רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

ערוץ הפרוג שמעולם לא היה - אילוסטרציה מאת אורי ברייטמןהרוק המתקדם וערוצי המוסיקה

ערוצי המוסיקה המודרניים, כדוגמת MTV ,VH1 ואפילו ערוץ המוסיקה הישראלית,מנוגדים בבסיסם לערכים הראשוניים של הרוק הפרוגרסיבי, ועל כן נידונו השניים להתקיים בנפרד

מאת: אורי ברייטמן
29/4/04
לידתו של ערוץ המוסיקה הישראלית (ערוץ 24), ב-7 ביולי 2003, עוררה שאלות חדשות בתחום תעשייתהמוסיקה הישראלית. כיצד ישנה הערוץ את המציאות? האם יצליח לשפר את מצבם שלהמוסיקאים והיוצרים במדינה? האם יחנך את הקהל הישראלי לאהוב מוסיקה מקומית? רובהשאלות נותרו ללא מענה, אך לפחות תשובה אחת זכתה למענה ברור: הערוץ הזה, כמו מקביליובאירופה ובארה"ב, לא ישפר את השכלתם של צופיו, וישרת בעיקר את המוסיקאים הפשטנייםביותר, אלו העוסקים בבידור קל, כמו זמרים מזרחיים.

זו מהותה של תקשורת מסחרית. היא מפנקת ומענגת את הצרכן, ומסרבת לחנך אותו. חינוך הואעניין יקר ומסובך. סיפוק צרכים הוא עניין זול ומיידי. חינוך הוא פרויקט הדורש משאביםציבוריים, ואילו עינוג בידורי מתנהל באמצעות כוחות השוק. עם זאת, ערוצי המוסיקההמודרניים אינם רק ספקי-בידור. הם עסוקים בייצור תדמיות. הם מפיקים סמלי סקס, מייצריםאשליות חזותיות, ומפרנסים אנשי קולנוע שאין להם שום קשר ישיר למוסיקה.

רקע היסטורי חיוני

באך מעולם לא עסק בשיווק תדמיתי. בטהובן לא חלם על הפקת וידאוקליפ. ואגנר עשה מהפיכהתרבותית בלי סיועה של אנטנה. מאהלר כתב סימפוניות גאוניות בבקתה מבודדת. סטרווינסקי לארכש את פרסומו בעזרת רשתות הכבלים. הביטלס נכנסו להיסטוריה בזכות אלבומיהם בלבד.פינק פלויד התרחקו מעיני המצלמות. קינג קרימזון בנו קריירה בלי שאף אחד יידע איך הם בכלל נראים. מסתבר שאפשר להיות מוסיקאי רב-תהילה בלי להיעזר בטלוויזיה. האם הטלוויזיהבאמת משרתת את המוסיקאי, או שאולי מדובר ביחסים מורכבים יותר?

ערוצי המוסיקה והוליווד - אילוסטרציה מאת אורי ברייטמן


בני אדם החלו ליצור מוסיקה לפני אלפי שנים. בתחילת הדרך, לא היתה כל דרך להפריד ביןהמרכיב החזותי במוסיקה ובין המרכיב הצלילי שלה. זאת כיוון שהמוסיקאים המבצעים עמדומול הקהל באופן מעשי. עם התפתחות הכתב, ההשכלה והטכנולוגיה, יצר האדם לראשונה מוסיקהשניתן לנתקה לחלוטין ממבצעיה, גם במימד המרחב וגם במימד הזמן.

המהפיכה החלה עם המצאת כתב ההלחנה (תווים). היכולת להנציח את המוסיקה בעזרת הכתב, העניקה תרומה אדירה להתפתחותה של המוסיקה האמנותית, הרצינית - זו המכונה לעתים 'קלאסית'. כאשר המלחין מסוגל לפתח רעיון בצורה שיטתית, מסודרת ומובנית - המוסיקה מתפתחת בצעדי-ענק. מלחין הכותב יצירה במדינה אחת יכול לזכות בביצוע מדויק, במקום אחר בעולם, לעתים גם אחרי מותו. התווים הם המוסיקה: מדויקים עד גבול מסוים, פתוחים לפרשנות במרחב מוגדר. המלחין חסר-פנים, רק המוסיקה מדברת בעד עצמה.

ההתפתחות המוסיקלית נמשכה עם השתכללות אמצעי ההקלטה ופיתוח הרדיו. מכשירי הרדיו איפשרו לציבור הרחב לשמוע מוסיקה בלי לדעת כלל מיהם האנשים המעורבים ביצירתה. כך ניתן לציבור לשפוט מוסיקה בצורה נקייה יותר, ולהתמקד בצלילים במקום בפנים. דוגמה מעולה לתופעה זו היא השינוי שחל בשיטת המבחן של מועמדים לתזמורות קלאסיות באירופה: ברגע שהחלו להאזין לנבחנים מאחורי מסך שהסתיר את גופם, לפתע התגלה שיותר ויותר נשים מצליחות להשתלב בתזמורות. מבחן מוסיקלי 'נקי' הוא זה שפטור מדעות קדומות, פטור ממראה-עיניים, וממוקד בתמונת האוזניים.

שיאה של טכנולוגיית הפצת המוסיקה הגיע ממש לאחרונה, בעידן תוכנות שיתוף הקבצים המהירות. מעולם לא היתה המוסיקה כל כך מהירה, נגישה ומנותקת מיוצריה האנושיים. במילים פשוטות: בזכות החוכמה האנושית, ניתן לשמוע מוסיקה בלי לראות מי עושה אותה. הניתוק בין היוצר ובין היצירה הוא מרכיב מרכזי ביכולת של תרבות לשפוט בצורה נבונה יותר את איכות היצירה. בדיוק כפי ששופט אינו יכול להיות משוחד לטובת אחד הנשפטים, כך המאזין לא יכול לתת למראהו של המוסיקאי (גבוה, נמוך, בלונדיני, שחור, כחול-עיניים או אסייאתי) להשפיע על ההתרשמות מן המוסיקה.

ערוץ הפרוג שמעולם לא היה - אילוסטרציה מאת אורי ברייטמן

אי אפשר לצלם מוסיקה

הטלוויזיה, לעומת זאת, לא יכולה לצלם את המוסיקה, כיוון שהאחרונה היא בלתי נראית לחלוטין. המדיום הטלוויזיוני נשען על צבעים מרהיבים, תנועה לוכדת-עין ועל סנסציות שוברות-מציאות. לכן משתעבדת הטלוויזיה לאדם שמאחורי המוסיקה, לתנועות שלו ולמעשים החריגים שלו.

בעבר ניסתה הטלוויזיה לצלם את המוסיקאים כפי שהיא חושבת שהם ראויים להצטלם: כשהם מנגנים על במה. לעתים הביצוע החי לא נראה כל כך טוב לעיניים. חלק ניכר מהצופים לא מבין מה עושה הקלידן על הפסנתר, לא יודע איך עובדת גיטרתבס, לא עוקב אחרי האצבעות של הגיטריסט המחונן, ולא יכול להבחין במתופף המיוזע המסתתרמאחורי מערכת אימתנית של כלי הקשה נוצצים. רוב הצופים אינם מוסיקאים, ואינם מסוגלים להעריך את עבודתם של הנגנים.

