חזרה לעמוד הראשי -- רוק מתקדם, מדריך עברי
סימן ה-LP - תקליטי לונג-פליי
מהפיכת תקליטי הלונג-פליי

השפעת אריכי-הנגן, תקליטי ה-LP שנכנסו לשוק בשנות ה-50, על התפתחותו של הרוק המתקדם בפרט, והרוק בכלל

פורסם לראשונה: 26/06/15

במשך 60 שנה, היו כלואים מוסיקאים בתוך כלוב-הקלטות המכונה 'תקליט הגרמופון', ששלט בתעשיית המוסיקה. הוא נתן להם רק שלוש דקות להתבטא. זו היתה מגבלה טכנולוגית קשיחה ורציפה, שעיצבה את הדרך שבה אמנים כתבו שירים, הלחינו, עיבדו, ביצעו והקליטו אותם.


מתחילת המאה ה-20 ועד 1960 בערך, קנו חובבי המוסיקה את תקליט הויניל במתכונתו הראשונה. הוא נע במהירות 78 סיבובים לדקה (rpm), והגודל הפופולרי ביותר שלו היה בהיקף 10 אינץ'. בכל צד של תקליט הגרמופון היה ניתן להקליט, לכל היותר, שלוש דקות של מוסיקה. רוב אמני הפופ של שנות ה-40 וה-50 לא לקחו סיכונים מיותרים, והקליטו שירים שנעו בין 2 דקות ל-2.5 דקות, לכל היותר.


תחנות הרדיו של התקופה, עדיין בתדר AM, הפנימו במהירות את מגבלות תקליטי ה-78rpm, ולא העלו על דעתן לשדר יצירות ארוכות יותר. גם ציבור המאזינים התרגל לחשוב באותה צורה, וקיבל על עצמו את המוסכמה לפיה שירי פופ חייבים להיות קצרים מאוד. תחרות האירוויזיון, למשל, שהושקה באירופה של אמצע שנות ה-50, הגבילה את כל המתמודדים לביצוע שיר של 3 דקות לכל היותר. מגבלה זו שרדה עד לימינו.


בגלל האילוצים הטכניים החד-משמעיים הללו, זמרים כמו אלביס פרסלי ולהקות כמו הביטלס כתבו והקליטו שירים דחוסים, מהירים, תמציתיים וענייניים. לא היה זמן לסולואים ארוכים או פתיחות מפותלות. לא היה זמן להשתמש במבנים מתקדמים כמו סונטה או סוויטה, שלא לדבר על סימפוניה או אופרה. אמנים איטיים ומהורהרים לא יכלו להתפתח כראוי, תחת שלטונו הדיקטטורי של התקליט הקצר.

השיר 'האונד דוג' של אלביס פרסלי, על גבי תקליט 78rpm קצר, באורך 2:15 דקות בלבד
השיר 'האונד דוג' של אלביס פרסלי, על גבי תקליט 78rpm קצר.
אורך הלהיט: 2:15 דקות בלבד

תקליט חדש נולד

ניצני המהפיכה נרשמו ביוני 1948. חברת 'קולומביה רקורדס' הציגה בפני הציבור את ההמצאה החדשה: תקליט שמסוגל להכיל 45 דקות של מוסיקה בשני צדדיו. בכל צד של תקליט לונג-פליי (Long-Play) אפשר היה להקליט כ-22.5 דקות ללא הפסקה, ובאיכות גבוהה. בעזרת מאמצים טכניים מיוחדים, שכללו יצירת 'מיקרו-גרובים' צפופים פי ארבעה, ותוך התפשרות מסוימת על איכות הסאונד, היה ניתן לדחוס ב-LP אחד בערך 50-52 דקות של מוסיקה. ה-LP היה עשוי מפלסטיק גמיש ועמיד שנקרא ויניל (Vinyl), וחסרונו היחיד היה נטייתו להישרט בקלות.


