מה היה קורה לו רוברט פריפ, הגיטריסט של קינג קרימזון, היה מצטרף ללהקת אמרסון לייק ופאלמר? יש לכם הזדמנות נדירה להקשיב לתוצאה, אמנם באיטלקית.


ההרכב של להקת "באלט הברונזה" מן העיר נאפולי השתנה בשנת 1971, כאשר הקלידן והזמר ג'יאני ליאונה (Gianni Leone) נכנס לעמדת המנהיג, והביא איתו את הבסיסט ויטו מאנזארי. ביחד עם לינו אג'לו (גיטרה חשמלית) וגי'אנקרלו סטינגה (תופים) הם הקליטו והוציאו לאור בחברת "פולידור" את "איס" (Ys), אחד האלבומים האיטלקיים הפרוגרסביים הסימפוניים המרשימים ביותר שהוקלטו באותה תקופה.


מעבר לעובדה ש"איס" (ולא "וויי-אס") שטוף באנרגיות מטורפות של צעירים חושניים וחסרי-מעצורים עם ליטרים ניגרים של אדרנלין, יש בו גם רסיסים של גאונות. ההרכב התפרק כבר בשנת 1973 ומרבית המוסיקאים עברו לגור בשוודיה, מלבד ליאונה שהמשיך להוציא אלבומי סולו; אך לא הוא ולא חבריו החדשים הצליחו לשחזר את ההישג, גם בהרכב שונה משנות התשעים -- אלבום בהופעה חיה, Trys, כלל ביצוע מלא של Ys, ויצא לאור בשנת 1999 -- וגם כאשר עשה את הדרך לארה"ב כדי להופיע בפסטיבל נירפסט (Nearfest) בשנת 2000.


שמו של האלבום, "איס" (Ys) מבוסס על שמה של עיר מיתולוגית בבריטאני (Brittany), מערב צרפת. הלהקה האיטלקית ביקשה לפרוץ מתחומי מולדתה, ורצתה להצליח גם באי הבריטי. לכן אף הקליטה מהדורה נוספת של האלבום, עם ערוצי שירה חלופיים באנגלית; אבל הסיפור לא יצא לפועל. הם הוציאו סינגל חביב בשנת 1973 לפני שהתפוגגו מן הסצינה האיטלקית - והגרסה האנגלית מצורפת לדיסק בתור בונוס.


ההשפעות של קינג קרימזון -- המון מלוטרון, תיפוף ג'אז קליל וטירוף מערכות כללי -- מתקופת האלבום "אין דה קורט" ו"אין דה ווייק אוף פוסיידון" (1969-1970) ברורות למדי עוד בהתחלה. עם זאת, יחידת הקצב (בס-תופים) עובדת בתיאום כל כך הדוק עם הקלידן והגיטריסט, עד שאי אפשר שלא להיכנע לעוצמות של בלט הברונזאים. העבודה של ליאונה על הצ'מבלו מוסיפה לייחוד של האלבום, שבהאזנה ראשונה נשמע קצת מנוכר וחסר-פשר.


ליאונה הוא לא רק וירטואוז: יש לו חשיבה שנונה, הומוריסטית ונועזת, שמוכנה לקחת סיכונים ולאתגר את המאזין. אל תתנו לפתיחה האיטית והכנסייתית להטעות אתכם: הקוים המלודיים שלו אגרסיביים, חדים, והוא לא חושש לסטות מן החוקים הנוקשים של הקלאסיציזם.


אחת האטרקציות הזכורות ביותר באלבום הוא הפיצול הקיצוני שלו: בצד אחד של ההקלטה, הצ'מבלו של ליאונה משתעשע בפלפולי בארוק, ובצד השני נאנקת הגיטרה החשמלית של אג'לו תחת עינויי אדונה. ליאונה נשען על בסיס רוקנרולי מוצק כדי להמריא ממנו אל מחוזות האוונגארד, ואז לנחות חזרה אל תת-הפרק הבא. כזמר, הוא לא מדהים; אך כקלידן על ספידים, הוא נתן כאן את הופעת חייו.


אלבום נעים לאוזן? לא ממש. אלבום נועז עם ביצים של ממותה מסתערת? בהחלט כן. יש בו הרבה בשר עסיסי, הוא מחזיק מעמד לאורך האזנות רבות, וכל פעם מגלים בו דברים חדשים. ליאונה מכפיל את עצמו על הקלידים, ואפשר להקשיב לשני הערוצים שלו באוזניות ולהתרשם לסירוגין גם מכישוריו על הפסנתר. צריך להודות: ליאונה הולך בעקבות מורו ורבו, המשיח קית' אמרסון מאנגליה. זה לא סותר את העובדה שמדובר בתלמיד שהוא "עילוי", גדול בתורה: השליטה שלו באורגן ההאמונד משובחת, והוא מתקיף את המקלדת בלי לחשוש מפציעה.


כאשר ה"ריף" נדמה סטטי, צריך לפנות לסולואיסטים כדי להבין שיש כאן התרחשות בלתי פוסקת. כאשר הקלידים אינם דומיננטיים, אפשר להבחין ב"בס מהלך" ג'אזי חכם שמשוטט בערמומיות ברקע. שימו לב גם לזמרת (זמרות?) שנותנת צבעים מקהלתיים ברקע, כולל כמה גניחות שקטות פה ושם. ארבעת הרוקרים נותנים כל מה שיש להם, וטוב שהיה שם מישהו עם אולפן רציני כדי לתעד את המפגן. איכות הסאונד מצויינת, והמיקס מפריד היטב בין הכלים השונים.


עקב הביקוש לאלבום, יצאה ב-2009 גרסת רימסטר של האלבום בחברת "יוניברסל", בתוספת 2 קטעי בונוס קצרים: "לה טואה קאזה קומודה" שכבר הופיע בגרסת הדיסק של 1994, ובונוס קצר נוסף - "דונה ויטוריה", שניהם כמעט חסרי חשיבות. עם זאת, השיפור בסאונד מורגש ולכן כדאי לרדוף אחרי הגרסה המאוחרת מאשר כל הדיסקים והוינילים שקדמו לו.

לסיכום, עדיין לא ניתן לדעת עם אילו סמים -- אם בכלל -- עבדו הברונזואים באותה שנה. ועדיין, אין טעם לשחק משחקים ולעקוף את המסקנה: Ys הוא אחד מרגעי השיא בפרוג האיטלקי. מנהרת השדים הזאת היא חד-סטרית, ואסור לעשות בה סיבוב פרסה. נא לחגור חגורות ולא להסתפק בהאזנה שטחית אחת. בהצלחה.

הציון: 9/10

 עוד ביקורות על אלבומי רוק מתקדם איטלקי מצטיין