חזרה לעמוד ראשי



מיו רקורדס - חברת המוסיקה הפרוגרסיבית הישראלית הראשונה


ראיון עם מידד זכריה, המייסד והמנהל


ערך: אורי ברייטמן, אוקטובר 2003


בשנת 2001 הקימו שלושה ישראלים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם את "מיו" (MIO Records), חברת מוסיקה ישראלית המתמחה במוסיקה מתקדמת ואוונגרדית. מידד זכריה (האות M בשם החברה), אילן רצאבי (האות I) ועוז עזרתי (האות O) נפגשו בפורום רוק מתקדם בפורטל נענע. לאחר שזיהו אהבה משותפת למוסיקה מתקדמת, החלו שותפות עסקית שעברה שינויים ותהפוכות עד שהחברה סיימה את דרכה באוגוסט 2005. הראיון הבא התקיים לרגל יום-הולדת שנתיים לחברה, בתקופה שבה נותר מידד זכריה המנהל היחיד, ומנסה להסביר קצת יותר על 'מאחורי הקלעים' של העשייה והתעשייה

 

איך עלה במוחך הרעיון להקים חברה פרוגרסיבית?

"זה קרה לאחר שהכרתי את האמן היפני מאג'יקל פאואר מאקו. הוא עסק במוסיקה מתקדמת ואוונגארדית מראשית שנות השבעים ועד היום. חברה יפנית בשם 'מאם אנד דאד' (Mom and Dad) הוציאה בתחילת שנות התשעים חמישה תקליטורים מתוך סידרה של חמישה-עשר, העונים לשם "הפמונים של מאקו". ההקלטות הללו הן בעצם סדרת נסיונות המשלבים מוסיקה מודרנית עם פולק יפני וקורטוב קראוט-רוק בסגנון פאוסט הגרמניים. התקליטורים נמכרו באופן מיידי, ומאז הפכו לנדירים. כאספן מושבע, חיפשתי אותם שנים ללא הצלחה. חיפשתי באינטרנט אחר מאקו עצמו. הוא התפלא לשמוע שבישראל מכירים ומחפשים את המוסיקה שלו. כך נוצרה בינינו ידידות. כאדם שייצג בישראל במשך שנים את חברת המוסיקה הצרפתית מיוזיאה רקורדס (Musea), הצעתי למאקו לעזור לו להוציא את הסט מחדש בחברה הצרפתית ההיא. הוא הסכים, אבל הצרפתים לא הראו נכונות לעסוק בפרויקט. חזרתי אליו מאוכזב והצעתי לו בצחוק להוציא אותם בעצמי. לתדהמתי הוא הסכים. השאר זה כבר 'מיו' עצמה".

 

לוגו מיו רקורדס
הלוגו הישן של 'מיו'

לוגו חדש מיו רקורדס
הלוגו המחודש של 'מיו'

 

מהי מטרת החברה?

כיום, בעידן ה'רטרו' וההכרה הבינלאומית ההולכת ומתגבשת בסגנונות מוסיקאליים שחיו בצל בשנות התהוותם, אני רואה את הצורך לתעד את אותן ההקלטות העלומות ששינו את חייהם של מתי-מעט, ויכולות לשנות חיי רבים היום, גם בעזרת האינטרנט.

 

המוסיקה הזו שקולה ל"עידן היורה" הפרה-היסטורי, שנעלם והשאיר הרבה שאלות ומיסתורין. הנגנים המוכשרים דאז כבר אינם אנשים צעירים כיום, וללא תיעוד דיגיטלי, הרבה חומר מדהים פשוט ייעלם מעל פני האדמה. תאר לעצמך שיום אחד, בעוד מאה שנים, ימצאו גליל פלסטיק עם הקלטות של פסטיבל ה"ריו" הראשון משנת 1979, ולא יוכלו לנגן אותו יותר כי הסרט המגנטי נרקב ויצא מכלל שימוש. השלב הבא יהיה לבנות מוזיאון ולהעמיד את אותו גלגל טייפ כמו שלד של דינוזאור. חברת מיו מקימה לתחייה פנינים נשכחות בעזרת תיעוד דיגיטלי.

 

 עד כמה קשה לעבוד בתחום הזה?