מהירות הסיבוב של האל-פי היתה רק 33 סיבובים לדקה, איטית בהשוואה ל-78 הסיבובים של תקליט הגרמופון הישן. 'קולומביה' כינתה אותו, כאמור, בשם 'לונג פליי רקורד' (Long-Play Record). המונח נקלט במהדורתו המקוצרת: אל-פי רקורד (LP Record). אנחנו בישראל קראנו לו 'תקליט אריך-נגן'. עם השנים, נעלם הכינוי LP, וכל תקליטי הויניל מהסוג החדש, בהיקף 12 אינץ', השתלטו על התעשיה. הוינילים הללו הפכו לפורמט האלבום המקובל היחיד, עד שפורמט ה'קומפקט דיסק' (CD) החליף את הויניל ב-1990, ובכך בישר על בואה של המהפיכה הדיגיטלית.

קולומביה משיקה את תקליט הלונג-פליי ב-1948
חברת קולומביה משיקה ב-1948 את הלונג-פליי


תקליטי אל-פי, שבתחילת הדרך היו 'מונו' (ערוץ אחד) וב-1958 הפכו בהדרגה ל'סטריאו' (שני ערוצים - ערוץ אחד לכל אוזן), לא היו מיועדים בכלל למוסיקת רוק או פופ. כאשר 'קולומביה' פיתחה את הפורמט, היא חשבה בעיקר על מוסיקה קלאסית, מחזות זמר ופסקולי סרטים. מחלקת השיווק של 'קולומביה' רצתה למכור אותו לצרכנים מבוגרים, מבוססים, שרוצים לשמוע בביתם מוסיקה אמנותית שאינה מסוגלת להסתפק ב-3 דקות. אף אחד לא חזה מצב בו מוסיקאי רוק משכילים ינצלו את תקליטי האל-פי בדרכים חדשניות ומפתיעות.


למרות שתקליטי האל-פי החלו להימכר בחנויות כבר בתחילת שנות ה-50, לצרכנים ולמוסיקאים לקח זמן רב לעכל את השינוי ולהבין את ההזדמנויות הטמונות בו. התקליטונים הקצרים, בני ה-3 דקות בכל צד, עדיין נמכרו היטב בעשור זה. המוסיקאים המשיכו לשווק את אותם שירים קצרים ('סינגלים', להשמעה ברדיו), על גבי תקליטי אל-פי, מה שאיפשר להם להכניס 12-15 שירים בכל תקליט אריך-נגן.


השירים מתארכים

בוב דילן באלבומו מ-1965
בוב דילן באלבומו ה-6
משנת 1965
בשנות ה-60 אפשר כבר היה להבחין בשינוי מהותי בדרך שבה מוסיקאים ניצלו את הפוטנציאל האמיתי של האל-פי. אמנים משפיעים כמו בוב דילן החלו להקליט אלבומים בעלי קונספט אחיד, לא סתם אסופת שירים מקרית המיועדת למצעדי הריקודים. האלבום הפך למוצר אמנותי העומד בזכות עצמו, כמכלול שאינו ניתן להפרדה, ולא ככלי טכני להעמסת ערימת סינגלים גדולה ככל האפשר.


בוב דילן היה בין הראשונים שהעזו להקליט יצירת רוק באורך 11 דקות, כבר ב-1965: הרצועה 'דזוליישן רואו' (Desolation Row) מתוך אלבומו השישי, 'הייוויי 61 רביזיטד' (Highway 61 Revisited). היצירה לא היתה מיועדת למצעדים ולשדרני הרדיו, אלא לציבור הצרכנים בלבד. ב-1968 הקליטו הביטלס את השיר היי ג'וד (Hey Jude) באורך 7:11 דקות, שנחשב חריג ביותר לתקופתו. מוסיקאי הפופ החדש השתחרר מן הכלוב של הסינגל המקוצר.


ביחד עם רוקרים בתחום הפסיכדליה והפופ הנסיוני, החלו מוסיקאי הרוק המתקדם, שהפכו דומיננטיים בסצינת הרוק הבריטית בשלהי שנות ה-60, לפרוץ את המוסכמות המקובלות בתעשייה. בהשפעת המוסיקה הקלאסית האירופאית הם החלו להקליט יצירות אמנות מורכבות, רב-שכבתיות, ארוכות הרבה יותר וגם וקשות יותר להאזנה. הם פנו לקהל משכיל ואמיד, צעירים במעמד הביניים ובמעמד העליון, עקפו את מצעדי הלהיטים ומתחו את גבולות אמנות התקופה עד הקצה.