זוהי עובדה, שרוב הנגנים בעולם כבולים לכליהם, ולא יכולים להתנהג כמו בני-אדם רגילים. הזמר הוא היחיד שמצליח "לעבור טוב" בטלוויזיה, כיוון שתפקידו לא השתנה במהלך כל אלפי השנים שעברה האנושות: הוא רק שר ורוקד. למעשה, המוסיקאים כל כך עסוקים בנגינה, עד שברוב המקרים ממוקד הצופה אך ורק בסולן. תופעה נפוצה בעולם הטלוויזיה היא חוסר היכולת של הצופים לנקוב בשמו של אף אחד מחברי הלהקה, מלבד הסולן. זוהי תוצאה של תרבות מוסיקלית ממוקדת-סולנים.

לידתו של הקליפ

בסופו של דבר, ערוצי המוסיקה המודרניים מאסו במוסיקאים כפי שהם. כדי להגדיל את שיעורי הצפייה, הםהחליטו ליצור תופעה חדשה: וידאוקליפ. בניגוד להופעה חיה, הקליפ מציג מציאות חלופית, שבהמוסיקאים לא זקוקים לכלים כדי לנגן. הפלייבק עושה הכל למענם. עכשיו שוכרים במאי מוכשר,בונים תפאורות, כותבים תסריט, מפתחים עלילה, משלבים אפקטים, ויוצרים סרט קולנועמלוטש באורך ארבע דקות. מה הקשר למוסיקה? אין קשר למוסיקה. זה נראה טוב, ואנשיםרוצים לצפות בזה.

זכרו את כללי הטלוויזיה: צבעים, תנועה, חריגה. אם לזמר יש פנים נאות, ואם לזמרת יש שפתיים בשרניות, זה מביא יותר כסף.אם הקליפ צבעוני וססגוני, העיניים האנושיות יעדיפו אותו על פני קונצרט חיוור ומשעמם שלהפילהרמונית. אם הקולנוענים ישתמשו בטכניקות עריכה חדשניות, ויציגו עלילה סנסציונית שבה הסולן שוחט תרנגולת תוך השלכת כדורים לאוויר, הצופה ירגיש מספיק מגורה כדי לא להחליף ערוץ באמצע הקליפ. במקרים רבים, אלימות מינית תרתק את הצופה כך שלא יוכל לפנות אל השלט-רחוק.

הקליפ לא נוצר כדי לשרת את המוסיקה. הוא משרת בעיקר את עצמו. מדובר ביצירה קולנועיתעצמאית, בעלת ערך מהותי ונפרד. במאי הקליפ בונה לעצמו מוניטין, ומפרנס צוות שלם שלתאורנים, עורכים, מפיקים, תפאורנים, מאפרים ושחקנים. כאמור, הבמאי לא רוצה מוסיקאישיישב וינגן, ומעדיף דוגמן ענוג שיקפוץ ממרפסת או ירקוד בתוך כלוב שעולה באש.

המוסיקאי הכחוש מגלה לפתע שהטלוויזיה דורשת ממנו להיות גם יפה וגם שרירי. המוסיקאית מבינה עכשיושהיא זקוקה לניתוח פלסטי דחוף באיברים אסטרטגיים. הבמאי מבקש ממנה בעדינות ללבושפחות בגדים ממה שהיא רגילה. הצופים הצעירים דורשים ריגוש מיני שאותו הם לא יכולים לקבל באף ערוץ 'חוקי' אחר. הם יקבלו אותם, אושהערוץ ייסגר. המפיקים יקפידו לחשוף כמה שיותר בשר רוטט, אך בלי לעבור את הגבול בין פורנוגרפיה ובין בידור אירוטי קל למתבגרים.

מבחר מצומצם

יואב קוטנר, עורך ערוץ המוסיקה, המחיש נקודה נוספת. בראיון לעיתון הישראליג'רוזלם פוסט (1 פברואר 2004) אמר קוטנר: "זה מאוד קשה לא להיות ברדיו יותר. שם משמיעיםאת המוסיקה האמיתית. שם יכולתי לעשות מה שאני רוצה. כאן, אני צריך ללכת עם מה שהשוקמכתיב...ברדיו יכולתי לבחור ממבחר שירים. כאן, בערוץ 24, אני רק יכול לבחור את השירים שישלהם וידאו-קליפים...כאן בטלוויזיה זה הכל בעניין של המראה, העריכה והבימוי".

דבריו של קוטנר הם כנים, מאירי-עיניים ונדירים מאוד בתעשיית הוידאו-קליפים. חשבתם פעם מהוהיחס הכמותי בין השירים והקליפים בעולם? עד היום הופקו בעולם רק כמה מאות אלפי קליפים,אך כמות השירים שנכתבו והוקלטו עומדת על עשרות מליונים, אם לא מאות מליונים. אם יצירה מוסיקליתמדהימה לא זכתה שיעשו ממנה קליפ, היא 'תמות' בעולם ערוצי המוסיקה.

בגלל מבחר קליפים מצומצם ביותר, ערוצי הטלוויזיה מעדיפים למחזר קליפים פופולריים מאשר לחפש קליפים חדשים.כאשר שיר הופך להיט, הוא זוכה לקליפ. אך במקרים רבים, קליפ טוב הופך שיר טוב ללהיט ענק. בעוד הלהיטים הגדולים הם המועמדים הטבעיים ליצירת קליפים, השירים הפחות-מסחריים לא יקבלו לעולם קליפ. כך הרדוד מתפרסם, מתחזק ומתעצם - בעוד העמוק בכלל לא משתתף במשחק. התוצאה היא רפרטואר הולך וקטן של יצירות מוסיקלית מעניינות.

פרוג ללא מסך

הרוק המתקדם, במיטבו, מצטיין בערכים מוסיקליים טהורים. הוא נועד לאוזניים, ולא לעיניים.הוא מפעיל את הדמיון באותה עוצמה של ספרות טובה. הוא דורש ריכוז רב, כמעט התמסרותמוחלטת. הוא חוקר את הפער שבין צליל ורעש. הוא מרחיב את גבולות התודעה, ומסוגל לברואעולם שלם של מחשבות ותובנות. חלק מן המוסיקאים ברוק המתקדם השקיעו אנרגיה עצומהבמוסיקה שלהם, ולכן לא ראו לנכון לטשטש את השפעתה לטובת ממתקי-עיניים. בדיוק כשםשדוסטויבסקי או שייקספיר לא הוסיפו איורים ליצירותיהם הספרותיות, כך לא ראה לנכוןהמוסיקאי הפרוגרסיבי לרקוד כמו מדריך אירובי או לביים קליפ בו ינסה לשעשע את מעריציו.

אפילו מכשירי הטלוויזיה הטובים ביותר אינם מצטיינים בצליל איכותי כמו של מערכת סטריאו טובה. המרחק בין הרמקולים בטלוויזיה, גדולה ככל שתהיה, קטן מדי בשביל ליצור אפקט מרחבי ראוי (סטריאו ו/או סראונד). רוב מכשיריהטלוויזיה בעולם כיום הם עדיין 'מונו' ולא סטריאו. כמו כן, הטלוויזיה, מעצם היותה כליתקשורת חד-כיווני, לא מתחשבת ברצונו של הצופה לצפות שוב בקליפ שעניין אותו. השידור נעהלאה, אל הקליפ הבא. חופש הבחירה של הצופה נפגע. הוא נאלץ להזדרז. עיניו משוטטותבמהירות על המסך, מחפשות עניין. המוסיקה יורדת לעדיפות שנייה.

