 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
להקת ג'נטל ג'ייאנט הוציאה לאור את אלבומה השלישי בשנת 1972, שהוקלט באולפי אדוויז'ן
המפורסמים בבירה הבריטית. זו יצירת-קונספט המוקדשת לחברים הוותיקים מימי בית הספר
העליזים של פעם. קשה לומר שזה אלבומם הטוב ביותר: המוסיקאים עצמם אמרו שהגיעו
להישגים גדולים יותר בהמשך הדרך. הוא לא המתוחכם שבהם, וגם לא המאתגר ביותר. אך
לדעתי הוא מצטיין ברגישות רבה, ולכן הוא התמים, האנושי והעממי ביותר שלהם.
בניגוד לאלבום כמו 'פרי האנד' (Free Hand), שעסק בנושא איזוטרי שרוב האנושות תתקשה להזדהות עימו (חופש אמנותי וחייהם של מוסיקאים בעולם הרוק), כאן מצאו אנשי ג'נטל ג'ייאנט מוטיב פופולרי, שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו. מי לא מתגעגע לילדות? מי לא נזכר בפשטות של הימים ההם? מי לא חולם בהקיץ על העבר שהתפוגג במהירות פושעת? הלהקה בחרה שלוש דמויות מרכזיות, שהיו פעם חברים בבית הספר, אך החיים זרקו אותם לכיוונים שונים ומשונים.
הקטע הראשון, 'פרולוג', מציג את עיקרי הסיפור. הפתיחה נשמעת לי עד היום כמו קטע מ'סיפורי פוגי' של כוורת, לטוב ולרע. השני, 'סקולדייז' (SchoolDays), מתאר ברגישות ובכבוד את הווי בית הספר, המשחקים ושיעורי הבית. הלהקה לא מתביישת להיות סנטימנטלית, כמעט "רכרוכית" לפעמים. המבט הילדותי והמבוגר מתערבבים יחדיו, בין השאר בזכות קולו של קלווין שולמן, אחד מילדיו של פיליפ שולמן. היצירה בנויה היטב, מאזנת במדויק בין מצבי הרוח השונים, משתמשת בטכניקות אולפניות מוצלחות כדי לתאר את האווירה, ואף כוללת סולו ויבראפון אופייני של קרי מיניר הגדול. ללא ספק הקטע המושקע וה"קולנועי" ביותר באלבום.
הקטע השלישי, 'וורקינג אול דיי' (Working All Day), מתאר דמות של איש פשוט ממעמד הפועלים הבריטי. העיבוד המסורבל-בכוונה (במשקל 6/4) כולל סקסופון זועף, ומתאים כמו כפפה לטקסט המשרטט את העממיות הגסה של הפועל המתוסכל וחסר ההשכלה ("לאבא לא היה איכפת מלימודים"). הוא עובד כל היום, החיים קשים, ואין לו מה להגיד ממש. סולו ההאמונד של מיניר לא מדהים במורכבותו, אבל הוא מתאים לנופך הבלוזי הכבד של היצירה.
הקטע הרביעי, 'פיל דה פיינט' (Peel The Paint), הוא צעד אחד קדימה בשיכלול הדינמיקה הפרוגרסיבית. כאן מצליחה הלהקה לעבור במהירות רבה בין מצבי רוח מנוגדים, וליצור אפקט דרמטי. הפער המשמעותי בין הפתיחה העדינה והמתורבתת של הבית הראשון לבין ההתפרצות המאצ'ואיסטית של הפזמון, יוצר קונטרסט מרתק, ומשאיר את המאזין עירני. השילוב בין הסקסופון, הגיטרה והבס מחזק את ה'ריף' המרכזי ונותן לו עוצמה רבה, גם באולפן וגם בביצועים חיים.
הטקסט של 'פיל דה פיינט' מוקדש לדמותו של הצייר -- אמן מיוסר קלאסי -- המנסה לשכנע את עצמו שהצליח להתעלות מעל אנשי היום-יום, ולמצוא את משמעות החיים; אך כשלונו הגדול נראה לעין, וקלונו נחשף לפנינו במלוא העוצמה. מעניין לחשוב איפה ממקמים חברי הלהקה את עצמם בשיר הזה: האמנם הם רואים את עצמם כאמנים מתוסכלים?
בכל מקרה, הקטע נהנה מתת-פרק של אילתור חופשי בין הגיטרה ההנדריקסית של גארי גרין והתופים הרעננים של מלקולם מורטימור. מסתבר שדרק שולמן שלחו את השניים לתוך חדר ההקלטה ואמרו להם "תנגנו משהו שלוש דקות". את מה שיצא שם, בלי שום תכנון, אי אפשר לשחזר יותר.