קודם כל צריך למצוא את קהל היעד אליו אתה מבקש להגיע. בשלב השני, אתה מחויב למצוא את הפרויקטים הנכונים. זה אומר שצריך להגיע לאמן עצמו, כי הוא בעל זכויות היוצרים המקוריות. זה דורש עבודה עם עיתונאים בשביל פרסום ויחסי ציבור. זה גם אומר שצריך לחתום על חוזים, לעבוד מול מערכות בירוקרטיות המטפלות בתמלוגים והרשאות. לאחר מכן מגיע שלב ההפקה: עיצוב גרפי, עריכת המוסיקה, שיפור הסאונד, העברה לפורמט דיגיטלי, ייצור, הפצה ועוד. ואם כל זה לא מספיק, קשה לפעול בעידן תוכנות שיתוף הקבצים (קאזה ושות'). למרות הכל, המטרה מקדשת את האמצעים, וחדוות העשייה עומדת בראש מעיינינו.

 

 האם החברה מעורבת בתרבות הישראלית?

בעבר שמעתי שישראל ידועה בעולם כצרכנית פרוג דלה, ומתברר לי היום שזה נכון. אני לא מתכוון לנזוף או להטיף, אבל ברור לי שהשוק הישראלי איננו מתווה קו מהותי באופי של 'מיו'. הדבר המעניין ביותר שלמדתי על ישראל הוא שישנה כמות נכבדה של הקלטות נדירות ישראליות שעדיין מחכות למשיח שיוציא אותן לאור. זאת הודות לאחד והיחיד, יואב קוטנר (כיום עורך ראשי של ערוץ המוסיקה), שמעריך את פועלינו ושיתף איתנו פעולה במספר הפקות שיצאו לאור.

 

איך מתייחסים אנשים בעולם לחברת מוסיקה ישראלית?

"מישראל אמרת?" זו השאלה הראשונה שתמיד נשאלת בפליאה. אבל בגדול יש כבוד והערכה, במיוחד מפלח השוק היפני. קצת קשה לשווק את עצמנו בשלט רחוק, אבל בעזרת פלאי הטכנולוגיה (אינטרנט, למשל) והקשרים האישיים ההדוקים שיצרנו, הדברים זורמים יפה. היום אני נמצא בקשרים עם אנשים מוכרים בתחום כמו סטיבן פייגנבאום בארה"ב, כריס קאטלר באנגליה, קטשיקו הייאשי ביפן, ועוד. כיום, 'מיו' כבר לא צריכה למכור את עצמה אלא רק להקריא בקול רם את רשימת האמנים שהיא מייצגת, והשאר בא בקלות.

 

נסה לחזות את העתיד שלך

רשימת הפרוייקטים גדלה, והעתיד נראה טוב מתמיד. מגיעים פידבקים חיוביים מכל העולם. אני מאוד אופטימי, ולמעשה החברה שינתה פנים וצורה: התחלנו שלושה חברים, חלקם עזבו וחדשים הצטרפו כמו אסף כרמלי, ארז סייג, עופר שיינברג ועוד. כיום אני יכול לומר בגאווה ש'מיו' מורכבת מצוות של איש סאונד, איש וידאו, מנהל האתר, מתרגם אמריקני, מתרגם יפני, מעצב המוצרים ועוד.

 

מיו היום (2003) עובדת במלוא הקצב. ההפקה המשמעותית ביותר שלנו היא 'אורבן סאקס' Urban Sax, הרכב קלאסי מודרני הכולל בין היתר 100 סקסופוניסטים, 10 נגני הקשה, גיטרות, מקהלת גברים ונשים ועוד [ההפקה לא יצאה לפועל, בסופו של דבר; א.ב.]. פרוייקט שעומד לצאת בימים אלו ממש שייך להרכב צרפתי אוונגארדי העונה לשם Un Drame Musical Instantane ושהחל את דרכו בשם Birge Gorge Shiroc. הסט שייצא בימים אלו (אוקטובר 2003) כולל את התקליט האבוד משנת 1975 Defense De, סרט תיעודי ושעות רבות של הופעות חיות, הכל בפורמט די-וי-די. הרכב נוסף הוא Mosaic, להקה צרפתית שמזכירה שילוב של קינג קרימזון, סופט מאשין ומאגמה. כמו כן אנחנו מתכננים להוציא את Begnagrad שנחשבת לאחת המוערכות ביותר בעולם ה'ריו'.


