חברת 'רקומנדד רקורדס' העצמאית של המוסיקאי האוונגארדי כריס קאטלר הוציאה בשנות התשעים, על גבי דיסק אחד, את שני אלבומיה הקצרים של להקת 'ארט ברז' מסוף שנות השבעים. מבחינה צרכנית, זהו מארז משתלם ברמת יצירת מופת. זהו מבחן אומץ מוסיקלי באורך שבעים דקות. שיהיה ברור: האומץ של המוסיקאים איננו מוטל בספק. זהו האומץ של המאזין שנבחן כאן, בלי רחמים, ב-25 שירים.


'ארט ברז' נוקטים בגישה רדיקלית כלפי מוסיקה, פוליטיקה והחיים בכלל. הם לא מסתירים את כוונתם האמנותית: לתקוף את ערכיו של המאזין באמצעות טקסטים נוקבים ומוסיקה בלתי שגרתית בעליל. זה אלבום אירופאי כמעט לחלוטין, שמתנתק כמעט לחלוטין מכל הערכים והתבניות של הרוק האמריקני.


הלהקה מורכבת משלושה מוסיקאים: כריס קאטלר, האידיאולוג והליריקן הראשי, על כלי הקשה ורעשים שונים; פרד פרית', המוסיקאי המיומן ביותר בהרכב, על גיטרות, קלידים, ויולה, כינור וקסילופון; והזמרת המבצעת - דאגמאר קראוזה, גרמניה במוצאה (הגיעה מהלהקות 'הנרי קאו' ו'סלאפ האפי'). יחד שובר הטריו בזהירות את המוסכמות של הרוק המתקדם הבריטי, במסורת ה'רוק באופוזיציה' שכינן קאטלר באותה תקופה. השלושה לא מוכנים לקבל את תכתיביה של תעשיית המוסיקה הממוסדת. הם לא מעונינים להרקיד או לבדר את הקהל, אלא לומר משהו משמעותי על העולם: על חופש, צדק, שלום, דמוקרטיה, עבדות, כסף, זיקנה, אומץ, משפט ועבודה.


ראשית, מדובר כאן בשלושה סוציאליסטים מאמינים. לא סתם פנה קאטלר והקים חברת תקליטים עצמאית. הם מתעבים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית, וגם יודעים איך לתרגם את החזון שלהם לתווים ועיבודים. למרבה המזל, הליריקה הסוציאליסטית הרדיקלית זוכה לתחמושת מוסיקלית אפקטיבית ביותר.


קאטלר לא סתם 'מתופף' כאן, אלא מצליף בתופים ומלטף אותם לסירוגין; הוא לא בא לתת קצב לאף אחד (כי הוא לא משרת אף אחד), אלא משתלב במירקם כמו יחידת קצב סימפונית. פרית', מצידו, חושף טכניקת נגינה ייחודית, ולא בפעם הראשונה, שכן יש לו מניות בלהקות רוק מתקדם אחרות, במיוחד 'הנרי קאו' פורצת הדרך. פרית' גם מדגים שליטה מרשימה בכלים רבים אחרים, במיוחד בפסנתר וכלי מיתר קלאסיים. ועדיין, קראוזה ה'זמרת' היא עדיין כוכבת האלבום, עם יכולות ביצוע מרטיטות, לא פחות מכך: היא יודעת לבכות, לזעוק, ללחוש, לבנות מקהלה עצמאית, לגלם תפקידים תיאטרליים מגוונים ולתת פרשנות רגשית לטקסטים הקשים.


מכל האלבומים ששמעתי בימי חיי, מעטים העניקו לי חוויה מטלטלת כל כך. הכתיבה של קאטלר והלחנים של פרית' שנונים בלי להיות ציניים, אמינים לחלוטין מבחינה אמנותית, בלתי מתפשרים בשום דרך, ועם זאת נגישים וקליטים גם למי שהמילה 'אוונגארד' גורמת לו רתיעה טבעית.


האלבום הראשון מבין השניים (Winter Songs) מציג מבט רב-מימדי על החברה האנושית בראי חילופי העונות. הטקסטים תוקפניים אך לא מרירים, ובונים דיוקן של חברה אירופאית קדומה, במבט ביקורתי אך גם סלחני. האלבום השני (...The World) קודר יותר אך גם ממוקד מאוד בהתקפתו על החברה המערבית. המסרים המרקסיסטיים שלו פורצים החוצה בלי מסננות מיותרות.

לסיכום, השילוב בין שני האלבומים הנדירים הללו יוצר היגד טקסטואלי ומוסיקלי מורכב, הומניסטי אך אגרסיבי, שבו שלושה אמנים זועקים כנגד השחתתו של המין האנושי. והם עושים את זה כל כך טוב, עד שאין כל טעם לגזול מהם שבחים, המגיעים להם בצדק - יצירת מופת אמנותית שאסור להחמיץ בשום אופן, למרות שהיא איננה קלה להאזנה.

הציון: 10/10