קיים קשר לינארי בין מידת המורכבות של היצירה המוסיקלית ובין פוטנציאל השידור שלהבפורמט וידאוקליפ. ככל שהיצירה מתוחכמת יותר, כך יעדיף הצופה להאזין לה מאשר לצפותבה. ככל שהיצירה פשוטה יותר, כך ידרוש הצופה גירויים חזותיים רבים יותר כדי ליצור ענייןבמוחו. ככל שהיצירה המוסיקלית דורשת מאמץ מחשבתי גדול יותר, כך יקטן העניין של אנשיקולנוע ביצירת קליפ תואם. כך מעודדת תעשיית הקליפים פשטנות מוסיקלית. כך נוצר מנגנוןטבעי, כמעט בלתי מורגש, המתגמל שטחיות בקרב מלחינים, ומצנזר תיחכום אינסטרומנטלי.

ערוצי המוסיקה שייכים לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הרבה יותר משהם שייכים לתעשייתהמוסיקה. הוליווד מגייסת במאים שהוכיחו את עצמם בעזרת קליפים פופולריים. סרטיםשוברי-קופות מפיקים קליפים ושוכרים זמרים למטרות קידום מכירות. כמו כן, ערוצי המוסיקהמשמשים ככלי פרסומי חופשי שמטרותיו כלכליות בחלקן: זמרים מפורסמים יכולים לדרושמשכורת גבוהה יותר לכל הופעה, כאשר הקליפ שלהם מככב במצעדי MTV. ערוצי שידור רביםממלאים זמן-אוויר ריק בעזרת קליפים. בין הקליפים משודרות פרסומות, למרות שאף אמן לאירשה להשמיע פרסומת באמצע אלבום הנושא את שמו.

השורה התחתונה

מי שמעוניין לרכוש השכלה מוסיקלית מסודרת, כדאי שיקנה ספרים, יזמין מורה פרטי אויצטרף למסלול אקדמי. הטלוויזיה היא מורה גרוע למוסיקה, וערוצי המוסיקה הפופולריים אינםמתאימים, מעצם טבעם, למוסיקה המתיימרת להיות אמנותית ומורכבת. לכן הרוק המתקדם לאימצא ישועה בערוצים אלו, וימשיך להתמקד באלבומים דיגיטליים, להם כדאי להאזין בעינייםעצומות ובראש פתוח. הרוק המתקדם לא הפיק אף קליפ מעניין, אך בהחלט הפיק אלבומיםהנחשבים כיום ליצירות-מופת ששינו את פני התרבות.






תגובות למאמר

***
גדי, תגובה ראשונה: ראשית, אני אעיר שאני מסכים כמעט עם כל מה שאתה כותב בעניין. הפסקתילראות קליפים עוד לפני שהתחלתי לשמוע רוק מתקדם, פחות או יותר מהסיבות שציינת. אבלאני תוהה איך מה שכתבת משתלב עם פיטר גבריאל. לא ראיתי מימי צילום הופעה של ג'נסיס,אבל קיבלתי את הרושם שהאיש הפך אותן לקרקס אחד גדול. אם אני טועה, אשמח אם תעמידאותי על טעותי. בהנחה שג'נסיס הם "הרוק המתקדם במיטבו" (אני בהחלט חושב כך) איך זהמשתלב עם מה שאתה אומר בפסקה שמתחילה במילים אלו? "הוא נועד לאוזניים, ולא לעיניים"."לא ראה לנכון המוסיקאי הפרוגרסיבי לרקוד כמו מדריך אירובי". אתה מבין את הרעיון. אני לאמנסה לתפוס אותך בלשון - כאמור, אני מסכים עם המאמר הזה. אני פשוט סקרן לדעת איךמקרה ג'נסיס, ואולי יש עוד מקרים, אבל אני סבור שזה המובהק שבהם, משתלב במה שאמרת.האם גבריאל פשוט חוטא לרעיון שניסית להעביר? או אולי אתה רואה כאן דרך ביניים כלשהי?תודה מראש.
(22/11/03)
gadial@tx.technion.ac.il

תשובה (אורי ברייטמן): הדוגמה של ג'נסיס היא מצוינת. גבריאל אכן תפס את עיקר תשומת הלב, גם עלהבמה וגם בתקשורת, וכל החגיגה סביבו הפכה אותו לאדם מעורער ומדוכא. שאר המוסיקאיםמסביבו בקושי זזו על הבמה, והתמקדו בנגינה. הוא הרגיש שאין לו שום עניין להפוך ל"כוכב"ברמה החזותית, ופרש לקריירת סולו מופנמת. פיל קולינס אמר בראיונות מאותה תקופה שהקהלמתמקד בגבריאל במקום במוסיקה, וזה הרגיז אותו מאוד. במילים אחרות, הפופולריות שלגבריאל בהופעות, בגלל המימד החזותי שלו, פירקה אותה. כמו כן, עד היום מותחים ביקורת עללהקות שמחקות את ג'נסיס רק בעזרת איפור כבד, תלבושות ליצניות ופעלולי במה לא רלוונטיים. ראה למשל את מקרה להקת מריליון, להקת IQ וכל זרם הניאו-פרוג שנתפס למרכיבים חוץ-מוסיקליים. אפשר להבחין שסטיב האקט גם הוא עזב לקריירתסולו בה התמקד במוסיקה ולא באפקטים חזותיים. וכאשר מייקל ראת'רפורד בנה קריירת סולו(מייק והמכניקס), הוא הפיק מוסיקת פופ לכל דבר, וכמובן צילם קליפים בשביל הטלוויזיה.


תגובה שנייה

מאת: אריק חייט

קודם כל - באשר לגבולות של תעשיית הקליפים - מדובר בגבולות שאינם נייחים. הם נקבעים מחדש בכל רגע ורגע. כל מי שהיה ילד טלויזיה בשנות השמונים והתשעים יודע שמשהו קרה לטלויזיה בשנות התשעים. מצד אחד זו התפתחות הדרגתית, ומצד שני זו גםמהפיכה שהתרחשה די מהר. תלוי באיזו סקאלה משתמשים. עם עליית מוסיקת הראפ "לשלטון",נפרצו כל הגבולות, וזה רק עניין של זמן עד שיראו פשוט כוס בטלויזיה; סליחה על הבוטות, אך ישבה גם להעביר פואנטה, וגם תהייה - מה יהיה אחרי הכוס? מה תהיה האופנה הבאה אחרישיפרצו את כל גבולות הפורנוגרפיה. אין סיכוי שנמשיך ונתקרב לגבול הזה עוד ועוד ועוד ולאנעבור אותו. אלא אם תהיה מלחמת עולם, או לחילופין, שינוי כולל בתפישה שינבע ממקור אחר.

מה שבטוח וכל כך נכון במאמר של אורי, זה שאין קשר בין תעשיית הקליפים, או בשמה הנוסףהאפשרי - תעשיית המוסיקה הקלה, ובין עולם המוסיקה האמנותית. שני העולמות האלהמתקדמים, כל אחד בקצב שלו, והבסיס המשותף להם כבר מזמן לא קיים.