זה לא שיר, זה אפוס

פרוקול הארום - שיין און ברייטלי
פרוקול הארום - שיין און ברייטלי
1968
כאשר להקת פרוקול הארום (Procol Harum) הוציאה לאור בספטמבר 1968 את אלבומה השני, 'שיין און ברייטלי' (Shine On Brightly) היא הציגה בצד השני של התקליט אפוס שאפתני באורך 17:31 דקות. הסוויטה המלכותית בעלת השם 'אין הלד טווז אין איי' (In Held 'Twas in I) נחשבת לאבן-דרך בהתפתחות ההדרגתית של ז'אנר הרוק המתקדם באנגליה. לא היה ניתן להקליט דבר שכזה בלי מהפיכת תקליטי האל-פי.


בין הדוגמאות הטובות ביותר למיצוי אורך ההקלטה האפשרי על תקליט אל-פי אפשר לציין את 'אטום הארט מאדר' של פינק פלויד, מאוקטובר 1970. יצירת-הנושא הסימפונית, השתלטה על כל הצד הראשון של תקליט הויניל, באורך של 23:44 דקות תמימות. ג'נסיס הקליטה את "סאפר'ס רדי" באלבומה 'פוקסטרוט' מ-1972, יצירה גרנדיוזית באורך 22:57 דקות. רק תחנות רדיו FM שהתמחו בהשמעת אלבומים שלמים (AOR, קיצור של אלבום אוריינטד רדיו), הרשו לעצמן לנגן רצועות כאלו מתחילתה ועד סופה.


המיצוי המושלם של פורמט האל-פי הגיע כבר ב-1972, כאשר להקת ג'טרו טאל הוציאה את אלבומה המשובח "ת'יק אז א בריק" (Thick as a Brick). האלבום, שהוגדר על ידי יוצרו, איאן אנדרסון, כ'האמא של כל אלבומי הקונספט', הוא למעשה אפוס שלם באורך 43 דקות, שנקטע בצורה שרירותית לחלוטין בסוף כל צד של תקליט הויניל: צד א' הכיל 22 דקות (החלק הראשון), וצד ב' הכיל 21 דקות (החלק השני). גם 'טיובלר בלז', אלבומו המפורסם של מייק אולדפילד מ-1973, בנה סימפוניית-רוק של ממש, שחולקה ל-2 פרקים והציגה אורך כולל של כ-49 דקות תמימות.


ג'טרו טאל - ת'יק אז א בריק - צד שלם של תקליט ויניל
ג'טרו טאל ממצה את תקליט ה-LP
עם יצירה ענקית המפוצלת לשניים, כ-20 דקות בכל צד


פורצים את כל הגבולות

בשלב מסוים נדמה שדבר לא ישביע את רעבונו של הרוק המתקדם. מוסיקאים פרוגרסיביים החלו להאמין שתקליט הויניל הרגיל כבר קטן עליהם. ב-1971 יצאו לאור, לראשונה, תקליטים קוואדרופוניים (Quadraphonic). תקליטי 'קוואד' הכילו 4 ערוצי מוסיקה עצמאיים: סטריאו כפול, או יותר נכון - 'סראונד' (מוסיקה היקפית). פינק פלויד אימצה מיד את החידוש, והוציאה כמה אלבומים קוואדרופוניים, אך באופן כללי, הפורמט הקוואדרופוני לא תפס בשוק.

אמני רוק ופרוג-רוק החלו להקליט אלבומים כפולים, באורך של כ-90 דקות. החלוץ בתחום זה, שוב, הוא בוב דילן, שהוציא את האלבום הכפול הראשון (בלונד און בלונד) ב-1966; אך הדוגמה הידועה מכולן היא 'האלבום הלבן' של הביטלס, ואחריו 'אלקטריק ליידילנד' של ג'ימי הנדריקס - שניהם באותה שנה (1968). אופרת הרוק 'טומי' של להקת 'דה הו' (1969) והאלבום השלישי של סופט מאשין (1970) היו כפולים.

