 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
זהו הדי-וי-די הרשמי הראשון של להקת ג'נטל ג'ייאנט, שפעלה עשר שנים (1970-1980), הוציאה תריסר אלבומי אולפן וכמה עשרות אלבומי אוסף והופעות חיות. המארז שווה רכישה, למרות שהוא יקר יחסית. הוא משמח את מי שאוהב את הלהקה, אבל גם קצת מעציב מפני שהתמונה המתקבלת ממנו אינה שלמה. הוא מכיל חומר נדיר ביותר, אך יוצר רעב כבד לחומר ויזואלי נוסף. טוב שהוא יצא לאור, אבל ללהקה הנהדרת הזאת (ולמעריציה הנהדרים, כמובן) מגיע הרבה יותר.
להקת ג'נטל ג'ייאנט התפרקה בעיקר מפני שלא הצליחה להכניס להיטים למצעד. היא לא הצליחה לייצר שיר קליל ונעים עבור מכונת הלהיטים של ארה"ב. השיר המפורסם ביותר שלהם יצא לאור עוד בסוף שנות השישים, כשקראו להם "סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד". ללהיט ההוא קראו Kites ("עפיפונים"), והוא מושמע עד היום ברדיו. אפילו נקמת הטרקטור עשו לו קאוור. אם ג'נטל ג'ייאנט היתה מצליחה להפיק להיט עבור תחנות הרדיו, הקריירה שלה היתה נראית אחרת. אבל לא זה היה המצב, והלהקה מוגדרת היום כ"בלתי כלכלית בעליל". זו הסיבה מדוע הדי-וי-די הזה יוצא כל כך מאוחר, בפורמט צנוע ושקט, ללא פרסום ויחסי ציבור. את כל הפרוייקט ניהלו בעיקר הקלידן-לשעבר קרי מיניר (באמצעות חברת 'אלוקארד' שהקים) ודניאל בארט, מנהל האתר הרשמי של הלהקה.
הדי-וי-די מכיל למעשה שתי הופעות ושני בונוסים. ההופעה הראשונה והמרכזית היא זי-די-אף (ZDF) משנת 1974, שעליה כבר נכתב כאן בהרחבה. ניתן לה ציון 9/10, ובגלל נדירותה היא פשוט חובה. קראו לה ג'נטל ג'ייאנט זונטאגקונצרט, שזה בעברית "קונצרט יום ראשון". היא הוקלטה בבריסל (בלגיה) ושודרה בתחנת זיי-די-אף הגרמנית.
אם אין לכם כוח לקרוא את הביקורת המלאה, נאמר שמדובר ב-50 דקות של רוק מתקדם מהודק, סופר-מתוחכם, שמאפשרת לראות כל פרט ופרט מן הלהקה שהיתה אז בשיאה. טוב מאוד שהלהקה הצליחה להציל את ההקלטה הישנה הזאת מאבדון מוחלט (שלושים שנה עברו!), ולהעביר אותה לפורמט דיגיטלי. ההופעה הוקלטה ב'מונו' (לא סטריאו), וזה חבל. גם אי אפשר לומר שאיכות הסאונד והתמונה עומדים בסטנדרטים ממלכתיים, אבל זה מה יש. תודה למר כריסטופר נופן, שהיה לו מספיק שכל כדי להזמין את הלהקה לאולפן.
התפריט הראשי של הדיוידי
הסולן דרק שולמן בהופעה - ZDF
ההופעה השנייה מכילה חומרים מוסיקליים זהים, למרבה הצער. מי שיצפה במופע השני, שהוקלט בארצות הברית (לונג-ביץ', קליפורניה 1975), מיד אחרי המופע הראשון, ירגיש תחושה לא נעימה של דה-ז'ה-וו. זה לא כיף לשמוע אותה מוסיקה שוב ושוב. להקת לד זפלין, למשל, הצליחה להימנע כמעט לגמרי מחזרה על אותם הקטעים בדי-וי-די הכפול שלה, שנמשך למעלה מארבע שעות. אבל לא בלד זפלין העשירה עסקינן, אלא בג'נטל ג'ייאנט הקטנה והמסכנה. לכן מומלץ לצפות במופע השני, שאורכו כ-30 דקות, בנפרד. כך ניתן להנות מאיכות התמונה והסאונד המועדפים.