אולי "אנחנו", מוסיקאים/חובבי מוסיקה אמנותית/כותבי פורום זה, מרגישים איך עולםהמוסיקה האמנותית עוסק ב"דבר האמיתי", שכן אם נשאל את עצמנו מי מהעולמות תורם יותרלקידומה של האנושות במובנים של התפתחות תרבותית ומיצוי יאה של יכולתנו האנושיות -התשובה המתבקשת תהיה, כמובן, עולם המוסיקה האמנותית. בעולם הזה אין "טריקים", הנחותאו קיצורי דרך. טוב, כמובן שיש. הרי הממסד הקלאסי הוא מערכת לא פחות משומנת ממרכזהליכוד בכל מה שקשור בקידום אישי. אך לעומת מרכז הליכוד, במוסיקה קלאסית/אמנותית ישיותר מדרך אחת להתקדם, להביע ולהגיע לקהל. מי שמוכיח את עצמו - זוכה בדרך כלל להכרההראויה, אם בזמן חייו או לאחר מכן, ובמקרים רבים למלחינים עצמם זה לא מזיז מתי זה קורה.הקווסט שלהם ממשיך ממילא ביחס לגבולות שהם מציבים לעצמם, ואם הקהל לא מצליח לעקובזו בעיה שלו.

כל מה שנכתב בפיסקה האחרונה לגבי עולם המוסיקה האמנותית - בטל מיד בתעשייתהקליפים/המוסיקה הקלה. תראו לי אחד שיושב בבית בפינה קטנה וחשוכה ויוצר וידאו-קליפיםבשביל עצמו ובשביל הדורות הבאים שאולי יגלו את עבודתו לאחר מותו. מצד אחד זה תרחישמטומטם ולא הגיוני. מצד שני, רק הזמן יוכיח אם זה נכון. גם לגבי עבודות שכבר נעשו וקיבלופרסום מסוים ונשכחו, למשל - הרבה מאוד קליפים שנעשו בשנות השמונים והתשעים, אי אפשרלדעת האם נגזר הדין הסופי, שכן קץ הזמן עוד לא הגיע, ומבחן הזמן הוא מבחן שמשכו הוא משךכל קיום האנושות.

אבל לא בזה תמו יעדיהם של הקליפים. אם תעשיית הקליפים היתה בסך הכל מאגר גדול שליוצרים שמבחינה מוסיקלית אין להם כל ערך, אז התעשייה הזו לא היתה מתקיימת ובטח שלאהופכת לאחת התעשיות החשובות בעולם. הגבולות שהקליפים האלה פורצים הם גבולותחברתיים, גבולות של אתיקה ואסתטיקה, כאלה שמעלים שאלות קיומיות מהותיות לגבי אופןהתנהלות האנושות שלנו. יש נטייה להאמין שרוב קהל היעד של הקליפים האלה אינו מורכבמאנשים שמהרהרים בשאלות האלה, אלא פשוט מהווים רכיב פאסיבי במשוואה. וזה חבל, אבלזה ככה.

והשאלה הגדולה, לפחות בעיניי, זה מתי וכיצד המצב הזה ישתנה. אני בדיוק מדבר עם שיר עלהנושא הזה עכשיו, וזה גורם לי לשאול אותו האם אין מצב שבו שני הדברים האלה משתלבים?האם לא יכול להיות תרחיש שבו אותו קהל "פאסיבי" (ודרך אגב, אני לא מייחס לתיאור הזהשום משמעות שלילית. זה בסך הכל מאפיין שמעיד על כך שהתפקיד של הקהל הזה הוא לצרוךולא ליצור), יצרוך משני העולמות יחד?

אני תמיד הרגשתי שלמוח האנושי אין גבולות, ולא צריך להיות גאון בשביל לחיות את האמתהזאת. אם כולנו מסכימים שתעשיית המוסיקה יודעת לקבע באנשים ציפיות מסוימות, הרי שאיןספק שאותה תעשייה יכולה לשנות את הציפיות האלה ו"לתכנת" (שוב, סליחה על המושג הקשה)מחדש את המהות של הקהל הזה, מבלי לפגוע בהמשכיותה, ברווחיותה ולמעשה במה שמצדיקאת קיומה. אני מאמין שניתן להגיע למודל שמשלב בין הדברים. בני אדם יכולים לשפוט אתהקליפים ולשפוט את המוסיקה וזה, לדעתי, יכול להיות מצב אידאלי, אפילו אוטופי. שכן גםאנחנו קצת מיתממים אם אנחנו פוסלים את כל המדיום הויזואלי כמדיום לגיטימי ליצירתאמנות וכו'.

כמובן שייתכן שנעשו נסיונות כאלה והם פשוט לא צלחו ולא הצליחו לשכנע אף אחד שמדוברבמשהו "שווה". העקרון, כמובן, חייב להיות שהמוסיקה תעמוד בפני עצמה, שנוכל להקשיב לפסהקול של הקליפ ולא להרגיש ש"חסר משהו", וגם הפן הויזואלי יהיה עצמאי ויצדיק את קיומוללא תלות במוסיקה. זו מטלה קשה שמסבכת את כל העשייה, אך לא נראה כאילו מי שיוצר אתכל הקליפים האלה הוא עצלן. רק נראה שבתוך סל המטרות והיעדים שלו לא כלולות מטרותשקשורות בגבולות מוסיקליים. גם זה לא נכון לחלוטין - שכן בריטני ספירס ומדונה והזרם שהןעומדות בראשו בסך הכל בוחן אספקטים אחרים במוסיקה - נושאים כמו אסתטיקה טהורה,הפקה מוסיקלית ועוד כל מני נושאים פשיסטיים אחרים - אבל בסך הכל לנו כאן ברור שאפשרלעשות הרבה יותר.

(אריק חייט 22/11/03)




תגובה שלישית: מאמר מקומם
מאת: נדב לזר (23/11/03)

בעוד שהמאמר משכיל להצביע על נקודות עקרוניות בעייתיות ביחס שבין מוסיקה, קליפים,תעשיית המוסיקה ותרבות ההמונים, הטיפול של המאמר בנקודות האלה הוא מתנשא, צר,דמגוגי לעיתים, בדלני בכוח ומוקצן.

1. ערוץ 24 הישראלי משדר, הן מתוך אידיאולוגיה והן מתוך חוסר ברירה, הכל. אתמול,במסגרת רצועת שידור בשם "שבת ישראלית", לכאורה - לב הקונצנזוס והמיינסטרים, שודרוכמעט אך ורק יוצרי שוליים לא מוכרים.

תשובה (אורי ברייטמן): אין כאן ביקורת נקודתית על ערוץ 24. אין כאן ביקורת על היחס בין שולייםובין מרכז; שהרי הפער היחיד בין מרכז ובין שוליים הוא כמות הפרסום שלהם זוכה המרכז על חשבון השוליים. הביקורת היא מהותית, שכן עצם המדיום (טלוויזיה) מנוגד לטיבה של המוסיקה, שהיא בלתי נראית, ולמעשה מופשטת לחלוטין.

2."זו טבעה של תקשורת מסחרית" - קשקוש. אפילו ל"ידיעות אחרונות" הזבלי יש את הרגעיםשלו, שלא לדבר על עיתון "הארץ", גוף תקשורת מסחרי לכל דבר, שעוסק בנסיון לחנך ולהרחיבאופקים לא מהיום. הנסיון להציג את הסיטואציה כשני מחנות מנוגדים, אנחנו "נגדם", הם"נגדנו", הוא דמגוגי וחוטא למציאות.

