המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

סיד בארט (1946-2006)

מייסד להקת פינק פלויד נפטר ממחלה בגיל 60

רוג'ר ווטרס: "זה עצוב מאוד. סיד היה איש מקסים וכישרון ייחודי. הוא משאיר אחריו אוסף יצירות מרגש מאוד ועמוק מאוד, שימשיך לזרוח לנצח"; הנהלת להקת פינק פלויד הוציאה הודעה רשמית: "חברי הלהקה עצובים מאוד, באופן טבעי, לשמוע על מותו של סיד בארט. סיד היה האור המנחה בהרכב המוקדם של הלהקה, והוא מותיר אחריו מורשת שממשיכה לספק השראה"

פורסם: יולי 2006 | עודכן לאחרונה: 27 דצמבר 2011

מייסד להקת פינק פלויד, סיד בארט, נפטר בשבעה ביולי (7.7.06). בארט מת בביתו, בעיר קיימברידג'. אחיו, אלן בארט, אישר את הידיעה על מותו ב-11 ביולי: "הוא מת בשלווה בביתו". הלוויה משפחתית צנועה התקיימה ב-17 ביולי, בקרמטוריום של קיימברידג'. גופתו נשרפה, ואפרו הועבר למשפחה (הוא לא נקבר, ואין מצבה). אף אחד מחברי פינק פלויד לא הוזמן להלוויה, ולא נכח בה.

ביום חמישי, ה-10 במאי 2007 התקיים מופע חד-פעמי לזכרו של בארט תחת השם "Madcap's Last Laugh , בהשתתפותם החד-פעמית של כל חברי פינק פלויד: רוג'ר ווטרס, דיויד גילמור, ניק מייסון, ריק רייט. המופע נערך באולם בארביקן בעיר לונדון. בין המוסיקאים שתרמו את חלקם לערב היתה גם סולנית להקת ה"פרידטנרדס", כריסי היינד. האמרגן הראשון של פינק פלויד, ג'ו בויד, היה בין מארגני האירוע.

רוג'ר ("סיד") בארט הקים את להקת פינק פלויד בעיר לונדון של אמצע שנות השישים. הוא האחראי להצלחה של אלבומם הראשון ("החלילן בשערי השחר") (Piper at the Gates of Dawn), שהפך עם השנים לאחד מסמליה של הפסיכדליה הבריטית. סיד בארט כתב את רוב חומרי הלהקה בשנתיים הראשונות לקיומה, והוביל את הכיוון האמנותי שלה.

בשנת 1967 החל בארט להראות סימני סכיזופרניה קשים, בעקבות שימוש בסם מסוכן מסוג אל-אס-די (LSD) בין השנים 1965-1967. הפגיעה המוחית שנגרמה לו מנעה ממנו לנהל קשרים חברתיים סדירים, לשמור על ריכוז, לנגן כהלכה, להופיע ולכתוב מוסיקה. בסרט תיעודי של ה-BBC משנת 2007 סיפר על כך קלידן הלהקה, ריצ'רד רייט (שנפטר ב-15/09/08): "אני משוכנע שהוא לקח מנת-יתר של 'אסיד', והרס לעצמו את תאי המוח. הלכנו לראות מומחה רפואי בשם רוני לאנג, והוא אמר שאין לנו שום דבר לעשות, מבחינה פיזית המוח שלו נהרס. זה היה מאוד עצוב".

בסופו של דבר, הביא נזק מוחי זה לפיטוריו של סיד בארט מן הלהקה, עזיבתו ההדרגתית את תעשיית המוסיקה, והתבודדותו המתמשכת בבית הוריו אשר בקיימברידג'. בארט סבל ממחלת הסוכרת במשך שנים רבות. מחלה זו, והסיבוכים שנגרמו ממנה (סרטן הלבלב, על פי חלק מן הדיווחים באנגליה), היו הסיבה המרכזית למותו בטרם-עת.