יש אפילו קטע נחמד במהלך הקטע "פאני ווייז" (Funny Ways) שבו ריי שולמן וקרי מיניר נאלצים להתחיל את הביצוע שוב, בגלל שאחד הכלים יצא מן הכיוון. זו הופעה טובה, שמחזקת את החשד שדרק שולמן "גנב" את תנועות הבמה שלו מאיאן אנדרסון; זאת כיוון שג'נטל ג'ייאנט חיממה את ג'טרו טאל בתחילת דרכה.
שני הבונוסים הם ראיון איטלקי בשחור-לבן (22 דקות, וללא תאריך) מתוך תוכנית שנקראה "בארוק אנד רול" (יופי של שם לג'נטל ג'ייאנט, ויופי של שם לכל הפרוג האיטלקי), וקליפ גרמני קצרצר ומוזר באורך שלוש דקות בלבד, משנת 1974. הראיון, שכמעט כולו נהרס בגלל קטעי קריינות באיטלקית (אין תרגום סימולטני), עדיין שווה צפייה בזכות כמה דברים קטנים:
א) דרק שולמן מתהפך על הכיסא כשהוא מציג את גארי גרין;
ב) ג'ון וות'רס מעמיד פני נעלב מפני שהוא לא נחשב לאחד ממייסדי הלהקה;
ג) ריי שולמן מתאפק שלא לצחוק מן השאלות המטופשות של המראיינים האיטלקיים;
ד) קרי מיניר מתנהג כמו ילדון קטן וחמוד, ומודה למראייניו במקום שהם יודו לו, תוך כדי וידוי על כך שהוא עובד מאוד קשה על לימוד נגינה באבוב; ה) המצלמה מתמקדת בטבעת המוזהבת של דרק שולמן, שעליה מופיע מגן-דוד (הוא משלנו! וגם ריי משלנו, למרות שאין לו טבעת! וגם פיל שולמן, שעזב את הלהקה קודם, משלנו!).
הבונוס השני, יש לציין, תמוה לחלוטין ועובר בלי להשאיר שום רושם. חצי-בונוס הוא הקומפקט-דיסק השני המצורף לאלבום, המכיל את כל המוסיקה (מונו!) של המופע הבלגי-גרמני.
ב) דואט הגיטרות של ריי וגארי במהלך 'נוטס' (Knots)
ג) הפרצופים המבדרים והמעט-מעוותים של המתופף המזוקן, ג'ון וות'רס
ד) תנועות הבמה הקיצוניות של דרק שולמן במופע האמריקני
ה) ההתהפכות של דרק על הכיסא בתחילת הראיון האיטלקי המעצבן
ו) מצגת הפתיחה הדרמטית והדיגיטלית, שכוללת קצת מוסיקה חדשה מאת קרי מיניר, המלחין המוביל של ההרכב.
אי אפשר שלא לציין את העובדה שהמוסיקה של ג'נטל ג'ייאנט מתאימה יותר לאולפן אינטימי ונטול-הד, מאשר לאולם הופעות גדול בו הם פשוט "נאבדים" מבחינת הסאונד. זו להקה מאוד שנונה, אנליטית, מתוחכמת ומהירה, מלאה בניואנסים ובשכבות על גבי שכבות של צלילים, ולכן היא מתאימה יותר לאולמות קטנים, צילומי תקריב וניתוב תמונה מתוכנן מראש.
אז מדוע האכזבה? מפני שהיום אנחנו כבר יודעים שקיים סרט וידאו חשוב נוסף, בהפקת הביביסי (לא פחות), מן התוכנית "סייט אנד סאונד" משנת 1978 באורך 45 דקות תמימות וצחורות. והשאלה היא: מדוע אי אפשר היה לצרף אותו לדי-וי-די הזה? בדיעבד אפשר להבין שהלהקה תיכננה להוציא מארז די-וי-די נוסף, כיוון שמבחינה כלכלית לא היה משתלם להציע את שתי ההופעות במוצר אחד. תוך שנים ספורות זלגה ההופעה מפורמט הדיוידי הסגור אל יוטיוב הפתוח, שם צפו בה מאות אלפי אנשים בכל העולם, כמובן בלי לשלם. במובן מסוים, זו ההוכחה האמיתית היחידה לקיומה של הלהקה.
