progressive rock glossary

מילון מונחים מוסיקלי פרוגרסיבי

מונחי מוסיקה קלאסית ומודרנית, רוק ופופ

מותאם במיוחד לחובבי רוק מתקדם

עודכן לאחרונה: 11 נובמבר 2018
© כל הזכויות שמורות - אורי ברייטמן (אין להעתיק תכני עמוד זה)
א-קפלה / אקפלה / א-קאפלה (A cappella): שירה ללא ליווי של כלי נגינה. המצב יכול להיות זמני במהלך יצירה רגילה המשלבת שירה ונגינה, או בתור יצירה עצמאית אותה מבצע זמר אחד או יותר ללא כל ליווי לאורך כל היצירה. מקור המונח מאיטלקית - 'כמו בכנסייה' או 'כמו בבית התפילה'. המונח ההפוך הוא 'קנטטה', שירה עם ליווי כלי.


אאוטרו (Outro): חלק מסיים ביצירה מוסיקלית, סוג של קודה (ר' ערך). יכול להימשך מספר שניות או מספר דקות, תלוי בהקשר. ההיפך מן המונח 'אינטרו' (ר' ערך).



אדג'יו / אדאג'יו / אדג'ו (Adagio): נגינה במהירות איטית (55-65 פעימות בדקה); הפרק האיטי בסימפוניה, בדרך כלל השני במספר; עשוי לרמז על מוסיקה עגומה, עצובה או שקטה יותר. פחות איטי מ'לארגו'. איטי יותר מ'אנדנטה'.


אד ליב (Ad Lib): הוראה למוסיקאי הנותנת לו את החופש להוסיף תפקיד או סולו, כולל שינוי מהירות ומקצב, לפי רצונו. כיום מבוטא לעתים גם כ: אדליב (Adlib). מלטינית: אד ליביטום (Ad Libitum).



אוברטורה (Overture): פתיחה מוסיקלית. קטע אינסטרומנטלי המהווה הקדמה ליצירות ארוכות כמו אופרה, קונצרט או אורטוריה. יכולה לשמש כמעין מבוא או הכנה לאווירת האופרה ועלילתה, להציג מוטיבים מרכזיים או ליצור התעניינות ראשונית בזמן שהקהל מתארגן לקראת האזנה מרוכזת.



אודה (Ode): שיר-הלל, המבטא הערצה דתית או חילונית כלפי מושגים כמו אהבה, האל, אירוע מיוחד או תכונה אנושית כמו שמחה, אהבה או תהילה. היצירה עשויה לכלול יותר מפרק אחד. דוגמאות: האודה לשמחה (שילר), אודה לנפוליאון (שנברג), אודה למוות (הולסט), אודות לימי הולדת (פרסל).



אודיופיל (Audiophile): אדם המתייחס ברצינות ובהתלהבות לאיכות סאונד, הקלטה, הפקה והשמעה. אודיופולים משקיעים זמן ומשאבים בבניית מערכות ביתיות איכותיות, במטרה לשחזר את הצליל האותנטי של הופעה מוסיקלית באולם קונצרטים או באצטדיון הופעות. חשיבות מיוחדת ניתנת לאיכות רמקולים, מגברים, אקוסטיקה של חדרים, בידוד רעשים, אוזניות מיוחדות ועוד.



אוונגרד/אוונגארד: קבוצת אמנים המפתחים זרם חדש שאמור להוביל את שאר האמנים קדימה, תוך נטילת סיכון עצמי של כישלון בתחילת הדרך. במקור: מונח צבאי צרפתי, שמשמעו "חיל-המשמר שהולך לפני המחנה". בדרך כלל היה חיל המשמר הקדמי סופג את עיקר הפגיעה.


אוואנט-רוק (Avant-Rock): שילוב בין רוק ובין מוסיקה אוונגארדית רצינית, המושפעת בעיקר מזרמים אירופאיים שצמחו באמצע המאה העשרים.


אוטו-טיון (Auto-Tune): כִּונוּן אוטומטי - תיקון גובה צליל אנושי מוקלט בעזרת תוכנת עיבוד דיגיטלי. במקור, נועד להעלים זיופים וטעויות בהקלטה של זמרים וזמרות, בעזרת הצמדה מלאכותית של כל צליל אל הטון המדויק שלו. כתופעת לוואי, עשוי לייצר אפקט 'שירה רובוטית'. הופיע בתעשיית המוסיקה ב-1998 ונחשב שנוי במחלוקת עד היום.


אומאג'יו (Omaggio): מחווה, הומאז', לזכרו של אדם או אירוע, תקופה וכו'.


און-ביט (On-Beat): הפעימה הראשונה והשלישית בתיבה של ארבעה רבעים. הפעימה הראשונה, הנחשבת ל'חזקה' ביותר בתיבה, מכונה גם דאון-ביט (Down-Beat). ר' ערך: אוף-ביט (Off-Beat).



אוניסונו (Unisono): מצב מוסיקלי שבו כל הכלים ו/או הזמרים מבצעים ביחד טון אחד, לא בהכרח באותה אוקטבה, אך בו-זמנית, וללא הרמוניה. נקרא גם: יוניזון (Unison); אוניזון; אוניסון; יוניסון; יוניסן.



אוסטינטו (Ostinato): חזרה (עקשנית) על תבנית מלודית או ריתמית. דומה למונח 'ריף' (Riff) המקובל בעולם הרוק.



אוף-ביט (Off-Beat): הפעימה השנייה והרביעית בתיבה של ארבעה רבעים (4/4). ר' ערך: און-ביט (On-Beat).



אופוס (Opus): מספר היצירה, מתוך קטלוג עבודות של מלחין. המספר מסודר לפי תאריך ההלחנה או תאריך הפרסום שלה. שורש המונח: לטינית.


אופרה (Opera): דרמה בימתית מושרת ומדוברת בליווי תזמורת, הכוללת תלבושות, תאורה ותפאורה. עשויה לכלול קטעי בלט, מחול, מקהלה, דואטים ועוד. התזמורת ממוקמת בקדמת הבמה, במפלס נמוך. התפתחה באיטליה בסוף המאה ה-16, בערים כמו פירנציה, ונציה ועוד. הצורה העיקרית נקראת 'אופרה סריה' (רצינית). צורה משנית נקראת 'אופרה בופה' (קומית). אופרה קטנה מכונה 'אופרטה' (Operetta). משמעות המילה 'אופרה' היא 'עבודה', באיטלקית וגם בלטינית; ב-1639 מופיע תיעוד של המילה 'אופרה' בהקשר של 'יצירה המשלבת שירה, ריקוד ומוסיקה'.
כותבי האופרות החשובים והמפורסמים ביותר: מונטורדי, ורדי, רוסיני, פוצ'יני, דוניצטי, מוצרט, בטהובן, ואגנר, שטראוס, הנדל, גלוק, ביזה, צ'ייקובסקי. הז'אנר נפוץ גם כיום בכל הערים החשובות במערב, המתגאים בבתי האופרה המפוארים שלהן.



אופרת רוק (Rock Opera): שילוב בין המבנה הטיפוסי של האופרה הקלאסית, כפי שהתפתחה באירופה, עם מוסיקת רוקנרול המבוססת על כלים חשמליים ולהקה מצומצמת. הופיע לראשונה באנגליה, בסוף שנות השישים. דוגמאות מייצגות: "טומי" של להקת The Who משנת 1969; "ישו כוכב עליון" של אנדרו לויד-וובר משנת 1973; "לאמב לייז דאון און ברודוויי" של ג'נסיס משנת 1974; "מופע הקולנוע של רוקי" משנת 1975; "החומה" של פינק פלויד משנת 1980; "אופריישן מיינדקריים" של קווינסרייך משנת 1988.



אוקטבה: מרווח של 12 חצאי-טונים בין צליל לצליל. במונחי תדירות, מדובר על יחס של 2:1 בין אחת לשנייה. לדוגמה: צליל בתדירות 100 הרץ נמצא במרחק של אוקטבה אחת למעלה מצליל של 50 הרץ (מחצית), או במרחק של אוקטבה אחת למטה מצליל בתדירות של 200 הרץ (מכפלה). עלייה באוקטבות נעשית ביחס מתמטי של 2 בחזקת משתנה, וירידה באוקטבה נעשית ביחס מתמטי של 2 בחזקת מינוס המשתנה. שני צלילים הנמצאים במרווח של אוקטבה זה מזה מקבלים אותו שם (לדוגמה, דו), ונשמעים כמעט זהים מלבד עוביים (באס לעומת סופרנו, למשל).



אוקטט (Octet): שמינייה. במוסיקה: שמיניית נגנים, זמרים, או להקה בה חברים שמונה מוסיקאים שונים. מקובל במוסיקה קלאסית. נדיר יחסית בעולם הרוק והג'אז.



אורגן (Organ / Orgel / Orgue): כלי נגינה במגוון גדלים וצורות, המורכב בעיקר ממקלדת הפועלת באמצעות אוויר העובר דרך צינורות ושסתומים, ליצירת קולות (טונים) מובחנים. אורגן כנסייה מכונה 'עוגב'. אורגן חשמלי מפיק צלילים באמצעות תנועה אלקטרו-מגנטית, ללא שימוש באוויר. ר' גם ערך: האמונד.



אורטוריה (Oratorio): מוסיקה על בסיס טקסט דתי, נוצרי, כנסייתי. בוצעה בתחילה בכנסייה, ולאחר מכן גם באולמות קונצרטים. עשויה לכלול קטעי אריה (Aria), עיבודים למקהלה ולתזמורת.



אטונליות (Atonality): מוסיקה ללא מרכז טונלי מוגדר, להבדיל מן השימוש הנפוץ בסולמות המאז'ור והמינור במוסיקה הקלאסית המסורתית, ולהבדיל מן השימוש בסולמות מודאליים במוסיקת ימי הביניים. השימוש בהרמוניה אטונאלית אופייני למוסיקה מודרנית, והתפתח לראשונה באסכולה הוינאית השנייה של ארנולד שיינברג וממשיכיו. מכיוון שהמוח האנושי מחפש מרכז טונאלי ביצירות מוסיקליות, היעדר מרכז טונלי מקשה לעתים על הבנת היצירה ו/או על ההנאה ממנה. נכתב גם: אטונאליות, א-טונליות או א-טונאליות. ר' ערך: טונליות. ר' ערך: טוניקה.



אטיוד (Etude): יצירה מוסיקלית שמטרתה אימון אישי ושיפור טכניקת הנגינה. מבוצעת בפומבי לעתים, למטרות אמנותיות. כלי עיקרי: פסנתר. מקור המילה: צרפתית (ללמוד), מן המאה ה-19. ידועים בעיקר האטיודים של שופן, ליסט, דביוסי.



אילתור / אלתור / אימפרוביזציה (Improvisation) או בקיצור אימפרוב (Improv): יצירת מוסיקה באופן ספונטני, המתבססת על דמיונו ומיומנותו של המבצע המוסיקלי. לעתים מתבססת פעילות זו על נושא מוסיקלי כלשהו (או מספר נושאים), ולעתים היא מתפתחת מעצמה. האילתור יכול לפתח על בסיס חומר כתוב שהוכן מראש, או ליצור תוכן מוסיקלי חדש לגמרי ללא שימוש בדפים או תווים. נפוץ במיוחד בג'אז (ר' ערך), אך גם בבלוז, רוק קלאסי, רוק מתקדם ועוד.


אייר גיטאר / גיטר (Air Guitar): 'גיטרת אוויר' - העמדת פנים של נגינה על גיטרה חשמלית, בעיקר באמצעות שתי ידיים, במהלך הופעת רוק או האזנה ביתית למוסיקת רוק. המנהג הפופולרי יכול לשרת מספר מטרות במקביל: הזדהות עם גיטריסט נערץ המופיע על הבמה, שיחזור מדויק של סולו אהוב, סוג של ריקוד פרוע בעל קשר הדוק למוסיקה, הוצאת אגרסיות בריאות -- וגם כבדיחה, בנסיבות מסוימות.



איי אנד אר (A&R): מחלקת האמנים והרפרטואר בחברת תקליטים. תפקידה: איתור ופיתוח אמנים חדשים, תקשורת עם אמנים ושימור אמנים ותיקים.



אינדי רוק (Indie Rock): סוג של רוק אלטרנטיבי שהתפתח באנגליה ובארה"ב במהלך שנות ה-80. המונח 'אינדי' התפתח במקור כקיצור למונח 'עצמאי' (independent), בתקופה שבה תעשיית המוסיקה של הזרם המרכזי סירבה להחתים אמנים רבים. מה שהחל כתרבות-שוליים של לייבלים מחתרתיים הפך בהדרגה לזרם מוסיקלי בועט, זועף, בלתי-מתחנף, מחתרתי בגישתו, שאינו מוכן לשתף פעולה עם 'הכתבות' של מנהלי תאגידי בידור בינלאומיים. מהות ה'אינדי' היא העצמאות האמנותית המלאה של אמן הרוק, תוך שמירה על זכויותיו.



אינטרו (Intro): מבוא קצר, הפותח יצירה מוסיקלית. קיצור של אינטרודקשן (Introduction). יכול להימשך מספר שניות או מספר דקות, אך מבוצע פעם אחת בלבד. ר' ערך: אאוטרו (Outro).



אינטרבל (Interval): מירווח מוסיקלי בין שני טונים, הפרש בין גבהים. המרווחים הקטנים ביותר הם חצי-טון ורבע-טון. מרווח אופקי, על ציר הזמן, הוא מרווח מלודי. מרווח אנכי (בו-זמני) הוא מרווח הרמוני. מרווחים זכים: קווארטה, קווינטה, אוקטבה (ר' ערך). מרווחים אחרים: סקונדה, טרצה, סקסטה או ספטימה - שני צעדים, שלושה, שישה ושבעה צעדים, בהתאמה.



אינטרלוד (Interlude): יצירה כלית (אינסטרומנטלית) קצרה, המבוצעת בין סצינות (תמונות) במהלך אופרה, מחזה או אירוע אמנותי (מוסיקלי או תיאטרלי) גדול יותר. מונח דומה: אינטרמצו (Intermezzo) (ר' ערך).



אינטרמצו (Intermezzo): קטע ביניים קליל וקצר בתוך יצירה מוסיקלית - אופרה, קונצ'רטו או יצירה כלית. מקור המונח - איטליה של תקופת הרנסאנס (המאה ה-16), אז נקרא בתחילה 'אינטרמדיו' ובוצע בין מערכות של מחזה תיאטרלי. במאה ה-18 שימש קטע מוסיקלי קומי בין שתי מערכות של 'אופריה סרייה'. במאה ה-19 היה המונח בשימוש כמתאר קטע קצר לפסנתר (אצל שומאן, ברהמס ואחרים). מונח דומה: אינטרלוד (ר' ערך).



אי-פי (EP): אלבום קצר המכיל 3-4 רצועות, לרוב סינגלים. קיצור של 'אקסטנדד פליי' (Extended Play). התפתח בשוק תקליטי הויניל. נועד להבדיל בין תקליט אריך-נגן (LP) או אלבום באורך מלא.



אירוויזיון (Eurovision): תחרות שירים שנתית המתקיימת מאז 1956 בהפקת איגוד השידור האירופי. משתתפות בתחרות למעלה מ-40 מדינות, בשני שלבים: חצי גמר + גמר. מארחת התחרות היא המדינה שזכתה בשנה הקודמת. התחרות משודרת בשידור חי ברחבי העולם, וכל השירים מבוצעים חי על הבמה, בלי פלייבק.



אלבום זהב (גולד רקורד): אלבום שמכר לפחות חצי מליון (500 אלף) עותקים. באנגליה: 100 אלף עותקים. בישראל: 20 אלף עותקים.



אלבום כסף (סילבר דיסק): אלבום שמכר לפחות 60 אלף עותקים באנגליה (UK) בלבד. לא תקף בארה"ב או בישראל.



אלבום יהלום (דיאמונד רקורד): אלבום שמכר לפחות עשרה מליון (10,000,000) עותקים. המונח הומצא במיוחד עבור ארצות הברית. לא קיים אלבום דומה לזה בישראל.


אלבום פלטינה / פלטינום: אלבום שמכר לפחות מליון (1,000,000) עותקים. באנגליה: 300 אלף עותקים. בישראל: 40 אלף עותקים.


אלבום פלטינה כפול/ה (דאבל פלטינום): אלבום שמכר לפחות 2 מליון (2,000,000) עותקים. באנגליה: 600 אלף עותקים. בישראל: 80 אלף עותקים.


אלבום פלטינה משולש/ת (טריפל פלטינום): אלבום שמכר לפחות 3 מליון (3,000,000) עותקים. באנגליה: 900 אלף עותקים: בישראל: 120 אלף עותקים.


אלבום פלטינה מרובע/ת (קוודרופל פלטינום): אלבום שמכר לפחות 4 מליון (4,000,000) עותקים. באנגליה: 1.2 מליון עותקים. בישראל: 160 אלף עותקים.


אלבום פלטינה מחומש/ת: אלבום שמכר לפחות 5 מליון (5,000,000) עותקים. באנגליה: 1.5 מליון עותקים. בישראל: 200 אלף עותקים.


אלבום קונספט: תקליט או דיסק שבו קיים קשר נושאי ברור בין היצירות ו/או השירים השונים, לעתים תוך שימוש במוטיב מוסיקלי המופיע פעמים רבות לאורך ההקלטה; הקונספט מזכיר התנהלות של מחזה, הצגה או סרט קולנוע. אופייני לאלבומי רוק מתקדם, אך לא מייצג ולא חיוני להגדרת הז'אנר. מנוגד לאלבום פופ רגיל, הכולל בדרך כלל אוסף שירים אקראי ללא מכנה משותף מובהק.


אלגיה (Elegy): שיר-אבל, קינה. מבוצע לרוב בטקסי הלוויה, אזכרה או באירועים רציניים או עצובים.


אלגרו (Allegro): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) המתארת מהירות 'מארש' (תהלוכה) זריז, בטווח של 120-168 פעימות לדקה.


אלגרו ויואצ'ה (Allegro Vivace): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) המתארת סגנון נגינה מלא-חיים ומהיר באופן יחסי, במהירות 'מארש' (תהלוכה) זריז, בטווח מצומצם של 132-140 פעימות לדקה.


אלגרו מודראטו (Allegro moderato): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) מעט איטית יותר מן ה'אלגרו' (ר' ערך), בטווח של 112-124 פעימות לדקה.


אלגרו נון טרופו (Allegro non troppo): הוראת טמפו איטית יותר מן האלגרו, אך לא בהרבה (מאיטלקית: 'לא יותר מדי מהר').


אלגרטו (Allegretto): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) מעט איטית יותר מן ה'אלגרו' (ר' ערך), בטווח של 100-112 פעימות לדקה.


אלגריסימו (Allegrissimo): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) מהירה יותר מן ה'אלגרו' (ר' ערך), בטווח של 150-170 פעימות לדקה.



אלטיסימו (Altissimo): צליל גבוה מאוד. מאיטלקית: הגבוה ביותר. מבוצע על ידי כלי נגינה או על ידי הקול האנושי.


אלרגנדו (Allargando): הוראה להאט בהדרגה את מהירות הנגינה, ו'להרחיב' את הצליל, כך שיישמע מלכותי יותר.


אמביינט (Ambient): תת-ז'אנר של מוסיקה אלקטרונית קלה לעיכול, מרגיעה ונוחה להאזנה ברקע. המונח נטבע על ידי המוסיקאי בריאן אינו בשנות ה-70. מכונה לעתים גם 'מוסיקת אווירה'. משמשת בעיקר להקשרים מסחריים, כמו למשל בחנויות, קניונים, שדות תעופה, משרדים ותחבורה ציבורית.


אמפ (Amp): קיצור של אמפליפייר, מגבר של כלי נגינה או מערכת הגברה להופעות ו/או הקלטות.


אנסמבל (Ensemble): קבוצת נגנים ו/או זמרים המופיעה ביחד מול קהל, לרוב בתצורה מצומצמת של שלישיה, רביעיה או חמישיה, או בתצורה מורחבת כמו של תזמורת סימפונית.


אנפלאגד (Unplugged): עיבוד אקוסטי לשירים ויצירות של להקת רוק או פופ, המשתמשת באופן קבוע בכלים חשמליים הדורשים חיבור להגברה מלאכותית. המונח נכנס לשימוש החל מ-1989, השנה בה החלה רשת הטלוויזיה אם-טי-וי (MTV) לשדר תוכניות מיוחדות בהן להקות ואמני רוק ופופ ביצעו גרסאות לא-חשמליות, שקטות ואינטימיות לשיריהן. במסגרת התוכנית, הגיטרות האקוסטיות מחליפות את החשמליות, בעוד הפסנתר מחליף את הסינתיסייזר ולעתים הקונטרה-בס מחליף את הבס החשמלי. לעתים נעשה גם שימוש בתיפוף עדין יותר, ובאופן כללי גם סגנון השירה מרוסן בהשוואה למקור. התוכנית MTV Unplugged הגיעה לשיא הצלחתה בין השנים 1989-1999 ואז שודרה באופן בלתי-סדיר עד 2009. חלק מהתוכניות יצאו גם כאלבומים שזכו להצלחה גדולה. בין אמני האנפלאגד הזכורים ביותר: מריה קארי, אריק קלפטון, רוד סטיוארט, טוני בנט, פייג' ופלאנט, נירוונה, שאקירה, לורין היל, אלישיה קיז.


אסיד רוק (Acid Rock): סגנון שהתפתח בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, כחלק מתרבות המחתרת של הסמים הפסיכדליים כמו אל-אס-די, שהפיל קורבנות רבים. תת-סגנון של עולם הרוק, המנסה לדמות ולתאר את חווית השימוש בסמי הזייה שונים. מאופיין באפקטים רבים, נגינה בטמפו איטי יחסית ואילתורים חופשיים.


אסימטרי / אסימטריה: ר' משקל אסימטרי.


אספרסיבו (Espressivo): הוראות ביצוע - לנגן בחושניות רבה, לבטא רגשות סוערים. מקור המונח: איטלקית.


אפוס (Epic): פואמה ארוכה, או שיר ארוך, הבנוי מסדרת תת-פרקים ללא מבנה נוקשה. מבוסס על סיפור שבמרכזו גיבור או דמות דומיננטית. בהקשר רוק מתקדם: יצירה מוסיקלית שאפתנית ונועזת באורך של כעשרים דקות, בנסיון לחקות מבנים סימפוניים ו/או קלאסיים אמנותיים.


א פרימה ויסטה (A Prima Vista): במבט ראשון (מאיטלקית) - נגינה או שירה מתווים בקריאה ראשונה. מיומנות מוסיקלית המאפשרת ביצוע מיידי, ללא הכנה מוקדמת. דורשת שליטה גבוהה בקריאת תווים.


אצ'לרנדו (Accelerando): הוראה מוסיקלית להגביר בהדרגה את ה'טמפו' (מהירות הנגינה). מיועדת, ברוב המקרים, למנצח על התזמורת.


אקולייזר (Equalizer): חומרה ו/או תוכנה לעיבוד אותות - ביצוע שינוים על תדרים של צלילים החל מ-20 הרץ ועד 20 אלף הרץ. נפוץ באולפני הקלטות, מערכות הגברה להופעות, מערכת סאונד ביתיות, נגנים דיגיטליים ואף באפליקציות של טלפונים חכמים. אקולייזר פשוט מכיל 5-8 ידיות שליטה שונות, החל מצלילי בס עמוקים (bass) ועד לצלילים הגבוהים ביותר (treble).


אקורד (Chord): שלושה צלילים או יותר, המבוצעים לרוב בו-זמנית, או בזה אחר זה (ארפגי'ו). שימוש באקורדים מהווה את בסיס ההרמוניה.


אקורד כוח (Power Chord): אקורד משולש ללא תו טרצה - מורכב מתו הבסיס ומן הקווינטה. אינו מוגדר בתור מז'ורי או מינורי. מסומן לרוב בתור הסיפרה חמש (5). נפוץ מאוד במוסיקת רוק, במיוחד בהבי מטאל ורוק כבד. נמצא בשימוש בעיקר בקרב גיטריסטים. באנגלית: פאואר קורד.


אקורד מוגבר/מורחב (Augmented Chord): העלאת הטון הגבוה ביותר או הנמוך ביותר בחצי-טון (כרומאטי) נוסף.


אקורד מוקטן (Diminished Chord): אקורד המורכב ממרווח של טרצה קטנה + קווינה מוקטנת (טריטון).


אקורד מושהה (Suspended chord): אקורד שאינו מכיל את הדרגה השלישית, והיא מוחלפת על ידי דרגה רביעית זכה (מושלמת) או על ידי דרגה שנייה מז'ורית. לפיכך האקורד מכיל את השורש + קווינטה + דרגה שנייה או רביעית. אקורד זה אינו מז'ורי או מינורי. מסומן בתור sus2 או sus4.