תשובה (אורי ברייטמן): אינני עוסק בעיתונות כתובה במאמר זה. אני עוסק בעובדה שהמדיום הוא המסר, כפי שנאמר די מזמן.

3. "באך מעולם לא עסק בשיווק תדמיתי" - באך גם מעולם לא חי במאה העשרים. הנסיון להחילערכים של מאות קודמות, ואפילו של עשורים קודמים, על תקופתנו, הוא דמגוגי גם כן. זה כמולומר שלעשות סרטים עם סאונד וצבע זה מיותר, כי עובדה שסרטו של א"ד גריפית' "הולדתהשל אומה" מתחילת המאה הקודמת נחשב ליצירת מופת ואף הצליח בקופות!

תשובה (אורי ברייטמן): באך הוא רק דוגמה למלחין שהסתדר בלי טלוויזיה. למעשה, מוסיקאיםרבים בכל העולם מסתדרים ומתפרנסים יפה ללא חשיפה טלוויזיונית. אבל הטיעון עמוק יותר: באך נחשב גאון מוסיקלי בין השאר מפני שאף אחד לא התעניין בגוף שלו, ביכולת שלו 'לעבור מסך' ובמראה פניו.

4. "הביטלס נכנסו להיסטוריה בזכות..." - זה פשוט לא נכון. ולא רק בגלל הקליפים, שהופקוכשהביטלס כבר היו בשיא כוחם, אלא גם בשל השיווק האגרסיבי ומערכת היחצ"נות שעמדהמאחורי הלהקה בתחילת דרכה, שלא כל כך שונה עקרונית מזו העומדת כיום מאחורי בריטניספירס.

תשובה (אורי ברייטמן): שיווק אגרסיבי איננו תלוי בהכרח בטלוויזיה. ויחסי ציבור יכולים להתנהל גםבמישור מוסיקלי טהור, דהיינו פרסום האלבום בלבד - בתחנות הרדיו וכו'. עצם העובדה שאמן מסוים הוא מפורסם, אין זה אומר שהוא הפיק קליפ או מכר את עצמו לערוצי הטלוויזיה כך שכולם יראו את פרצופו ואת רגליו הנאות.

5. המאמר שואל את השאלה החשובה האם הטלוויזיה משרתת את המוסיקה, או שמא היחסיםמורכבים יותר. אך הוא בוחר לענות תשובה לא מורכבת בעליל - הטלוויזיה נוגדת את המוסיקה.

תשובה (אורי ברייטמן): אכן, חטאתי בבוטות מסוימת. אני מודה שהטלוויזיה איננה "אויבת זדונית" שלהמוסיקה, אך ככל שמתנתקים יותר ויותר מן הטלוויזיה, מבינים את הבעייתיות הטמונהבהנחות היסוד שלה כלפי ספרות, מוסיקה ואלמנטים בלתי-נראים בכלל.

6. "הבמאי לא רוצה מוסיקאי שישב וינגן" - זו הקצנה לא הוגנת. אמת שהמדיום הויזואלי מבוססמטבעו על תדמית, אך במשפט הזה המאמר מציג את יוצרי הקליפים כאויבים, חד וחלק, והמשךהפיסקה על הבמאי שמבקש מהזמרת להתפשט הוא לא יותר משילהוב יצרים זול ודמגוגי. מהגם שיש קליפים ויש קליפים. No Surprises של רדיוהד הוא כולו קלוז אפ על תום יורק ועינוהעצלה והלא אסתטית, והוא מהווה ביטוי ויזואלי סימלי למה שהשיר עושה עם מילים וצלילים.

תשובה (אורי ברייטמן): הטלוויזיה מבלבלת את הצופה, שכן היא רוצה שיאמין שהמוסיקה היאהמוסיקאי. ובכן, חברי להקת רדיוהד אינם המוסיקה שהם מפיקים. העין העצלה של ת'ום יורק אינה קשורה למוסיקה בכלל. יש הבדל תהומי ביןבאך, האיש הפיזי היושב בבית ומטיל את מימיו בשירותים, ובין היצירות שכתב. הטלוויזיהמנסה לטשטש את זה כי אין לה ברירה אחרת. אני חושב שהיא מצליחה לא רע בכך, ולכן אני כועס ומדגיש את הנקודה שלעיל.

7. דוסטוייבסקי ושייקספיר לא הוסיפו איורים - בין השאר כי הם לא ידעו לצייר. אך לא מעטיצירות ספרותיות חשובות הולכות יד ביד עם ציורים - "החייל האמיץ שווייק", "עליסה בארץהפלאות" ועוד. ויש שמחמירים וטוענים שהציורים הם חלק אינטגרלי מהספרים. וגם הפחותמחמירים לא יעזו לטעון שהציורים לא נוצרו כדי לשרת את הספר והציורים משרתים בעיקראת עצמם.

תשובה (אורי ברייטמן): אליסה בארץ הפלאות והחייל האמיץ שווייק לא זכו לחיי נצח בגלל האיורים,אלא למרות האיורים. רוב הסופרים הדגולים במאה העשרים לא הסתייעו באיורים. אםתשים לב, תראה שאיורים נפוצים בעיקר בספרי ילדים. ומה זה אומר על ערוצי המוסיקה?אולי הם מתייחסים אלינו בתור ילדים נצחיים?

8. אתה טוען שמסורת הקליפים השתרשה בשנות השמונים, ויד ביד טוען שהמוסיקאיהפרוגרסיבי לא ראה לנכון לביים קליפ "לשעשע את מעריציו". אך הנימה המלגלגת מיותרת כאן,אם המוסיקאי הפרוגרסיבי פעל בשנות השבעים.

תשובה (אורי ברייטמן): זה נכון, עלית על נקודה נכונה לחלוטין ואני מודה שמגיעה לך מחמאהאמיתית. אבל יש דור שגדל אחרי שנות השבעים, ומבחינתו קליפ זה דבר שלכאורה תמיד היה כאן. ויש לזכור שמוסיקאים פרוגרסיביים קיימים גם בשנות השמונים והתשעים, וגם בשנות האלפיים. הם אפילו יוצרים, רחמנא ליצלן.

9. הגישה הכללית של המאמר היא כאילו הקליפ בא במקום המוסיקה ולא בנוסף לה. צפיהבקליפ היא רק דרך אחת לצרוך מוסיקה. בדיוק כפי שמופע הבלט "אגם הברבורים" הוא רק דרךאחת לשמוע את צ'ייקובסקי.

תשובה (אורי ברייטמן): קשה לי להסכים איתך, לאור המציאות בה אנחנו חיים. הקליפ הוא יצירהקולנועית לכל דבר ועניין. יש הבדל מהותי וברור בין קולנוע ובין מוסיקה. בעוד הקולנועדורש גם אוזניים וגם עיניים, מוסיקה דורשת אוזניים בלבד. עיוורים לא צריכים קליפים, חירשים לא צריכים מוסיקה.