להקת ג'נטל ג'ייאנט התפרקה בעיקר מפני שלא הצליחה להכניס להיטים למצעד. היא לא הצליחה לייצר שיר קליל ונעים עבור מכונת הלהיטים של ארה"ב. השיר המפורסם ביותר שלהם יצא לאור עוד בסוף שנות השישים, כשקראו להם "סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד". ללהיט ההוא קראו Kites ("עפיפונים"), והוא מושמע עד היום ברדיו. אפילו נקמת הטרקטור עשו לו קאוור. אם ג'נטל ג'ייאנט היתה מצליחה להפיק להיט עבור תחנות הרדיו, הקריירה שלה היתה נראית אחרת. אבל לא זה היה המצב, והלהקה מוגדרת היום כ"בלתי כלכלית בעליל". זו הסיבה מדוע הדי-וי-די הזה יוצא כל כך מאוחר, בפורמט צנוע ושקט, ללא פרסום ויחסי ציבור. את כל הפרוייקט ניהלו בעיקר הקלידן-לשעבר קרי מיניר (באמצעות חברת 'אלוקארד' שהקים) ודניאל בארט, מנהל האתר הרשמי של הלהקה.
הדי-וי-די מכיל למעשה שתי הופעות ושני בונוסים. ההופעה הראשונה והמרכזית היא זי-די-אף (ZDF) משנת 1974, שעליה כבר נכתב כאן בהרחבה. ניתן לה ציון 9/10, ובגלל נדירותה היא פשוט חובה. קראו לה ג'נטל ג'ייאנט זונטאגקונצרט, שזה בעברית "קונצרט יום ראשון". היא הוקלטה בבריסל (בלגיה) ושודרה בתחנת זיי-די-אף הגרמנית.
אם אין לכם כוח לקרוא את הביקורת המלאה, נאמר שמדובר ב-50 דקות של רוק מתקדם מהודק, סופר-מתוחכם, שמאפשרת לראות כל פרט ופרט מן הלהקה שהיתה אז בשיאה. טוב מאוד שהלהקה הצליחה להציל את ההקלטה הישנה הזאת מאבדון מוחלט (שלושים שנה עברו!), ולהעביר אותה לפורמט דיגיטלי. ההופעה הוקלטה ב'מונו' (לא סטריאו), וזה חבל. גם אי אפשר לומר שאיכות הסאונד והתמונה עומדים בסטנדרטים ממלכתיים, אבל זה מה יש. תודה למר כריסטופר נופן, שהיה לו מספיק שכל כדי להזמין את הלהקה לאולפן.
התפריט הראשי של הדיוידי
הסולן דרק שולמן בהופעה - ZDF
ההופעה השנייה מכילה חומרים מוסיקליים זהים, למרבה הצער. מי שיצפה במופע השני, שהוקלט בארצות הברית (לונג-ביץ', קליפורניה 1975), מיד אחרי המופע הראשון, ירגיש תחושה לא נעימה של דה-ז'ה-וו. זה לא כיף לשמוע אותה מוסיקה שוב ושוב. להקת לד זפלין, למשל, הצליחה להימנע כמעט לגמרי מחזרה על אותם הקטעים בדי-וי-די הכפול שלה, שנמשך למעלה מארבע שעות. אבל לא בלד זפלין העשירה עסקינן, אלא בג'נטל ג'ייאנט הקטנה והמסכנה. לכן מומלץ לצפות במופע השני, שאורכו כ-30 דקות, בנפרד. כך ניתן להנות מאיכות התמונה והסאונד המועדפים.
יש אפילו קטע נחמד במהלך הקטע "פאני ווייז" (Funny Ways) שבו ריי שולמן וקרי מיניר נאלצים להתחיל את הביצוע שוב, בגלל שאחד הכלים יצא מן הכיוון. זו הופעה טובה, שמחזקת את החשד שדרק שולמן "גנב" את תנועות הבמה שלו מאיאן אנדרסון; זאת כיוון שג'נטל ג'ייאנט חיממה את ג'טרו טאל בתחילת דרכה.