הקטע החמישי, 'מיסטר קלאס אנד קווליטי' (Mister Class and Quality) מתאר בורגני הישגי ושחצן. הוא עבד קשה כדי לתכנן את הקריירה שלו, וזכה בבית גדול, אישה יפה ואוטו חדש. מעברי האקורדים שבנה מיניר מפותלים ומתוחכמים, ויוצרים אפקט מלגלג: הלהקה צוחקת על הסנוב בעוד הוא מדבר על עצמו. הקטע הקצר הזה הרבה פחות מרשים מקודמיו, ואף נגמר במהירות רבה.
הקטע השישי והאחרון, ת'רי פרנדס (Three Friends) הוא למעשה ג'ם סשן ארוך שמוביל לגרנד-פינאלה: "פעם הם היו שלושה חברים, העצב המתוק הוא עכשיו חלק מן העבר, ובסוף, באושר רב, פנו איש-איש למעמדו". משחק המילים הכל-כך-אנגלי עם המושג 'קלאס' (Class היא גם כיתה בבית הספר, וגם מעמד חברתי) אמנם שקוף, אבל עדיין חביב. הפרולטר, הבוהמיין והבורגני חיו חיים של שוויון במסדרון בית הספר השכונתי, ועכשיו הם מנותקים זה מזה לחלוטין.
עברו יותר מ-35 שנה עד שזכה האלבום לרימסטר הגון. ב-2008 הוציאה לאור חברת 'רפרטואר' הגרמנית גרסה מחודשת של 'שלושה חברים', עם סאונד משופר. ב-2011 הוציאה הלהקה עצמה גרסת רימסטר מושלמת (הטכנאי: פרד קבורקיאן, ניו-יורק), עם 'פרולוג' בהופעה חיה בתורבונוס, ושלושה אאוט-טייקס מההקלטות באולפן.
בכל המהדורות הקודמות, היה הצליל של 'שלושה חברים' בינוני, אפילו מאכזב. הדיסק עצמו קצר מאוד, ואינו מסתיים בתרועה גדולה. ה'פייד-אאוט' בסופו נשמע קצת מלאכותי, למען האמת - כאילו מישהו חתך את הלהקה בגסות. התוצאה הסופית סימפטית למדי, אבל לא מספיק מרשימה בהשוואה ליצירות מאוחרות של הענקים העדינים. עם זאת, הסאונד של המהדורות החדשות נקי ויפה, וראוי לתת לאלבום צ'אנס נוסף.
בניגוד לאלבום כמו 'פרי האנד' (Free Hand), שעסק בנושא איזוטרי שרוב האנושות תתקשה להזדהות עימו (חופש אמנותי וחייהם של מוסיקאים בעולם הרוק), כאן מצאו אנשי ג'נטל ג'ייאנט מוטיב פופולרי, שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו. מי לא מתגעגע לילדות? מי לא נזכר בפשטות של הימים ההם? מי לא חולם בהקיץ על העבר שהתפוגג במהירות פושעת? הלהקה בחרה שלוש דמויות מרכזיות, שהיו פעם חברים בבית הספר, אך החיים זרקו אותם לכיוונים שונים ומשונים.
הקטע הראשון, 'פרולוג', מציג את עיקרי הסיפור. הפתיחה נשמעת לי עד היום כמו קטע מ'סיפורי פוגי' של כוורת, לטוב ולרע. השני, 'סקולדייז' (SchoolDays), מתאר ברגישות ובכבוד את הווי בית הספר, המשחקים ושיעורי הבית. הלהקה לא מתביישת להיות סנטימנטלית, כמעט "רכרוכית" לפעמים. המבט הילדותי והמבוגר מתערבבים יחדיו, בין השאר בזכות קולו של קלווין שולמן, אחד מילדיו של פיליפ שולמן. היצירה בנויה היטב, מאזנת במדויק בין מצבי הרוח השונים, משתמשת בטכניקות אולפניות מוצלחות כדי לתאר את האווירה, ואף כוללת סולו ויבראפון אופייני של קרי מיניר הגדול. ללא ספק הקטע המושקע וה"קולנועי" ביותר באלבום.
הקטע השלישי, 'וורקינג אול דיי' (Working All Day), מתאר דמות של איש פשוט ממעמד הפועלים הבריטי. העיבוד המסורבל-בכוונה (במשקל 6/4) כולל סקסופון זועף, ומתאים כמו כפפה לטקסט המשרטט את העממיות הגסה של הפועל המתוסכל וחסר ההשכלה ("לאבא לא היה איכפת מלימודים"). הוא עובד כל היום, החיים קשים, ואין לו מה להגיד ממש. סולו ההאמונד של מיניר לא מדהים במורכבותו, אבל הוא מתאים לנופך הבלוזי הכבד של היצירה.