אקורד מז'ורי (Major Chord): אקורד המורכב ממרווח של טרצה גדולה + קווינטה זכה (מושלמת). נחשב לאחד מסוגי האקורדים הנפוצים ביותר במוסיקה. מבחינה פיזיקלית ופסיכולוגית, משדר לאוזן האנושית תכונות כמו שמחה, יציבות והרמוניה.


אקורד מחומש (Pentachord): ר' ערך - פנטאקורד.


אקורד מינורי (Minor Chord): אקורד המורכב ממרווח של טרצה קטנה + קווינטה זכה (מושלמת). נחשב לאחד מסוגי האקורדים הנפוצים ביותר במוסיקה, אחרי האקורד המז'ורי (ר' ערך). מבחינה פיזיקלית ופסיכולוגית, משדר לאוזן האנושית תכונות כמו עצב, קדרות או תוקפנות.


אקורד משולש (Triple Chord): ר' ערך - טריאדה.


אקורד מרובע (Tetrachord): ר' ערך - טטראקורד.


אקס (Axe): ביטוי סלנג של מוסיקאים עבור כלי נגינה המשמש להופעה, בדרך כלל גיטרה (בהקשר של מוסיקת רוק) או סקסופון (בהקשר של ג'אז). המונח העברי 'גרזן' אינו בשימוש בישראל.


אקספוזיציה (Exposition): תצוגה ראשונית של נושא מוסיקלי מתוך יצירה מוסיקלית, תנועה, פרק או חלק ממנה. הנושא עובר פיתוח או מקבל וריאציות בהמשך היצירה, במרבית המקרים. בהקשר של סונטה: החלק הראשון, בו מוצגים הנושאים לפני הפיתוח. בהקשר של פוגה: הצגה ראשונה של הנושא, בהשתתפות כל הקולות.


ארט-רוק (Art-Rock): רוק אמנותי. מונח נרדף לרוק מתקדם, בעל משמעות רחבה יותר, ולכן קשה יותר להגדרה קלה.



אריה / ארייה (Aria): שיר המבוצע בדרך כלל במסגרת אופרה, אך גם ביצירות דתיות כמו קנטטה או אורטוריה. כוללת ליווי חלקי או מלא של תזמורת או כלי נגינה בודדים. מאפשרת לסולן להפגין את יכולותיו, מעודדת וירטואוזיות. מאיטלקית: אוויר (Air). אריה קצרה או קלילה נקראת ארייטה (Arietta).



אריך-נגן (Long Play): תקליט המסוגל להכיל כ-45 דקות של מוסיקה בשני צדדיו. מנגן במהירות 33.3 סיבובים לדקה. נקרא בקיצור אל-פי (LP). יצא לשוק ב-1948 בתעשיית המוסיקה המערבית, על גבי תקליט ויניל. כל צד הכיל כ-22.5 דקות מוסיקה. המונח איבד ממשמעותו עם פיתוח הקומפקט-דיסק (CD) שהכיל כ-80 דקות של מוסיקה רצופה.



ארפג'ו / ארפג'יו / ארפז' / ארפז'ו / ארפז'יו (Arpeggio): ביצוע כל צלילי האקורד באופן נפרד, על ציר הזמן, בדרך כלל בסדר עולה, אך לא בהכרח. מכונה גם: אקורד שבור (Broken Chord). מאיטלקית: 'לנגן על נבל'. במקור, טכניקה זו איפשרה לכלי נגינה מונופוניים, כמו צ'מבלו (ר' ערך), לנגן אקורדים והרמוניה. בקרב גיטריסטים מודרניים, קיים שימוש רב בטכניקה זו, במיוחד ברוק ניאו-קלאסי ובמטאל מהיר.



באטון (Baton): שרביט המנצח, אותו הוא מחזיק בידו כאשר הוא מנצח על התזמורת. אורך השרביט: 30-60 סנטימטרים. עשוי עץ, פיברגלס או סיבי פחמן. נכנס לשימוש נרחב באירופה החל מ-1820 לערך. משמש את המנצח כדי להקל על הנגנים להבחין בתנועות ידיו. השרביט נפוץ פחות בניצוח על הרכבים קטנים או מקהלות.



באס / בס (Bass): מונח בעל מספר משמעויות שונות: א) צליל בתדירות הנמוכה ביותר, לרוב בטווח של 30-500 הרץ [hertz]. ב) כלי נגינה המסוגל לנגן בטווח הנמוך ביותר. ג) קול גברי נמוך מאוד. ד) מפתח פה (F) בשורה הרביעית של החמשה. ה) בהקשר של רוק: קיצור של גיטרה בס (הנגן נקרא 'בסיסט'). ו) בהקשר של ג'אז: דאבל-בס או קונטרה-בס, לא גיטרה אלא כלי מיתר גדול. ז) בהקשר של תזמורת כלי נשיפה: טובה (Tuba). משמעות המילה - מאיטלקית: באסו (Basso) = עמוק / נמוך.


באס פדל (Bass Pedal): דוושות בס המופעלות על ידי הרגליים, ומשמשות נגני גיטרה וקלידים, במיוחד בהופעה חיה. ב-1976 יצא ה'מוג טאורוס' ולמרות שידע לספק 5 אוקטבות של סאונד, רוב הנגנים השתמשו בו בעיקר לצלילים הנמוכים ביותר, כמו סינתיסייזר אנלוגי רגלי. החל משנות ה-90, הוחלפו על ידי בקרי מידי (MIDI Controllers).


באק קטלוג (Back Catalouge): 'קטלוג גב' - מכלול יצירתו של אמן, יוצר, מוסיקאי או בדרן. בתעשיית המוסיקה - בעיקר אלבומים והקלטות. קטלוג זה מנוהל ברוב המקרים על ידי חברת התקליטים או סוכן של האמן.


באקביט / בקביט / באק-ביט (Backbeat / Back Beat): הפעמה ה-2 וה-4 (השנייה והרביעית) בתיבה של ארבע פעמות/פעימות. אופייני לסגנונות אפרו-אמריקניים, במיוחד רית'ם אנד בלוז (ר' ערך) החל מסוף שנות ה-1930, ואחר כך גם לסגנון ה'רוק'. נבדל ומובחן מן ה'דאונביט' (ר' ערך).


באך הבארוקיסט מנסה כוחו על גיטרה חשמלית בארוק / ברוק (Baroque): שם כולל למוסיקה אמנותית-מערבית באירופה בשנים 1600-1760 בערך, מיד בסיום תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית. מבנים שפותחו בתקופה הבארוקית: אופרה, קונצ'רטו, סונטה, סוויטה. מלחינים בולטים: באך, הנדל, סקרלטי, ויואלדי, טלמן, קורלי, קופרין, מונטוורדי, פרסל. רוב המוסיקה היתה דתית, ובוצעה בין השאר בכנסייה. מבנים מוסיקליים שפותחו בתקופת הבארוק: קנטטה, אורטוריו, קונצ'רטו, סונטה ואף אופרה.


בגטלה (Bagatelle): יצירה מוסיקלית קצרה וקלילה, לרוב לפסנתר. מכונה 'זוטה' עקב היותה חסרת יומרות. המונח הופיע לראשונה בתחילת המאה ה-18 והתפרסם בהמשך על ידי בטהובן במאה ה-19. כתיב מלא: באגאטלה / בגאטלה.


בוגי-ווגי (Boogie Woogie): סגנון ג'אז-בלוז מוקדם, שהתפתח בארה"ב בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20, על הפסנתר. מאפיין מרכזי: שימוש ביד שמאל של הפסנתרן לביצוע תבניות בס החוזרות על עצמן, משתמשות באוקטבות שבורות ומספקות קצב למלודיה המרכזית. מאופיין גם בנגינה מהירה ועליזה, המשמשת בעיקר לריקודים.


בוקינג (Booking): קביעת הופעה עתידית במיקום מוסכם, לא בהכרח באמצעות התחייבות משפטית. מלאכה זו מופקדת בידיו של האמן עצמו או אדם מטעמו, כמו מנהל סיבוב הופעות או סוכן אישי.


בטלייה (Battaglia): יצירה מוסיקלית, כלית או מושרת, המרמזת על קרב, דו-קרב, מלחמה או עימות כלשהו, או מנסה לתאר אותו. מאיטלקית: קרב.


ביבופ (Bebop): סגנון ג'אז מודרני שהחל להתפתח בשנות ה-40 בארה''ב על ידי נגנים כמו צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, קני קלארק ואחרים. הסגנון מהיר יחסית, תוים קצרים ושימוש רב בסינקופות, מתן דגש על וירטואוזיות טכנית, תוך התבססות על שינויים באקורדים ופחות על המלודיה. ממנו התפתח גם תת-סגנון בשם 'הארד בופ' (Hard Bop) - תוקפני וזועם יותר, פחות קליל או שכלתני.


ביג בנד (Big Band): תזמורות ג'אז נייחות וניידות, ששימשו לריקודים והופעות במועדונים, תיאטראות, תוכניות רדיו, פסקולי סרטים ותוכניות טלוויזיה באולפנים. הורכבו לרוב מ-12 עד 25 נגנים, ברוב המקרים סקסופוניסטים, חצוצרנים, טרומבוניסטים ומתופפים, בתוספת גיטרה, בס ופסנתר. תזמורות אלו הגיעו לשיאן ב'עידן הסווינג' של אמריקה, מתחילת שנות ה-30 ועד סוף שנות ה-40 של המאה ה-20. כל ביג-בנד הונהגה על ידי מלחין ומנצח שנקרא 'בנדלידר' ושכתב עיבודים עם מקום מצומצם לאילתור. המצאת ההגברה החשמלית הובילה לדעיכתן של ה'ביג-בנדס'. מנהיגי ביג-בנד מפורסמים: דיוק אלינגטון, בני גודמן, בוב קרוסבי, לואי ארמסטרונג, ארל היינס, קאונט בייסי, ארטי שואו, טומי דורסי, גלן מילר ועוד.



בייסליין (Bassline): התפקיד המיועד לנגן של יחידת הקצב, בעיקר גיטרה באס ו/או מערכת תופים.


בי-פי-אם (BPM): מספר פעימות לדקה (Beats Per Minute). דרך מקובלת למדידת מהירות נגינה (ראה ערך: טמפו). שיר טיפוסי הוא במהירות 120-140 פעימות לדקה. קצב 'אלגרו', למשל, הוא 120-168 פעימות לדקה. קצב מסוג אדג'יו (פרק איטי, במוסיקה קלאסית) הוא 60 פעימות לדקה, בערך. קצב 'פרסטו' נחשב מהיר מאוד, בין 168-200 פעימות לדקה. הלב האנושי פועם 60-80 פעימות בדקה.



בלאדה / בלדה (Ballad): צורת שירה סיפורית, שהתפתחה כסוג של מוסיקת-עם קצרה. מוצא המונח מצרפת של ימי הביניים, כדי לתאר שירים לריקודים. החל מהמאה ה-19 ואילך, השתנתה משמעותו של המונח, וכיום הוא בא לתאר שיר אהבה איטי (טמפו נמוך מהממוצע).



בלאסטביט (Blastbeat): תיפוף מהיר וחזק במיוחד, תוך שילוב בין תוף סנר ותוף בס, כדי ליצור אפקט של עוצמה, עומס צליל ואינטנסיביות רגשית. מקובל בעיקר במוסיקת רוק כבד, ובפרט - במוסיקת הבי מטאל לסוגיה. מנוגן לרוב ביחידות של 1/8, 1/16 או אף 1/32.



בלאק מטאל (Black Metal): תת-ז'אנר קיצוני של הבי מטאל (רוק כבד), המאופיין במהירות גבוהה, סגנון שירה צרחני בטון גבוה, גיטרות דיסטורשן המשתמשות בפריטת טרמולו, הפקה מוסיקלית בסיסית ושימוש בתבניות החורגות ממבנה השיר השגרתי. הסגנון נחשב מחתרתי, לעתים אנטי-נוצרי ('כת השטן') ואף פגאני, אנטי-חברתי ופסימיסטי במיוחד. בעבר נחשב לבעל תדמית תקשורתית שלילית. התפתח בשנות ה-80 וה-90 באנגליה ובסקנדינביה, במיוחד בנורבגיה.



בלוז (Blues): מוסיקה ווקאלית עצובה שהומצאה על ידי העבדים האפרו-אמריקנים בארה"ב של סוף המאה התשע-עשרה. מבוססת על סולם הבלוז, המנמיך בדרך כלל את הצלילים השלישי, החמישי והשביעי. הבלוז מהווה את הבסיס של הרוק ושל הג'אז.



ברידג' (Bridge): א) גשר מוסיקלי - חלק מתוך שיר המקשר בין הפזמון לבין אחד הבתים, לרוב במחצית השנייה של השיר. ב) החלק השלישי של השיר, לאחר הפזמון השני, המוביל לפזמון שלישי או לקטע סולו. ג) חלק פיזי ארוך בכל כלי מיתר (גשר), עליו שרוגים המיתרים.



ברייק (Break): א) הפסקה מפתיעה באמצע הנגינה, בתור אפקט דרמטי או הדגשת משפט מוסיקלי (דומה לערך: פאוזה). ב) ירידה זמנית מהבמה במהלך הופעה, למטרות מנוחה, התרעננות, סיום מחצית ראשונה, תיקון תקלה טכנית או יציאה להדרנים. ג) קטע מעבר שבו אחד מן הנגנים מקבל הזדמנות לסולו מוחלט, בלי כל ליווי מצד שאר חברי ההרכב.



ג'אז (Jazz): מוסיקה אינסטרומנטלית ברובה, שהומצאה על ידי העבדים האפרו-אמריקנים בארה"ב של סוף המאה התשע-עשרה. מבוססת על סולם הבלוז, ומאופיינת באילתור (אימפרוביזציה; ר' ערך), וירטואוזיות (יכולת נגינה גבוהה) וזניחת השימוש בתווים כתובים. מאפיין נוסף: סינקופה (ר' ערך).


ג'אז-רוק (Jazz Rock): שילוב בין ג'אז ובין רוק. התפתח בארה"ב של סוף שנות ה-60. זהו מונח מצומצם יחסית, להבדיל מפיוז'ן, המשלב בין ג'אז ובין כל שאר הסגנונות שאינם ג'אז. מבין חלוצי הז'אנר: מיילס דייויס, טוני ויליאמס, לארי קוריאל, הד האנטרס (הרבי הנקוק), וות'ר ריפורט, מהווישנו אורקסטרה.


ג'אם סשן (Jam Session): אילתור קבוצתי, במסגרת חזרה ללא קהל או הופעה פומבית; מוביל לעתים קרובות להתפתחות של יצירות מלאות, בין אם מדובר בשיר קצר או קומפוזיציה מורכבת. המונח התפתח בתחילה בקרב מוסיקאי ג'אז בשנות ה-40 וה-50, ולאחר מכן הפך נפוץ גם בעולם הרוק.


גות'יק רוק (Gothic Rock): סגנון מוסיקלי בעל מאפיינים גותיים וקודרים, שהתפתח בשלהי שנות ה-70, כחלק ממהפיכת הפאנק-רוק ששטפה את מערב אירופה ואת החוף המזרחי של ארה"ב. מכונה בקיצור גות'-רוק (Goth-Rock), או פשוט גות' (Goth) בקרב חובבי הז'אנר. אמנים ולהקות מייצגות: אליס קופר, סוזי והבנשיז, באוהאוס, דה קיור.


גזאמטקונסטוורק (Gesamtkunstwerk): יצירת אמנות כוללת, מאוחדת וטוטאלית. מופע אופרה המשלב מוסיקה, תיאטרון ואמצעים חזותיים. מונח גרמני שטבע המלחין ריכרד וגנר, במטרה להעצים את החוויה האסתטית והרגשית באופרות שלו ושל אחרים. אידיאל זה מיושם כיום, בין השאר, בהצגות תיאטרון רבות ואף בסרטי קולנוע. מרכיבים משמעותיים: החשכת האולם, תאורה בימתית חזקה, שימוש באפקטים והשקעה בתפאורות מתחלפות.


גיג (Gig): הופעה של מוסיקאים מקצועיים מול קהל, לרוב תמורת תשלום במזומן לאחר ההופעה; ביטוי סלנג מקובל בקרב מוסיקאי רוק וג'אז. במקור, קיצור ועיוות של המונח אנגייג'מנט (engagement). נטבע בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי מוסיקאי ג'אז, והתרחב בהדרגה גם קרב מוסיקאי רוק ונגנים שכירים. מונח דומה: 'סשן', המתאר עבודה מוסיקלית באולפן תמורת תשלום, הנמדדת לרוב בשעות, ימים או שבוע עבודה.


גיטרה חשמלית (Electric Guitar): כלי נגינה המשתייך למשפחת כלי המיתר, שהומצא בארה"ב ב-1931 על ידי ג'ורג' בושאמפ. נחשב לכלי החשוב ביותר בעולם הרוק והמטאל, ולאחד הכלים החשובים בעולם הבלוז, הג'אז והפופ. המכשיר משתמש ב'פיקאפים' כדי להמיר את רעידות המיתרים לאותות חשמליים (סיגנלים) באמצעות מגבר גיטרה פנימי. כך ניתן לחבר את הגיטרה למקור הגברה חשמלי ולוותר על תיבת תהודה אקוסטית, המוגבלת בעוצמתה. ניתן לשנות את הצליל המופק בעזרת שורה ארוכה של אפקטים, תוכנות ומכשירים חיצוניים. רוב הגיטרות החשמליות מורכבות מ-6 מיתרים, כאשר מיעוט מתוכן מורכב מ-7 מיתרים ולעתים אף מ-12 מיתרים (שישה זוגות). אחד היתרונות המרכזיים של הגיטרה החשמלית הוא גודלה ומשקלה, שאיפשרו לה להפוך לכלי נגינה נייד וקל להובלה.


ג'ייב (Jive): א) סגנון ריקוד אפרו-אמריקני שהיה נפוץ בשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים.
ב) סגנון ג'אז, כמו סווינג.


גיין (Gain): א) כפתור סיבובי הממוקם מעל כל ערוץ הקלטה בלוח הסאונד, שמטרתה לסדר ערוצים נפרדים ברמות דומות. ב) מידת הגדלת האות המוסיקלי, אותה מבטאים לרוב בדציבלים (די-בי). ג) בקר שליטה במגבר גיטרה הקובע את עוצמת האוברדרייב ו/או הדיסורשן.


גלאם רוק (Glam Rock): קיצור של "גלאמורס רוק", "רוק נוצץ" באנגלית. תופעה בריטית שהתפתחה במחצית הראשונה של שנות השבעים, על ידי זמרים ולהקות שהשתמשו בתלבושות ראוותניות, תיאטרליות, מבריקות, לעתים דו-מיניות או מדע-בדיוניות, כדי למשוך תשומת-לב בטלוויזיה ובהופעות חיות. דוגמאות בולטות: דיויד בואי, מארק בולן ולהקת טי-רקס, גארי גליטר, רוקסי מיוזיק, פרדי מרקורי ולהקתו קווין.


גליסנדו / גליסאנדו (Glissando): גלישה ('סלייד') מתו אל תו אחר. בהקשר של רוק, ניתן להשיג אפקט בסיסי של גליסנדו בגיטרה בעזרת שימוש פשוט באצבע; גליסדנו 'נקי' יותר ניתן להשגה בעזרת שימוש בגליל מתכת, המולבש על אצבע הגיטריסט. גיטרות פרטלס (ללא סריגים) קלות יותר לביצוע גליסנדו נקי. גליסנדו של גיטרה הוא מרכיב נפוץ בעולם הבלוז. בסינתיסייזר אפשר להשתמש בגלגל ה-Pitch. מקור המונח הוא מצרפתית (Glisser = גלישה). ברבים: גליסנדי.


ג'סטו דלה קורנה (Gesto delle corna): מחוות הקרניים, מחוות קרני השטן, יד מקורננת או מאנו קורנוטה. תנועה בעזרת אגרוף כף היד, כאשר האצבע המורה והזרת שתיהן מונפות כלפי מעלה, כמו קרניו של שור. נפוץ ביותר במופעי הבי מטאל ורוק כבד. מקור התנועה מאיטליה הנוצרית, סוג של אמונה תפלה להרחקת עין הרע ו/או השטן. הומצא על ידי סולן הרוק רוני ג'יימס דיו, לאחר שראה את סבתו משתמשת בתנועה זו בחיי היום-יום. כינוי איטלקי נוסף: מלויק (Maloik). באנגלית: Sign of the Horns. ר' ערך גם: קורנה.


גראולינג (Growling): סגנון שירה מפלצתי, זועם ומפחיד המקובל בעיקר בסגנון דת' מטאל, המכונה לעתים גם "דת' גראול" או "קוקי מונסטר ווקלס" (שירה בסגנון עוגיפלצת). עלול להזיק למיתרי הקול, לגרון ולגוף באופן כללי.


גראמי (Grammy): פרס על הישגים בתעשיית המוסיקה, המוענק מדי שנה על ידי האקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעי ההקלטה בארצות הברית (NARAS). במקור נקרא 'גראמופון אוורד'. הטקס הראשון התקיים ב-1957. הפרסים החשובים ביותר: אלבום השנה, תקליט השנה (סינגל), שיר השנה (לכותבים), האמן החדש הטוב ביותר. בכל שנה ניתנים למעלה מ-80 פרסים בסך הכל. שיאנים: סר גיאורג שולטי זכה ב-31 פרסי גראמי; אליסון קראוס ב-27 פרסים; להקת יו-2 זכתה ב-22 פרסים.


גראנג' (Grunge): שילוב מוסיקלי בין פאנק, רוק אלטרנטיבי ו'מטאל'. תת-זרם של מוסיקת רוק. נולד לראשונה בעיר סיאטל, ארה"ב, בתחילת שנות התשעים. להקות ואמנים מייצגים: נירוונה, סאונדגרדן, פרל ג'אם, סמאשינג פאמפקינז, סטון טמפל פיילוטס, אליס אין צ'יינס.


גרוב (Groove): א) תפיסה אינטואיטיבית של מקצב או דפוס ריתמי מסוים. ב) תכונה מוסיקלית חיובית של שיר או יצירה, המתבסס על מקצב סוחף או תבנית ריתמית מרקידה ו/או משכנעת.


גרופי (Groupie): מעריץ נלהב של אמן ו/או להקה. נמצא באופן קבוע בהופעות, נכנס מאחורי הקלעים, מנסה ליצור קשרים אישיים עם האמנים, ובמקרים קיצוניים אף מנהל מערכות יחסים אישיות ואף מיניות עם חלק מהם (בעיקר נשים). משמש גם כינוי שלילי לאדם שמעריץ באופן עיוור או מתחנף לאמנים.


דאבל טיים (Double Time): הכפלת טמפו (ר' ערך). ביצוע מהיר פי שניים.


דאון-ביט / דאונביט (Downbeat): הפעימה הראשונה בתיבה. נחשבת ל'חזקה' ביותר בתיבה. ביחד עם הפעימה השלישית, מהווה את קבוצת ה'און-ביט' (On-Beat). ר' ערך קַדְמָה; ר' ערך באקביט (Backbeat). ר' ערך און-ביט (Onbeat); ר' ערך אוף-ביט (Offbeat).


דג'נט (Djent): צליל גיטרה חשמלית המאופיין בדיסטורשן 'מושתק-אגודל' (פאלם-מיוט), כאשר הגיטרה מכוונת נמוך יותר מן המקובל, והאקורד (פאואר-קורד) מושתק במהירות רבה מאוד, מה שיוצר ריף דחוס וגמיש בו-זמנית. פותח לראשונה בקרב להקות פרוגרסיב-מטאל כגון משוגע (שוודיה), סיקת' (אנגליה), פריפרי (ארה''ב) ואחרות בז'אנר. אופייני לגיטריסטים מהירים המשתמשים בגיטרות של 7 או 8 מיתרים, כיוון שהצליל דורש כיוון נמוך ביותר של שלושת המיתרים הראשונים.


דודקפוניה (Dodecaphony): שיטת הלחנה מודרנית לשנים-עשר טונים, לפיה כל טון שווה לרעהו. פותחה על ידי המלחין האוסטרי ארנולד שיינברג (1874-1951). נקראת גם השיטה הסריאלית / מוסיקה סריאלית / סריאליזם (Serialism). עם השנים זכתה השיטה לביקורת נוקבת, והמושג הפך מילה נרדפת למוסיקה צורמנית, רועשת ומעיקה. מלחינים בולטים: קרלהיינץ שטוקהאוזן, לוצ'יאנו בריו, פייר בולז, ג'ון קייג', ויטולד לוטוסלבקי, לואיג'י נונו, אנרי פוסר.


