 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
| |
| Guapo Five Suns 2004 Cuneiform Records UK (63:09) Guapo.co.uk ביקורת: אורי ברייטמן 26/2/06 |
 |
|
אלבום האולפן השישי של להקת גואפו הבריטית הוא כשלון ברור מאליו. מדובר בלהקת רוק מתקדם בריטית הכוללת שלושה מוסיקאים: דניאל או'סליבן (קלידים; גיטרה; אלקטרוניקה), דיויד לדן (בס; אלקטרוניקה), דייב סמית' (תופים וכלי הקשה). שלישיית גואפו נשמעת כמו יחידת-קצב זועפת שמחכה נואשות למנהיג שיגאל אותה מייסוריה: היא זקוקה בדחיפות להתרחב לרביעיה, חמישיה או אפילו שישיה. לאורך כל האלבום כולו בולטת אותה חולשה מרכזית: חסר סולן, מנהיג, זמר או מוסיקאי ראשי, מישהו שייתן לאלבום 'פייב סאנס' חומר אמיתי להתבסס עליו. ההשראה של גואפו ברורה: סגנון ה'זול' (Zeuhl) הפריזאי של להקת מאגמה, אחד ההרכבים הצרפתיים החשובים ביותר בשנות השבעים. מאגמה ניחנה בשילוב גאוני של מוסיקה ניאו-קלאסית (סטרווינסקי, אורף) עם רוק וג'אז. המתופף כריסטיאן ואנדר, מנהיגה של מאגמה, היה מלחין מוכשר שידע להתמודד מול הרכבים מורחבים, מקהלות ותפקידי-שירה מסובכים. גואפו לא מגיעה לקרסוליה של מאגמה הגדולה, למרות שהם משתייכים לאותו ז'אנר אוונגארדי.
האלבום של גואפו הוא, במידה רבה, הרבה גז בניוטרל: הלהקה שועטת קדימה בקצב מהיר בלי מספיק מלודיות, בלי תפקידים וואקליים, בלי פיתוח מוטיבים ובלי הגיון מוסיקלי כלשהו. המאזין ממתין בסבלנות לערוץ הקלטה נוסף שייכנס אל המיקס (קול אנושי, סינתיסייזר, גיטרה, כל דבר), אבל זה פשוט לא קורה. "פייב סאנס" מצטייר כאלבום שנשלח בטעות לחנויות התקליטים לפני שהושלמה הקלטתו. לכן התוצאה הסופית מאכזבת מאוד, במיוחד בהשוואה להרכבים ש'גואפו' רוצה להידמות אליהם: נבלנס, מאגמה, אסקטון, רואינס, קינג קרימזון או ויידוריה. לא רק המחסור בסולן או בכלי מוביל בולט ב'פייב סאנס'. גם העובדה שרוב העיבודים חוזרים על עצמם ושההתפתחות המוסיקלית איטית מאוד או לעתים 'תקועה במקום', הם בעוכריה של גואפו. בקלות היה אפשר לדחוס את יצירת הנושא, על חמשת פרקיה, למחצית הזמן שניתן לה באלבום, ואולי אף לשליש ממנו. הכמות הדלה של הרעיונות המוסיקליים לא מצדיקה את רוחב היריעה שנפרשה עבור הכאילו-סימפוניה הפגומה הזאת. ומעבר לכל זה, אין ל'גואפו' אף מוסיקאי בולט שמסוגל להציג וירטואוזיות נדירה, כישרון ייחודי או הברקות חדשניות. המתופף סמית' עושה כמיטב יכולתו אבל הוא לא מתקרב להישגיו של כריסטיאן ואנדר הגדול. לא מעטים במחתרת הפרוגרסיבית אונליין אימצו את האלבום של גואפו בהתלהבות רבה מדי, ומיד עברה הלהקה למצב של משיכת-יתר. האלבום לא מסוגל להצדיק את הציפיות שניתלו בו, והעובדה שהלהקה הוזמנה לפסטיבל נירפסט 2006 רק המשיכה את הטרנד המופרך. עד ש'גואפו' לא תצרף לשורותיה מוסיקאים נוספים (מספיק אחד, אבל לא יזיקו שניים), המוסיקה שלה תמשיך להיות אימפוטנטית, ארכנית, חיוורת, מבולבלת וחסרת כל מטרה. חבל שהמורשת המפוארת של ה'זול' הצרפתי תכניס לפנתיאון שלה אלבום מיותר שכזה. בהופעה חיה, כשהם רביעייה, הם נשמעים נהדר.
לסיכום, אפילו האלבום הטוב ביותר של 'גואפו' הוא כישלון מהדהד. השלישייה האמיצה נכנסה לנעליים גדולות מדי, בלי להיערך מראש לאתגר הצפוי לה. ההרכב חייב להתרחב כדי להתמודד עם המשימה המוסיקלית שלקח על עצמו, ולעבור מחדש על כללי היסוד של תורת ההלחנה כדי להציג פיתוח מלודי בסיסי, מהלכים הרמוניים מעניינים יותר ודינמיקה דלה פחות. חבל שאלבומים כאלו זוכים להצדעה אוטומטית בקרב אלו המעריכים את התוצרת המשובחת (בדרך כלל) של חברת התקליטים 'קיוניפורם' בארצות הברית.
|