הרכב ישראלי נוסף שמתוכנן הוא להקת הפלטינה, הרכב ג'אז-פיוז'ן ישראלי, בקטעים שנגזנו ולא נשמעו מעולם. הדיסק, שהוקלט ב-1976, יצא ב-2003. הוא מתעד הופעה חיה בהשתתפות אמן כלי הנשיפה רומן קונצמן, המתופף אהרל'ה קמינסקי, הקלידנית אלונה טוראל (פנדר רודס), הקלידן יעקב ארליך, הפסנתרן ברני סננסקי, הגיטריסט חיים קריו, הבסיסט לב זבגינסקי והזמרת ריקי מנור. במרכז הדיסק ביצוע ליצירה 'הנערה בעלת שיער הפשתן' בהשראת יצירה של המלחין הצרפתי קלוד דביוסי.

 

אפשר לדבר איתך במספרים, דהיינו מספרים של עותקים?

רב המכר שלנו הוא ללא ספק אטמוספירה הישראלים. השאר מכרו יפה מאוד גם כן, אבל היו כאלה שאיכזבו לעומת הציפיות הגבוהות. המושג 'ברייק איבן' Break Even (נקודת איזון כלכלית) הוא מילת מפתח מבחינתי, כי ברגע שאני במצב הזה, אני יכול לעבור להפקה הבאה עם לב שקט, כי אין גירעון. הרווחים האישיים לא מדאיגים אותי, כי מלכתחילה הם לא היו המניע להקמת החברה. כל הנוגעים בדבר עובדים ב'מיו' בשעות הפנאי, ולא כתחליף לעבודה מסודרת. זה נכון שלפעמים נתקלים במכשולים אנושיים או טכניים המוציאים את הרוח מן המפרשים, אבל כשהמוצר גמור אתה שוכח הכל ומחייך.

 

עטיפת האלבום של אטמוספירה

האלבום של אטמוספירה

 

מה היה הרגע המצחיק ביותר שהיה לך בעבודה?

בפרוייקט הראשון שלנו, 'מאקו', היינו חסרי נסיון. היינו צריכים להכניס כל דיסק לקופסת פלסטיק, לעטוף אותו ולהכניס לקופסת קרטון. כך, במשך מספר לילות ארוכים ישבנו שלושתנו בבית, כמו פועלים בבית-חרושת ללא מיכשור, עבדנו ועבדנו ועבדנו. מה נשאר היה לעשות? להזמין פיצות ולצחוק בלי סוף. זה עבורי הזכרון הגדול ביותר מתחילת הדרך. כמובן שמאז למדנו שאפשר לעשות הכל במכונות.

 

מה היה הרגע המענג ביותר בכל הדרך הארוכה הזו?

בחור יהודי קנדי קנה את הקופסה של 'מאקו' וקרא שהיא יוצרה בישראל. הוא כתב לי שהעובדה הזו מביאה אותו לשקול עלייה לארץ, והוא הדגיש שהוא לא צוחק בכלל.

 

הסוף: באוגוסט 2005 הודיע מידד זכריה על סיום דרכה של החברה, לאחר חמש שנים של פעילות. הסיבות לחיסולה של 'מיו' מגוונות: א) תחרות קשה בתעשיית המוסיקה בארה"ב, אירופה ויפן; ב) עלויות גבוהות של מיסוי ישראלי; ג) ביקוש נמוך לאלבומי אוונגארד ומוסיקה נסיונית; ד) תקלות עסקיות ובעיות עם ספקים באירופה; ה) מגבלות של זמן עקב לחץ במקום העבודה של מידד; ו) שינוי סדר העדיפויות בחיים בעקבות התרחבות חיי המשפחה של מידד (ילדים, אתם יודעים).

 

מידד זכריה (אוגוסט 2005):

אני עצוב שנאלצתי לוותר על החלום, זאת הדאגה העיקרית שלי בעצם. ההקלטות הישנות הללו ייעלמו עם הזמן, ואנחנו חובבי המוסיקה עומדים לאבד מוסיקה מדהימה שנוצרה בתור הזהב של המוסיקה המוקלטת. אני עדיין אספן מושבע, ומוסיקה מרתקת אותי יותר ויותר כל יום. אני לא מתכוון להוציא עוד אלבומים. אני רוצה להודות במיוחד לאסף כרמלי, קוסם-סאונד וחבר טוב שיכולתי לסמוך עליו כמו אח. תודה שנייה הולכת למארק יונג בארצות הברית, שהשקיע שעות רבות מזמנו כדי להציל את הלייבל. ותודה גדולה לאמנים, המפיצים והלקוחות שלנו שתמכו ב'מיו' לאורך כל הדרך.

 



ראיון נוסף עם מידד זכריה - בלוג מר לוויתן

 

חזרה לעמוד ראשי

 

www.mitkadem.co.il
File Under Progressive Rock - Mitkadem.co.il