דולבי (Dolby): טכניקה להפחתת רעשים בהקלטת מוסיקה, באולפנים, בתי קולנוע ומערכות קולנוע ביתי. בהמשך התרחב המושג לכלול גם מערכות צליל היקפי (סראונד) ומערכות דיגיטליות לכיווץ ודחיסה של מידע דיגיטלי עבור השמעת פסקולים במגוון ערוצים. הטכניקות והמערכות נקראו על שמו של המהנדס והממציא ריי דולבי (1933-2013).


דולצ'ה (Dolce): הוראת ביצוע - לנגן במתיקות. מאיטלקית: מתוק.


דום-מטאל (Doom Metal): תת-סגנון של הבי מטאל (רוק כבד) המאופיין במקצבים איטיים יותר, גיטרות המכוונות נמוך יותר, וצליל 'עבה' ו'כבד' יותר מסוגים אחרים של מוסיקת מטאל. הז'אנר, ששמו מרמז על תחושת אֲבַדוֹן, מושפע מן העבודות של להקת בלק סאבאת'. החל להתפתח במחצית הראשונה של שנות ה-80 במאה ה-20, באנגליה, ארה"ב ובארצות סקנדינביה כגון שוודיה ונורבגיה.


דיאטוני (Diatonic): אוסף צלילים היוצר, לרוב, סולם מאז'ורי או מינורי. מורכב מחמישה טונים שלמים ושני חצאי-טונים, דהיינו שבעה צלילים שונים בכל אוקטבה. בהכללה גסה, הדיאטוניקה היא "הקלידים הלבנים של הפסנתר", ומהווה את בסיס ההרמוניה המערבית מתקופת הרנסאנס ועד סוף המאה התשע-עשרה. הסולם הדיאטוני פותח לראשונה על ידי גואידו ד'ארזו. ההיפך מ'כרומטיקה', או סולם כרומאטי (ר' ערך).


דיגיפאק (DigiPack): אריזת דיסק שנראית כמו ספר, ולא כמו קופסת פלסטיק שקופה. האריזה החיצונית עשויה מנייר עבה, כמו קרטון קשיח, ומגש הדיסק הפנימי מודבק לנייר. יתרונות האריזה: א) נעימה למגע; ב) לא נשרטת; ג) לא נשברת או נסדקת. ד) נראית כמו אריזת תקליט ויניל מוקטנת.


דימינואנדו (Diminuendo): ריכוך והחלשת הביצוע המוסיקלי, באופן הדרגתי. ההיפך מ'קרשנדו' (קרצ'נדו). זהה לערך: דקרשנדו. מקור המונח: איטלקית.


דינמיקה (Dynamics): מידת עוצמת הביצוע. דוגמה: פורטה (ר' ערך) =חזק. פיאנו (ר' ערך) = חלש. קרשנדו (ר' ערך) = הגברה הדרגתית.


דיסוננס / דיסונאנס (Dissonance): אקורד בעל מרווחים בלתי-שגרתיים, שעלולים להישמע לא נעימים לאוזן האנושית. מבחינה פיזיקלית, גלי קול מסויימים נוטים "להתנגש" עם גלי קול בתדירויות מסוימות. הפוך מן המונח קונסוננס (ר' ערך) והמונח קונקורד (בעברית: מזיג), שמשמעותו הוא 'הצללה ערבה לאוזן', במובן של הרמוניה.


דיסטורשן (Distortion): עיוות מכוון הנוצר כאשר גלי קול נמצאים מעבר ליכולת הטיפול של המגבר החשמלי. נפוץ בעיקר במכשירי אפקטים של גיטרות חשמליות ('פאזזבוקס'), על ידי הגברת ה'גיין' (Gain) של הכלי המוגבר. הגיטריסט ג'ימי הנדריקס נחשב לאחד מחלוצי השימוש בדיסטורשן מודרני, אך השימוש הראשוני בדיסטורשן החל כבר ב-1945, על ידי גיטריסטים של סווינג ובלוז בארה"ב, כמו ג'וניור ברנרד, אלמור ג'יימס, באדי גאי. מוסיקאי רוק חלוציים כמו גורי קארטר (1949), ג'ו היל לואיס ואחר כך וילי ג'ונסון ואגדת הרוק צ'אק ברי.- כולם הפכו את הדיסטורשן לטכניקה פופולרית. כיום, בכל חנות מוסיקה אפשר לרכוש פדל אפקטים המציע דיסטורשן, אוברדרייב, פאזז, טרמולו, וואה-וואה, קומפרסור (ר' ערך), טיונר, גנרטור אוקטבות ועוד.


דיסקו (Disco): סגנון של מוסיקת ריקודים מהירה שנולדה במועדוני הריקודים של ארה"ב בתחילת שנות ה-70. הפכה פופולרית מאוד במחצית השנייה של שנות ה-70, בעיקר בזכות הרדיו והקולנוע של התקופה. הסגנון מאופיין במקצב קבוע, במהירות של כ-120 פעימות לדקה. התפתח מסגנונות כמו פ'אנק (Funk), מוזיקת סול (Soul) ומוסיקה לטינית. התבסס על קהילת התקליטנים (DJs) ועל תקליטי ויניל. לאחר דעיכה מסוימת בשנות ה-80, חזר לאופנה במהלך שנות ה-90. אמנים מייצגים: להקת הבי ג'יז, דונה סאמר, גלוריה גיינור, אבבא, הג'קסונים,


דמו (Demo): הקלטה ראשונית לצרכי הדגמת כישרון האמן בפני חברות מוסיקה, אמרגנים, מפיקים, מפיצים, מוסיקאים, עיתונאים ובעלי עניין.


דציבל (Decibel): יחידה למדידת עוצמת קול. קיצור נפוץ: די-בי (dB). דוגמאות: נשימה אנושית נמדדת באיזור 10 דציבל; 20 דציבלים הם עוצמת לחישה; מייבש שיער משמיע קול בעוצמת 70 דציבלים. אופנוע יכול להגיע עד 90 דציבלים. תזמורת מסוגלת לייצר כ-110 דציבלים. עוצמת 130 דציבלים ומעלה עלולה להוביל לכאב, פגיעה באוזניים ואפילו חירשות זמנית או קבועה. ירי אקדח נמדד לעתים באיזור 140 דציבלים. עוצמת 160 דציבלים היא קטלנית לאוזן האנושית.


דקרשנדו (Decrescendo): ריכוך והחלשת הביצוע המוסיקלי, באופן הדרגתי. ההיפך מ'קרשנדו' (קרצ'נדו). זהה לערך: דימינואנדו. מקור המונח: איטלקית.


דת'-מטאל (Death Metal): תת-ז'אנר קיצוני של הבי מטאל. מאפיינים מרכזיים: גיטרות בדיסטורשן חזק, טמפו מהיר, עצירות פתאומיות, שירה המשלבת 'גראולים' (נהמות) בקול נמוך, תיפוף בלאסט-ביט (ר' ערך), סולם מינורי ומבנים המתרחקים מתבנית השיר המסורתית. ר' ערך: בלאק מטאל; דום-מטאל.


דת'רוק (DeathRock): תת-ז'אנר של רוק - סוג של פאנק-רוק (ר' ערך) מפחיד עם אלמנטים של 'הורור' (סרטי אימה) שהתפתח בחוף המערבי של ארה"ב בתחילת שנות ה-80..


האמונד (Hammond): אורגן חשמלי דו-קומתי המדמה את צליליו של עוגב הכנסייה הנוצרי. הדגם הראשון הוצג בשנת 1935 על ידי לורנס האמונד בארה"ב. הפך פופולרי לאורך שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, בעיקר בזכות קלידני ג'אז כגון ג'ימי סמית', גרוב הולמס וג'ק מקדאף. יתרונו הגדול של ההאמונד הוא ניידותו, בהשוואה לעוגב הנייח. ר' ערך: מגבר לזלי.


הארד-רוק (Hard-Rock): רוק כבד שאינו מטאלי; רוק תוקפני-יחסית, בעל נטייה לפומפוזיות, חיבה לאצטדיונים וצליל מהדהד. מדגיש את הגיטרות החשמליות על פני שאר הכלים. מונחים דומים: רוק כבד, רוק אצטדיונים, ארנה-רוק / ארינה-רוק (Arena-Rock).


הבי מטאל (Heavy Metal): רוק קיצוני המתאפיין ב''דיסטורשן'' חזק בגיטרות, מקצבים תוקפניים, שירה צעקנית בטונים גבוהים, ללא שימוש בכלים אקוסטיים, ובהשפעות גותיות ונוצריות קדומות. נולד באנגליה בסוף שנות השישים (לדוגמה, הלהקות בלאק סאבאת', דיפ פרפל). תמונת תשליל (נגטיב) של רוק מתקדם. סגנון ה''פרוג-מטאל'' (ר' ערך) משלב בין הבי מטאל ובין רוק מתקדם.


הד באנגינג (Headbanging): תנועת ריקוד אנכית הנפוצה בהופעות הבי מטאל ורוק כבד. הרוקד, לרוב מטאליסט בעל שיער ארוך וחולצה שחורה, מניע את צווארו וראשו מלמעלה למטה, לפי קצב התופים, שוב ושוב, בצורה אגרסיבית למדי. התנועה קיבלה את שמה עקב דמיונה למצב של 'הטחת ראשים' או 'דפיקת הראש בקיר'. התנועה מבוצעת הן על ידי המוסיקאים ועל ידי הקהל, לסירוגין או בתיאום. התנועה עשויה להיות מסוכנת אם הראש מתנגש באדם סמוך או בכלי נגינה קרוב.


הדרן (Encore): ביצוע מוסיקלי נוסף בסוף מופע או קונצרט, לרוב על פי דרישת הקהל. מעיד על שביעות רצון של הקהל, ועל מערכת יחסים בריאה בין האמן המבצע ובין קהלו. בחלק מהמקרים, מבוצע יותר מהדרן אחד. הביצוע יכול להיות ספונטני לחלוטין או מתוכנן מראש. בהופעות רוק, הקהל מצפה לקבל 1-2 הדרנים בטרם יתפזרו הצדדים לדרכם.


הומופוניה: מצב מוסיקלי שבו שני קולות (או יותר) נעים ביחד במימד הזמן, בלי שיש ביניהם הבדל בקצב. שונה ממצב של פוליפוניה (ר' ערך), שבו מספר מלודיות נעות יחד בלי תלות בקצב.


הוק (Hook): א) פזמון בתוך שיר (סלנג). ב) קו מלודי מוביל וקליט במיוחד, המסייע לשיר להפוך ללהיט. המונח שאוב מתחום הדיג, כמו חכה שמטרתה לתפוס בכוח את אוזנו של המאזין ולמשוך אותה.


הורן (Horn): כלי נשיפה - מונח סלנג כוללני, בעיקר עבור סקסופון או חצוצרה, בהקשר של הרכבי ג'אז, בלוז או רוק.


הייר מטאל (Hair Metal): כינוי מזלזל לסגנון רוק כבד ומטאל שהתפתח בלוס אנג'לס וניו-יורק, בסוף שנות השבעים. הסגנון התמקד במוסיקת רוק כבד קליטה, פופית ובעלת נטייה להתמקד במראה חיצוני זוהר ונשי - שיער ארוך, ביגוד צעקני ואיפור. פנה בעיקר לנערות צעירות, תפס תאוצה במגזיני הנוער המודפסים והופץ על גבי פוסטרים בחדרים פרטיים של מתבגרות. דעך במהלך שנות השמונים עד שהפך בלתי-אופנתי עם עליית הגראנג' (Grunge) בתחילת שנות התשעים. להקות מייצגות: מוטלי קרו, קווייט ריוט, ראט, בון ג'ובי, ארוסמית', אליס קופר, בוסטון, צ'יפ טריק, קיס, פויזן, סינדרלה, וורנט, ואן היילן ועוד. כינויים דומים לסגנון זה: גלאם מטאל (Glam Metal), סליז מטאל (Sleaze Metal) ולעתים גם פופ-מטאל.


היס (Hiss): רעש-רקע בתדירות גבוהה המופיע לעתים בהקלטות אנלוגיות, כתוצאה משימוש בסרטים מגנטיים. ככל שמהירות ההקלטה גבוהה יותר, וככל שרוחב סרט ההקלטה גדול יותר, כך תרד כמות רעש-רקע זה. ניתן להפחית 'היס' באמצעות טכנולוגיות סינון כמו דולבי (ר' ערך) או באמצעות עיבוד דיגיטלי מאוחר. התופעה היתה נפוצה בתקליטי ויניל וקלטות אודיו עד אמצע שנות ה-90, מהפיכת המוסיקה הדיגיטלית.


הרמוניה (Harmony): יחס אנכי בין צלילים. להבדיל ממלודיה, המהווה את היחס האופקי בין הצלילים. נוצרת בעיקר בעזרת אקורדים ומהלכי אקורדים. ניסויים מדעיים גילו כי מרווחים מסוימים בין צלילים יוצרים אפקט מגביר, בעוד מרווחים אחרים יוצרים אפקט התאבכות, עיוות ו/או החלשה של הצלילים.


היפוך (Inversion): כאשר התו הנמוך ביותר הופך הגבוה ביותר, ולהיפך. טכניקה המיושמת על אקורדים, מרווחים, נושאים (מוטיבים) או קונטרה-פונקט. מכונה גם אינוורציה / אינורציה.


הכפלה (Doubling): כאשר שני מוסיקאים, זמרים ו/או כלי נגינה מבצעים את אותו תפקיד, או מלודיה, במקביל.


הליקון (Helicon): כלי נשיפה עשוי נחושת, ממשפחת הטובות (מלשון 'טובה'). הכלי מקיף את הנשפן ונח על כתפו. פופולרי במזרח אירופה, בעיקר במצעדים צבאיים, מאז 1860 בערך. אחד מסוגי ההליקונים נקרא סוזאפון.


הפלישה הבריטית (British Invasion): כינוי לאוסף מקרי של להקות פופ ורוק בריטיות, שהצליחו בארה"ב בין השנים 1964-1966. בראש הרשימה, לפי סדר חשיבות: הביטלס, הרולינג סטונס, דה הו (המי), דה קינקס, דה יארדברדס, דה אנימלז, דה הוליז ועוד. הצלחת הפלישה הבריטית הפכה את לונדון לאחד ממוקדי המוסיקה החשובים בעולם, והובילה למסורת שבה אמנים בריטיים מצליחים חוצים את האוקיינוס האטלנטי בטיסה לניו-יורק, בתקווה לכבוש שטחים חדשים.


הפקה מוסיקלית (Musical Production): מלאכת יצירת שיר, תקליט ו/או אלבום מוסיקלי. תפקידו של מפיק מוסיקלי הוא לנהל את הפרויקט מתחילתו ועד סופו. בין המשימות: איסוף רעיונות, בחירת שירים או יצירות שייכנסו למוצר הסופי, הדרכת האמנים והמוסיקאים באולפן, נוכחות מתמדת בזמן ההקלטות, קביעת קונספטים ורעיונות, פיקוח על טכנאי ההקלטה, מעורבות בתהליך המיקס והמאסטרינג של המוצר הסופי. לעתים, האמן עצמו או אחד מחברי הלהקה לוקחים על עצמם את תפקיד המפיק המוסיקלי. מקביל לתפקידו של במאי קולנוע. לעתים, המפיק המוסיקלי הוא גם טכנאי הקלטות בהכשרתו או בעברו.


הרחבה (Augmentation): בלועזית: אוגמנטציה. הארכת משך הזמן שבו מנוגן טון מוסיקלי, או תו ביצירה. בטכניקה זו ניתן להפוך שמיניות לרבעים, שש-עשריות לשמיניות וכו'.


הרמוניקה (Harmonica): מפוחית פה, כלי נשיפה עשוי מתכת שפותח בתחילת המאה ה-19. נמצא בשימוש במגוון סגנונות מוסיקליים, בין השאר בלוז, פולק אמריקני, קאנטרי, ג'אז, רוק וגם מוסיקה קלאסית. סוגי הרמוניקות: כרומטית, דיאטונית, טרמולו, אוקטבה, תזמורתית, באס ועוד. טווח: 3-4 אוקטבות.


ואלס / ולס (Waltz): מחול אירופאי במשקל שלושה רבעים או שש שמיניות ("אום-צה-צה"). התפתח מריקוד ה"לאנדלר" הגרמני של סוף המאה השמונה-עשרה, והגיע לשיא בעיר וינה, וביצירותיו של יוהאן שטראוס השני. דוגמה: "הדנובה הכחולה".


וואמי בר (Whammy Bar): ידית / זרוע ויברטו המחוברת לגיטרה חשמלית. מסייעת לנגן לייצר אפקטים של ויברטו (הרעדה; ר' ערך), פורטאמנטו (גלישה; ר' ערך) או כיפוף טון (Pitch Bend). אפקטים נוספים שניתן להשיג בעזרת הידית: דייב בומב (Dive Bomb), קלין ביגסבי (Clean Bigsby). החל משנות ה-50 הפכה נפוצה במיוחד הזרוע שפיתח ליאו פנדר, תחת השם 'סינכרונייזד טרמולו' שהוגדר בהמשך כ'זרוע טרמולו'. גיטריסטים מפורסמים שעשו שימוש נרחב ב'וואמי באר': ג'ימי הנדריקס, ג'ף בק, דיויד גילמור, ריצ'י בלקמור, ג'ימי פייג', פרנק זאפה, אדי ואן היילן, ג'ו סטריאני, סטיב ואי.


וודוויל (Vaudeville): מופע בידור מוסיקלי-תיאטרלי שהתפתח בצרפת במאה ה-17 והתפשט לשאר אירופה ולארה"ב בשלהי המאה ה-19 עד המחצית הראשונה של המאה ה-20. דעך בעקבות התפתחות הראיונוע והקולנוע.


ויברטו / ויבראטו (Vibrato): הרעדה מכוונת של צליל מוסיקלי, באמצעות אצבעות המוסיקאי הפורט על כלי מיתר, שינוי תנודות האוויר בכלי נשיפה, או באמצעות גרונו של הזמר. משמש להדגשה והעשרה של תווים מסוימים ביצירה. ניתן לביצוע בגיטרה חשמלית בין השאר בעזרת 'וואמי בר' (ר' ערך). מושגים דומים במוסיקה: טרמולו (ר' ערך), ויבראציות.


ויואצ'ה / ויוצ'ה (Vivace): הוראה לנגן באופן מלא-חיות, מהיר יותר. מאיטלקית: עסיסי, מלא רוח-חיים.


ויולה (Viola): כלי מיתר דומה לכינור, מעט גדול יותר ממנו, ובעל מינעד נמוך יותר בקווינטה (ר' ערך) אחת. כולל ארבעה מיתרים כמו הכינור.


ויולה ד'אמורה (Viola d'amore): כינוי לכלי נגינה ממשפחת ה'ויול' שהוחזק על הכתף, בדומה לכינור של ימינו. בעל 6-7 מיתרים. אופייני בעיקר לתקופת הבארוק, במאה ה-17.


ויולה דה ברצ'ו (Viola Da Braccio): כינוי לכלי נגינה ממשפחת ה'ויול' שהוחזק על הכתף, בדומה לכינור של ימינו. המונח הופיע בתקופת הרנסאנס.


ויולה דה גמבה (Viola Da Gamba): כלי מיתר גדול ממשפחת ה'ויול' (Viol) בעל שישה מיתרים, ומוחזק בין הברכיים בדומה לצ'לו. פותח במאה ה-15 והיה בשימוש בעיקר במאה ה-17. נקרא גם 'ויול בס'.


ויולה פומפוזה (Viola Pomposa): כלי מיתר גדול ממשפחת ה'ויול' (Viol) בעל חמישה מיתרים, גדול מן הויולה ובעל מינעד הדומה במקצת לזה של צ'לו. פותח ב-1725 ונמצא בשימוש עד היום.


VCS3 portable analog synthesizer סינתיסייזר אנלוגי נייד
VCS-3
וי-סי-אס-שלוש (VCS3 או VCS-3): סינתיסייזר אנלוגי נייד בעל שלושה מתנדים (אוסילטורים). הדגם הראשון יצא מן הייצור בשנת 1969 על ידי חברת אי-אם-אס (EMS) בניהול פטר זינובייף, בעיצוב דיויד קוקרל והמלחין האלקטרוני טריסטראם קארי. מראשוני הסינתיסייזרים הניידים. שימש בעיקר לאפקטים כיוון שהיה קשה להשתמש בו ככלי מלודי. היה בשימוש אצל קינג קרימזון, בריאן אינו, רוקסי מיוזיק, דה הו (המי). ידוע בעיקר בזכות השימוש האפקטיבי שעשו בו חברי פינק פלויד באלבומיהם מהשנים 1973-1975.







וירטואוז / וירטואוזו / וירטואוזיות (Virtuoso): מוסיקאי, זמר או מלחין המתאפיין ביכולת ביצוע טכנית גבוהה בהרבה מן הממוצע. מקור המונח באיטלקית של המאה ה-16, אך השורש "וירטוס" הוא לטיני, ומשמעותו המדויקת היא מיומנות ו/או מצויינות. מבין הוירטואוזים הגדולים של הפסנתר בכל הזמנים: פרדריק שופן, פרנץ ליסט, לודויג ואן בטהובן, אנטון רובינשטיין, ארתור רובינשטיין, הנס פון בילוב, סרגיי רחמנינוב, ולדימיר הורוביץ, אלפרד ברנדל. ניקולו פגניני נחשב לאחד מגדולי הכנרים של הזמנים, והפך לאייקון של וירטואוזיות במהלך חייו (1782-1840).


וריאציה / וריאציות (Variation): שינוי ברעיון מוסיקלי, תוך שמירת מהותו הבסיסית. טכניקות נפוצות: קישוט, טרנספוזיציה, היפוך, הרחבה, צמצום, חיקוי, שינוי מיקצב, סינקופה ועוד. השינוי יכול להתרחש במישור המלודי, ההרמוני, הקיצבי, ביחד או לחוד.


וריזמו (Verismo): זרם מוזיקלי שהתפתח באופרה האיטלקית בסוף המאה ה-19. מקור המונח במילה 'אמיתיות' (באיטלקית), ויישומו בעולם האופרה היה התמקדות בדמויות עממיות ופשוטות על חשבון מלכים ובני אצולה. דגש נוסף ניתן לזרימת העלילה ללא הפרעות או חלוקה מלאכותית לקטעים נפרדים.


זול / זאול (Zeuhl): מונח שהמציא כריסטיאן ואנדר, מנהיג הלהקה הצרפתית "מאגמה", כדי לתאר זרם מוסיקלי המשלב בין רוק, מוסיקה קלאסית מודרנית (איגור סטרווינסקי, קרל אורף), ובין ג'אז מודרני (ג'ון קולטריין, תלוניאוס מונק, צ'רלס מינגוס, מיילס דייויס). המונח נולד משפה ושמה קוביאנית, שגם אותה המציא ואנדר. להקות זאול נוספות: דון (Dün); זאו (Zao); אסקטון (Eskaton); גואפו (Guapo); ויידוריה (Weidorje); שאב ניגוראת' (Shub Niggurath); קואנג'י היאקי (Koenji Hyakkei).


חַמשָׁה (Staff / Stave): מערכת מקובלת בשיטת התיווי המערבית, המבוססת על חמישה קווים אופקיים וארבעה מרווחים. כל רווח מייצג טון מוסיקלי אחד, או במקרה של חמשה עבור כלי הקשה - סוג של כלי הקשה. בתחילתה של חמשה מופיע מפתח מוסיקלי (Clef) וציון הקצב. החמשה התפתחה בהדרגה מאז השירים הגרגוריאינים במאות ה-12 וה-13 באירופה, החלה להיות נפוצה במאה ה-16 בצרפת, והפכה למקובלת בכל אירופה במאה ה-17 ואילך.


חינוך מוסיקלי: תחום לימודי, העוסק בהוראת המוסיקה ולימודה השיטתי. כולל פיתוח מיומנויות מוסיקליות, רכישת ידע תיאורטי, האזנה פעילה, הערכה ורגישות למוסיקה. במדינות רבות מתחיל כבר בגיל הרך, ונתפס במקומות רבים בעולם כמרכיב תרבותי וחינוכי בסיסי, ולא רק כהעשרה או לימודי בחירה.


טאפינג / טפינג (tapping): טכניקת נגינה המזוהה בעיקר עם גיטרות חשמליות, לרוב בשתי ידיים אך לעתים גם באמצעות יד אחת. הגיטריסט למעשה מתופף על צוואר הגיטרה, ומפיק מכך תווי לגאטו (ר' ערך), במקום לפרוט על המיתרים ביד ימין כמקובל. השיטה היתה קיימת עוד בימי הכנר הוירטואוז ניקולו פאגאניני, והיא מאפשרת נגינה מהירה במיוחד. הגיטריסט אדי ואן-הלן מזוהה עם שיכלול ופרסום הטכניקה עבור להקות רוק כבד. כלי נגינה חשמלי מודרני המבוסס על טכניקה זו הוא צ'פמן סטיק (ר' ערך).