דוגמה קלאסית לאלבום אולפני כפול בתחום הפרוג היא "טיילס פרום טופוגרפיק אושנז" של להקת יס מ-1973, שהציג יצירה ב-4 חלקים, מורכבת כמעט כמו סימפוניה ארוכה מהתקופה הרומנטית המאוחרת. ראוי לציין גם את 'דה לאמב לייז און ברודוויי' של ג'נסיס מ-1974. פורמט הויניל הכפול היה פופולרי גם לתיעוד הופעות חיות, כמעט בשלמותן.

דוגמה מפורסמת עוד יותר לאלבום כפול שהפך ללהיט גדול היא אופרת הרוק 'החומה' (The Wall) מ-1979. חלק מהלהקות אף הוציאו תקליטים משולשים ומרובעים, ובהמשך אף מארזים כבדים ויקרים עוד יותר. אך רוב הצרכנים העדיפו לרכוש תקליטי ויניל בודדים, לא רק משיקולים כספיים, אלא גם בגלל שהאורך הסטנדרטי, כ-45 דקות לתקליט, הספיק להם.

להקות כמו לד זפלין אימצו בחום את פורמט האלבום המלא, עד כדי ויתור אידיאולוגי מוחלט על שיווק סינגלים (להיטים קצרים) לתחנות הרדיו, חנויות התקליטים ואמצעי התקשורת. מרבית להקות הרוק והפופ לא הלכו רחוק עד כדי כך, ובמקרים רבים הפיקו גרסה ערוכה ומקוצרת, 'רדיו אדיט' (Radio Edit), של כל יצירה או שיר, כדי שתתאים לדרישות המחמירות של הרדיו המסחרי. ציבור צרכני האלבומים תמיד קיבל את הגרסה המלאה, הארוכה יותר.

מכירות תקליטי ה-LP היו בשיאן בתקופה של 1977-1979, שנות הרגאיי והדיסקו. בשנות ה-80 חדרו קלטות הסלילים (קסטות טייפ) אל ליבה של תעשיית המוסיקה. קלטות הסלילים נגסו בהדרגה בנתח המכירות של תקליטי הויניל, שהתכווצו בסוף העשור. פורמט ה'קומפקט דיסק' (CD) הדיגיטלי החל לחדור לשוק ב-1984, הדיח את קלטת הטייפ ב-1992, והגיע לשיא המכירות שלו בשנים 1999-2000.

מכירות הדיסקים הדיגיטליים החלו לצנוח ב-2006 לטובת ההורדות הישירות מהאינטרנט, שהשתלטו על השוק סופית ב-2011. בעידן האייטיונס החדש (iTunes), הסטרימינג והצריכה הסלולרית, נראה שאין עוד מקום לתקליטים פיזיים. אך למרות הכל, ובניגוד לכל התחזיות המקצועיות, תקליט ה-LP שרד את כל המהפיכות, ונמכר גם כיום, לצרכני מוסיקה שלא מוכנים להתפשר על הצליל החם, העטיפה הגדולה והחוברות המצורפות.

לסיכום, ז'אנר הרוק המתקדם חב את חייו לתקליט הויניל אריך-הנגן (ה-LP), באורך מהפכני של 45-50 דקות. כיום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל בשנות ה-60 הויניל שינה את מוסיקת התקופה. פיתוחו של תקליט הויניל, שהיה מיועד בתחילה לחובבי מוסיקה קלאסית ומחזות זמר בלבד, איפשר למוסיקאים של הפרוג-רוק לפרוץ את מגבלות שיר הפופ הקצר. הפרוגרים בראו עולם שכולו יצירות שאפתניות, ארוכות ומורכבות - מסעות מוסיקליים להאזנה סבלנית. הגעתו של הדיסק הדיגיטלי בשנות ה-80 האריכה עוד יותר את היריעה, ולהקות רוק מתקדם מודרניות רבות הקליטו דיסקים ארוכים ככל האפשר, על גבול 80 הדקות.




הוסיפו תגובה למאמר
***


אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com


חזרה לעמוד הראשי -- רוק מתקדם, מדריך עברי