סיד בארט בשנת 2001 ניק מייסון, המתופף של פינק פלויד, ספד לסיד בראיון ל"טיים מגזין": "בזכות סיד, כבר בתחילת 1967 היה לנו חוזה הקלטות, שני להיטים והופעה בטלוויזיה. אבל באותה תקופה הוא החל להתפרק. על הבמה הוא היה שם מבחינה גופנית, אבל לא מבחינה מוסיקלית. אנחנו היינו עסוקים -- ועסוקים גם בהכחשה -- אז לא ניסינו לברר מה היתה הבעיה: התמוטטות נפשית, מנת-יתר של אל-אס-די, או בן אדם שמצא את עצמו בתוך סביבה מסחרית שאותה לא ביקש. עד היום, אף אחד מאיתנו לא יודע מה היתה הבעיה. מה שאנחנו כן יודעים זה שאיבדנו מנהיג כריזמטי ומעורר-השראה".

"האם יכולנו להציל אותו?", תהה מייסון בקול רם, בראיון משנת 1995. "האם יכולנו למנוע מסיד להתדרדר ככה? אני חושב שזה הנושא שהכי מעסיק אותי. אבל אנחנו לא מדברים כאן על ארבעה בחורים מתוקים -- אנחנו מדברים על חבורה של אנשים נחושים, שהיו כל כך עסוקים בהגשמת מטרותיהם האישיות, עד שלא היו מסוגלים לדאוג אחד לשני". רגשות האשמה של ווטרס, גילמור, מייסון ורייט ליוו אותם עד יומו האחרון של בארט, ומן הסתם ימשיכו ללוות אותם גם בעתיד.

בארט נחשב לאחד מאמני הרוק הפסיכדלי (פסיכדליה) החשובים ביותר שפעלו באנגליה. הוא היה זה שהמציא את שם הלהקה: מיזוג שמותיהם של שני מוסיקאי בלוז אפרו-אמריקנים - פינק אנדרסון (1900-1974) עם פלויד קאונסל (1911-1976). בארט כתב את מרבית הלחנים והטקסטים של פינק פלויד בשנותיה הראשונות. כאשר החלה התדרדרותו, הובא הגיטריסט דיויד גילמור כדי להחליפו בהופעות. לאחר שהחליט רוג'ר ווטרס כי לא ניתן לעבוד איתו יותר, הפסיקו חברי הלהקה לקחת אותו איתם להופעות. באפריל 1968 הכריזה הנהלת הלהקה על עזיבתו הרשמית. כעבור פחות משנה נטשה פינק פלויד את הפסיכדליה והפופ הרך שאפיינו את תקופת בארט, עד שהפכה ללהקת רוק מתקדם בומבסטית מתחילת שנות השבעים ועד התפרקותה הזמנית באמצע שנות השמונים.

לאחר שפוטר מלהקת פינק פלויד, הוציא בארט בשנת 1970 שני אלבומי סולו פסיכדליים. דיויד גילמור סייע לו בעבודת ההפקה, העיבוד וגיבוש השירים. בארט ניסה להופיע, אך ויתר על הרעיון באמצע ההופעה הראשונה. מאז לא נראה על במה. בארט חזר לאולפן ההקלטות בשנת 1974, בנסיון להוציא לאור אלבום נוסף; נסיון זה נכשל, ובארט לא התקרב לאולפן הקלטות מאז. את מרבית זמנו הפנוי בילה מאז בציור, רכיבה על אופניים וצפייה מרובה בטלוויזיה.

לאחר שהתגורר בדירות שכורות מוזנחות ולאחר שבזבז כסף רב במלונות יקרים, עבר בארט להתגורר בבית אימו. הוא המשיך לגור שם בקביעות גם לאחר מותה בשנת 1991. תשלומי תמלוגים, שהזרימה לו חברת התקליטים הבריטית EMI על עבודתו במסגרת פינק פלויד, פירנסו אותו עד יומו האחרון. רוג'ר קית' בארט (זהו שמו האמיתי) מיעט לשוחח עם זרים, סירב להתראיין לכל כלי התקשורת, לא החזיק במשרה כלשהי, ולא שמר על קשר כלשהו עם חברי פינק פלויד בעשרות השנים האחרונות.