טבלטורה / טאבלטורה (Tablature): שיטת כתיבת מוסיקה עבור כלי מיתר, דהיינו שלא באמצעות חמשה (חמש שורות; ר' ערך), אלא על פי מיקום האצבעות (איצבוע), ע"י אותיות, מספרים או סימנים אחרים. פופולרי כיום בעיקר בקרב גיטריסטים ("טאבים", בקיצור). בגלל קלות כתיבתם, הפכו נפוצים במיוחד באינטרנט.


טוטי (Tutti): מאיטלקית: 'כולם' או 'כולם ביחד'. הוראה להרכב מוסיקלי לנגן או לשיר ביחד, בעת ובעונה אחת.


טום-טום (Tom-Tom): תוף בעל צורת צילינדר, ללא רשת ("סנר"). חיקוי של תוף אפריקני. ממוקם ברוב מערכות התופים המודרניות, מעל תוף הבאס. ברוב המערכות נעשה שימוש בשלושה טום-טומים בסיסיים: היי-טום (בעל צליל גבוה יחסית), לואו-טום (בעל צליל גבוה פחות), פלור-טום (תוף-דוד בעל צליל נמוך ומהדהד).


טוניקה (Tonic): גובה צליל ברמה הראשונה של סולם מאזו'רי או מינורי, המהווה את המרכז הטונאלי של יצירה מוסיקלית המולחנת על ידי מפתח מוסיקלי מסוים. ר' ערך: טונליות. כמו כן, ר' ערך: אטונליות.


טונליות / טונאליות (Tonality): שיטה הרמונית, לפיה טון אחד, המכונה 'טוניקה', מהווה מרכז, שסביבו נבנים שאר הטונים והאקורדים ביצירה מוסיקלית. מקובלת במוסיקה המערבית שעד המאה ה-20. שיטות מנוגדות: אטונליות (ללא מרכז טונלי מוגדר), פוליטונליות (מספר מרכזים טונליים מוגדרים).


טור (Tour): סיבוב הופעות של אמן ו/או להקה. הסיבוב יכול להיות ארצי, יבשתי או בינלאומי. הוא יכול להימשך מספר ימים, שבועות, חודשים או שנים - בהתאם לביקוש. הסיבוב יכול לכלול תחנות רבות בכל מדינה, באמצעות אוטובוסים ותחבורה יבשתית, או לכלול רק עיר גדולה אחת בכל מדינה, באמצעות מטוסים.


טטראקורד (Tetrachord): אקורד המכיל ארבע תווים. התווים מופרדים על ידי שלושה אינטרבלים. נקרא גם טטראד (Tetrad).


טיונר (Tuner): מכשיר אלקטרוני המשמש לכיוון מדויק של גיטרה, פסנתר או שינוי גובה טון של כלי נגינה כלשהו. חיוני במיוחד בהופעות חיות, עקב נטייה של גיטרות חשמליות לאבד כיוון ולהישמע 'מזייפות'; מול קהל, הכיוון מתבצע בדרך כלל בין השירים, בזריזות ובשקט, כאשר המוסיקאי מביט למטה אל המכשיר שלו, מסדר את הבעיה ומחזיר את הכלי שלו למצב תקין.


טימפאני (Timpani): תוף טונאלי שניתן לכוון את הצליל שלו בעזרת רגלית או ידית. מכונה גם 'תוף דוד' בגלל גודלו. קוטר: 50-80 סנטימטר. כלי הקשה מרכזי בתזמורות קלאסיות. סט של טימפאני יכול לכלול 2-5 תופים בגדלים שונים, המאפשרים לנגן לבצע פראזות פשוטות ולהשתתף במימד ההרמוני-מלודי של היצירה. בכתיב חסר: טימפני. בעברית צחה: תונפן.


טמפו (Tempo): מהירות ביצוע יצירה מוסיקלית. דוגמאות: אלגרו = מהיר. אנדנטה = מתון. בעברית: מיפעם / מפעם.


טנור (Tenor): קול גברי גבוה. זמרי טנור מפורסמים: לוצ'יאנו פאבארוטי, פלאסידו דומינגו, אנדריאה בוצ'לי, אנריקו קארוזו, מריו לאנזה, חוזה קרראס.


טרבל (Treble): קול גבוה ביותר, כגון ילדים ונערים לפני התחלפות הקול, סופרן נשי, או טנור גברי. מהווה ניגוד לבאס. סולם ג'י (G) מזוהה עם טרבל. במערכות סאונד: שינוי והתאמה של תדירויות הצליל הגבוהות ביותר.


טריאדה / טריאד (Triad): אקורד משולש, המורכב משתי טרצות (ר' ערך טרצה) עוקבות. הטון הנמוך ביותר נקרא ה'שורש' (root). הבא אחריו נקרא השלישי, והאחרון נקרא החמישי. קיימים 4 סוגי של טריאדות: מאז'ור, מינור, מוקטנת (דימינישד) או מוגברת (אוגמנטד). קיימת גם טריאדה מושהית (סאספנדד), שאינה נחשבת סוג 'רשמי' של טריאדה.


טריו (Trio): שלישיית נגנים; חיבור מוסיקלי עבור שלושה מבצעים; החלק האמצעי של מינואט, סקרצו (ר' ערך) או שיר-לכת.


טריטון (Triton): מרווח של קווארטה מוגדלת (מרווח של ארבע וחצי דרגות בסולם מינורי או מאז'ורי) היוצר שלושה טונים שלמים.


טריל (Trill): קישוט מוסיקלי הנוצר מנגינה מהירה של שני טונים סמוכים, לרוב במרווח של חצי טון, או טון שלם לכל היותר. סימון מקובל בתווים: tr. בשפות שונות: טרילר (גרמנית), טרילו (איטלקית), טרילה (צרפתית). קישוטים מוסיקליים נוספים: ויברטו, גליסנדו, פורטמנטו, אפוג'יאטורה.


טרמולו (Tremolo): חזרה מהירה על אותו תו, לרוב על כלי מיתר כגון גיטרה או כינור; שינוי מהיר שחוזר על עצמו בנגינה של שני טונים שווים או שונים. מאיטלקית: רעידה. בעברית: רטט. מונחים נרדפים: טריל (ר' ערך); ויברטו (Vibrato).


טרנספוזיציה (Transposition): העברה מסולם מוסיקלי אחד אל סולם אחר. בעברית: עיתוק.


טרצה / טרצות (Terza): מרווח של שני טונים בסולם מז'ורי (טרצה גדולה), ומרווח של טון וחצי בסולם מינורי (טרצה קטנה). שאוב מן השורש "טרי", שמשמעותו בלטינית הוא "שלוש": אורך המרווח הוא שלושה צעדים בסולם. מאיטלקית: שלישית.


יודל (Yodel): סגנון שירה ייחודי, המדלג במהירות בין קול רגיל ובין פאלסט (ר' ערך) גבוה. נולד בהרי האלפים, כאמצעי תקשורת בין רועי-צאן ובין העדרים שלהם. תיעוד לתופעה נרשם כבר באמצע המאה ה-16. התפתח בהדרגה אל המוסיקה העממית של שווייץ, אוסטריה ודרום גרמניה. שירת יודל נקראת גם 'יודלינג' (yodeling).


יוניסון (Unison): מצב מוסיקלי שבו כל הכלים ו/או הזמרים מבצעים טון אחד, לא בהכרח באותה אוקטבה, אך בו-זמנית, וללא הרמוניה. ר' ערך: אוניסונו.


כוראל / כורל (Chorale): המנון כנסייה, אותו שרים ביחד המקהלה והקהל בכנסייה, לרוב ביחד. הכוראלים שעיבד באך מבוצעים עד היום. שגיאות כתיב נפוצות: קורל, קוראל.


כורוס (Chorus): מונח בעל מספר משמעויות: א) פזמון חוזר - חטיבה מוסיקלית המבוצעת יותר מפעם אחת במהלך שיר או יצירה מוסיקלית. ב) מקהלה - קבוצת זמרים/זמרות המבצעים יחד יצירה ווקאלית. ג) אפקט טכני המייצר דיליי [עיכוב רגעי] של אות צליל, הגורם לו להישמע כמו שתי יחידות מוסיקליות, ומעלה, כאילו מדובר בשני מבצעים/נגנים/זמרים או יותר.


כרומטיות / כרומטיקה / מוסיקה כרומטית (Chromatic): שימוש נרחב במרווחים קטנים של חצאי טונים - כל תריסר הטונים באוקבה. אופייני לזרם הרומנטי והזרם המודרניסטי במוסיקה הקלאסית האירופאית. מוסיקה כרומטית עומדת לרוב בניגוד למוסיקה דיאטונית (ר' ערך), המשתמשת רק ב'תוים לבנים' (דו עד סי, בלי דיאזים או מולים).


לאנגזם (Langsam): באיטיות (גרמנית). הוראה מוסיקלית לביצוע איטי .


לארגו (Largo): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) המתארת סגון נגינה 'רחב' (נרחב) במהירות איטית, בטווח של 40-45 פעימות לדקה. זהה במהירות למונח 'לנטו' (Lento). מעט יותר איטי מ"אדג'יו" (Adagio).


לארגטו (Larghetto): באיטיות מסוימת, לא איטי כמו לארגו (ר' ערך). הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) המתארת סגון נגינה 'רחב' (נרחב) במהירות איטית, בטווח של 50-70 פעימות לדקה.


לארגיסימו (Larghissimo): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) המתארת מהירות איטית ביותר, בטווח של 20 פעימות לדקה ומטה. עוד יותר איטי מ"לארגו" (ר' ערך).


לגטו / לגאטו (Legato): הוראה לנגן תווים בצמידות זה לזה, נגינה 'חלקה', כאילו הם מחוברים. התוצאה היא שאין הפסקה (או דממה) בין צליל לצליל. בהקשר של רוק, בולט במיוחד בנגינה של גיטריסטים. ההיפך מן המונח סטקטו (ר' ערך).



לונגה (Lunga): ארוך, באריכות. הוראת ביצוע מוסיקלי, לרוב מתייחסת אל סימן פרמטה (ר' ערך).



לופר (Looper): כלי אלקטרוני ליצירת לולאות מוסיקליות. מאפשר להפיק תבניות חוזרות (ר' ערך: אוסטינטו) ואף לשכפל את קולו של המבצע בהופעה חיה. מסייע לאמני סולו להרחיב את יכולותיהם מול קהל, כאילו היו אנסמבל מורחב. נפוץ בקרב זמרים, תקליטנים (DJ's) ובז'אנר הביטבוקסינג. ניתן לביצוע בעזרת תוכנה ו/או חומרה ייעודית, כגון דוושות מיוחדות.



ליברו (Libero): בחופשיות, ביצוע חופשי. מקור: איטלקית.


ליברטו / ליברית (Libretto): טקסט עבור יצירה מוסיקלית מורחבת, כגון אופרה, אופרטה, רקוויאם, מסה, מחזמר או בלט. הטקסט כולל את הוראות הבימוי, ואינו מהווה תקציר. הטקסט לא נכתב בהכרח על ידי המלחין, ואינו מכיל בהכרח את התווים הדרושים לביצוע היצירה. כותב הטקסט נקרא ליברטיסט. מונח מקביל באיטלקית: דרמה פר מוזיקה (Dramma per musica).


ליד (Lied): שיר (ברבים: לידר), מונח גרמני לשיר אמנותי בהובלת סולן. הפך נפוץ בתקופת המוסיקה הרומנטית בקרב מלחינים כמו שוברט, ברהמס, שומן, וולף, מאהלר, ריכרד שטראוס ואחרים.


לייבל (Label): תאגיד/חברה למטרת מימון, ייצור, הפצה וקידום הקלטות מוסיקה ו/או וידאו. ארבע חברות בינלאומיות גדולות שולטות ב-70 אחוזים משוק המוסיקה העולמי (סוני-BMG; יוניברסל; EMI; וורנר מיוזיק). שאר השוק מתחלק בין עשרות אלפי לייבלים קטנים, רובם עצמאיים ו/או קטנים ביותר.


לימיטר (Limiter): תוכנה או חומרה שתפקידה להגביל את העוצמה המקסימלית של אותות שמע מוסיקליים. משמש כאמצעי בטיחות בהופעות ובמערכות שמע כדי למנוע קפיצות עוצמה פתאומיות, עיוות צליל, הגברת-יתר ו/או נזק לאוזניים.


ליק (Lick): קו מלודי מאולתר, מנגינה קצרה או פראזה מוסיקלית. משמש כבסיס לוריאציות או סולו ארוך. מזוהה לרוב עם גיטרת ג'אז, בלוז או רוק.


ליריקה (Lyrics): אוסף מילים המרכיבות שיר. הליריקה מורכבת, ברוב המקרים, ממספר בתים ופזמון אחד או יותר. מקור המונח - מיוונית (ליריקוס). כותב מילים לשירים נקרא ליריקן (ובאנגלית: ליריציסט). באופרה, הטקסט נקרא ליברטו (ר' ערך). למרות שהליריקה משולבת במקביל לתווי השיר, בעולם הקלאסי מקובלת הפרדה בין כותבי המילים לכותבי המוסיקה.


לנדלר (Landler): מחול זוגות גרמני-אוסטרלי עממי, במשקל משולש (3/4) יציב. מלחינים קלאסיים במאה ה-18 וה-19 שילבו אותו ביצירותיהם, כמו בטהובן, שוברט, מאהלר וברוקנר. בשפת המקור: Ländler (לאנדלר). מונח צרפתי דומה: קונטרדנס (Contredanse).


לנטו (Lento): הוראת טמפו (מהירות נגינה; ר' ערך) המתארת מהירות איטית, בטווח של 40-45 פעימות לדקה. זהה למונח 'לארגו' / לרגו (Largo). מעט יותר איטי מ"אדג'יו" (Adagio).


לקרימוסו (Lacrimoso): הוראה לנגן בצורה עצובה, בדמע. מאיטלקית: דומע.


מאז'ור (סולם מאז'ורי): שבעה צלילים בכל אוקטבה, המסודרים לפי הרווחים הבאים:
טון שלם (1-2), טון שלם (2-3), חצי טון (3-4), טון שלם (4-5), טון שלם (5-6), טון שלם (6-7), חצי טון (7-8).
סולם מקובל במוסיקה המערבית, ומעומת באופן תדיר עם הסולם המינור (ר' ערך מינור). נחשב חגיגי יותר, שמח יותר וקל יותר להאזנה מאשר המינורי.


מאסטוזו (Maestoso): הוראה לנגן בצורה אצילית, מכובדת, מרשימה. מאיטלקית: מלכותי.


מאסטרינג (Mastering): התהליך האחרון בהכנת הקלטה שעברה מיקס (איחוד ערוצי הקלטה נפרדים) בדרך להפצה מסחרית. בתהליך זה מבוצע סידור הקטעים, התאמת עוצמות הצליל כדי לוודא עקביות, ליטוש אחרון של המיקס, כולל הוספת פייד-אאוט ו/או פייד-אין לחלק מן הקטעים, לפי הצורך. בסוף התהליך נוצרת גרסת רימסטר סופית, הנשלחת למפעל ייצור תקליטים ו/או דיסקים, ובמקביל נשלחת להפצה דיגיטלית. ראו גם: רימסטר.


מארש (March / Marsch): מקצב מוסיקלי סדיר המותאם לקצב הליכה של קבוצת אנשים. התפתח עבור תהלוכות המוניות, מצעדי אבל, אירועים צבאיים וגם חתונות ('מארש החתונה'). המשקלים הנפוצים ביותר ל'מארש' הם 2/4 (שני רבעים) ו-4/4 (ארבעה רבעים). הטמפו (מהירות) הנפוץ ביותר עבור 'מארש' הוא 120 פעימות בדקה (bpm).


מאת'-רוק (Math-Rock): רוק מתמטי. שם נרדף עבור סוג מסוים של רוק מתקדם שכלתני במיוחד, שנולד לראשונה בשלהי שנות השמונים. מאופיין במבנים קצביים מורכבים ובלתי-צפויים, שימוש רב בגיטרה (ולא בקלידים), סאונד יבש ללא אפקט של הד (Echo), דינמיקה חדה וקיצונית, דיסוננס, נגינה מהירה, שימוש נרחב בסינקופות.


מגבר לזלי (Leslie Speaker): מגבר ורמקול ייחודי שפותח ב-1940, ויצר אפקטים קוליים המתבססים על אפקט דופלר. האפקט מושג בעזרת סיבוב מהיר של הרמקולים או של צינור/גליל מיוחד, המכוון את גלי הקול ומעניק להם תנועה ספירלית 'חיה'. דונלד לזלי פיתח את המצאתו עבור לשפר את טבעיות הצליל של אורגני האמונד (ר' ערך) חשמליים, בהשוואה לעוגבי-כנסיה שנעזרו בצינורות ענקיים כדי ליצור אפקט מדהדה ברחבי כנסיות. למרות שמגברי לזלי מזוהים בעיקר עם אורגני האמונד, גיטריסטים רבים (כמו אריק קלפטון) השתמשו בהם, וכמה להקות (כמו פינק פלויד) אף העבירו צליל של פסנתר דרכם, כדי ליצור צליל חדש. כיום, כלים דיגיטליים מאפשרים לשחזר את האפקט של מגברי לזלי.


מדלי (Medley): יצירה המשלבת בין חלקים מיצירות קיימות, בדרך כלל שלוש ומעלה. החלקים השונים מנוגנים ללא הפסקה, בזה אחר זה. בדרך כלל נבחרים החלקים הטובים ביותר מכל היצירה, או המפורסמים ביותר.


מוג (Moog): מראשוני הסינתיסייזרים בעולם המוסיקה המערבית. רוברט מוג (1934-2005), מדען אמריקני, המציא אותו בשנת 1953 והמשיך לפתחו לאורך שנות השישים והשבעים. הקלידן קית' אמרסון היה בין הראשונים שהשתמשו בו בהופעות חיות, ועבד לצד ד"ר מוג על פיתוחו המתמשך. פותחה גם גרסה ניידת, מיני-מוג (ר' ערך), להופעות חיות בלבד.


מודולציה (Modulation): מעבר מסולם מוסיקלי אחד לסולם מוסיקלי אחר, באותה יצירה. מעבר נפוץ הוא לסולם המקביל, סולם דומיננטה או סולם המקביל לו. טכניקה נפוצה היא שימוש באקורד המשותף לשני הסולמות.


מודוס/ים (Mode / Modus): שיטת סולמות שהחלה להתפתח בימי הביניים והיתה קיימת עד המאה ה-16 באירופה, לפני סולמות המאז'ור והמינור, הדומיננטיים כיום במוסיקה המערבית. היתה בשימוש בעיקר במוסיקה כנסייתית ודתית. כיום נפוצה בעיקר במוסיקה ערבית, יהודית, ג'אז, פלמנקו, מוסיקה מודרניסטית ואף במטאל אתני. מודוסים עיקריים: יוני, דורי, פריגי, לידי, מיקסולידי, איולי, לוקרי, סימטרי (מוקטן), טונים שלמים (שישה טונים).


מוזיקה / מוסיקה (Music): מונח לטיני שמקורו יווני, מלשון 'מוזה'. המונח היווני המאוחר הוא 'אמנות המוזות'. המוזות הן יצורים מיתולוגיים האחראים לכל סוגי האמנויות. המוזיקה היא, לפיכך, אמנות הצלילים. לפני המונח האנגלי המקובל כיום, היה בשימוש המונח 'מיוזיק' (Musique) בצרפתית עתיקה.


מוטיף (Motif): מוטיב, נושא מוסיקלי. משפט מזהה, החוזר יותר מפעם אחת במהלך היצירה. קצר יותר ממלודיה (ר' ערך). לעתים זוכה לפיתוח, וריאציות וכדומה. ר' ערך: תימה.


מולטו (Molto): מאוד (איטלקית). הוראת ביצוע המצטרפת להוראה אחרת, כדי להגביר אותה או להקצין אותה.


מוסו (Mosso): הוראת נגינה שמשמעותה - בתנועה, לנגן יותר מהר, בחיוניות גדולה יותר. פיו מוסו (Più mosso) - מהר עוד יותר. מנו מוסו (Meno mosso) - קצת יותר לאט. מקור: איטלקי.


מוסיקה אלקטרונית (Electronic Music): מוסיקה המופקת בכלים אלקטרוניים כגון סינתיסייזר (בקיצור: סינתי), סאמפלר (דוגם צלילים), מחשב, מכונת תופים וכדומה. צברה תאוצה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, בתחילה דרך זרם ה"מיוסיק קונקרט" וסרטי ההקלטה משנת 1948 והלאה. חלוצי מוסיקה אלקטרונית במאה ה-20: פייר שאפר, פייר הנרי, פייר בולז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, אדגארד וארז, יאניס קסנאקיס.


מוסיקה ווקאלית (Vocal Music): מוסיקה קולית, המיועדת לקול אחד או יותר. אם מדובר ביותר מקול אחד, הכוונה למונח אחר - מוסיקה כורלית / מקהלתית.


מוסיקה מינימליסטית / מינימליזם (Minimalist Music): מאופיינת בחזרה אינסופית על מוטיבים מוסיקליים או משפטים מוסיקליים קצרים, בשינויים קלים לאורך זמן רב. מושפעת ממוסיקה הודית, תיפוף אפריקני ומוסיקה פולחנית חוץ-מערבית. התפתחה במערב בשנות השישים של המאה העשרים, מתוך קבוצת מלחינים שפעלה באקדמיה. מלחינים מפורסמים: פיליפ גלאס, סטיב רייך, טרי ריילי. הסגנון זכה להצלחה מיוחדת בתחום הפסקולים הקולנועיים.


מוסיקה קאמרית (Chamber Music): מוסיקה המבוצעת בחדרים קטנים, להבדיל מאולמות קונצרטים או בתי אופרה. התפתחה החל מן המאה ה-16 והגיעה לשיאה בין אמצע המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-20. תבניות נפוצות: דואטים, שלישיות כלי קשת (צ'לו וכינורות), רביעיות מיתרים (לרוב - צ'לו, ויולה ושני כינורות) והרכבים מעט גדולים יותר. צ'מבלו היה כלי קאמרי בתקופת הבארוק, והוחלף בהמשך על ידי הפסנתר המודרני. המלחינים הקאמריים הבולטים: היידן, מוצרט, בטהובן, ברהמס.


מוסיקה קלאסית (Classical Music): שם כללי למוסיקה אמנותית שחוברה מאז 1750 ועד ימינו באירופה, עבור תזמורות, קונצרטים, הרכבים קאמריים, אופרות ומחול. למרות שהזרם הקלאסיציסטי במוסיקה הגיע לשיא בין אמצע המאה השמונה-עשרה ואמצע המאה התשע-עשרה, כיום מאגד המונח את שלל הזרמים שהתפתחו מאז ועד היום.


מוסיקה רומנטית (Romantic Music): שייכת לשנים 1820-1920 באירופה. הזרם הרומנטי (המכונה גם: רומנטיציזם) קם כתגובת-נגד למגבלות והחוקים של המסורת הקלאסיציסטית הקפדנית. מאפיינים נפוצים: שימוש בתזמורות גדולות, התעלמות מחוקים מוסיקולוגיים שרירותיים, השפעות ספרותיות ולאומניות, הרמוניה כרומטית, הזנחה יחסית של המרכיב הקצבי (ריתמיקה). מלחינים מפורסמים: בטהובן המאוחר, ואגנר, מאהלר, ברהמס, ריכרד שטראוס, ברליוז, ליסט.



מוסיקה תוכניתית (Program Music): מוסיקה המנסה להעביר סיפור, נרטיב, טקסט, רעיון ספרותי, תמונה, אירוע היסטורי או מיתוס. הז'אנר תפס תאוצה בתקופה הרומנטית; דוגמאות בולטות: 'תמונות בתערוכה' של מוסורגסקי, 'הסימפוניה הפנטסטית' של ברליוז, 'קרנבל החיות' של סן-סאנס ומרבית יצירותיו המפורסמות של ריכרד שטראוס (כמו דון קישוט, כה אמר זרתוסתרא, מוות והזדככות, טיל אוילנשפיגל ועוד). במאה ה-20 התבטא הז'אנר בצורה מפורשת ביצירות רוק מתקדם רבות.



מוסיקולוגיה (Musicology): חקר המוסיקה, תולדותיה וניתוחה. ענף אקדמי במדעי הרוח המוקדש למחקר, ולעתים גם הוראה וחינוך מוסיקלי. מלבד ההיסטוריה של המוסיקה, חוקרת המוסיקולוגיה גם היבטיים אתניים ותרבותיים, מדעיים ואקוסטיים, חברתיים ופילוסופיים. נכתב גם כ: מוזיקולוגיה.