תגובה רביעית: מאמר מעניין מאוד

מאת: גלעד שמעוני

רציתי להזכיר שכל תחום אומנותי כיום, כולל מוסיקה כמובן, נגוע בדברים שאינם קשוריםאליו,ולמעשה לא נשאר טהור. המוסיקה חדלה להיות אומנות מזה זמן רב, והפכה בערוציהשידור שהזכרת למין שרת עזר לסיפוק רצונות ומאווים מסוימים. כדי להתפרסם בעזרתהבימינו אינך צריך כישורים אלא קישורים. לא צריך לדעת לנגן,לשיר או להלחין. מספיק להיראות"צעיר" ורענן עם חיוך מסנוור ועם הערכה עצמית מטורפת. יכולתי לכתוב על זה ספר שלם. כמהעצוב.

?AND DID WE TELL YOU THE GAME BOY
WE CALL IT RIDING THE GRAVY TRAIN
PINK FLOYD 1975

תשובה (אורי ברייטמן): אם אתה יכול לכתוב על זה ספר שלם, למה אתה לא כותב? )-:



תגובה חמישית: עוד נקודה למחשבה
מאת: שיר דויטש

בעצם מה שאתה דורש מאיתנו זה להעדיף חוש אחד על פני השני. כאילו אתה אומר שחושהשמיעה שבאמצעותו אנחנו קולטים מוסיקה יותר חשוב, מבחינה אומנותית, מחוש הראייה,שבו אנחנו משתמשים על מנת לקלוט קולנוע וכו'. כמו כן, אתה טוען שחוש הראייה "חזק" יותרמחוש השמיעה, ולכן, תמיד כשמשלבים בין השנים, חוש הראייה מנצח.

אני מתקשה לקבל את הדברים האלה. מה שאתה מבקש מאיתנו לעשות זה בעצם להפריד ביןהחושים שלנו, ואני לא חושב שזה אפשרי מבחינה אנושית. גם כשאתה עוצם עיניים ושומעמוסיקה, אתה עדיין רואה משהו - חושך. וכפי שאמרת למישהו, אם הוא מפחד מהחושך, הואלא יהנה מהמוסיקה, כי הוא יהיה עסוק בפחדו זה, אבל אם עיניו יהיו פקוחות, הוא יראה דבריםאחרים שכאילו ישפיעו על חווית ההאזנה ויזיקו לה. אני חושב שזה אפשרי לחלוטין לאכולהמבורגר, להריח אותו, לגעת בו בידיים, להסתכל על ציור, להקשיב לבטהובן, ולחוש שנינג'המגיחה מאחוריך על מנת לחסלך, ועדיין תוכל ליהנות מהמוסיקה. טוב, אולי בלי הנינג'ה, בעצם.

החושים שלנו קשורים זה בזה, ולמוסיקה כמעט תמיד התלווה איזשהו מוטיב ויזואלי. בין אםזאת הופעה, או תפילה בכנסייה, או מסיבת מין ומוסיקה באחוזה של אציל בתקופת הרנסנס,תמיד היה משהו להסתכל עליו, ואיכשהו, אנשים גם הצליחו לשמוע את המוסיקה. רק במאההעשרים, דווקא, כשהשתכללה האפשרות לשמוע את המוסיקה מבלי לראות את המבצעים, אזנוצר הניתוק הזה, אבל אך ורק בהאזנה למוסיקה על מדיה מסויימת! אתה יכול לטעון עדמחרתיים שהדרך הכי טובה להקשיב למוסיקה היא באמצעות CD ומערכת שמע, אבל זה ענייןסובייקטיבי לחלוטין.

תשובה (אורי ברייטמן): אני משוכנע שהבחנה והפרדה בין הצליל ובין החזיון תועיל לך להעמיק אלתוך עולם המוסיקה. כמו כן, אני משוכנע שערוצי המוסיקה רוצים שתחשוב שזה בלתיאפשרי להפריד ביניהם. אי-ההפרדה היא למעשה כניעה למדיום הקולנועי. בדיוק כשםשספרות טובה דורשת ממך לקרוא אבל לא להאזין, כך מוסיקה טובה דורשת ממך להאזיןאבל לא לראות.



תגובה שישית: הרקע הקלאסי
מאת: מירב (מוסיקאית)

המאמר מאוד מעניין ומעורר מחשבה. עם זאת, אני לא יכולה שלא להרגיש שאתה עושהאידיאליזציה מסויימת לתקופתו של באך ומשליך תפיסה פילוסופית-מוסיקלית המהווה מעיןהכלאה של ערכים קלאסיים ורומנטיים (כלומר, מן המאות ה-18 וה-19) על מלחינים ותקופותשלא בהכרח חשבו כך.

ראשית כל, הרעיון של מוסיקה קונצרטנטית, שנועדה להאזנה בלבד, לקהל הרחב, היה טרימאוד במאה ה- 18. היחצ''נות הייתה קיימת כבר אז והתחשבה מאוד ברצון ה"עם", שהתענייןרובו ככולו בפרימדונה התורנית וגינוני הבמה שלה הרבה יותר מאשר במוסיקה. הפרימדונה,מצידה, התעקשה לבצע מן מחרוזת להיטים של קטעים שלא היו קשורים זה לזה מבחינהדרמטית ומוסיקלית, ואם אני זוכרת נכון גם לא מאותה היצירה...

הקהל היה מדבר בזמן הפתיחה התזמורתית לאופרה, והדבר היחיד שעניין אותו שהיה לואיזשהו קשר למוסיקה היה הוירטואוזיות של הזמר/זמרת.אותו הסיפור חזר על עצמו מאוחר יותר, כאשר ז'אנר הקונצ'רטו הפך פופולארי. גם כאן, הדברהיחיד שעניין את הקהל היה הקדנצה שאילתר הסולן בסוף הפרק הראשון,והוא היה משתולל לאחר שסיים ובזמן שהתזמורת חתמה את הפרק. מכאן קצרה הדרך לכנרכמו פגניני, שחרץ את מיתרי הכינור שלו כדי שייקרעו "בטעות" במהלך קונצרט וייאלצו אותו לנגן קטעים וירטואוזיים על מיתר אחד בלבד, להנאת הקהל.בנוסף, היה לא מעט שימוש ב"פירוטכניקה" כבר בלידת האופרה בתחילת המאה השבע-עשרה.בהפקות שמומנו ע"י פטרון עשיר השתמשו באפקטים ויזואליים ותפאורה שמן הסתם משכה אתתשומת ליבו של הקהל הרבה יותר מהמוסיקה...העניין הזה מביא אותנו לסוגייה מאוד בעייתית, והיא שיתוף הפעולה בין אמנויות שונות.

ריכארד ואגנר היה מתומכיו הנהלבים של אידיאל השילוב בין באמנויות, והוא התייחס לתזמורת באופרות שלו בהתאם - יחס משפיל גם מבחינת המיקום שלהם בהופעות וגם מבחינת התזמורשלו, שהיה משהו כמו תפאורה צלילית להתרחשות על הבמה (אני בסיסטית, כך שאני יודעת...).

ואם היחסים בין המוסיקה לטקסט ספרותי או לתיאטרון ומחול לא מורכב מספיק, היו גםמלחינים שרצו ליצור מולטימדיה בין צלילים לצבעים. דוגמה בולטת במיוחד הוא סקריאבין,שרצה להקרין צבעים שונים לעיני הצופים בקונצרט בהתאם לצלילים שונים שהתזמורת מנגנת.היה לו ממש "מקרא מפה" לקשר בין צלילים מסויימים לצבעים מסויימים כפי שהוא תפס זאת.

