|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
| Kansas Leftoverture 1976 CBS Records USA (43:25) KansasBand.com ביקורת: אורי ברייטמן 18/09/04 |
 |
|
הידעתם? המילה "קנזאס", אחת מחמישים מדינות ארה"ב, מגיע מן השם Kansa (בלי S בסוף), שבט "אינדיאני". בתרגום לאנגלית המילה Kansa היא "אנשי הרוח הדרומית". עד כאן פינת הטריוויה; כי קנזאס זה לא רק שבט או מדינה: קנזאס היא להקה. קנזאס היא להקת הרוק המתקדם האמריקנית המפורסמת ביותר. היא מפורסמת למרות שהיא עסקה ברוק מתקדם, ולא בגלל שהיא עסקה בו. עושרו ותהילתו של ההרכב הגיע משני שירים פשוטים, שזכו לתשומת-ליבו של הציבור הרחב בארה"ב: Carry on Wayward Son והבלאדה האקוסטית Dust in The Wind. באמצעות שני הלהיטים הללו, הצליחה קנזאס להתנחל בלבבות הציבור, ולהפיץ את הבשורה הפרוגרסיבית בדלת האחורית. זה טריק שיווקי שעבד יפה בשנות השבעים (להיט בהתחלה, פרוג בסוף), ומשום מה נזנח בשנות השמונים והתשעים לטובת אלבומים מתועשים ומנוכרים, המכילים עשרה "מתאבנים" (סינגלים) בלי "מנה עיקרית".
"לפט-אוברטור" (LeftOverture) הוא אלבומם הרביעי, ולצידו של Point of Know Return נחשב לפסגת יצירתה של קנזאס. בשלהי העשור התרכז קרי ליבגרן (Kerry Livgren), הגיטריסט והכותב המרכזי של הלהקה, בהטפה נוצרית ל"חזרה בתשובה", וסטיב וולש החל לנוע לכיוון הפופ המסחרי והפשוט.
בשנת 1975 כתב ליבגרן ביומנו: "אם אני כותב מוסיקה רעננה ויצירתית, אנשים לא רוצים לשמוע אותה...אני אעדיף לנגן את המוסיקה שלנו ולא משנה מה אנשים יעשו, ושאר חברי הלהקה יעדיפו להסתגל למצב ולנגן מוסיקה שהקהל יוכל לקפוץ איתה. אני כל כך מאוכזב מהגישה הזאת...". ליבגרן העריך מוסיקה שנחשבה 'אמנותית' ו'יומרנית', והיה מוכן ללכת עד הסוף איתה, בעוד שאר החברים העדיפו להתפרנס מלהיטי רוקנרול אם זו הברירה האחרונה. כאשר ליבגרן הפך את ישו למרכז חייו, שיתוף הפעולה הפורה בינו ובין וולש התערער. האחרון עזב את קנזאס בתחילת שנות השמונים. האלבום יצא באוקטובר 1976, הגיע למקום החמישי במצעדי המכירות והפך את הלהקה לדינוזאור שמופיע באצטדיונים גדולים. במאי 2001 יצא האלבום במהדורה דיגיטלית מחודשת (רימסטר) וקטעי בונוס. חברת 'סוני' השקיעה בדיסק רק בגלל שהגיע למעמד פלטינה מרובעת - וממש לא בגלל שהוא פרוגרסיבי. המתח היצירתי בין ההתחשבות במגבלותיו של הקהל בארה"ב ובין השאיפות הפרוגרסיביות הנעלות מתבטא היטב באלבום. קנזאס הצליחה למצוא את נוסחת האיזון שתספק את דרישות הקהל הרחב אך תיתן לה מרחב תמרון מינימלי להתבטא באופן מורכב ומתוחכם יותר. ככל שהאלבום מתקדם בזמן, כך הוא הופך אינסטרומנטלי, מופשט ומאתגר יותר. הוא נפתח בלהיט קל ומסתיים באפוס קשה. זה נכון שהשיר הראשון (Carry On Wayward Son), השלישי (What's on my mind) והשישי (Questions Of My Childhood) אינם פרוגרסיביים כלל: אלו שירי רוקנרול קצביים, במבטא דרומי ובמנטליות עממית. אבל בקטע השני (The Wall), הרביעי (Miracles Out Of Nowhere), החמישי (Opus Insert), השביעי (Cheyenne Anthem) והאחרון (Magnum Opus) הם רוק מתקדם לכל דבר ועניין. לכל אורך האלבום אפשר להבחין בציטוטים, "גניבות", השאלות ופראפראזות על אלבומי רוק מתקדם מפורסמים מאנגליה. אין ספק שההשפעות של ג'נסיס וג'נטל ג'ייאנט חזקות במיוחד, אבל אפשר למצוא גם את 'קאמל' (שפרצה לשוק הבינלאומי בשנת 1975 עם "סנו גוס", שנה לפני הקלטת האלבום של קנזאס). מי שמחזיק את הדיסק בבית, מוזמן להריץ קדימה ולבדוק את המקומות הבאים: בקטע השני - מבוא בסגנון 'קאמל' מתחילת הקטע ועד 0:30, אינטרלוד קצרצר בסגנון ג'נסיס בתזמון 2:13 ועד 2:26, מלודיה ג'נסיסאית טיפוסית מתזמון 3:36 בקטע השני ועד סופו. בקטע הרביעי: מבוא יפה עד 0:28, מלודיית-רקע בסגנון ריק ווייקמן בתזמון 0:54 ועד 1:08, קטע בארוקי אינסטרומנטלי בהשראה מובהקת של ג'נטל ג'ייאנט בתזמון 2:22 ועד 3:25 עם קונטרה-פונקט טיפוסי