מטאל: קיצור של המונח 'הבי מטאל' (Heavy Metal). ר' ערך.


מטאלקור (Metalcore): שילוב בין 'הבי מטאל' (ר' ערך) ובין הארדקור פאנק (ר' ערך: פאנק). התגבש באמצע שנות ה-1990. מונח דומה: פאנק-מטאל. תת-ז'אנרים של מטאלקור: מאת'קור (Mathcore), שילוב של מאת'-רוק עם הארד-קור פאנק; דת'קור (Deathcore), שילוב של דת' מטאל עם הארד-קור פראנק.


מטרונום (Metronome): כלי חשמלי או מכאני, המשמש למדידת פעימות לדקה (ראה ערך: בי-פי-אם). המכשיר משמיע צליל נקישה קצר (או 'קליק' במכשירים מודרניים) כדי להעניק מקצב קבוע. ניתן לשנות את המהירות לשני הכיוונים, בהתאם לצורך. כיום, במופעים חיים ובהקלטות נהוג להשתמש בערוץ מיוחד, המכונה 'קליק טראק' (Click Track), למטרות תיאום (סינכרון) מירבי בין כל הנגנים (תזמורת/להקה וכד'), כדי שיוכלו לבצע יצירות כיחידה אחת, על הבמה או באולפן, ובעיקר לדעת מתי להתחיל ולסיים אותן בדיוק באותו זמן.


מידי (MIDI): ממשק דיגיטלי לכלי מוסיקלי (Musical Instrument Digital Interface). תקן טכני המאפשר לכלי נגינה חשמליים ומחשבים להתחבר ולתקשר ביניהם. הטכנולוגיה התגבשה ב-1983 ומאפשרת, בין השאר, לכלי נגינה אחד לשלוט על כלים אחרים. כמו כן, הטכנולוגיה מאפשרת דחיסה וקידוד של מוסיקה כתובה לקבצים קטנים באופן יחסי.



מיוזט (Musette): א) חמת חלילים, מהסוג שהיה פופולרי בצרפת של המאה השבע-עשרה; ב) יצירה קלילה, המיועדת לריקוד או לביצוע בשטח פתוח, המחקה את זמזום הבס של חמת החלילים בצירוף מלודיה.



מיוזיקל (Musical): מופע תיאטרלי המשלב שירים, דיאלוג מדובר, משחק וריקוד. התפתח במאה ה-19, בעיקר בערים כמו לונדון (ווסט אנד) וניו-יורק (ברודוויי). בישראל: מחזמר (מונח המהווה הלחם של המילים 'מחזה' ו'זמר').



מיוטינג (Muting): טכניקת נגינה על גיטרה, המשמשת לעימעום והשתקה של צלילי טונים. הגיטריסט מבצע ריכוך/עימעום של הצליל תוך שהוא נוגע בעדינות עם קצה כף ידו הפתוחה על המיתרים, קרוב מאוד לגשר הגיטרה.


מינואט (Minuet): ריקוד צרפתי זוגי (גבר ואישה), לרוב במשקל שלושה-רבעים (כמו ואלס), שהתפתח בתחילת המאה ה-17 במערב אירופה. מקור המילה מאיטלקית: מינואטו (Minuetto), ומצרפתית - מנואט (Menuet). הריקוד מאופיין בצעדים קטנים. הסימפוניה הקלאסית אימצה את המינואט, לרוב בפרק השלישי מתוך ארבעה, ובתוספת 'טריו'. מאוחר יותר, עבר המינואט אבולוציה והפך ל'סקרצו' (Scherzo).



מינור (סולם מינורי)(Minor): שבעה צלילים בכל אוקטבה, המסודרים לפי הרווחים הבאים:
טון שלם (1-2), חצי טון (2-3), טון שלם (3-4), טון שלם (4-5), טון שלם (5-6), חצי טון (6-7), טון שלם (7-8).
סולם מקובל במוסיקה המערבית, ומעומת באופן תדיר עם הסולם המאז'ורי (ר' ערך מאז'ור). נחשב עצוב יותר, כבד יותר וקשה יותר להאזנה מאשר המאז'ורי.


מיני-מוג (Minimoog): גרסה ניידת וקטנה של סינתיסייזר מוג (Moog). מינימוג יצא לשוק המסחרי בשנת 1970 והפך מוצר מבוקש בקרב מוסיקאים בהופעות, בעיקר בגלל גודלו ומשקלו של המוג המקורי. המקלדת מכילה 44 קלידים. ייצורו הופסק ב-1981, עד לעיצוב גרסה חדשה ב-2002 תחת השם מינימוג ווייג'ר (Voyager). גרסה מוקטנת של מינימוג יצאה בהמשך, ונקראה מיקרו-מוג. ר' ערך 'מוג'.


מיסה (Mass / Missa): יצירה מוסיקלית ווקאלית דתית, חלק מהטקס הליטורגי. מחולקת למספר חלקים, לרוב מושרת בשפה הלטינית. שני הסוגים העיקריים: מיסה ברוויס (Missa Brevis) - יצירה קצרה באופן יחסי; מיסה סולמניס (Missa Solemnis) - יצירה רחבה וארוכה יותר. באנגלית מערבית: מאס (מאסה).


מלודיה (Melody): מנגינה / לחן. רצף צלילים יחידים בגבהים שונים, המאורגנים יחד כך שניתן לזכור אותם בקלות יחסית. שילוב בו-זמני של שתי מלודיות שונות (או יותר) יוצר קונטרה-פונקט (ר' ערך). יוצרת את המרכז הנושאי (תימטי) של יצירה מוסיקלית. בכלי מקלדת כמו פסנתר, למשל, מנוגנת המלודיה ביד ימין, וכתובה בתיבות העליונות של התווים.



מלודרמה (Melodrama / Melodramma): מונח בעל משמעות מרובות: א) דקלום טקסט על רקע מוסיקלי.
ב) טקסט המשמש לכתיבת אופרה, או האופרה עצמה (מונח איטלקי מן המאה ה-17).
ג) יצירה דרמטית בימתית בעלת תהפוכות עלילתיות מרגשות, גורל אכזר ודמויות העוברות סבל רב - לרוב בליווי תזמורתי המגביר את עוצמת הרגשות והדרמה.



מלוטרון (Mellotron): סינתיסייזר אנלוגי נפוץ בשנות השישים והשבעים. משמיע הקלטה של כלים אקוסטיים אמיתיים בעזרת מנוע המריץ רצועות אלקטרומגנטיות מעגליות. מדמה תזמורת, מקהלה, כלי נשיפה ומיתר.



מערכת תופים (Drum Set / Drum Kit): אוסף תופים, מצילות וכלי הקשה המיועד לשימושו של מתופף אחד בלבד. המערכת מצופפת כמות מירבית של פריטים למרחב מצומצם ככל האפשר, כדי לחסוך מקום ולאפשר נגישות ויעילות. ויליאם לודוויג יצר את דוושת תוף הבאס הראשונה ב-1909, ובשנות ה-20 הצטרפו מעמדי מצילות (היי-האט סטאנד). משנות ה-30 החל השימוש במערכות תופים בעיקר בתחום הג'אז. מערכת התופים הבסיסית כוללת תוף באס (Bass Drum), תוף סנר (Snare), פלור טום ('תוף דוד'), תופי טום (Toms), מצילת קראש (Crash Cymbal) ומצילת היי-הט (Hi-Hat). מצילות נוספות: ספלאש (Splash), רייד (Ride), צ'יינה (China). בלועזית: דראם-קיט, דראם סט או פשוט דראמז. בז'אנרים כמו ג'אז, רוק מתקדם או רוק כבד (הבי מטאל) נהוג להשתמש לעתים ב'דאבל באס דראם' (Double Bass Drum), דהיינו שני תופי באס, או 'דאבל קיק פדאל' (Double Kick Pedal) על תוף באס אחד - המטרה היא תיפוף מהיר הרבה יותר על הבאס כדי להגביר את העוצמה ואת האינטנסיביות של מערכת התופים.


מפתח (Clef / Key): סימן בסיסי בתיווי מוסיקלי המופיע בתחילת החמשה כדי לציין את הערך האקוסטי של כל תו. מפתח סול קובע את התו סול (G) על הקו השני מלמטה, ומיועד לקול גבוה או לכלי המוביל. מפתח פה קובע את התו פה (F) על הקו השני מלמעלה, ומשרת קולות נמוכים. מפתח דו קובע את את התו דו (C) על הקו האמצעי של החמשה. בפסנתר, נהוג לעתים להשתמש במפתח סול עבור יד ימין, ומפתח פה ליד שמאל.


מרדף / צ'ייס (Chase): שני סולואיסטים לוקחים תפקידים של 2, 4 או 8 תיבות כל אחד, ללא הפסקה בין האחד לשני, כך שהשני 'לוקח את המושכות' מהראשון וכך הלאה.


משקל מוסיקלי (Time Signature): ארגון פעמות בתיבה על פי חתימת זמן. חיוני עבור שירה, נגינה וריקוד. משקלים פשוטים: זוגי (2/2) משולש (3/3), מרובע (4/4) או משושה (6/8). משקלים מורכבים ו/או אסימטריים (ר' ערך): מחומש (5/4 או 5/8 למשל), משובע (7/4) או למשל 11/8 או 13/8.


משקל אסימטרי (Asymmetric rhythm): מקצב לא-זוגי, בניגוד למשקל הנפוץ ברוק, ארבעה-רבעים. דוגמאות למשקלים אסימטריים: חמישה רבעים, שבע שמיניות, אחת-עשרה שמיניות. אופייני לרוק מתקדם, מוסיקה קלאסית, ג'אז ופיוז'ן. המחשות: משקל 5/4 דורש מן המוסיקאי לספור מ-1 עד 5 כדי לסגור תיבה במהירות רגילה (ארבעה רבעים), ולעבור לתיבה הבאה. משקל 9/8 דורש מן המוסיקאי לספור במהירות מ-1 עד 9 כדי לסגור תיבה, במקום לסיים אותה ב-8 כמקובל בשמיניות. משקל 17/16 דורש מן המוסיקאי לספור במהירות גבוהה מ-1 ועד 17 (במקום 16) כדי לסגור את אותה התיבה.



תווים לדוגמה - מהירות אלגרו, משקלים משתנים, ארבע תיבות



© כל הזכויות שמורות - אורי ברייטמן


נונט: תשיעיה. במוסיקה: תשיעיית נגנים, זמרים, או להקה בה חברים תשעה מוסיקאים שונים. קיים מוסיקה קלאסית. נדיר בעולם הרוק והג'אז.


נוטציה (Notation): ראה ערך - תיווי.


נוקטורנו (Nocturne): יצירה מוסיקלית בהשראת הלילה, או המנסה לתאר את הלילה. בחלק מן המקרים, היצירה נוגנה בשעות הערב המאוחרות, בעת מסיבה או ארוחת ערב. הביטוי המקורי היה 'נוקטורנה', אך בעקבות מוצרט אומצה הגרסה האיטלקית (notturno), שהיא למעשה 'נוטורנו'. לרוב מדובר ביצירת סולו עבור פסנתר, המתאימה לטרקלינים ואירועי הסלון של המעמד הבינוני-גבוה. המלחין פרדריק שופן כתב 21 יצירת נוקטורנו.


ניאו-פרוג (Neo-Prog): רוק מתקדם שהתפתח בשנות השמונים והלאה, תוך נטייה מוצהרת לשחזר את תור הזהב של הז'אנר במחצית הראשונה של שנות השמונים. הניאו-פרוג מזוהה עם מגמה פשרנית, המנסה להפשיט מן הז'אנר את המורכבות והתיחכום לטובת נגישות ופופולריות. להקות מייצגות: מריליון, איי-קיו, פנדראגון. מכונה גם: ניאו-פרוגרסיב / נאו-פרוג.


ניו ווייב (New Wave): סגנון של מוסיקת רוק שהתפתח בסוף שנות ה-70 מתוך מהפיכת הפאנק-רוק, והפך נפוץ בשנות ה-80 של המאה ה-20. מוסיקת הגל החדש מאופיינת בנטישה של מורשת הבלוז האפרו-אמריקני לטובת מיזוג עם דיסקו, מוד, פופ ומוסיקה אלקטרונית. הסגנון כולל שימוש נרחב בסינתיסייזרים וכלי נגינה אלקטרוניים. במובנים רבים, מהווה את המשך תנועת הפאנק, אך בדרכים מעודנות ומסוגננות יותר.


סאונד צ'ק (Sound Check): תהליך טכני המבוצע שעות ספורות לפני הופעת רוק, פופ או ג'ז, בו כלי הנגינה עוברים בדיקה בימתית חיה של עוצמות, איזון כללי ואיתור בעיות הגברה ואקוסטיקה שונות. האמן ו/או חברי הלהקה בדרך כלל משתתפים בתהליך מוקדם זה, כדי להימנע מתקלות בזמן ההופעה, או שהם מאפשרים לטכנאים שלהם לעשות את העבודה במקומם.


סגוויי (Segue): מעבר מחלק מוסיקלי מסוים אל החלק הבא, ללא הפסקה או הפרעה כלשהי.


סוברט (Soubrette): סוג של קול סופראנו אופראי, המאופיין במתיקות, שובבות ו/או פלירטוט, לרוב של נערה או אישה צעירה וקלת-דעת. מתאים בעיקר לקומדיות.


סוויטה (Suite): יצירה בארוקית אופיינית, רב-פרקית, המשמשת גם לריקודים. מחולות בולטים: מינואט, ברה, גבוט, פספיה, פולונז, אנגלז, לור, אריה ועוד. שם אחר לסוויטה: פרטיטה.


סולו (Solo): מאיטלקית: לבד (כמו באנגלית: Sole). יצירה מוסיקלית, או חלק מסוים מתוכה, המבוצע או מושר על ידי מוסיקאי אחד, או זמר אחד (סולואיסט / סולן). בעולם הג'אז והרוק, סולו הוא הזדמנות של נגן (לרוב גיטריסט או מתופף, אך גם קלידן) להפגין את יכולותיו. בג'אז, מאפשר הסולו להתבטא ולמצות את הפוטנציאל האישי שלו; בתחום הרוק, תפקיד הסולו מעט שונה, והוא מעניק לסולואיסט את הזכות להתפרע, להגיע לפורקן אישי וגם להלהיב את הקהל עם גימיקים, הפתעות ותנועות מיוחדות.


סולם (Scale): אוסף תוים המסודרים לפי תדירות או גובה הצליל. דפוס התווים חוזר על עצמו בכל אוקטבה. הסולם הנפוץ במערב הוא בן 7 תוים (הפטטוני). במוסיקה מודרנית ובג'אז נהוג סולם אוקטטוני (8 תוים). במוסיקת-עם (פולק) נהוג סולם הקסטוני (6 תוים) או פנטטוני (5 תוים). סולמות פרה-היסטוריים השתמשו ב-4 תוים (טטרטוני) או 3 תוים (טריטוני) ולעתים אף ב-2 תוים (דיטוני). במוסיקה מערבית נהוגים בעיקר שלושה סולמות: דיאטוני, מז'ור ומינור. סולם כרומטי משתמש בכל 12 התווים. ג'אז ובלוז משתמשים ב'תו כחול' (בלו נוט), שיוצר סולם בעל מרווחים הקטנים מחצאי-טונים, ואינו מז'ור או מינור שיגרתי. במוסיקה ערבית נהוג סולם ייחודי, כמו גם במוסיקה ההונגרית (מינור מיוחד), סולם ביזנטי וסולם פרסי.


סולם פנטטוני (Pentatonic scale): סולם של חמישה טונים, להבדיל מתריסר הטונים בסולם המערבי המקובל. נפוץ במזרח אירופה, פינלנד, התרבות הקלטית, המזרח הרחוק ודרום-מזרח אסיה. זכה לפיתוח קלאסי במוסיקה של קלוד דביוסי. מונח קשור: מוסיקה פנטטונית.


סולפז' (Solfège): טכניקת שירה באמצעות תווים, עבור זמרי סולו וזמרי מקהלה. מהווה שיטת הוראה מוסיקלית כחלק משיעורי פיתוח שמיעה עבור מוסיקאים. מתמקדת בהפקת צלילים בגובה המדויק, על פי הכתוב.


סונטה (Sonata): יצירה לפסנתר או לכלי אחר בליווי פסנתר, המחולקת לשלושה-ארבעה פרקים. מבנה אופייני: הצגת הנושא/ים, פיתוח, רפריזה/חזרה, קודה (ר' ערך). מהות הסונטה: היחסים הטונליים בין הנושאים המוסיקליים השונים. סונטה קצרה נקראת סונטינה (Sonatina).


סוסטנוטו (Sostenuto): הוראה לנגנים 'להחזיק' (מלשון 'ססטיין', Sustain) את הצליל במלוא ערכו ובמלוא משכו (מבחינת הזמן), ולעתים מעבר לכך. בהשוואה למונח לגאטו / לגטו (Legato), מדובר בהוראה קיצונית יותר, גורפת יותר. ההיפך מן המונח סטקטו (Staccato - ר' ערך).


סופראנו (Soprano): הקול הנשי הגבוה ביותר, בטווח תדרים של 261 הרץ עד 880 הרץ. בעולם האופרה, זמרת סופראן יכולה להגיע עד 1046 הרץ, ואף גבוה מכך. הסופראנו מתחלק ל-5 קטגוריות פנימיות: קולורטורה (ר' ערך), סוברט, לירי, ספינטו, דרמטי. הביטוי משמש באופן כללי גם לתיאור הסוג הגבוה ביותר של קלרינט, סקסופון וחליל מסוג חלילית.


סופר-גרופ / סופרגרופ (Supergroup): הרכב-על; להקה או קבוצה המורכבת משורה של מוסיקאים ידועים בזכות עצמם, בעלי מוניטין מוכח, כישורים מוסיקליים גבוהים מן הממוצע ופרסום רב בעולם המוסיקה. המונח סופרגרופ נולד לראשונה באמצעות להקת 'קרים' (Cream) בשנת 1966. דוגמאות נוספות של סופר-גרופס: קרוסבי, סטילס, נאש אנד יאנג; אמרסון לייק ופאלמר; קפטן ביונד; ג'רני; יו-קיי; אסיה; ג'י-טי-אר; טין מאשין; פו פייטרז; פנטומאז; ליקוויד טנשן אקספרימנט; אוונטז'יה; א פרפקט סירקל; טרנסאטלנטיק; אודיוסלייב.


סטיל גיטאר (Steel Guitar): שיטת נגינה על גיטרה ו/או סוג מסוים של גיטרה, המונחת אופקית. יד אחת פורטת על המיתרים, ויד שנייה שולטת בגובה הצלילים באמצעות צינור קטן עשוי מתכת או זכוכית, בטכניקה המכונה 'סלייד' (Slide). הגיטריסט מנגן לרוב בישיבה כשהגיטרה מונחת על ברכיו, או בעמידה בעזרת מתקן הגבהה מיוחד. הגיטרה היא לרוב חשמלית אך יכולה להיות גם אקוסטית. תת-סוגים של גיטרות מסוג 'סטיל': קונסולה (Console), לאפ (Lap), פדאל (Pedal). שימוש נפוץ ב'סטיל גיטאר' הוא עבור סולואים ארוכים בטונים גבוהים במיוחד.


סטליסט / סט-ליסט (Set List): רשימת השירים שנקבעה מראש לביצוע בהופעה חיה. ברוב המקרים, מודפסת על נייר לבן ופשוט. מיועדת לצוות ההפקה, ההגברה והמוסיקאים עצמם. ברשימה נכללים לעתים גם ההדרנים.


סטנדרד (Standard): שיר או יצירה מוסיקלית שנותרו פופולריים למשך זמן רב, הוקלטו ובוצעו פעמים רבות. מקובל בעולם הג'אז ובקרב להקות קאברים (גרסאות כיסוי) המבצעות שירים מקובלים ומבוקשים על ידי הקהל הרחב.


סטקטו / סטאקטו (Staccato): הוראה לנגן תווים ו/או אקורדים שלמים בנפרד זה מזה, כאילו הם מנותקים. התוצאה היא שיש הפסקה (או דממה) בין צליל לצליל. בהקשר של רוק, בולט בסגנון הנגינה של גיטריסטים, ואופייני לתפקידים ריתמיים (גיטרת-קצב). ההיפך מן המונח לגאטו / לגטו (ר' ערך).


סטרימינג (Streaming): הזרמת מדיה דיגיטלית לפי דרישה. שיטה נפוצה להפצת מוסיקה בזמן-אמת, בתשלום או תמורת צפייה בפרסומות. פופולרי בעיקר במכשירים ניידים כמו סמארטפונים ונגנים המחוברים לרשת. היוצרים מקבלים תמלוגים לפי כמות הזרמות, במודל חלוקת הכנסות.


סיידמן (Sideman): מוסיקאי בלהקה המלווה את הסולן, מנהיג ההרכב או הנגן המוביל.


סימפו (Sympho): כינוי חיבה מקוצר עבור רוק סימפוני. נהוג בעיקר בצפון-מערב אירופה, סקנדינביה ובקבוצות דיון באינטרנט.


סימפוניה (Symphony): יצירה תזמורתית גדולה, בדרך כלל בשלושה, ארבעה או חמישה פרקים. הסימפוניה הקלאסית בעלת 4 הפרקים בנויה כך: הפרק הראשון בנוי בצורת סונטה; הפרק השני הוא איטי ומתון יותר (אדאג'יו או אנדנטה); השלישי בנוי כריקוד מינואט או סקרצו (ר' ערך); הפרק הרביעי והאחרון הוא מהיר, בנוי כ'רונדו' (מעגלי) או בצורת סונטה. בתקופה הרומנטית (בטהובן והלאה) החל המבנה הסימפוני להשתכלל, להתרחב, לשלב תוכנית סיפורית ולכלול גם מקהלות וזמרים.


סינגל (Single): שיר קצר מתוך אלבום שטרם יצא לאור. נשלח לאמצעי התקשורת לצרכי קידום ויחסי ציבור. נפוץ בעיקר בתחום הרדיו המסחרי. בעל משמעות רבה במצעד הפזמונים ובסיכויי ההצלחה של אמנים המעוניינים לזכות בפופולריות בינלאומית. מלווה בדרך כלל בסרטון וידאוקליפ. כיום משמש גם לקידום סיבובי הופעות קרובים.


סינקופה / סינקופציה (Syncopation): ביצוע של תו או נקישה בתזמון שונה מן המצופה או מן הכתוב בחוברת התווים. מתבטא גם בשינוי משקל ריתמי. יוצר אפקט של סטייה ו/או הפתעה. אופייני מאוד במוסיקת ג'אז, אך גם בז'אנרים מוסיקליים קצביים אחרים כגון פ'אנק, סקא, רגאיי, רגטיים, ראפ וכמובן גם רוק מתקדם.


סינתיסייזר (Synthesizer): מכשיר חשמלי המפיק צלילים באופן אלקטרוני. רוברט מוג המציא אותו לראשונה באמצע שנות השישים. סינתיסייזרים אנלוגיים הוחלפו, החל משנות השמונים ואילך, בדור חדש של סינתיסייזרים דיגיטליים, כמו למשל ימאהה די-אקס-שבע (Yamaha DX7) ודומיו. מכונה בקיצור: סינתי (בישראל) או סינת (synth). מותגי סינתיסייזרים מפורסמים נוספים בהיסטוריה: אוברהיים (Oberheim), רולנד, ימאהה, קורג (Korg), איי-אר-פי (ARP), פי-פי-ג'י (PPG), פרופט, אי-אם-אס (EMS), פיירלייט (Fairlight), נורד (Nord). ר' ערך: מוג.


סלאדג' (Sludge): סגנון מוסיקה קיצוני המשלב בין דום מטאל ובין הארדקור פאנק. נקרא גם סלאדג' מטאל (Sludge Metal) או סלאדג'קור (Sludgecore). התפתח בארה"ב בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20.


סלאפ (Slap): טכניקת נגינה על גיטרת בס או קונטרה בס, לרוב על בס חשמלי, אך ניתנת ליישום גם על גיטרה קלאסית ו/או אקוסטית. עושה שימוש אגרסיבי באגודל ובאמה כדי 'לסטור' לכלי, וכך להשיג אפקט של קולות הקשה גבוהים. מדגישה את המימד הריתמי של הגיטרה, במיוחד במקרה שבו הגיטריסט מנגן לבדו, ללא תופים ברקע. נפוצה במוסיקת פ'אנק אפרו-אמריקני, דיסקו, ג'אז-פיוז'ן ורוק. מונחים דומים: סלאפינג, סלאפ-בס, פופינג, סנאפינג, ת'אמפינג, פלאקינג. נהוג לייחס את פיתוח הטכניקה לבסיסטים האמריקניים לארי גרהאם ולואי ג'ונסון, החל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20.