הקטע הרביעי, 'פיל דה פיינט' (Peel The Paint), הוא צעד אחד קדימה בשיכלול הדינמיקה הפרוגרסיבית. כאן מצליחה הלהקה לעבור במהירות רבה בין מצבי רוח מנוגדים, וליצור אפקט דרמטי. הפער המשמעותי בין הפתיחה העדינה והמתורבתת של הבית הראשון לבין ההתפרצות המאצ'ואיסטית של הפזמון, יוצר קונטרסט מרתק, ומשאיר את המאזין עירני. השילוב בין הסקסופון, הגיטרה והבס מחזק את ה'ריף' המרכזי ונותן לו עוצמה רבה, גם באולפן וגם בביצועים חיים.
הטקסט של 'פיל דה פיינט' מוקדש לדמותו של הצייר -- אמן מיוסר קלאסי -- המנסה לשכנע את עצמו שהצליח להתעלות מעל אנשי היום-יום, ולמצוא את משמעות החיים; אך כשלונו הגדול נראה לעין, וקלונו נחשף לפנינו במלוא העוצמה. מעניין לחשוב איפה ממקמים חברי הלהקה את עצמם בשיר הזה: האמנם הם רואים את עצמם כאמנים מתוסכלים?
בכל מקרה, הקטע נהנה מתת-פרק של אילתור חופשי בין הגיטרה ההנדריקסית של גארי גרין והתופים הרעננים של מלקולם מורטימור. מסתבר שדרק שולמן שלחו את השניים לתוך חדר ההקלטה ואמרו להם "תנגנו משהו שלוש דקות". את מה שיצא שם, בלי שום תכנון, אי אפשר לשחזר יותר.
הקטע החמישי, 'מיסטר קלאס אנד קווליטי' (Mister Class and Quality) מתאר בורגני הישגי ושחצן. הוא עבד קשה כדי לתכנן את הקריירה שלו, וזכה בבית גדול, אישה יפה ואוטו חדש. מעברי האקורדים שבנה מיניר מפותלים ומתוחכמים, ויוצרים אפקט מלגלג: הלהקה צוחקת על הסנוב בעוד הוא מדבר על עצמו. הקטע הקצר הזה הרבה פחות מרשים מקודמיו, ואף נגמר במהירות רבה.
הקטע השישי והאחרון, ת'רי פרנדס (Three Friends) הוא למעשה ג'ם סשן ארוך שמוביל לגרנד-פינאלה: "פעם הם היו שלושה חברים, העצב המתוק הוא עכשיו חלק מן העבר, ובסוף, באושר רב, פנו איש-איש למעמדו". משחק המילים הכל-כך-אנגלי עם המושג 'קלאס' (Class היא גם כיתה בבית הספר, וגם מעמד חברתי) אמנם שקוף, אבל עדיין חביב. הפרולטר, הבוהמיין והבורגני חיו חיים של שוויון במסדרון בית הספר השכונתי, ועכשיו הם מנותקים זה מזה לחלוטין.
עברו יותר מ-35 שנה עד שזכה האלבום לרימסטר הגון. ב-2008 הוציאה לאור חברת 'רפרטואר' הגרמנית גרסה מחודשת של 'שלושה חברים', עם סאונד משופר. ב-2011 הוציאה הלהקה עצמה גרסת רימסטר מושלמת (הטכנאי: פרד קבורקיאן, ניו-יורק), עם 'פרולוג' בהופעה חיה בתורבונוס, ושלושה אאוט-טייקס מההקלטות באולפן.
בכל המהדורות הקודמות, היה הצליל של 'שלושה חברים' בינוני, אפילו מאכזב. הדיסק עצמו קצר מאוד, ואינו מסתיים בתרועה גדולה. ה'פייד-אאוט' בסופו נשמע קצת מלאכותי, למען האמת - כאילו מישהו חתך את הלהקה בגסות. התוצאה הסופית סימפטית למדי, אבל לא מספיק מרשימה בהשוואה ליצירות מאוחרות של הענקים העדינים. עם זאת, הסאונד של המהדורות החדשות נקי ויפה, וראוי לתת לאלבום צ'אנס נוסף.
מי שרוצה להתחיל להכיר את ג'נטל ג'ייאנט, כדאי שיתחיל עם אוקטופוס וימשיך משם אל יצירות
מורכבות כמו פרי הנד או יצירת המופת הקשה-להשגה דה פאואר אנד דה גלורי. חובבי נוסטלגיה יהנו מן המבט האוהב שניתן כאן לתקופת בית הספר היסודי. אחרים אולי יפרשו את האלבום כפרויקט נאיבי, כמעט זניח.
הציון: 8.5/10
הוסיפו תגובה