שני הבונוסים הם ראיון איטלקי בשחור-לבן (22 דקות, וללא תאריך) מתוך תוכנית שנקראה "בארוק אנד רול" (יופי של שם לג'נטל ג'ייאנט, ויופי של שם לכל הפרוג האיטלקי), וקליפ גרמני קצרצר ומוזר באורך שלוש דקות בלבד, משנת 1974. הראיון, שכמעט כולו נהרס בגלל קטעי קריינות באיטלקית (אין תרגום סימולטני), עדיין שווה צפייה בזכות כמה דברים קטנים:
א) דרק שולמן מתהפך על הכיסא כשהוא מציג את גארי גרין;
ב) ג'ון וות'רס מעמיד פני נעלב מפני שהוא לא נחשב לאחד ממייסדי הלהקה;
ג) ריי שולמן מתאפק שלא לצחוק מן השאלות המטופשות של המראיינים האיטלקיים;
ד) קרי מיניר מתנהג כמו ילדון קטן וחמוד, ומודה למראייניו במקום שהם יודו לו, תוך כדי וידוי על כך שהוא עובד מאוד קשה על לימוד נגינה באבוב; ה) המצלמה מתמקדת בטבעת המוזהבת של דרק שולמן, שעליה מופיע מגן-דוד (הוא משלנו! וגם ריי משלנו, למרות שאין לו טבעת! וגם פיל שולמן, שעזב את הלהקה קודם, משלנו!).
הבונוס השני, יש לציין, תמוה לחלוטין ועובר בלי להשאיר שום רושם. חצי-בונוס הוא הקומפקט-דיסק השני המצורף לאלבום, המכיל את כל המוסיקה (מונו!) של המופע הבלגי-גרמני.
שיאי הדיוידי
א) סולו הויבראפון של קרי מיניר במהלך 'פאני וויייז' (Funny Ways)ב) דואט הגיטרות של ריי וגארי במהלך 'נוטס' (Knots)
ג) הפרצופים המבדרים והמעט-מעוותים של המתופף המזוקן, ג'ון וות'רס
ד) תנועות הבמה הקיצוניות של דרק שולמן במופע האמריקני
ה) ההתהפכות של דרק על הכיסא בתחילת הראיון האיטלקי המעצבן
ו) מצגת הפתיחה הדרמטית והדיגיטלית, שכוללת קצת מוסיקה חדשה מאת קרי מיניר, המלחין המוביל של ההרכב.
אי אפשר שלא לציין את העובדה שהמוסיקה של ג'נטל ג'ייאנט מתאימה יותר לאולפן אינטימי ונטול-הד, מאשר לאולם הופעות גדול בו הם פשוט "נאבדים" מבחינת הסאונד. זו להקה מאוד שנונה, אנליטית, מתוחכמת ומהירה, מלאה בניואנסים ובשכבות על גבי שכבות של צלילים, ולכן היא מתאימה יותר לאולמות קטנים, צילומי תקריב וניתוב תמונה מתוכנן מראש.
אז מדוע האכזבה? מפני שהיום אנחנו כבר יודעים שקיים סרט וידאו חשוב נוסף, בהפקת הביביסי (לא פחות), מן התוכנית "סייט אנד סאונד" משנת 1978 באורך 45 דקות תמימות וצחורות. והשאלה היא: מדוע אי אפשר היה לצרף אותו לדי-וי-די הזה? בדיעבד אפשר להבין שהלהקה תיכננה להוציא מארז די-וי-די נוסף, כיוון שמבחינה כלכלית לא היה משתלם להציע את שתי ההופעות במוצר אחד. תוך שנים ספורות זלגה ההופעה מפורמט הדיוידי הסגור אל יוטיוב הפתוח, שם צפו בה מאות אלפי אנשים בכל העולם, כמובן בלי לשלם. במובן מסוים, זו ההוכחה האמיתית היחידה לקיומה של הלהקה.
לסיכום: מכיוון שהתיעוד החזותי של ג'נטל ג'ייאנט הוא דל באופן קיצוני, הדי-וי-די הזה הוא ברכה גדולה, מעין נווה-מדבר ססגוני בלב סהרה. עם זאת, איכות הצליל והסאונד איננה מדהימה, במיוחד כאשר מדובר ב'מונו'. בנוסף, חסרים ראיונות מעודכנים (באנגלית, ובצבע) עם חברי הלהקה בשנות האלפיים: מה הבעיה להשיג מצלמת וידאו ולשאול את דרק, ריי, קרי, ג'ון, גארי, פיל וחבריהם כמה שאלות על הקריירה של הלהקה? חסר גם תרגום טקסטואלי בגוף הראיון האיטלקי. חסר מאוד המופע המפורסם של הבי-בי-סי, שאכן יצא לאור בהמשך. כאן תקבלו תמורה סבירה לכסף אך עדיין תרצו עוד.
הציון: 8/10
הוסיפו תגובה