מלחין נוסף היה מסיין, אשר האמין שיום יבוא וכל בני האדם ילמדו לזהות צלילים מסויימים עםצלילים מסויימים, גם אם קצת יותר אקזוטיים מאלה של סקריאבין )משהו כמו "סגול עם נקודותירוקות"...(.אני לא חולקת עליך בנושא של ערוצי המוסיקה. אני די בטוחה שמוסיקאי פרוג יכול להסתדריפה גם בלעדיהם, אבל לצערי הרב ההעדפה הברורה למה שרואים על פני מה ששומעים קיימתלא רק שם, אלא גם בעולם המוסיקה ה"קלאסית". שלא במקרה, החשיבות של יחסי ציבור ו"שואו" בולטת במיוחד אצל הזמרים. שמעתי שבסדנת האופרה שהתקיימה לפני כמה שניםבאקדמיה למוסיקה נאמר לזמרות להשקיע ב-" tits and teeth ", כלומר, לחייך הרבה ולהבליטאת חזן השופע. את הסיפור הזה שמעתי מזמר קלאסי בעיניו הגישה הזו מוצדקת לחלוטין.יתרה מזאת, הוא הביע את דעתו שאם הזמרת לא כוסית היא תיכשל, פשוטו כמשמעו. אנשיםלא יהנו להסתכל עליה. מעטים יודו בזה, אבל גם מוסיקאים מקצועיים מושפעים מאוד ממהשהמבצע משדר.

אני לא מוצאת שזה רע בהכרח, אם זה לא מגיע למנייריזם ומחפה על חולשות מוסיקליות. יחדעם זאת, לפעמים אני עוצמת עיניים בקונצרטים או משפילה מבט כדי לנסות ולבחון אתההשפעה של האספקט הויזואלי עלי ולראות האם המוסיקה עדיין עוברת.

כדי לקצר, שיקולים מסחריים שמאפילים על המוסיקה הם לא המצאה של המאה העשרים,וחשוב לזכור את זה. בעיניי מדוייק יותר לפרש את מה שקורה היום בתחום כתרגומם שלשיקולים דומים בעיקרם לאפשרויות הטכנולוגיות והחברתיות של זמננו. גם אם התרחש תהליךשל התדרדרות, קשה לי להאמין שבמאות הקודמות המצב היה אוטופי בכל הנוגע לרמתו וטעמושל הקהל הרחב.

גם העניין הזה וגם הנסיון להפגיש בין המוסיקה למדיומים אחרים אשר עשויים להאפיל עליה הםתוצאה של הצורה בה אתה מגדיר "מוסיקה" - בין אם היא כלי שרת לאינטרסים של פטרונים כמוהכנסייה, אנשי אצולה או מפיקי טלוויזיה או נמצאת בעמדת נחיתות ביחס לטקסט של שיר אומחזה ,ובין אם יש לה קיום עצמאי וחוקים משלה.

ההגדרות השתנו מאוד ממלחין למלחין ומתקופה לתקופה. כמובן שזכותך לדעה משלך, אבל לאנראה לי שיש טעם לשלול תפיסות שונות, מקוממות ככל שיהיו (גם בעיניי). אני מאמינהשמוסיקה איכותית תמשיך להכתב ולהגיע למי שמעוניין בה למרות המצב העגום משהו כיום,בדיוק כפי שקרה גם במאות הקודמות, כולל המאה העשרים...

תשובה (אורי ברייטמן): תשובתך ארוכה ומלומדת, וגם מושקעת. תודה על כך. בכל מקרה, אין ספקשערוצי המוסיקה אינם חלוצים בתחום הזלזול במוסיקה. רבים וטובים עסקו בכך במשךאלפי שנים. אני לא שולל את קיומם של ערוצי המוסיקה: זה יהיה גם מגוחך וגם חסרמשמעות. אני מעוניין להזכיר לאנשים שמוסיקה מורכבת מצלילים בלבד ולא מסרטיקולנוע קצרים או ארוכים. מי שחושב שמוסיקה היא גם קולנוע, פשוט מבולבל. מי שמודעלבלבול הזה וגם דואג להגביר אותו בכל שעה ושעה, הם מנהלי ערוצי המוסיקה.



תגובה שביעית: מסכים עם כל מילה
צביקה טרבלסי, באר שבע

היום, בניגוד לעבר, הגירויים הם מיידיים, רייטינגיים, ויזואליים. לא נשאר מקום לדמיון, וזהאולי מסביר את הפער בין הדור הנוכחי לדורות שקדמו מבחינת שפה, כושר ניסוח ואינטליגנציה.באמצעות האזנה למוסיקה טובה ניתן להגיע לתובנות שניתן להגיע דרך קריאת ספרים, הצגות,סרטים טובים או כל דבר תרבותי אחר. מוסיקה היא אחד הדברים הבודדים הקשורים להנאהושלא כרוך בחטא כלשהו: הנאה נטו, מתנת האל. דרך אגב, ע"פ גורדייף העולם עצמו בנוי עלבסיס סולמות מוסיקליים, ובינינו - מי שפותח עיניים מבין שהעולם כולו הוא סוג של שירה.



תגובה שמינית: קיצוניות מיותרת
מאת אורן וינטראוב
25-09-10

באופן כללי נהניתי מאוד מהמאמר, ואורי מעלה נקודות מאוד חזקות, על הקשר בין המוזיקה השטחית שקיימת היום, לבין הוידאו קליפים המציגים אותה. אולם קטילת הוידאוקליפ בצורה כה מוחצת אינה הוגנת וגם אינה נכונה. לפי דעתי גם התשובות שנתת לנקודות השונות שהעלה כותב תגובה 3, אינן ממש מניחות את הדעת וחלקיות.

צריך להפריך את הטענה הבסיסית של אורי, שאומר שאין שום קשר בין הוידאוקליפ למוזיקה. זה משפט שגוי, ובלי לחשוב הרבה מצאתי המון דוגמאות לקליפים שקשורים מאוד למוזיקה. בנוסף, לומר שהקליפ לא משרת את המוזיקה, אלא רק את עצמו, היא עוד טענה מוקצנת ולא מדויקת כלל. במאי הקליפ, שאורי מתאר כתעב בצע שעובד רק בשביל לפרנס את חברי ההפקה, לעתים עובד ישירות בשביל הלהקה, ומתייעץ איתה. ראו את הסרטון של עשיית הקליפ לשיר "the pretender" של הפו פייטרז, ושימו לב כיצד הבמאי מראה לחברי הלהקה את תוכניותו, ואת הקונספט המושקע של הקליפ. התיאור הארוך של דרישות הבמאי מן האמן שנותן אורי, היא מאוד דמגוגית. בעולמו של אורי הבמאי רוצה רק שהאמן יראה טוב, ושהאמנית תתפשט. אורי לא טרח לתת דוגמה אחת או הוכחה לכך שבמאים באמת עושים זאת.

באמת יש מקרים רבים שבוידאוקליפים יש המון אפקטים שונים, או עירום חלקי. איך אורי מתאר זאת? "דוגמן ענוג שיקפוץ ממרפסת או ירקוד בתוך כלוב שעולה באש". דבר ראשון העניין הזה לא גורף. יש המון קליפים שבהם רואים את הלהקה יושבת ומנגנת. להקות מצליחות אפילו. לדוגמא קווין בקליפ המהפכני שלה של השיר bohemian raphsody. אכן יש בקליפ גם שימוש באפקטים עם הפרצופים של חברי הלהקה למשל, אבל האפקטים פועלים על פרצופי חברי הלהקה בעת שרואים אותם שרים.

