ProgRockFoto.de
זהו, הבטן מתחילה להתהפך, העצבים נמתחים, בקרוב מתחילה ההופעה שלשמה באתי לפסטיבל:
'ארט ברז' (Art Bears).

כבר ברגע שההרכב עלה על הבמה, ההרכב זכה למחיאות כפיים בעמידה (standing ovation) - דבר שנראה שגרם לזמרת הראשית, דגמאר קראוז, הרבה התרגשות, לכל אורך ההופעה. דגמאר נראית מצויין, ובכלל לא איך שציפיתי מכל הסיפורים על בעיות הבריאות ומיעוט ההופעות.

איך שהיא פתחה את הפה - ניכר שהיא גם נשמעת מצויין, נשמתי לרווחה, לא באתי לפסטיבל לחינם.

(האמת שהשנה הוא היה כל כך מוצלח שגם אם ההופעה הייתה נפילה הייתי חוזר הביתה מרוצה).

ההופעה של ארט ברז, מבחינתי הייתה פשוט מושלמת: שילוב של חומר חזק עם ביצועים ועיבודים מעניינים. היה יותר מקום לאילתור מאשר באלבום, וכריס קאטלר (Chris Cutler) ופרד פרית' (Fred Frith) ניצלו טוב את המקום הזה. קאטלר (תופים) מנופף את ידי התמנון שלו כמו שרק הוא יודע, ופרית' מנגן באופן מדוייק ועוצמתי על הבס, ובצורה קצת יותר דיסוננטית על הגיטרה. גם קרלה קילסטט (מ'סליפיטיים') השתלבה יפה באילתורים, וניכר שהיא מתאימה להרכב כמו כפפה.

השירה של דגמאר הייתה מושלמת, למעט כמה כניסות לא מדוייקות, אבל זה באמת זניח: היא שרה את התפקידים שלה בשליטה רבה מצד אחד, ועם כל המטען הרגשי שהיא מצליחה להעביר באולפן, מצד שני. בתפקידים שנדרשו כמה קולות, דגמאר הייתה אחראית על הרג'יסטר הנמוך יותר.

הדבר היחידי שביאס אותי בהופעה היה דווקא התפקיד של זמרת הליווי, קריסטין מלהקת צ'ארמינג הוסטס (Charming Hostess): הקול שלה היה נוקשה, והיא אפילו זייפה כמה פעמים, כנראה בגלל ההתרגשות ומגודל המעמד. גם דגמאר התרגשה מאוד, רק שאצלה זה ניכר בצחקוקים לא מוסברים בין השירים, עד שקרלה אמרה לה "Dagmar, take a hold of yourself!" מה שטיפה מיתן אותה.

הסטליסט היה מורכב בחציו הראשון בעיקר מ-winter songs ומעט מאוד מ-hopes and fears (תקליט שלהגדרת הלהקה לא ממש מאפיין את ארט ברז אלא תקופת מעבר בין ארט ברז להנרי קאו), וחציו השני הוקדש ל-The world as it is today ואפילו פרידום זכה לביצוע. אמנם במקום קטע הצרחות קיבלנו קטע אילתור קולי בכי של דגמאר, אבל עדיין הגרסה הייתה מאוד אפקטיבית.

אחרי שהלהקה ירדה, הקהל נעמד על רגליו ולא הפסיק למחוא כפיים. אין ספק שמבחינת תגובת הקהל, ההופעה הזו הייתה הכי מוצלחת (ובצדק). הלהקה חזרה להדרן אחד - All Hail בביצוע מצויין שגרם לקהל רק להשתולל יותר; אבל הלהקה רק חזרה להשתחוות, וזהו. אורות הבית נדלקו. החלום נגמר.


אחרי ההופעה האחרונה של ארט ברז, עלו לבמה כל מארגני הפסטיבל, ומישל (מפיק ראשי) הבטיח ששנה הבאה יהיה איחוד של יוניברס זירו, פרזנט ואראניס. אז נראה לי שאני לא אגיע בשנה הבאה; מצד שני, זה מה שאמרתי גם על הפסטיבל הזה...

למזלי ההסעה הייתה מתוכננת לעוד שעה וחצי, כך שנשאר לי קצת זמן להישאר לקשקש עם כל האנשים שיצא לי לפגוש בפסטיבל, בינהם פראנק פרומי שאודי קומראן הכיר לי- הגיטריסט של שאב ניגוראת', ההרכב שאחראי על אחד מהדיסקים האהובים עלי ביותר. פראנק הנ"ל התברר כבחור סימפטי לאללה, וכשאמרתי לו מה אני חושב על האלבום שהם עשו הוא ממש התרגש ואפילו היה נבוך.

בהסעה חזרה התיישבתי ליד מוסקבאי אחד שהסתבר שגר 7 שנים בארץ, הבחור ממש שולט ועם טעם די קיצוני (כמו שצריך). הסתבר שהילדון הזה שנראה בקושי בן 30 בעצם בן 46 והספיק לראות את כל המי ומי בסצינה הרוסית ובכלל.

זהו, ההסעה מגיעה למלון. עוד פסטיבל מוצלח בא לסיומו, מחר מחכה לי יום ארוך של נסיעות, לאחריו שינה של כמה שעות, וחזרה לעבודה. אחחח, החיים קשים...

נסע, הקשיב, חזר וכתב: ארז סייג

הדיווח המלא התפרסם לראשונה בפורום אוונגרד ומוסיקה נסיונית ב-ynet (הפורום נסגר מאז)


כמה עובדות על פסטיבל רוק באופוזיציה

  • הפסטיבל מתקיים בפארק ליד העיירה כארמו (Carmaux), מרחק נסיעה קצרה-יחסית ברכבת מן העיר טולוז
  • ההופעות מתקיימות באולם ההופעות של פארק קאפ ד'קוברט (Cap’ Découverte
  • כמה זה עלה? כרטיס מלא לכל שלושת ימי הפסטיבל עלה 100 יורו ב-2010.
  • חלק מן המשתתפים בחרו ללון בעיירה העתיקה אלבי (Albi) או להסתפק בהוסטל הצמוד לאולם המופעים
  • יש גם פתרון קמפינג למבקרים צעירים יותר.
  • זהו פסטיבל הרוק באופוזיציה השלישי. הפסטיבל השלישי יתקיים כנראה ב-2011. הפסטיבל הראשון התקיים ב-2007, וניתן למצוא סיכום מפורט שלו בעברית כאן באתר.

יש לכם שאלות והערות? כתבו תגובה על הפסטיבל בצרפת...

***
תגובות על הפסטיבל - ארכיון



קישורים נוספים


אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il