סנר (Snare): תוף בעל צליל חד וחזק במיוחד, המופק בעזרת רשת מתכתית דקה הפרושה מתחת לעור התחתון של התוף. היקף נפוץ: 36 ס"מ; עומקים נפוצים: 13-18 ס"מ. התפתח החל מהמאה ה-13 בהקשרים צבאיים ומלחמתיים מובהקים. כיום נחשב לכלי הקשה מרכזי בקרב תזמורות, להקות רוק וג'אז, הרכבי מצעדים, טקסים צבאיים ועוד. בעל טווח דינמי רחב. ניתן להקיש עליו באמצעות מקלות תיפוף, מברשות עדינות ואפילו באמצעות כפות הידיים. ידית צדדית מאפשרת למתופף להצמיד או לשחרר את רשת המתכת, כדי לשנות את צלילו של התוף ו/או למנוע רעשי-מתכת מיותרים בזמן שנדרש שקט יחסי. מכונה גם: תוף סנייר (Snare Drum).


ספורזאנדו (Sforzando): כוח פתאומי - הוראת נגינה להדגיש או לחזק בבת-אחת את עוצמת הביצוע. סוג של תו מסוג אקסנט/אקצנט (Accent). קיצורים נפוצים בספרי תווים: sfz או sf או fz או שימוש בסימן > מעל התו.


ספטאקורד (Septachord): אקורד המכיל גם ספטימה (אינטרבל של 7 צעדים), מלבד טרצה וקווינטה.


ספטט (Septet): שביעייה. במוסיקה: שביעיית נגנים, שביעיית זמרים, או להקה בה חברים שבעה מוסיקאים שונים. שביעיה היא פורמט נדיר בעולם הרוק. בעולם הרוק המתקדם ניתן לראות את התפקידים הבאים: זמר, בסיסט, גיטריטס מוביל, גיטריסט קצב, קלידן ראשי, קלידן משני, מתופף. לעתים מופיע כלי נשיפה, כמו חליל-צד או סקסופון, במקום אחת הגיטרות או אחד הקלידנים. במקרים אחרים מתווסף מתופף נוסף המתמקד בכלי הקשה שונים, שאינם מהווים מערכת תופים מודולרית.


ספייס-רוק (Space Rock): תת-סגנון של מוסיקת רוק, המושפע מחקר החלל, אירוע הנחיתה על הירח וספרות מדע בדיוני. מאפיינים מוסיקליים נפוצים: שימוש בסינתיסייזרים, הידהוד צלילים, טכניקות היזון חוזר ו/או משוב צלילי, זניחת אלמנט הקצב. להקות בולטות: הוקווינד, גונג, אוזריק טנטקלס.


סקאט (Scat): אילתור קולי מוסיקלי בלי שימוש במילים מוגדרות, או שימוש בשפת ג'יבריש, או ללא מילים בכלל. נפוץ במיוחד בתחום הג'אז. בסגנון שירה זה, הזמר/ת משתמשים בקולם ככלי נגינה, ולא ככלי לביטוי מילולי.


סקוונצה (Sequence): מהלך של חזרה על מוטיב, מלודיה או מקטע הרמוני, תוך שימוש בטונים גבוהים או נמוכים יותר. ברוב המקרים, נשמר המרווחים בין הצלילים. טכניקה דומיננית במוסיקה של תקופת הבארוק, אך פחות בתקופה הקלאסית והרומנטית. באנגלית: סיקוונס.


סקסטט (Sextet): שישייה. במוסיקה: שישיית נגנים, שישיית זמרים, או להקה בה חברים שישה מוסיקאים שונים. בעולם הרוק, מקובל לראות את התפקידים הבאים: זמר, בסיסט, גיטריטס מוביל, גיטריסט קצב, קלידן, מתופף. בהרכבי רוק מתקדם וג'אז מופיע לעתים כלי נשיפה, כמו חליל-צד או סקסופון, במקום אחת הגיטרות.


סקרצו (Scherzo): למונח לפחות שלוש משמעויות שונות. הראשונה: הפרק השלישי בסונטה, סימפוניה, יצירה קאמרית או יצירה מוסיקלית אחרת - בעל אופי מהיר המכיל הפתעות מוסיקליות שונות; השנייה: בתקופת הבארוק - יצירה קולית קלילה או יצירה כלית (אינסטרומנטלית) בעלת אופי דמיוני; השלישית - בתקופה הרומנטית: קטעים לפסנתר בעלי אופן רציני ו/או דרמטי.


סריאליזם (Serialism): שיטת הלחנה ב-12 טונים. ר' ערך: דודקפוניה.


סרנדה (Serenade): בתרבות הפופולרית - שיר חיזור של גבר רווק לאהובתו, בחלק מן המקרים מתחת לחלון ביתה של הבחורה המחוזרת; שיר החיזור מבוצע לעתים בליווי גיטרה קלאסית או תזמורת קטנה ומאולתרת של נגני-רחוב שכירים, וכולל מחמאות רבות ובקשות לנישואים. בימי הביניים, סרנדות שימשו כיצירות קלילות ורגועות, לרוב לצורך מתן כבוד לאישיות מסוימת. בתקופה הקלאסית והרומנטית, סרנדות הן יצירות כליות לתזמורת קטנה, במספר פרקים (3-10). מלחינים כמו מוצרט קיבלו הזמנות לכתוב סרנדות עבור אירועים חגיגיים, כגון חתונות וטקסים. הסרנדה התזמורתית היא למעשה סימפוניה קלילה וקטנה.


סרף מיוזיק (Surf Music): תת-סגנון של מוסיקת רוק, המזוהה עם תרבות גלישת החופים של דרום קליפורניה, בעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-60 במאה ה-20. מאופיין בהרמוניות ווקאליות הדוקות, שמחת-חיים ומקצב מהיר. להקה מייצגת: ביץ' בויז.


סשן (Session): עבודה של מוסיקאי מקצועי באולפן הקלטות. נמדדת לפי שעות, בדרך כלל. המוסיקאי נחשב 'שכיר' ולכן אינו מקבל זכויות יוצרים על עבודתו בהקלטה, ברוב המקרים.


עוגב (Organ): אורגן. כלי מקלדת, כלי הנגינה הגדול ביותר בעולם. נמצא לרוב בתוך קתדרלות וכנסיות. מפיק צליל תוך שימוש בצינורות הרעדת אוויר. טכניקת הנגינה דומה לזו של כלי נשיפה מעץ - מפוח המזרים אוויר דרך הצינורות. נפוץ מאז ימי הביניים. בישראל קיימים כ-50 עוגבים. העוגב הגדול בעולם נמצא בניו-ג'רזי, ומשקלו כ-150 טון. הכלי הגיע לשיאו בתקופת הבארוק, באמצעות יצירותיהם של ענקי הלחנה כמו באך והנדל. בתקופה הרומנטית נכתבו יצירות לעוגב על ידי מלחינים גדולים כמו מנדלסון, ליסט, פרנק, ברהמס, שומאן ורגר.


עיבוד (Arrangement): כתיבת תוים של יצירה מוסיקלית עבור הרכב מסוים, שיכתוב עיבוד קיים עבור הרכב אחר, או בנייה מלאה של יצירה על סמך לחן בסיסי ו/או קוים כלליים בלבד, עבור הרכב ידוע מראש. אופי העיבוד והקצאת התפקידים מכתיב את הסיווג הסגנוני, עקרונות ההפקה המוסיקלית, אווירת היצירה, קהל היעד ועוד. עיבוד הוא מוצר כתוב, במרבית המקרים, אך במקרים מסוימים הוא יכול לעבור בעל-פה, לדוגמה כאשר מנהל הלהקה ממחיש את כוונותיו למוסיקאים. מעבדים מוסיקליים מקצועיים הם לרוב מיומנים בכתיבת תוים בקנה מידה גדול, מכירים היטב את הכלים שעבורם הם כותבים (על יתרונותיהם ומגבלותיהם), ולעתים מכירים באופן אישי את הנגנים והזמרים שבשבילם הם כותבים תפקידים מיוחדים. דוגמה: עיבוד תזמורתי של יצירה לפסנתר דורש כתיבת תפקידים מוסיקליים חדשים, הבנה עמוקה של היצירה עצמה, והגדרה בסיסית של מטרות העיבוד המורחב.


פאואר מטאל (Power Metal): תת-סגנון של מוסיקת הבי מטאל, המאופיין בגישה מעט יותר סימפונית, קצבית, עם השפעות אופראיות, נטייה להמנונים ושימוש בליריקה הלקוחה מתחומי הפנטזיה, המדע הבדיוני והפולקלור. הרכבים חשובים להתפתחות הז'אנר משלהי שנות ה-70: ריינבואו, ג'ודאס פריסט, איירון מיידן, סקורפיונס, ינגוויי מלמסטין, מאנוור, האלווין ועוד.


פאוזה (Pausa): השהייה, מנוחה, רגיעה. התוצאה היא דממה מוסיקלית קצובה בזמן. באנגלית: רסט (Rest).


פאנק (Punk): רוק פשוט ומהיר עם דגש על טקסטים זועמים, לרוב במשקל שני רבעים. התפתח באנגליה במחצית השנייה של שנות השבעים, על רקע המיתון הכלכלי ומצוקת מעמד הפועלים. שימש כתגובת-נגד לרוק מתקדם, פופ מתקתק ולהקות רוק עשירות. להקות מייצגות: סקס פיסטולז (אנגליה), הקלאש (אנגליה), הקיור (אנגליה), ראמונס (ארה"ב), סיינטס (אוסטרליה).


פ'אנק (Funk): שילוב אמריקני מאוחר בין ג'אז, בלוז ומוסיקת 'סול'. מאופיין במקצב קליל הכולל סינקופות (ר' ערך) ותבנית בס דומיננטית החוזרת על עצמה.


פאסטיצ'יו (Pasticcio): יצירה מוסיקלית או אופרה המכילות יצירות שונות שנכתבו על ידי מלחינים שונים, או כזו המחקה יצירה אחרת, אמן אחר או תקופה אחרת. המונח איטלקי במקור, התפתח באמצע המאה ה-18, ומשמעותו המקורית היא פשטידה המשלבת בשר ופסטה. המונח האנגלי (pastiche) נושא לעתים משמעות שלילית ומזלזלת, לרוב כביקורת על יצירה שעובדה ברשלנות על ידי מלחין שלא השקיע את הזמן והמאמץ הנדרש כדי להפיק יצירה אחידה ומקורית.


פארסה (Farsa): אופרה קומית במערכה אחת. התפתח בעיר ונציה בסוף המאה ה-18. מונח דומה: פארסטה (farsetta).


פאשיונטו (Passionato): בתשוקה, ברגש רב - הוראת ביצוע הנכתבת בגליון תווים. אופיינית לתקופה הרומנטית במוסיקה הקלאסית ולעולם האופרה. מונח דומה: פאתטיקו (patetico).


פואמה סימפונית (Symphonic Poem): יצירה תזמורתית שהתפתחה באירופה במאה ה-19 בזרם הרומנטי. בנויה כפרק אחד ויחיד, המתאר נושא מסוים - פואמה, סיפור קצר, נובלה, ציור, נוף או כל תוכן לא-מוסיקלי. מלחינים בולטים שכתבו פואמות סימפוניות: ליסט, סיבליוס, ריכרד שטראוס, סמטנה, רימסקי-קורסקוב.


פוּגָה (Fugue): צורת הלחנה מיוחדת שהיתה פופולרית בתקופת הבארוק, ומבוססת על קונטרה-פונקט (ר' ערך). פוגה טיפוסית מציגה בתחילתה 'אקספוזיציה' (ר' ערך) ובה נושא מרכזי, שמתפצל לנושאים משניים העונים לו ומחקים אותו בצורת קנון (ר' ערך). התשובות לנושא המרכזי מכונות לעתים 'קונטרה-סובייקטים', מופרדות באמצעות אפיזודות ומסתיימות לרוב בעזרת קודה (ר' ערך). פוגה קצרה נקראת פוגטה (Fughetta). לאחר תקופת הבארוק, דעכה ה'פוגה' והוחלפה בתבנית מסוג סונטה (ר' ערך).


פוליטונליות (Politonality): שימוש בשלושה סולמות (או יותר) בו זמנית. אופייני למוסיקה מודרנית.


פוליפוניה (Polyphony): רב-קוליות / רבקוליות. מוסיקה הכוללת מספר קווים מלודיים מקבילים (מספר הקולות או הקווים איננו מוגבל). הפוליפוניה התפתחה בשלהי ימי הביניים, והגיעה לשיא בתקופת הרנסאנס. מלחינים פוליפוניים חשובים: יוהאן סבסטיאן באך, ויליאם בירד, תומאס טאליס, ג'ובאני פלסטרינה. פוליפוניה מסורתית משתמשת במספר קווים מלודים המשלימים זה את זה, ואינם מנוגדים זה לזה. זאת, להבדיל מסוג מעט שונה של פוליפוניה, המכונה קונטרה-פונקט (ר' ערך) והתפתח בתקופת הבארוק, שבו הקווים המלודים אינם תואמים זה לזה, מתנגשים ולעתים תוקפים זה את זה.


פוליריתמיקה / פולירית'ם (Polyrhythm): ריבוי קצבים - שימוש במקצבים/משקלים ריתמיים שונים בו-זמנית. לדוגמה: המתופף מוביל מקצב של 7/4 בזמן ששאר הנגנים נשארים במקצב של 4/4, או להיפך. אופייני למוסיקה מודרנית דרך מוסיקה אפריקנית, ג'אז ומשם גם אל רוק מתקדם. עשוי ליצור אפקט של חוסר יציבות ובלבול.


פולק-רוק (Folk-Rock): שילוב בין מוסיקת פולק (Folk) - מוסיקה עממית בעלת גוון לאומי-אתני - ובין רוק. התפתח באנגליה ובארה"ב באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. חלוצות הז'אנר: בירדס (Byrds), ביטלס (Beatles).


פוסט-רוק (Post-Rock): שימוש בכלי נגינה של מוסיקת רוק עבור ז'אנרים שאינם רוק, אך גם אינם ג'אז, נטולי השפעות של מוסיקה קלאסית או מטאל; אינסטרומנטלי לרוב, ונשען בעיקר על בנייה הדרגתית של אווירה לקראת קליימקס (שיא) אחד או רבים. מושפע, בין השאר, מסגנון ה"ספייס-רוק" של שנות השישים והשבעים; מושפע לעתים גם ממוסיקה הודית, בעיקר אילתורים (ר' ערך) המכונים "ראגות". אין דגש על וירטואוזיות או על פיתוח שכלתני של מוטיבים. המונח נחשב עדיין מעורפל ובעייתי.


פוסטלוד (Postlude): פרק מסיים ביצירה בעלת מספר פרקים, לעתים בהקשר של יצירה לעוגב (אורגן כנסייתי) בסיומו של טקס דתי. ר' גם: פרלוד.


פורטה (Forte): הוראה כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעוצמה גבוהה. בקיצור: f. ההיפך מ'פיאנו', למשל.


פורטהפיאנו (Fortepiano): הוראה כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בתחילה בעוצמה גבוהה ואז להפחית את העוצמה באופן מיידי (חזק-עדין). בקיצור: fp.


פורטיסימו (Fortissimo): הוראה כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעוצמה גבוהה מאוד. בקיצור: ff.


פורטיסיסימו (Fortississimo): הוראה כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעוצמה המירבית (הגבוהה ביותר האפשרית). בקיצור: fff.


פורטמנטו (Portamento): מעבר חלק בין תווים, ההיפך ממעבר גליסנדו הדרגתי המופרד באמצעות טונים מדויקים. ניתן לביצוע בכלי מיתר ונשיפה, אך לא במקלדות מסורתיות כגון פסנתר ועוגב. בכלי מיתר עם שריג ניתן למתוח את המיתר כדי להשיג אפקט פורטמנטו (כיפוף), או באמצעות ידית טרמולו. בסינתיסייזרים ניתן להשיג פורטמנטו בעזרת גלגל פיץ'.


פטיפון (Pathéphone): מכשיר לנגינת תקליטים. בעברית: מקול. נקרא גם: גרמופון / גראמופון. הומצא ב-1887.


פידבק (Feedback): צליל גבוה וצורם הנוצר כאשר מיקרופון או מגבר-גיטרה (פיקאפ) מונח קרוב מדי אל רמקול הגברה. ברוב המקרים, מדובר בתוצאה בלתי רצויה מבחינת טכנאים ומוסיקאים. בהקשרים אחרים, כמו למשל במוסיקת הבי מטאל או רוק כבד, האפקט מושג בכוונה תחילה, ובאופן זמני בלבד.


פידל (Fiddle): כינור - מונח סלנג נפוץ לכלי נגינה זה בתחום מוסיקת פולק, קאנטרי, בלוז וכדומה.


פיידר (Fader): ידית שליטה אנכית קטנה על לוח מיקסינג באולפן הקלטות או בהופעה חיה. הידית משמשת להחלשה והגברה של עוצמת הצליל, ברוב המקרים.


פיוז'ן (Fusion): שילוב בין ג'אז ובין סגנונות מוסיקליים אחרים שאינם בלוז, ג'אז או רוק. למשל: ג'אז עם מוסיקה הודית, ג'אז עם מוסיקה יפנית, ג'אז עם מוסיקה קלאסית-אירופאית ועוד. מרכיב דומיננטי: אילתור (ר' ערך). להקות ואמנים מייצגים: מיילס דייויס ולהקתו, ג'ון מקלפלין ולהקתו - מהווישנו אורקסטרה, וות'ר ריפורט, צ'יק קוריאה, הרבי האנקוק, לארי קוריאל, אל דימיולה, פרנק זאפה, טוני ויליאמס לייפטיים, ז'אן-לוק פונטי, ברנד-אקס, בילי קובהאם. מכונה גם ג'אז-פיוז'ן.


פיל (Fill): הוראת 'מילוי זמן' לנגני רוק, ג'אז ודומיהם, בעיקר בסוף של שורה, בית או פזמון. הנגינה נועדה לשמור על עניין של הקהל ב'רגעים מתים' שבהם הזמר/ת מסיימים את תפקידם, נחים בין קטעים או משלימים פראזה מסוימת. בהקשר של מתופפים, המונח המלא הוא 'דראם פיל' (Drum Fill), ביצוע קישוט מוסיקלי מסוים לזמן קצר, שאינו מספיק ארוך כדי להיחשב 'סולו' של ממש.


פינאלה (Finale): הפרק האחרון ביצירה מוסיקלית, כגון קונצ'רטו, אופרה, סימפוניה או סונטה - או רק החלק המסיים מתוך הפרק האחרון ביצירה מוסיקלית, או הקטע האחרון מתוך אלבום-קונספט. פינאלה יכולה להימשך כמה שניות או מספר דקות, תלוי באורכה הכולל של היצירה, המבנה שלה, מהירותה (טמפו) ואופן התפתחותה. המונח 'גרנד פינאלה' מתאר סיום חגיגי או דרמטי במיוחד, לרוב בהקשר של אופרה או יצירה תיאטרלית אחרת. ברבים: פינאלי.


פיקולו (Piccolo): חליל-צד קטן, כלי נשיפה מעץ, שאורכו כמחצית בהשוואה לחליל-הצד המתכתי הסטנדרטי. מפיק צליל הגבוה באוקטבה אחת מזה הכתוב עבורו. שמו המלא באיטלקית: 'פלאוטו פיקולו' (flauto piccolo). באיטליה מכונה לרוב 'אוטאבינו' (Ottavino), שמשמעותו 'אוקטבה קטנה'. התפתח בהדרגה מימי הביניים, בהקשרים צבאיים בעיקר, עד שהתקדם במהלך המאה ה-17 וה-18 לגרסה המוכרת לנו כיום. נמצא בשימוש נרחב בתזמורות סימפוניות, לעתים אף בתפקידי סולו.


פלוגלהורן (Flugelhorn): כלי נשיפה ממתכת המכוון על בי במול. אמנם דומה לחצוצרה, אך בעל קונוס רחב יותר. פותח בתחילת המאה ה-19. שימש למסעות ציד ולמטרות צבאיות. לאחר מכן הפך נפוץ בתזמורות ובהרכבי ג'אז. בעברית: קַרְנוֹן. ר' ערך: קורנית (קורנט).


פנדר רודז / רודס (Fender Rhodes): פסנתר חשמלי, אותו פיתח מורה אמריקני למוסיקה, הרולד רודז במהלך שנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה העשרים. המכשיר הפך פופולרי בקרב להקות ג'אז, רוק ופיוז'ן בשנות ה-70. המכשיר דעך במהלך שנות ה-80, אך זכה להתעניינות מחודשת בעידן הדיגיטלי. דגימות של פנדר רודז הפכו פופולריות במרבית הסינתיסייזרים כיום. נגני רודז בולטים: הרבי האנקוק, צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול, וינס ג'ראלדי, בילי פרסטון, סטיבי וונדר, ריי צ'רלס ועוד.


פנטסיה / פנטזיה (Fantasia): יצירה מוסיקלית בעלת חוקיות רופפת, הכוללת מרכיב מסוים של אילתור, להבדיל מתבניות קשיחות יותר כגון פוגה (ר' ערך) או סוויטה (ר' ערך). מיועדת לכלי מקלדת כמו פסנתר או צ'מבלו, ברוב המקרים. המונח, שהיה נפוץ בתקופת הבארוק והתקופה הקלאסית, משמש גם עבור יצירה המבוססת על נושא הלקוח מיצירה אחרת. כמו כן, זהו שמו של סרט מוסיקלי של וולט דיסני משנת 1940.


פיאנו (Piano): הוראה מוסיקלית כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעדינות. בקיצור: p. ההיפך מ'פורטה'.


פיאניסימו (Pianissimo): הוראה מוסיקלית כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעדינות רבה וברכות רבה ככל האפשר. בקיצור: pp.


פינגרבורד (Fingerboard): רצועת עץ דקה וארוכה עליה מתוחים המיתרים בכלי נגינה כמו גיטרות, כינורות ועוד. מכונה גם פרטבורד (Fretboard) בכלי נגינה בעלי שריגים (fret).


פיציקאטו / פיציקטו (Pizzicato): פריטה על כלי מיתר או כלי קשת בעזרת האצבעות, ולא בעזרת הקשת או המפרט. רישום לועזי בתווים: pizz. לרוב, הפריטה מתבצעת ביד ימין. נפוץ בעיקר בכלים כמו כינור או קונטרה-בס. בניקוד מלא: פִּיצִיקָטוֹ.


פיץ' (Pitch): גובה הצליל המוזיקלי. נמדד על ידי תדירות הרץ (hz) - מספר מחזורי גלי-קול בשנייה אחת. ככל שתדירות גלי הקול גבוהה יותר, כך הצליל גבוה יותר. בני אדם מסוגלים לזהות צלילים בתדירות של 20 הרץ עד 20,000 הרץ (קילו-הרץ; kHz). כים, תזמורות והרכבים מכוונים את כליהם לפי 'לה' (A) בגובה 440 הרץ, הנחשב לגובה צליל מקובל בקונצרטים (Concert Pitch).


פלייליסט (Playlist): רשימת השירים אותה משדרת תחנת רדיו או תחנת מוסיקה טלוויזיונית. הרשימות נקבעות על ידי עורכים מוסיקליים בשיתוף הנהלת התחנה. הרשימות קובעות סדר עדיפויות פנימי, לרוב סודי, המכתיב כמה פעמים בשעה או ביום יש לנגן שיר חדש, שיר מועדף או להיט ידוע. משמעות אחרת למונח: רשימת שירים דיגיטלית אישית, אותה קובע לעצמו משתמש במחשב, נגן מוסיקה או סמארטפון.


פלסט / פאלסט / פלסטו (Falsetto): סגנון שירה גברי ברובו, המשתמש בקצוות מיתרי הקול, ובכך מאפשר למבצע להפיק צלילים גבוהים באוקטבה אחת, לעתים בדומה לצליל השירה הנשית. מכונה בטעות גם פלצט, פאלצט או פאלצטו.


פנטאקורד (Pentachord): אקורד של חמישה צלילים, המופרד על ידי ארבעה אינטרבלים. נקרא גם פנטאד (Pentad).


פסיכדליה / פסיכודליה (Psychedelia): מוסיקה בהשפעת חוויות הנובעות משימוש בסמי הזייה (סמים פסיכוטיים), כמו גראס (קנאביס), פסילוסיבין (פטריות הזיה) או אל-אס-די (LSD). רוק פסיכדלי התפתח באמצע שנות השישים, בעיר לונדון ובחוף המערבי של ארה"ב (סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ועוד) במקביל. מאפיינים נפוצים: סולואים ארוכים ללא פיתוח שיטתי, אי-הקפדה של מקצב סדיר, עיבודים רופפים, טקסטים בלתי-מציאותיים. להקות בולטות: גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין, בירדז, פינק פלויד בתקופת סיד בארט, קרים (Cream) של תחילת הדרך. ביטויים קשורים: מוסיקה פסיכודלית, אמנות פסיכודלית, פסיכדלי, פסיכודלי.