ועיבוד קלאסי, וסולואים של גיטרה וכינור שמובילים לסיום סימפוני מאז'ורי עם גונג מתזמון 4:50 ועד סוף הקטע הרביעי. בקטע החמישי: פתיחה ג'נסיסאית על הסינתיסייזר עד 0:23, מוטיב קלאסי גרנדיוזי על הקלידים מתזמון 1:42 ועד 1:56, מארש מאז'ורי חגיגי בסגנון אמרסון לייק ופאלמר מתזמון 2:19 ועד 3:05, ציטוט של הפתיחה (3:35-3:56) וסיום סימפוני תוך שימוש במוטיב הקלאסי הגרנדיוזי הקודם. בקטע השביעי: מקהלת ילדים נוצרית עם פסנתר בתזמון 2:19, עיבוד קונטרה-פונקטי בסגנון ג'נטל ג'ייאנט בתזמון 2:31 שמגיע עד כדי חיקוי מדויק של הצליל הג'נטל ג'ייאנטי (2:50-3:10), מעבר למוסיקה קרקסית מאז'ורית במארש מהיר מתזמון 3:10 ועד 4:12, חזרה למוטיב המרכזי, פיתוח בטכניקה קלאסית, התקדמות אקורדית ושיא סימפוני - ומעבר מהיר באמצעות פסנתר בסגנון אמרסוני (4:54-5:04) אל גיטרה אקוסטית, וסיום מאוד ג'נסיסאי מתזמון 5:47 ועד סופו. היצירה השמינית והאחרונה, "מאגנום אופוס" (בתרגום מלטינית: יצירת אמנות גדולה), היא למעשה אוסף מטולא של קטעים שלא מצאו את מקומם לשירים נורמליים - ממש "שאריות" (Leftovers). קרי ליבגרן (גיטרה) וסטיב וולש (קלידים ושירה) הצליחו לתפור את כולם יחדיו ליצירה הומוגנית ומרתקת בת שמונה וחצי דקות. שמה של היצירה (Leftoverture - דהיינו אוברטורה שהיא אוסף של שאריות) הפך לשם האלבום, והיצירה קיבלה את שמו של האלבום (שהיה אמור להיות "מאגנום אופוס". בפיסקה הבאה מופיע ניתוח מפורט של היצירה... "מאגנום אופוס" נפתחת בצלילי טימפאני, המכניסים את המאזין לאווירה של אוברטורה סימפונית חגיגית ומלאת-דרמה (Overture). המוטיב המרכזי שיופיע שוב בסיום, מגיח בתזמון 0:34. גיטרת באס עם דיסטורשן משיבה למוטיב (0:56). הויבראפון נותן את הגירסה שלו (1:23) וגיטרה מהדהדת משיבה (1:43). השירה של וולש מופיעה (2:02) ומדברת בשבחי המוסיקה, כיוון ש"רוקינג ורולינג זה רק ליילל אל הירח". האורגן, הכינור והגיטרה מספקים שלל קווים מלודיים קצביים, ובתזמון 3:15 אפשר למצוא קטע שאותו תעתיק להקת דרים ת'יאטר בסוף שנות התשעים. קנזאס "משאילים" באדיבות קטע קצרצר מתוך האלבום In a Glass House של ג'נטל ג'ייאנט (3:39-3:45); מוטיב "רע"/"מאיים" מופיע (4:27) ומוטיב נוסף מתלווה אליו (4:50), והאווירה מתחלפת במהירות להזייה חלומית קצרה (5:07) שמתפתחת ומתגברת עד שהיא חוזרת שוב למוטיב ה"רע" (6:23) ומשם לקטע-מעבר קצבי מאוד שגם אותו (6:40-7:51) תעתיק דרים ת'יאטר יותר מעשרים שנה מאוחר יותר; חוזרים למוטיב המרכזי והראשון בתזמון 7:52 וסוגרים את היצירה בטכניקה סימפונית. בראבו! איפה מחיאות הכפיים שלכם?
מעבר לכישורים האינסטרומנטליים של רובי שטיינהרדט (כינור), סטיב וולש (שירה, קלידים), דייב הופ (בס), ריץ' וויליאמס (גיטרה), קרי ליבגרן (גיטרה וקלידים) ופיל אהרט (תופים), יש כאן להקה מנוסה, שיודעת לשים לעצמה גבולות וליצור מוסיקה מאוזנת ומרוסנת. הסולואים קצרים ומדויקים, העיבודים אינם נפוחים אך אינם יבשים, המלודיות עובדות כמו שצריך, קיים איזון בריא בין תיחכום ופשטות, בין עממי ובין אליטיסטי, בין נשי ובין גברי, בין בלוז-רוק ובין קלאסי, בין צליל חשמלי ואקוסטי. למרות ההעתקות מן הפרוג האנגלי, זה אלבום בוגר ומספק. הוא עוסק בנושאים אמריקניים ייחודיים (מעמדם של "האינדיאנים" שנושלו מאדמתם), וחלק מן הטקסטים זועקים למשמעות ורוחניות בתוך מציאות מודרנית. אין זו יצירת-מופת והיא למעשה לא חידשה דבר ברוק המתקדם, אבל אפשר להאזין לאלבום שוב ושוב בלי להתעייף כלל. הציון: 8.5/10 |
תגובות
עוד אלבומים של להקת קנזס
סונג פור אמריקה - Song for America
פוינט אוף נו ריטרן - Point of Know Return
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצויין")
הפקה (איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
ביקורות אלבומים נוספות... אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / להקות ואמנים / הספר