אחותו למודת הנסיון של סיד, רוזמרי (או בקיצור - רוז), טיפלה בו במשך שנים ארוכות. לאחר כמה נסיונות שהסתיימו במפח-נפש, החליטה לסרב לאפשר לחברי הלהקה להיפגש איתו: "אנשים וחפצים שמזכירים לו את העבר מכניסים אותו לדיכאון. אם הוא רואה מישהו מתקופת הלהקה, הוא פשוט נכנס לדיכאון לכמה שבועות. זה פשוט לא שווה את זה".

זרי פרחים ומכתבים מחוץ לביתו של סיד בארט, קיימברידג'; צילום: מאיה דרן

גורלו של סיד בארט השפיע בצורה ברורה במיוחד על הכתיבה של רוג'ר ווטרס. שירים מפורסמים כמו Brain Damage ("נזק מוחי"), Wish You Were Here ("הלוואי והיית כאן") וכמובן Shine on You Crazy Diamond ("המשך לזרוח, יהלום מטורף") נכתבו למעשה על היעדרותו הנפשית של בארט מחייהם, אובדן יכולתו לתפקד והגעגועים למי שהיה לפני שהסמים פגעו במוחו. גם הדמות המרכזית ב"החומה" (The Wall), זאת של כוכב הרוק המסומם פינק פלויד, גם היא נכתבה בהשראתו הישירה של סיד בארט. התנתקותו של אמן הרוק מן המציאות, אובדן יכולתו לתפקד ולתקשר עם אנשים חשובים בחייו, ואפילו פעולות קונקרטיות כמו גילוח שיער הגוף -- כל אלה, הודה רוג'ר ווטרס, הגיעו מן החיים האמיתיים של סיד בארט.

רוג'ר ווטרס התבשר על מותו של בארט בעיצומו של סיבוב הופעות בינלאומי, שבמהלכו מופיעה על הבמה תמונת-ענק של סיד בארט. שאר חברי הלהקה -- דיויד גילמור, ריצ'רד רייט, ניק מייסון -- חגגו באותו חודש את צאת הדיוידי הכפול "פולס" (Pulse), המתעד את סיבוב ההופעות הגדול שלהם משנת 1994.

מעריצים רבים של פינק פלויד קיוו כי מותו הטראגי של בארט יגביר את הסיכוי לאיחוד היסטורי אמיתי של פינק פלויד. תקווה זו מעידה על משאלות-לב יותר מאשר על ניתוח קר של המציאות. אמנם התקיים מופע חד-פעמי ואינטימי לזכרו של סיד בארט בלונדון, אך האירוע לא עודד את הארבעה להתגבר על סכסוכי העבר ולהקדיש את עצמם לאיחוד ארוך-טווח. יותר סביר להניח כי מותו של בארט לא ישנה את רמת המוטיבציה של פינק פלויד להתאחד. שנתיים אחרי מותו המפתיע של בארט, נפטר גם קלידן פינק פלויד, ריצ'רד רייט, וכך הסתיימו כל התקוות לאיחוד.

מופע מחווה ישראלי לזכר סיד בארט התקיים במועדון צוותא תל-אביב, ב-11 לאוקטובר 2006. הזמר נועם רותם נכנס לנעליו של בארט בביצוע מלא של אלבום הבכורה הפלוידי (Piper), בליווי להקת "אנרגיה חולנית"; להקת שליחי הבלוז ביצעה קטעים מתוך אלבומיה הקלאסיים של פינק פלויד משנות השבעים והשמונים. האירוע בהפקת מועדון הרוק הישראלי.

דיווח עיתונאי על מותו של סיד בארט ממחלת סרטן הלבלב; צילום: פלאברדי

סיפור קטן אחד על סיד בארט לסיום: בסוף שנות השישים טיפל סיד בארט בשני חתולים קטנים. לחתול הראשון קרא פינק. לחתול השני קרא פלויד. הוא נהג לתת להם חלק מן הסמים שלו, עד שגם הם איבדו את היכולת לתפקד בצורה נורמלית. יום אחד הוא עזב את הדירה בה התגורר עם שני החתולים הללו; הוא פשוט השאיר אותם שם. כשהגיע לאולפן, להקלטות אלבום הסולו השלישי שלו, הוא הביא איתו גיטרה ללא מיתרים. כמה ימים לאחר מכן, עזב את האולפן בלי להודיע לאף אחד, ולא חזר.