דבר שני, אפקטים גדול וצבעוניות הם דברים שמופיעים גם בהופעות חיות, גם של כל להקה פרוגרסיבית שמופיעה, או הופיעה, בעיקר המפורסמות שבהן. קשה לי לדמיין את יס או בעיקר את פינק פלויד מופיעים בלי השקופיות שלהם, האורות שלהם, הפירטוכניקה. למה בהופעה חיה זה מותר? הרי הקהל המושכל צריך רק להתבונן בחברי הלהקה מנגנים, להאזין למוזיקה, להביט עליהם מבצעים את השירים וזהו. מדוע לספק לו עוד גירויים? התשובה היא שלעמוד ולהקשיב למוזיקה זה מאוד חשוב, אבל את זה אפשר גם לעשות בבית, מול מערכת הסטיראו. גם לעמוד שעתיים של הופעה כשלהקה מנגנת עוד שיר ועוד שיר זה דבר מייגע ובדרך כלל הריכוז של האדם אינו גבוה מספיק בשביל המשימה הזאת. בעיקר במוזיקה פרוגרסיבית. הופעה חיה היא מדיום שבו הלהקה חייבת להרשים באופן גורף את הקהל בשביל להרוויח עוד כסף, לא משנה אם זו להקה פרוגריסיבית "במיטבה" (איזה ביטוי פלצני), או להקת מטאל, או אמן פופ. אז מה ההבדל בין הופעה חיה לטלוויזיה?

הטלוויזיה היא אמצעי פרסום נהדר שחושף הרבה בני אדם למוזיקה שלך. מה לעשות שבעולמנו רוב האנשים מעדיפים טלוויזיה על רדיו, כמו שרוב האנשים ירצו ללכת להופעה חיה ולא סתם לשבת ולהקשיב למוזיקה בבית. אנשים אוהבים גירויים ואפקטים לא רק בגלל שחברות התקליטים הזדוניות טמטמה אותם, או בגלל השטחיות של טבע האדם, אלא בגלל שזה משלהב, זה מחבר אותך טוב יותר למוזיקה, זה מרגש יותר, ולכן המוזיקה והתוכן שלה עוברים יותר טוב. זה כמו בשיחה עם אדם אחר. ברגע שהוא יתבונן לך בעיניים וידבר עם תנועות גוף רחבות, תקלוט את מה שהוא אומר יותר טוב, כי האקטיביות שלו תיצור חיבור. לכן אין הבדל בין הטלוויזיה לבין הופעה חיה מבחינת שימוש באפקטים ודוגמן ענוג שרוקד בתוך כלוב.

מבחינת העירום והניסיון לעורר מינית, אני מבין למה אנשים חושבים שזה רע, כי זה כביכול זול וזה מושך בני נוער בגירויים מיניים ולא על ידי המוזיקה. אבל שוב, צריך להבין שמוזיקה באה לשדר משהו, להעביר משהו. לא חשוב אם זה מסר אוניברסלי, או תחושות ורגשות. הוידאוקליפ עוזר להמחיש בצורה ויזואלית את רעיונותיו של האמן שכתב את השיר. יש שירים שמה לעשות, מנסים להעביר חושניות, מיניות. זה עושה את השיר לשטחי ומטומטם? אני לא חושב. בחיי האדם יש מקום גם למחשבה עמוקה, אך גם ליצרים שלו. אז אם המוזיקה הפרוגריסיבית נוגעת לאינטלקט, יש מוזיקה שקשורה ליצר האדם. זה לא דבר רע. אם יש עירום על המסך, המטרה היא באמת לשלהב את הצופה, אך מדוע זה דבר רע? שיגורה מינית, שיחווה את החוויה. המוזיקה והקליפ יחדיו מגבירים את התחושה וההנאה מהמוזיקה. וזה מצויין.

הוידאוקליפ הינו כלי שמשרת את האמן והמוזיקה יחדיו. הוידאוקליפ מציג את הרעיונות והתחושות שמופיעות בשיר, בשביל שהצופה בבית יוכל להבין יותר טוב מה רוצה האמן להעביר. למשל בקליפ הידוע thriller של מייקל ג'קסון, שבנוי כמו סרט אימה, מועברת תחושת הפחד, בצורה חזקה יותר מאשר אם רק מאזינים למוזיקה. הוידאוקליפ יוצר חיבור גדול יותר עם המוזיקה, גורם למאזין להזדהות יותר עם האמן. פעמים רבות לטלוויזיה יש עדיפות על הרדיו. הצופה בבית מכיר ככה מוזיקה חדשה ואמנים חדשים, הרבה יותר מהפורמט של הרדיו, כי פעמים רבות ברדיו לא מצויין שמו של האמן או של השיר שכעת השמיעו את שירו, בטלוויזיה זה תמיד מופיע.

הרדיו, כמו הטלוויזיה לוקח מהמאזין את חופש הבחירה, כי גם ברדיו השירים מתחלפים במהירות, אז להציג את הטלוויזיה כשוללת זכות הבחירה של הצופה זו שטות. הצופה בחר לראות טלוויזיה, הוא יודע איזה תוכן יופיע באותה תוכנית שבערוץ המוזיקה שהוא צופה בה, וככה עושה את הבחירה שלו. רק שתשימו לב איזו אמירה דמגוגית וחסרת שחר אורי טען. כמו כן כשהצופה מתבונן בקליפ, המוזיקה לא יורדת לדרגה שנייה. להיפך, הודות לקליפ הצופה יותר מרוכז במה שהוא שומע, כי מה שהוא רואה נותן לו גירוי משני. כששומעים רדיו, בדרך עוסקים בפעולות אחרות, ככה הם רוב בני האדם. או שנוהגים, או שמנקים, או שקוראים. מעטים הם האנשים שיושבים ליד הרדיו ומאזינים למוזיקה נטו.

זו לא אשמת הוידאוקליפים שלבני אדם קשה לשבת ולהתרכז רק במוזיקה. אולי זה באשמת להקות בשנות ה-60 וה-70 שסיפקו לקהל שלהם בהופעות חיות גירויים כמו התנהגות פרועה (ג'ימי הנדריקס), תחפושות (יס), שבירת כלי הנגינה (the who), שקופיות ואפקטים (פינק פלויד), גימיקים (פריפ תמיד יושב על הכיסא שלו ובקושי מביט בקהל) וכדומה, שהתחילו סטאנדרט שעם המוזיקה חייבת להיות פעולה נלווית בשביל לחזק את הריכוז במוזיקה והגברת החוויה. כלומר שהוידאוקליפ עוזר להתרכז במוזיקה, ולא מרחיקה את השומע מהמוזיקה.

אני לא פוסל על הסף את כל דבריו של אורי, ויש לו אמירות מאוד חזקות ונכונות במאמר. אני רק מציע שפעם הבאה, אורי ישקול להיות יותר מתון בדבריו, וקוראי המאמר לא יקחו כל דבר שהוא כותב כמובנים מאליהם ונכונים באופן גורף.




גלגל"ץ והרוק המתקדם

מי ירה ברוק המתקדם

פרוג נגד מטאל

ביקורות אלבומים

בין אמנות לבידור

אי אפשר לרקוד את זה



אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il