פסטורליה / מוסיקה פסטורלית (Pastoral music): שירים ויצירות מוסיקליות המתארות את אורח החיים הכפרי. נושאים נפוצים: רועים, כבשים, פרות, נחלים ופלגי-מים, אהבת הטבע, שלווה, חשיבותה של הפשטות, הערכת החיים הגשמיים. מאפיינים נפוצים: כלים אקוסטיים (חליל, גיטרה), היעדרותם של כלי הקשה, סולם מאז'ורי (ר' ערך), עממיות. דוגמה מפורסמת: סימפוניה מס' 6 של בטהובן, המכונה 'הפסטורלית'.


פסנתר (Piano): כלי נגינה אקוסטי הכולל מבנה עץ, מקלדת ומיתרי מתכת. הומצא באיטליה ב-1700 על ידי ברתולומיאו כריסטופורי. שמו הנוכחי הוא קיצור של המונח 'פיאנופורטה' (Pianoforte), שמשמעותו 'חלש-חזק', או יותר נכון 'רך-קולני'. החידוש המרכזי בכלי: מנעד דינמי רחב לפי מידת הלחץ שמפעיל המבצע על המקלדת, ודרכה על פטישי העץ המכים במיתרי המתכת הפנימיים. רוב הפסנתרים המודרניים מכילים 88 קלידים (שחורים ולבנים), כאשר 52 הם לבנים והשאר (36) הם שחורים. עקב גודלו ומשקלו של הכלי (במיוחד פסנתר הכנף), נזנח במקצת הפסנתר המסורתי במחצית השנייה של המאה ה-20 לטובת פסנתרים חשמליים ודיגיטליים.


פַּעֲמָה (Beat): יחידה המשמשת למדידה של זמן ביצירה מוסיקלית. כל תיבה מכילה מספר מסוים של פעמות, לפי משקל התיבה. למשל, בתיבה של 5/4 (חמישה רבעים) יופיעו חמש פעמות. ר' ערך: קדמה, דאונביט.



פראזה (Phrase): יחידה מלודית קטנה, לרוב באורך של 3-5 תיבות. דומה למעין משפט מוסיקלי המביע רעיון קצר. ניתנת לחלוקה לחצאי פראזות. יכולה לכלול מוטיב אחד או יותר. בכתיב חסר: פרזה.



פרוג-רוק - קיצור למונח רוק מתקדם
פרוג (Prog): כינוי חיבה, או קיצור, למונח 'רוק מתקדם'.


פרוגר (Progger): חובב פרוג; מעריץ רוק מתקדם; מאזין מושבע של הז'אנר הפרוגרסיבי.


פרוגרסיב: כינוי חיבה, או קיצור, למונח 'רוק מתקדם'. נפוץ גם בישראל.


פרוג-מטאל (Prog-Metal): שילוב בין רוק מתקדם ובין הבי-מטאל. אופייני לשנות התשעים. להקה מייצגת: דרים ת'יאטר.


פרוג-פולק (Prog-Folk): שילוב בין רוק מתקדם ובין מוסיקת פולק (Folk).


פרוג-פיוז'ן (Prog-Fusion): שילוב בין רוק מתקדם ובין פיוז'ן. תת-סגנון של הרוק המתקדם. מאופיין בשימוש רב מן המקובל במרכיב האילתור (ר' ערך), ובהתבססות על מסורות מוסיקליות חוץ-מערביות.


פרוג-רוק (Prog-Rock): כינוי חיבה, או קיצור, למונח 'רוק מתקדם'.


פרוטו-פרוג (Proto-Prog): להקות רוק נסיוניות וחדשניות מן המחצית השנייה של שנות השישים, שהשפיעו באופן מובהק על התפתחות ז'אנר הרוק המתקדם. חלקן התגבשו לכדי להקות רוק מתקדם מובהקות, חלקן קפאו על שמריהן, וחלקן המשיכו הלאה לסגנונות מוסיקלים אחרים.


פרומו (Promo): עותק של אלבום או תקליט, הנשלח באופן אישי למטרות קידום ויחסי ציבור. העותק אינו מיועד למכירה. ברוב המקרים, הפרומו נראה בדיוק כמו הגרסה המסחרית של האלובם. במקרים אחרים, הוא אינו כולל את איורי העטיפה או את האריזה השיווקית לצרכן. מוסיקאים נעזרים בהפצת פרומואים כדי לקבל משוב מוקדם לקראת הוצאה לאור מתקרבת. אנשי יחסי ציבור שולחים פרומואים לעיתונאים ומבקרי מוסיקה כדי לקבל תגובה אוהדת למוצר, לפני מועד הגעתו לחנויות ופלטפורמות ההפצה הדיגיטליות.


פרטיטורה (Partiture): מערכת תווים רב-שכבתית מלאה, המפרטת את תפקידי כל המשתתפים ביצירה מוסיקלית. נכתבת על ידי המלחין ו/או המעבד. משמשת את המנצח, הרכב הנגנים ו/או התזמורת. בדרך כלל מודפסת בחוברת גדולה, ונראית כמו ספר תווים. שמות דומים בלועזית: סקור (Score) או שיט מיוזיק (Sheet Music). בגרמנית: פרטיטור (Partitur).


פרי ג'אז (Free Jazz): סגנון ג'אז שהתפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20. מאופיין באילתור חופשי, מנעד דינמי רחב, חירות יצירתית ודגש על המקורות האפרו-אמריקניים של המוזיקה. נחשב לתת-סגנון קשה יחסית להאזנה, אך עדיין נפוץ ורב-השפעה.


פרימה דונה (Prima Donna): א) הדמות הנשית המרכזית ביצירה אופראית או בחבורת זמרי אופרה; מאיטלקית - 'הגברת הראשונה'. ב) אדם או אמן או מוסיקאי בעל אגו מנופח, התופס את עצמו כעילוי ומבקש התייחסות מיוחדת.


פרמטה (Fermata): סימן בתיווי מוסיקלי, המורה למבצע להאריך את משך הצליל, מעבר למקובל, וברוב המקרים - אורך כמעט כפול; במקרים אחרים, משמעות הסימן היא השהייה (פאוזה) של הנגינה, לזמן בלתי מוגדר, אך לא ארוך מדי. ביצירות מסוימות, סימן פֶרְמָטָה רק מודיע על סיום של פראזה (ר' ערך), ומאפשר למבצע לקחת נשימה או לנוח לזמן קצר מאוד. צורתו של הסימן: חצי עיגול, שבמרכזו נקודה. המונח בשמו העברי: שהי (מנוקד: שְׁהִי).


פרלוד (Prelude): מבוא מוסיקלי קצר ליצירה בעלת מספר פרקים, ליצירה מסוג פוגה או סונטה. לעתים בעלת אופי אילתורי. ר' גם: פוסטלוד.


פרסטו (Presto): קצב (טמפו) מהיר מאוד, בין 168-200 פעימות לדקה. יותר מהיר מ'אלגרו', ולא בהכרח שמח או עליז. מאיטלקית: במהירות.


פרסטיסימו (Prestissimo): קצב (טמפו) מהיר ככל האפשר, יותר מהיר מ'פרסטו' (ר' ערך). יותר מ-200 פעימות לדקה. הרבה יותר מהיר מ'אלגרו', ולא בהכרח שמח או עליז. מאיטלקית: במהירות רבה.


צ'ופס (Chops): יכולת טכנית גבוהה של מוסיקאי על כלי הנגינה שלו, המתבטאת בהופעה חיה מול קהל תובעני. מיומנות מוכחת בשילוב כריזמה בימתית, שזוכה לאישור הצרכנים בזמן אמת.


צ'לו (Cello): כלי קשת שפותח באיטליה במאה ה-17. מנגן את תפקידי הבס. נכלל בהרכבי מוסיקה קאמרית. מורכב ממפתחות כיוונון, צוואר, שחיף, מיתרים, גוף המשמש תיבת תהודה, גשר, נשמה, משחל, ברגי כיוונון עדין ורגלית להשענת הכלי. קשת הצ'לו עשויה עץ גמיש עליה מתוחה רצועת שיער זנב סוס. לכלי זה נכתבו סוויטות רבות, קונצ'רטי, סונאטות ועוד.


צ'לסטה (Celesta): כלי הקשה בעל מקלדת, המפיק צליל הדומה לשל גלוקנשפיל, אך רך יותר ובעל איכויות של פעמון. נמצא בשימוש לשם הדגשת קו מלודי המבוצע על ידי כלי אחר או חלקים מן התזמורת. הומצא ב-1886 והתפרסם לראשונה ביצירות של צ'ייקובסקי. נמצא בשימוש עד היום, אפילו בהרכבי ג'אז ורוק.


צ'מבלו (Harpsichord): כלי נגינה דמוי-פסנתר שהיה נפוץ בתקופת הרנסאנס והבארוק. הופיע לראשונה באיטליה במאה ה-15 ונעלם בהדרגה מסצינת המוסיקה האירופאית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18, כיוון שהוחלף על ידי הפסנתר. מלחינים בולטים שחיברו ליצירות לצ'מבלו: ויליאם בירד, פרנסואה קופרין, דומניקו סקארלטי וכמובן יוהאן סבסטיאן באך, היידן ומוצרט. באנגלית: הרפסיקורד.


צ'פמן / צ'אפמן סטיק (Chapman Stick): כלי-מיתר חשמלי בעל 10 או 12 מיתרים, שעליו אפשר לנגן בעזרת תיפוף על המיתרים (טאפינג - ר' ערך) בעזרת האצבעות. הכלי עשוי לשלב בין הצליל של גיטרה חשמלית במחצית הגבוהה של המיתרים, ובין הצליל של בס חשמלי במחצית הנמוכה של המיתרים. נקרא על שם ממציאו, נגן ג'אז אמריקני בשם אמט צ'פמן. אינו מכיל חלק מעוגל ודומה למקל, מכאן שמו ('סטיק').


קאבר (Cover): גרסת כיסוי - ביצוע חדש או הקלטה חדשה של אמן או להקה מסוימים, ליצירה קיימת שכבר יצאה לאור על ידי אמן או להקה אחרת; אמן מסוים לא יכול ליצור גרסת כיסוי של עצמו - ה'כיסוי' נעשה על ידי אחרים. במקרים מסוימים, גרסת הכיסוי תתפרסם יותר מן היצירה המקורית, ותיתפס כ'חידוש' או 'ריענון' של יצירת-עבר שלא התיישנה היטב. במקרים אחרים, היצירה המקורית תישאר ה'מוסכמת' או ה'קלאסית' בהשוואה לכל הביצועים שבאו אחריה. מבחינה משפטית, ברוב המדינות מותר לכל אמן או להקה לבצע או להקליט יצירה של אמן אחר, ללא בקשת רשות מראש, אך בתנאי שיינתן קרדיט מלא לאמן המקורי, וחלק מתמלוגי זכויות היוצרים (לחן, מילים) יועברו בשלמותם לאמן המקורי. מילים נרדפות: גרסאות כיסוי, גרסת כיסוי, שיר קאבר, קאברים, להקות קאברים, קאוור, קאוורים.


קאנטרי מיוזיק (Country Music): סגנון מוסיקלי ייחודי לארצות הברית, שהתפתח בשנות ה-30 של המאה ה-20. אופייני למדינות הדרום (מיסיסיפי, לואיזיאנה, אוקלוהומה וכו'). משלב בין מוסיקת פולק, בלוז ומוסיקה קלטית. למונח קדמו שני שמות: 'היליבילי מיוזיק' שהפך עם השנים לשם-גנאי; ו'קאנטרי אנד וסטרן' שהתקצר עם השנים ל'קאנטרי'. הסגנון מזוהה מאוד עם אוכלוסיה אמריקנית לבנה ('קאובוי'). מבוצעת בעיקר על ידי גיטרה אקוסטית, מפוחית, בנג'ו ומנדולינה. שורשי ה'קאנטרי' מצויים במוסיקת הפולק האנגלית והאירית, שהגיעה לאמריקה מאירופה במאה ה-19. תת-ז'אנר: רוקבילי (ר' ערך).


קאפו (Capo): מכשיר מתכת או פלסטיק המחובר באופן אנכי לצוואר הגיטרה, במטרה להעלות את גובה הטון של המיתרים (טרנספוזיציה). מצמיד את כל מיתרי הגיטרה בעת ובעונה אחת, ולמעשה מתאים את הסולם לפי הגובה הנדרש. קיצור של קאפודסטרו (capodastro).

קַדְמָה / אפ-ביט (Upbeat): צליל/ים או פַּעֲמָה/ות המופיעים לפני התו הראשון בתיבה הבאה, או לפני התו הראשון ביצירה מוסיקלית. כמו כן משמש המונח 'קדמה' לתיאור תנועה שמבצע המנצח על התזמורת, כאשר הוא מניף את שרביטו כדי לציין פַּעֲמָה המובילה לתיבה חדשה. לשם השוואה, התו הראשון בתיבה נקרא דאונביט (Downbeat) (ר' ערך).


קדנצה (Cadenza): א) קטע מאולתר או כתוב בתוך יצירה מוגדרת, שבו התזמורת המלווה מפסיקה לנגן, ושבו סולן יכול לאלתר, להפגין וירטואוזיות מיוחדת או רק לנגן לבדו חלק מסוים ביצירה. אופייני בעיקר לקונצ'רטו הקלאסי.
ב) מהלך הרמוני המסיים חלק מסוים בתוך יצירה, או את היצירה עצמה. סוגים: קדנציה אותנטית, מושלמת, בלתי מושלמת, חצי, פלגאלית, מדומה, מתחמקת, פיקארדית ועוד.


קואזי (quasi): כמו, כמעט כמו (איטלקית, לטינית). מונח המתאר דמיון למונח אחר. הוראת ביצוע המדמה מונח אחר, לשם המחשה.


קודה (Coda): החלק הסוגר של יצירה מוסיקלית. מאיטלקית: זנב. המונח היה בשימוש נרחב בתקופה הקלאסית, בעיקר בסוויטות ובווריאציות. בתווים, סימן ה'קודה' נראה כמו האות O כאשר סימן + גדול מכסה אותה, כמו כוונת של רובה. במוסיקת רוק, קטעי 'קודה' נקראים לעתים 'אאוטרו' (Outro).


קוורטה (Quarta): מרווח (אינטרבל) שיש בתוכו ארבע דרגות בסולם מז'ורי או מינורי, דהיינו - חמישה חצאי-טונים (סמיטונים). למשל: דו-פה, או סול-דו. מכונה גם 'רביעית מושלמת' (Perfect Fourth).


קוורטט (Quartet): רביעייה / רביעיה. קבוצה של ארבעה מוסיקאים, לרוב נגנים של כלי-מיתר (שני כינורות, ויולה, צ'לו). ההרכב הנפוץ ביותר במוסיקה הקאמרית. ברביעיית מיתרים, כינור אחד מנגן סופראנו, השני מנגן אלטו, הויולה מנגנת טנור, והצ'לו מנגן בס. תצורה נפוצה נוספת היא פסנתר, כינור, ויולה וצ'לו. המונח יכול לשמש גם לתיאור יצירה המיועדת לארבעה נגנים או זמרים.


קווינטה (Quinta): מרווח של שלושה וחצי טונים. למשל: דו-סול. קווינטה מוגדלת מוסיפה חצי טון. קווינטה מוקטנת מורידה חצי טון.


קווינטט / קוינטט (Quintet): חמישייה. במוסיקה: חמישיית נגנים, במסגרת חמישיה קאמרית, קבוצה של חמישה זמרים וכדומה. כאשר רביעיה קאמרית (שני כינורות; ויולה; צ'לו) מוסיפה אליה כלי נוסף (לדוגמה, פסנתר), ההרכב החדש נקרא על שם הכלי הנוסף (לדוגמה: קוינטט פסנתר). בעולם הרוק, קוינטטים קיימים בין השאר כדי להפריד בין גיטריסט מוביל (סולואים וכד') וגיטריסט מלווה/קצב (אקורדים וכד'), או במקרה שלהרכב יש קלידן קבוע.


קולורטורה (Coloratura): 'צביעה' מוסיקלית או קישוט מוסיקלי, לרוב בהקשר של שירת סופראנו. שימוש באקרובטיקה ווקאלית בקול גבוה כדי להעשיר את תפקיד השירה של הסולן או הסולנית. רלוונטי בעיקר לאופרות, כגון 'חליל הקסם' של מוצרט ורבות אחרות.


קומודו (Comodo): הוראה לנגן בצורה מתונה, נינוחה. מאיטלקית: בנוחות.


קומפרסור (Compressor): כלי אלקטרוני או דיגיטלי המאפשר צמצום טווח דינמי של אותות שמע. בפועל, מגביר את האותות החלשים ומחליש את האותות החזקים כדי ליצור חווית האזנה נוחה יותר. נפוץ באולפני הקלטות ובנגנים שונים. שימוש מוגזם בקומפרסור עשוי 'להשטיח' את המוסיקה, לרדד את האפקט הרגשי שלה ואף ליצור תחושה של 'עייפות אוזן'.


קון אמורה (Con amore): הוראה לנגן באהבה. מאיטלקית: באהבה.


קון בריו (Con Brio): הוראה לנגן בבהירות, בצורה בוהקת ונלהבת.


קונדנסר (Condenser): מיקרופון המכיל בתוכו ממברנה המקבלת מתח ממקור כוח חיצוני, ובעזרת לוחית אחוריות יוצרת קבל.


קונטרה-פונקט (Contrapunkt או Counterpoint): שילוב בין שתי מנגינות (מלודיות) או יותר, המנוגן או מבוצע במקביל. מערכת היחסים המורכבת הנוצרת בין המנגינות השונות לאורך מימד הזמן יוצרת אפקט מיוחד. אופייני ליצירות כמו קנון (ר' ערך) או פוגה (ר' ערך). מלחיני בארוק כמו יוהאן סבסטיאן באך הביאו את אמנות הקונטרה-פונקט לשיאים חדשים. זהו פיתוח ייחודי, מהותי ומרכזי במוסיקה המערבית והמערב-אירופאית. מונחים דומים: רב-קוליות, פוליפוניה, פוליפוניות. נכתב גם כך: קונטרהפונקט, קונטרפונקט; קאונטרפוינט; קאונטר פוינט.


קונטרה-טיאמפו (Contratiempo): מונח ספרדי שמשמעותו עיכוב. מבחינה מוסיקלית, זוהי אי-סדירות ריתמית (במקצב), בדומה למונח אוף-ביט (offbeat). במצב זה, משנים את האקסנט הטבעי לטובת התו השני או הרביעי בתיבה. כתיב חסר: קונטרה-טימפו או קונטרטימפו.


קון מוטו (Con Moto): הוראה לנגן בתנועה, בקצב הליכה, אולי בדומה למצעד או תהלוכה.


קונסוננס / קונסונאנס (Consonance): קבוצה של שני צלילים או יותר, היוצרים הרמוניה נעימה לאוזן, כאשר הם מבוצעים יחד במסגרת אקורד או צירוף דומה. ההסבר הפיזיקלי: תדרים של גלי קול, המהווים כפולות שלמות של תדר היסוד. ההיפך מן המונח דיסוננס (ר' ערך).


קונספט (אלבום): ר' ערך - אלבום קונספט (למעלה, בתחילת עמוד זה).


קון פואוקו (Con fuoco): הוראה לנגן בלהט, לא בהכרח בזעם. מאיטלקית: עם אש.


קונצרט (Concert): ביצוע של מוסיקה בפני קהל, על ידי שני מוסיקאים ומעלה. בימי הביניים, רוב הקונצרטים התקיימו בפני המעמד העליון (מלכים, נסיכים, אצילים) או בתוך כנסיות. במהלך המאה ה-17, עם התפתחות מעמד הביניים של המהפיכה התעשייתית, החלו להופיע קונצרטים פומביים באולמות ובמקומות פתוחים, בתחילה עבור מוסיקה דתית, ובהמשך למטרות בידוריות ואמנותיות בלבד, בתשלום, וללא סינון מעמדי או חברתי. מקור המונח: איטלקי.


קונצ'רטו (Concerto): יצירה המוקדשת לכלי סולו אחד או יותר, ולתזמורת שלמה. מאפשר לסולן, המופרד פיזית מן התזמורת (לצידה או לפניה), להפגין וירטואוזיות, טכניקה ופרשנות אישית. הסולן מנגן לעתים עם התזמורת, מגיב לה - או מתנתק ממנה כדי לנגן סולו ארוך, בתוך קדנצה (ר' ערך). מקור המילה: איטלקי. היצירה בנויה, במרבית המקרים, מ-3 פרקים: הראשון מהיר ובצורת סונטה; השני מתון ואיטי (אנדנטה); השלישי - רונדו מהיר ועליז. קונצ'רטו כפול מוקדש לשני כלי סולו, ובהתאמה - קונצ'רטו משולש לשלושה סולנים. קונצ'רטו לתזמורת - ללא סולן מופרד, כאשר הנגנים (או קבוצות של נגנים) נמצאים בתוך התזמורת. קונצ'רטו בארוקי, המכיל קבוצה מסוימת של כלי סולו, נקרא קונצ'רטו גרוסו (Concerto grosso). קונצ'רטו קצר או קטן נקרא קונצ'רטינו (Concertino), כאשר מונח זה נמצא בשימוש גם כדי לתאר את כלי הסולו בקונצ'רטו.


קונצרטמייסטר (Konzertmeister): הכנר הראשי בתזמורת. מקור המונח: גרמנית. כתיב חסר: קונצרטמיסטר / קונצרטמאיסטר.


קורנה (Corna): סימן הקרניים - תנועת יד שבה מניפים את האצבע והזרת ומשאירים למטה את שלוש האצבעות הנותרות (אגודל, אמה וקמיצה). משמשת בהופעות חיות, בעיקר של הבי-מטאל ורוק כבד, כדי לרמוז על השטן, לכאורה. החלוץ העיקרי השימוש בסימן זה בהקשר של הופעת רוק הוא רוני ג'יימס דיו, החל מ-1979, כשהיה סולן להקת בלאק סאבאת'. דיו טען שסבתו האיטלקיה השתמשה בסימן זה כדי להרחיק ממנה את העין הרעה (מאלוצ'יו, באיטלקית). ר' ערך גם: ג'סטו דלה קורנה.


קורנט (Cornet): כלי נשיפה ממתכת. דומה מאוד לחצוצרה, אך קצר יותר, ובעל צינור שגדל בהדרגה, בצורת קונוס (חרוט). מכוון על בי במול או אי במול (סופרנו קורנט). פותח בתחילת המאה ה-19. מתאים לחצוצרנים מתחילים. בעברית: קורנית. ר' ערך: פלוגלהורן.


קלין (Clean): צליל נקי ללא אפקט של דיסטורשן (בגיטרה) פאז (fuzz) אוברדרייב או כל עיוות מלאכותי אחר. המונח משמש גם לתיאור שירה נקייה, בלי טכניקות של צווחות 'גראולינג', למשל.


קלנדו (Calando): לנגן חלש יותר או לאט יותר. מאיטלקית: להנמיך, לשקוע, להירגע.


קנון / קאנון (Canon): יצירה מוסיקלית המתאפיינת בקו מלודי ראשוני, שאליו מצטרף בהדרגה קו מלודי שני ו/או שלישי, המחקים את הקו המלודי הראשון. המלודיה הראשונית מכונה 'לידר' (מובילה), והשניה נקראת 'פולואר' (עוקבת). קיימים מספר סוגים שונים של קאנונים, לפי מערכת היחסים בין הקו המלודי הראשון ואלו המחקים אותו, בטכניקות שונות. הקאנונים המפורסמים ביותר נכתבו בתקופת הבארוק.


קנטבילה / קנטאבילה (Cantabile): סגנון נגינה על כלי, המחקה זימרה אנושית ככל האפשר. הוראה לנגן לבצע את התוכן המוסיקלי באופן זמרתי (כמו זמר). מאיטלקית: באופן מושר, בדרך שירתית.


קנטטה / קנטאטה (Cantata): מוזיקה קולית עם ליווי כלי, בעיקר עבור מקהלה ותזמורת. מקור המילה: איטלקית ('מושר', 'מושרת'). דוגמה מפורסמת: 200 הקנטטות שחיבר באך.


קנטרברי (Canterbury): שילוב בין רוק מתקדם ובין ג'אז בריטי בעל נימה הומוריסטית, אירונית, חילונית וקלילה. התפתח בקרב קבוצת מוסיקאים אנגלית שפעלה במחוז קנטרברי, באיזור קנט. להקות מייצגות: קרוואן, גונג, הטפילד אנד דה נורת', נשיונל הלת'.


