להקת הרוק המתקדם האיטלקית 'די-אף-איי' (DFA) הופיעה לראשונה בארה"ב, ביוני אלפיים. זה היה בפסטיבל נירפסט, מול קהל של אוהדי פרוג מושבעים. התגובות היו נלהבות ביותר, וארבעת האיטלקים שהגיעו מהעיר ורונה (העיר של רומיאו ויוליה) הופתעו לטובה. די-אף-איי נתנו הופעה של שבעים דקות, פחות או יותר, והיא תועדה היטב באלבום "וורק אין פרוגרס" שיצא שנה אחר כך. הלהקה עדיין קיימת, ומתכננת אלבום נוסף בשנת 2006.


די-אף-איי התבשלה על אש קטנה זמן רב עד שהופיעה מול אלף פרוגרים בארה"ב. הלהקה קמה בשנת 1991 והתגבשה באיטיות עד שאלבום הבכורה שלה, "לבורי אין קורסו" (Lavori In Corso), יצא לאור בשנת 1997 וזכה למחמאות רבות. הם חיממו את להקת באנקו, אייקון של פרוג איטלקי, ובהמשך גם את להקת לה אורמה. בשנת 1999 הוציאו את אלבומם השני, "דיוטי פרי אריה" (Duty Free Area). ההופעה בנירפסט הובילה לאלבום החי המדובר, ומשם הדרך היתה קצרה לפסטיבל פרוגסוד הצרפתי, הופעה בגרמניה וטיסה לפסטיבל הפרוג המקסיקני באיה-פרוג.


הסגנון של די-אף-איי הוא ייחודי למדי - מפגש בין הרוק הסימפוני של ג'נסיס ובין ה'ספייס-רוק' של סטיב הילאג' או אוזריק טנטקלס, בתוספת תבליני זאפה, ג'נטל ג'ייאנט, פאט מת'יני, ג'אז-רוק ורסיסי פיוז'ן. הקלידן של די-אף-איי, העונה לשם אלברטו בונומי (נפטר ביוני 2011, בתאונת דרכים), היה וירטואוז עם חוש מצויין להפקת צלילים ייחודיים ששוברים את התבנית השגרתית של הפרוג והג'אז-רוק המקובלים. גם המתופף אלברטו דה-גרנדיס הוא כוכב לא קטן, ומפגין שליטה יוצאת-דופן במערכת התופים שלו, כמו גם יכולת הלחנה נדירה עבור מתופפים בעולם הרוק והפרוג. בונומי ודה-גרנדיס היו אחראים לכל הלחנים והעיבודים המופיעים באלבום ההופעה הזה.


בהאזנה ראשונה, "וורק אין פרוגרס" נשמע כמו אלבום פיוז'ן מתוחכם במיוחד. פה ושם ניתן לקלוט שמדובר בקומפוזיציות ארוכות עם התחלה, אמצע וסוף. זה ברור מיד שהמוסיקאים לא סומכים על אילתורים. הקונטרה-פונקט בין הקלידים והגיטרה, ולעתים בין התופים והבס, מוכיח שרוב החומר כתוב לפרטי-פרטים. רק אחרי כמות גדולה של האזנות ניתן להבחין בדקויות שעושות את כל ההבדל: שינויי המשקלים, הדיאלוג בין הכלים, הדינמיקה העשירה, התפניות השרירותיות-לכאורה. ההקלטה הדיגיטלית הצלולה והנקייה מעבירה היטב את ההתרגשות באולם, אך לא מאבדת את הרחשים העדינים ביותר של התופים, הגיטרה, הבס והסינתיסייזרים.


שישה קטעים בדיסק, רובם אינסטרומנטליים לגמרי.

הראשון, "אשר" (Escher) היא האנלוגיה המוסיקלית לעבודתו המבלבלת של הצייר ההולנדי מאוריץ קורנליס אשר (1898-1972), אשף הפעלולים האופטיים - משחק נחמד ב'ריוורב' (Reverb) ובתכסיסי משקלים אסימטריים.

השני, "קלדיוסקופיו", משלב ליריקה באיטלקית ומזכיר את הפרוג האיטלקי הקלאסי במיטבו (פי-אף-אם, באנקו ודומיהם).

השלישי, "טריפ און מטרו" (טיול ברכבת התחתית) הוא תערובת משכנעת של פרוג ג'נטל ג'ייאנטי קופצני ופוליפוני עם מעברים הרמוניים שאופיינים לג'אז-רוק.

הרביעי, "לה ויה" (הדרך) היא יצירת המופת המרכזית - דינמית, סימפונית, נבנית בסבלנות ובמיומנות, גדולה מהחיים, עם שירה מוצלחת של בונומי ושל דה-גרנדיס, ומעידה על השפעות חזקות של ג'נסיס ודומיה.

אחרי הפסגה של 'לה ויה', הקטע החמישי "פאנתרה" (פנתר) נשמע מעט חלש ומתבסס בעיקר על אילתור ג'אזי. הקטע השישי הסוגר, "ראניו" (עכביש) מצדיק את שמו - מפותל, ערמומי, בלתי-צפוי - כאילו כדי להציג וריאציה מעניינת על הפעלולים האופטיים-מוסיקליים של היצירה הראשונה.


אלבום מוצלח באמת נמדד בהאזנות מרובות; "וורק אין פרוגרס" עובר את המבחן הזה בהצטיינות יתרה. כמעט כל היצירות דחוסות אך לא חנוקות, שנונות אך בעלות עוצמה, לא משעממות לרגע. ברור ששני המלחינים המרכזיים (הקלידן בונומי, המתופף דה-גרנדיס) עבדו קשה כדי ללטש כל פינה, לחדד כל נקודה. הביצוע של כל הרביעייה בוטח, שואף לשלמות ונקי משחצנות. שני הגיטריסטים והקלידן נהנים מן ההובלה הכריזמטית של דה-גרנדיס על התופים, שמתחרה בלי בושה בקוסמים ריתמיים כגון ביל ברופורד, דניס צ'יימברס, ג'ק דג'ונט או פיל קולינס.

לסיכום, "וורק אין פרוגרס" הוא אלבום משובח של להקה מוכשרת במיוחד - הן במישור ההלחנה, העיבוד והביצוע החי מול קהל פסטיבל נירפסט. ארבעת האיטלקים הללו עבדו קשה על כל יצירה שכתבו, והתוצאה הסופית משתלמת ומרהיבה. די-אף-איי לקחה את הפרוג של שנות השבעים ונתנה לו ניעור רציני - הם מנגנים כמו הגדולים של פעם, אבל הם גם יודעים לשלוף צלילים חדשים מהסינתיסייזר, להתל במאזין שחשב שכבר שמע הכל, ולהשתעשע עם עיבודים רב-שכבתיים שמצליחים להפתיע כל פעם מחדש. היה תענוג להאזין גם לאלבומם הבא. מה שבטוח - הקהל של נירפסט ידע בדיוק למה כדאי לו לקום על הרגליים ולהריע ארוכות.

הציון: 9/10

תגובות

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")