קסטרטו (Castrato): סריס, זמר גברי בעל קול נשי גבוה (סופרן או מצו סופרן) עקב סירוס או שיבוש הורמונלי כלשהו. תופעה שהתקיימה באיטליה החל במאה ה-16 ועד המאה ה-18, בעיקר בכנסיות קתוליות באירופה. חלק מן הסריסים היו ילדי מקהלה שסורסו כדי לשמור על קולם הילדותי.


קסילופון (Xylophone): כלי הקשה המורכב משורה של מוטות עץ באורכים שונים, מעל צינורות תהודה אנכיים בגבהים שונים. הצליל מופק באמצעות שני מקלות גומי או פלסטיק, המכונים 'פטישים'. דומה לכלי הקשה כמו מרימבה, ויבראפון, גלוקנשפיל.


קפריצ'יו (Capriccio): יצירה מוסיקלית מהירה, וירטואוזית, מאולתרת בחלקה ומלאת-חיות, לרוב עבור קלידים. מאופיינת במצבי רוח מתחלפים. מאיטלקית: גַחְמָה, תעלול, קפריזה. כתיב שונה: קפריצ'ו.


קראוט רוק (Kraut-Rock): כינוי היסטורי מקובל שהומצא על ידי הבריטים כדי לתאר קבוצת להקות של רוק מתקדם גרמני, רוק נסיוני גרמני ואף פסיכדליה גרמנית. עקב מכשול המבטא הגרמני, שלא איפשר למוסיקאים בגרמניה להשתלב במצעדי הלהיטים באמריקה ואנגליה, פנו אמנים רבים לכיוון אינסטרומנטלי ונסיוני. הקבוצה קיבלה השראה ממלחיני מוסיקה אלקטרונית אוונגארדיים בהנהגת קרלהיינץ שטוקהאוזן, פייר בולז, אדגרד וארז ואחרים. להקות קראוטרוק מפורסמות: פאוסט, קאן, נוי, קראפטוורק, טנג'רין דרים, אמון דול, פופול וא, אש רה טמפל.


קראנץ' (Crunch): צליל גיטרה חשמלית 'פריך' בעל רמת דיסטורשן (עיוות צליל) גבוהה, תוך שימוש בהשתקה חלקית של כף היד (פאלם מיוטינג). מבוצע בדרך כלל על ידי גיטרת-קצב (להבדיל מן הסולואיסט), מאופיין בצליל ריתמי מובהק. נפוץ במוסיקת רוק כבד ובעיקר הבי מטאל ות'ראש מטאל.


קרול / קארול (Carol): שיר חגיגי, לעתים בעל גוון דתי-נוצרי. מקושר כיום בעיקר לחג המולד ('כריסמס קרול'). מקור המונח מהמאה ה-12, מהמילה הצרפתית הישנה 'קארולה' (Carole), שיר עם ריקוד מעגלי. ריקודים אלו התרחבו גם למצעדים חגיגיים ופסטיבלים.


קרוסאובר (Crossover): אמן או להקה המזוהים עם סגנון מוסיקלי מסוים, שהצליחו למשוך קהל המאזין לסגנון מוסיקלי אחר.


קרוספיידר (Crossfader): ידית שליטה על מיקסר של תקליטן, הנעה במסלול אופקי של ימין-שמאל. מטרתה לייצר מעבר (קרוס) הדרגתי וחלק בין שני ערוצי קול שונים. ניתן לשלב בין שני הערוצים במקביל (נקודת האמצע). בהקשר של שידור רדיו, 'קרוס' הוא מעבר אלגנטי ונעים להאזנה בין שני שירים שונים (סיום הראשון והתחלת השני).


קרשנדו (Crescendo): הגברה הדרגתית של עוצמת המוסיקה, ו/או בדרגת התקיפות של ביצועה. משמש גם לתיאור פרק, תת-פרק או מעבר מסוים שבו מתבצעת הגברה הדרגתית שכזו. המונח גם יכול לשמש לתיאור נקודת השיא של עוצמה ו/או דרמה ביצירה מוסיקלית. סימון בתווים: מזלג נפתח משמאל לימין (נקודתי לקטע המסומן). סימון רחב יותר: cresc. דוגמה מפורסמת: היצירה 'בולרו' (Boléro) של המלחין הצרפתי מאוריס ראוול (1857-1937), שבוצעה לראשונה ב-1928. מקור המונח: איטלקי, אך במקור - לטיני (גובר, גדל).


ראלנטנדו (Rallentando): האטה הדרגתית של קצב הביצוע ו/או הנגינה (טמפו). בקיצור: Rall.


ראפ (Rap): סגנון מוסיקלי שהתפתח בתרבות האפרו-אמריקנית במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. מאופיין בדיבור מהיר על מקצב קבוע, לעתים בליווי של כלים ולעתים בסגנון אקפלה. מטרתו המקורית: הבעת מחאה ספונטנית, ביקורת חברתית, נשיאת נאומים נוקבים ומיצוי עקרון חופש הביטוי כדי לבטא את מצוקותיו של המיעוט השחור בערים הגדולות של אמריקה. בשנות ה-90 התחבר אל תרבות ה'היפ-הופ' וצבר פופולריות אדירה.


רבע טון (Quarter Tone): חצי סמיטון. חלוקת טון נדירה במוסיקה המערבית המסורתית. נהוגה בעיקר במוסיקת ג'אז, בלוז ובמוסיקה אפרו-אמריקנית. מופיעה גם במוסיקה אמנותית נסיונית ובמוסיקה מודרנית.


רגאיי (Reggae): סגנון מוסיקלי שהתפתח במדינת ג'מייקה בשנות ה-60 המאוחרות. משלב מוסיקה ג'מייקנית כמו סקא או רוקסטדי עם סגנונות אפריקאים-קריביים כמו קליפסו, מנטו ואחרים, ומתיך אותם אל רית'ם אנד בלוז, ג'אז וכו'. מדגיש את הפעמות ה-2 וה-4, להבדיל ממוזיקת הפופ והרוק הרגילה, המדגישה את הפעמה ה-1 וה-3. הסגנון מושפע גם מדת הראסטפארי. האמן המשפיע ביותר בסגנון זה הוא בוב מארלי.


רואדי (Roadie): אדם שנשכר לעבודה על ידי אמן או להקה עבור הופעות יחידות או סיבובי הופעות ארוכים. מטפל בהעלאת ציוד מוסיקלי על הבמה, הרכבתו ופירוקו. בדרך כלל נוסע ביחד עם האמנים באותו רכב, אך לעתים ברכב נפרד.


רובטו / רובאטו (Rubato): קיצור למונח 'טמפו רובאטו' (Tempo Rubato), שמשמעותו - 'זמן גנוב'. במוסיקה, הכוונה להאצת מהירות הביצוע לזמן קצר, ואז האטה, בהתאם לשיקול דעתו של הסולואיסט או מנצח התזמורת. ההצאה וההאטה מעניקים חופש מוסיקלי רחב יותר להתבטא, אך מחייבים את המבצע 'להשיב' בתיבות הבאות את הזמן ש'נגנב' מן התיבות הקודמות. סוג אחד של רובאטו מאיץ ומאיט את המלודיה כאשר הליווי נותר באותה מהירות; הסוג השני מאיץ ומאיט את כל הרכיבים יחדיו - המנגינה הראשית וגם הליווי.


רונדו (Rondo): א) מבנה מוסיקלי קלאסי, בו מוטיב מוסיקלי חוזר מוצג ומונגד מול מוטיב שונה אחד לפחות (ברוב המקרים: שניים נוספים לכל היותר). המוטיב החוזר תמיד פותח את היצירה ומסיים אותה. תבניות רונדו נפוצות: א'-ב'-א' (קצר ופשוט) או א'-ב-א'-ג'-א' (מורחב) או א'-ב'-א'-ג'-א'-ב'-א' (המורכב מבין השלושה).
בתקופת הבארוק, ה'רונדו' נקרא ריטורנלו (Ritornello). ניתן להשתמש ב'רונדו' בשילוב עם מבנה הסונטה, כדי ליצור סונטה-רונדו.
ב) יצירה מוסיקלית המבוצעת במהירות ובשמחה, בדומה למונח 'אלגרו' (ר' ערך).


רומאנסה (Romance): שיר או יצירה כלית דמוית שיר. מאופיינת באופי רומנטי ללא מבנה קשיח. כתיב חסר: רומנסה.


רוק (Rock): מוסיקת ריקודים שהתפתחה בארה"ב בשלהי שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. המוסיקה מבוססת על סולם הבלוז, אך מושפעת גם מסגנונות מוקדמים כגון גוספל, פולק, בוגי-ווגי (ר' ערך), סווינג, מוסיקת קאנטרי (ר' ערך), ג'אז (ר' ערך), פולק וכמובן רית'ם אנד בלוז. מאפיינים מרכזיים: משקל ארבעה-רבעים (4/4) עם דגש על הפעימה השנייה והרביעית; שימוש בגיטרה חשמלית ומערכת תופים מודולרית; שירים קצרים (2-4 דקות); טקסטים פשוטים; מקצב בלתי פוסק; קצב קבוע. קיצור של המונח המלא "רוק אנד רול". שורשי המונח - ממוסיקת גוספל, בלוז וסווינג של שנות ה-30 וה-40 במאה ה-20. מתאר תנועה קדימה-אחורה וגם מצד אל צד. לפני שהיה בשימוש בתחום המוסיקה, שימש ספנים לתיאור תנועה של ספינות על פני הים.


רוק אופרה: ר' ערך - אופרת רוק.


רוק אלטרנטיבי (Alternative Rock): כינוי כוללני לאמנים ולהקות רוק שלא יכלו ו/או רצו להשתלב בתאגידי המוסיקה הגדולים והעשירים של ארה"ב ואירופה, ובחרו לפעול במסגרת מחתרתית ו/או עצמאית. מנוגד לתרבות ה'פופ' המקובלת. דומה למושג 'אינדי' - קיצור של 'אינדיפנדנט', אמנים עצמאיים הפועלים מחוץ לזרם המרכזי ומפיקים את אלבומיהם באופן עצמאי. בקיצור: אלט-רוק (Alt-Rock) או פשוט 'אלטרנטיב'.


רוק אנד רול (Rock and Roll): התפתח בסלנג האפרו-אמריקני החילוני של שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים, והתקבע בסוף שנות ה-40 וה-50 לכדי מושג מוכר. משמעותו: אקסטזה, ריקוד פרוע ו/או יחסי מין לוהטים. בקיצור: רוקנרול. לגבי המוסיקה עצמה, ר' ערך - רוק.


רוקבילי (Rockabilly): אבטיפוס של הרוק אנד רול (ר' ערך), שילוב בין קאנטרי (שזכה בתחילה לכינוי 'היליבילי') ובין רוק, ובאופן יותר מדויק - עם רית'ם אנד בלוז (ר' ערך). התפתח בדרום ארה"ב בשנות ה-50 של המאה ה-20. אמנים מייצגים: אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס, קרל פרקינס.


רוקוקו (Rococo): סגנון אמנותי שהתפתח באירופה של 1725-1775, לאחר דעיכת הבארוק. מאופיין בעיטורים, קישוטים והקפדה על אלגנטיות מלאכותית ושימוש במיניאטורות אסתטיות. הסגנון השפיע על המוסיקה של התקופה הקדם-קלאסית ועל המוסיקה הקלאסית המפורסמת ביותר, זו של היידן ומוצרט.


רוק מתקדם (Progressive Rock): שילוב בין מוסיקת רוק אפרו-אמריקנית ובין מוסיקה קלאסית אירופאית. התפתח בעיר לונדון של סוף שנות השישים, התפשט ברחבי אירופה, זכה להצלחה מסחרית בינלאומית לאורך שנות השבעים. ירד למחתרת בשנות השמונים, בין השאר בגלל המיתון הכלכלי בעולם ומהפיכת הפאנק (ר' ערך). זכה להתעניינות מחודשת בשנות התשעים והאלפיים. להקות מייצגות: יס, קינג קרימזון, ג'נסיס, אמרסון לייק ופאלמר.


רוק סימפוני (Symphonic Rock): שילוב בין מוסיקת רוק אמריקנית ובין מוסיקה קלאסית סימפונית. מכונה לעתים "סימפו", או "סימפ-רוק" בתור קיצור.


רזולוציה (Resolution): פתרון של מתח הרמוני מתמשך בעזרת אקורד מרגיע, לעתים מאז'ורי. מוסכמה נפוצה ביצירות מוסיקליות פופולריות, המסמלת לעתים את נצחון הטוב על הרע, סיומו של מאבק, ובקיצור - סוף טוב.


ריאישו (Reissue): ייצור והפצה מחודשים של אלבום שיצא לאור בעבר, ללא שינוי כלשהו באיכות הצליל. ר' גם הערכים: רימיקס, רימסטר.


ריג (Rig): מערך ציוד של מוסיקאי בהופעה חיה (סלנג מקצועי). למשל: מגברים, מזוודת אפקטים, מיקרופונים, כבלים, מחשבים, מקלדות וסטנדים (מעמדים).


ריו (RIO): קיצור של "Rock in Opposition", רוק באופוזיציה. תנועה מוסיקלית קטנה שקמה במחצית השנייה של שנות השבעים, במערב-אירופה. ערכיה המרכזיים: יצירת מוסיקת רוק אמנותית, רדיקלית, אוונגארדית ועצמאית, במנותק מתעשיית המוסיקה של הזרם המרכזי. מייסד: כריס קאטלר. הרכב מייצג: הנרי קאו.


רייב (Rave): כינוי למסיבת ריקודים גדולה במקום פתוח, מועדון או פסטיבל, בהן מבוצעת מוסיקה אלקטרונית חיה בעזרת דיג'ייז (DJs). המוסיקה מוגברת באמצעות רמקולי-ענק עם דגש על צליל בס עמוק. ז'אנרים נפוצים במסיבות רייב: האוס, טכנו, היפ הופ, טראנס, הארד סטייל, אסיד, דראם אנד בייס, דאב, אלקטרוניקה, פ'אנק, דיסקו ועוד.


רימיקס / רמיקס (Remix): עריכה מחודשת להקלטה של יצירה מוסיקלית, באמצעות יצירת שילוב חדש (ומשופר, בחלק מן המקרים) בין הערוצים, הכלים והאפקטים הקוליים. התהליך דורש את סרט ההקלטה המקורי (מאסטר), כדי לשלוט בכל ערוץ הקלטה בנפרד. עשוי לשפר את איכות הצליל, תוך כדי העירבול (mix) המחודש.


רימסטר / רימאסטר (Remaster): גרסה מחודשת לאלבום שיצא בעבר, בדרך כלל תוך שימוש בסרטי ההקלטה המקוריים. מטרת הרימסטר היא שיפור איכות הצליל, אך גם העברה של הקלטה אנלוגית אל פורמט דיגיטלי.


ריף (Riff): תבנית מוסיקלית קצרה שחוזרת על עצמה, למשל מעבר בין מספר מצומצם של אקורדים או מלודיה פשוטה. התבנית מנוגנת בעיקר על ידי יחידת הקצב (בס+תופים, ולעתים גיטרת קצב), ומשמשת בסיס תומך לאילתור (ר' ערך) של סולן, זמר המבצע בית בשיר, פזמון או פתיחה ליצירה. דומה לביטוי 'אוסטינטו' (חזרה עקשנית על תבנית מוסיקלית). נפוץ בעיקר בז'אנרים כגון רוק, ג'אז, פ'אנק; ברבים: ריפים (Riffs).


ריפריז (Reprise): חזרה על ביטוי מוסיקלי, בית או פזמון; חזרה על המוטיב המקורי או על החלק הפותח. בעברית: שְׁנַאי (ריפריזה).


רית'ם אנד בלוז (Rhythm and blues): שילוב בין בלוז חשמלי, גוספל ומוסיקת נשמה. מונח שנטבע ב-1948 כדי לתאר סגנון מוסיקלי אפרו-אמריקני שהתפתח במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20, בעיקר בתוך הקהילה השחורה, לפני שהרוק הפך פופולרי גם בקרב הרוב הלבן בצפון-אמריקה.


רפסודיה (Rhapsody): יצירה מוסיקלית בעלת פרק אחד בלבד, המציגה מגוון מצבי רוח, ולעתים גם וריאציות. אופיינית לתקופה הרומנטית במוסיקה. דוגמאות מפורסמות: רפסודיות הונגריות מאת ליסט, רפסודיה על נושא של פאגאניני מאת רחמנינוף, רפסודיה בכחול מאת גרשווין, רפסודיה אספניול מאת ראוול, רפסודיה בוהמית מאת קווין.


רצ'יטטיב (Recitative): צורת כתיבה ו/או ביצוע ווקאלי או אינסטרומנטלי (שירתי או כלי) המחקה את הדיבור האנושי. נובע מן המילה האיטלקית רצ'יטטיבו, שמשמעותה דיקלום. נפוצה בעיקר בעולם האופרה. תפקיד הרצ'יטטיב הוא לקדם את העלילה ולהעביר מסרים או מידע מילולי, בניגוד להבעת רגשות דרך צורות כתיבה אחרות כמו אריה (ר' ערך).


רקוויאם (Requiem): מיסת אשכבה לנפטר בכנסייה הקתולית. גרסאות מפורסמות הוזמנו ונכתבו על ידי מוצרט, ברליוז, ברהמס, ברוקנר, ורדי, פורה, דבוז'אק, בריטן, ליגטי ועוד.


שארפ (Sharp): סימן מוסיקלי בצורת ♯ המופיע בתווים, ומשמעותו הגבהה בחצי טון (סמיטון). נקרא גם 'דיאז'. דוגמה: 'סי שארפ' הוא למעשה דו דיאז, הקליד השחור בפסנתר שאחרי דו לבן. מונח הפוך: פלאט (Flat) שהוא סימן מוסיקלי בצורת ♭ ומשמעותו הנמכה של חצי טון (נקרא גם 'במול').


שלאגר (Schlager): להיט. שיר קצר, מצליח, קליל ומרגש, הפונה לקהל יעד רחב. מקור המונח: גרמני. משמעות מילולית: לפגוע, פוגע. בעקבותיו, נוצר המונח האנגלי 'היט' (hit). כתיב חסר: שלגר.


שרדינג (Shredding): טכניקת נגינה מהירה בגיטרה חשמלית מובילה, המפגינה וירטואוזיות, זריזות אצבעות והבנה הרמונית. כוללת לעתים גם אקורדים שבורים, טאפינג (tapping) ועיוות צליל בעזרת 'וואמי-בר' (ידית ויבראטו). גיטריסט המצטיין בטכניקה זו מכונה 'שרדר' (למשל: סטיב ואי). מקובל בעיקר בסגנונות הבי מטאל, פרוגרסיב מטאל, דת'-מטאל וכו'. ובקיצור: שרד (Shred).


שמיעה אבסולוטית (Absolute Pitch): יכולת אנושית נדירה לזיהוי ושיחזור טונים ומפתחות מוסיקליים. היכולת קיימת ב-1 מתוך 10,000 איש. לדוגמה: משמיעים לאדם טון מוסיקלי אחד בלבד, והוא מסוגל לומר אם מדובר בדו, רה מי וכדומה; מציינים בפני אדם שם של אקורד אקראי, והוא מסוגל לשיר מיד את כל הטונים המרכיבים אקורד זה, במדויק.


תווים (Notes): ר' ערך - תיווי.


תיבה (Bar): קבוצת פעמות (ביטים) המאורגנות בין שני קווים. מספר הפעמות קובע את משקל התיבה או היצירה. דוגמה: תיבה בעלת ארבע פעמות יוצרת משקל 4/4. תיבה בעלת תשע פעמות מהירות יוצרת משקל 9/8. תיבה בעלת תשע פעמות במהירות בינונית יוצרת משקל 9/4.


תיווי (מוסיקלי) (Notation): נוטציה; מערכת סמלים כתובה המייצגת מוסיקה. תווים מסודרים על חַמשָׁה (ר' ערך), כפופים למפתח מוסיקלי, סגורים בתוך תיבות ומתנהלים לפי משקל (או מקצב) מספרי מוגדר. מלבד מערכת התווים המקובלת במערב, קיימים עשרות סוגים שונים של תיווי במדינות שונות, תרבויות שונות, שפות שונות וטכניקות חדשות המציעות חלופה למערכת הסטנדרטית.


תימה (Theme / Thema): נושא מוסיקלי מוגדר הזוכה לפיתוח, וריאציות, אילתור (ר' ערך) ו/או העמקה במהלך התקדמות היצירה על ציר הזמן. ניתן להציג את הנושא, לפתח אותו, לעשות עליו וריאציות ולהשתמש בו כדי להמחיש שינויים, מהפכים ומצבי רוח משתנים. בכתיב חסר עם ניקוד: תֵמָה. נקרא גם: תמה, ת'מה, מוטיב, מוטו, מוטיף (Motif), לייטמוטיב (Leitmotiv), לייט-מוטיף, רעיון מוסיקלי, אידיאה מוסיקלית.


תמלוגים (Royalty): תשלום הניתן למחזיק זכויות יוצרים בתמורה לרשיון שימוש במוסיקה שלו, כמו למשל - הפצת עותק של אלבום, שידור פומבי בתחנת רדיו, ביצוע בימתי או שילוב בפרסומת. מכונה גם: שכר סופרים. ביחיד: תמלוג.


תעתוק (Transcription): טרנסקריפציה - כתיבת תווים של יצירה או ביצוע כלשהו מתוך האזנה ליצירה, בין אם באמצעות הקלטה או בזמן ביצוע חי בהופעה. משמעות נוספת: עיבוד-מחדש של יצירה קיימת עבור כלי נגינה אחר או מבצע/ים אחר/ים. כתיב מלא: תיעתוק.


תקליט (Record): אמצעי פיזי עגול לאכסון הקלטה מוסיקלית. הדור הראשון של התקליטים הושק בסוף המאה ה-19, היה עשוי לכה, נע במהירות של 78 סיבובים לדקה, והכיל 3-4 דקות של מוסיקה בכל צד. תקליט הדור השני, שהושק ב-1948, היה עשוי ויניל בקוטר 12 אינץ', נע במהירות של 33 סיבובים לדקה, והכיל למעלה מ-20 דקות של מוסיקה בכל צד. תקליטי הויניל של הדור השני נקראו בקיצור 'אל-פי' LP (המינוח הראשוני היה 'לונג-פליי רקורד', ובאנגלית: Long-Play Record). בזכות האפשרות להקליט יצירות ארוכות בכל צד של תקליט ויניל, יכלו מוסיקאי הרוק המתקדם לפרוץ את מגבלות השיר הקצר, ולעבד יצירות ארוכות יותר, שאפתניות יותר ומורכבות יותר. במקביל לתקליטי ה-78 וה-33, הושקו גם תקליטי 'סינגל' במהירות 45 סיבובים לדקה ובקוטר 7 אינץ', שהכילו רק שיר אחד, ואיפשרו היפוך והחלפה אוטומטית של כל תקליט בסיומו. באנגלית: רקורד.


ת'ראש מטאל (Thrash Metal): סוג מסוים של רוק כבד (heavy metal), המאופיין במהירות נגינה גבוהה (טמפו מהיר), תוקפנות קיצונית, תיפוף מהיר בשתי רגליים על שני תופי באס, ריפים נמוכים ומהירים. להקות ת'ראש מטאל מפורסמות: מטאליקה, אנתרקס, מגהדת', סלייר. מכונה לעתים בטעות, בעברית: טראש מטאל.


תרמין / תראמין (Theremin): אחד מכלי הנגינה האלקטרוניים הראשונים. הומצא ב-1919 ברוסיה ע"י לאון ת'רמין. המכשיר פועל ללא מגע, ובאמצעות שני מתנדי רדיו ושתי אנטנות. היה פופולרי בארה"ב של שנות ה-50, בעיקר עבור פסקולים של סרטי אימה. השתמשו בו גם להקות רוק כמו לד זפלין, רדיוהד, ניין אינץ' ניילז.


© כל הזכויות שמורות - אורי ברייטמן - אין להעתיק מילון מונחים זה בשום אופן ללא רשות המחבר בכתב

לקסיקון למוסיקה - אביבה שלח - הוצאת דביר

מילון מונחים מוסיקלי זה, בעריכתו השוטפת של אורי ברייטמן, קיבל השראה חלקית מן הספר המשובח:

לקסיקון למוסיקה מאת אביבה שלח; הוצאת דביר, מהדורת 2002

arrow חסר משהו במילון? שלחו מייל ונוסיף אותו

arrow מונחים נוספים בספר 'רוק מתקדם משנות ה-60 ועד היום'

תגובות

***

עמוד ראשי / אודות האתר / הספר / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

e-mail: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il