דוגמה מצוינת לרוק מתקדם אמריקני מעולה, במיטב המסורת הבריטית. הוא מלא שמחת-חיים, אילתורים מצויינים, לחנים רגישים ועיבודים יפים. לעתים הוא מזכיר את ג'נטל ג'ייאנט, לעתים להקות אמריקניות פרוגרסיביות אחרות כמו 'קנזאס', ולעתים יש לו סגנון עצמאי לחלוטין משלו, בגלל המוצא הטקסני של חברי הלהקה.


את הרקע להקמת הלהקה אפשר למצוא ב'פלישה הבריטית' של להקות הרוק המתקדם הגדולות אל ארה"ב בין השנים 1973-1978. האמנים הגדולים של אנגליה חרשו את אמריקה הצפונית, מן המזרח ועד המערב, והותירו מאזינים המומים במקומות רבים. גם לטקסס, לכאורה מדינת הנפט והבקר, הגיעו כמה מן האמנים הללו, ובעקבותיהם גם אלבומיהם. אלו השורשים של 'האנדס' מהם היא שואבת השראה וכיוון.



המהדורה המורחבת המוסיקה שרדה את מבחן הזמן בעיקר בגלל הכלים הקלאסיים שבו: כינורות, צ'לו, חליל-צד, ויולה, ויטאר, מנדולינה וכלי הקשה כמו ויברפון וטימפאני. חברי הלהקה הרבים (שישה-עשר במספר, לא פחות!) אינם מזלזלים במלודיות, וניתן למצוא כאן כמה מנגינות מקוריות שמסרבות לצאת מן הראש. אמנם, בכל מה שנוגע לאילתור, הנגנים אינם מסוגלים להשתוות לכוכבים הגדולים מהקצפת של הפרוג; לכן הם נשענים יותר על הכתוב מאשר על היכולת שלהם להפתיע.


וכמו בכל דבר בעולם, יש גם נקודה ישראלית: ההוצאה המחודשת של האלבום (משנת 2002) יצאה בהפקה משותפת של חברת 'שרום' וחברת המוסיקה הישראלית "ג'אזיס" בהנהלת אדם ברוך, שהוא עצמו אמריקני במקור, ומעריץ נלהב של הלהקה. זאת הסיבה מדוע קל יחסית להשיג את האלבום כאן בארץ, דרך האתר של ג'אזיס.


האלבום לא יצא לאור בשנים בהן הוקלט: באותן שנים סר חינו של הרוק המתקדם בעיני תעשיית המוסיקה, והחברות סירבו להחתים כל דבר שנשמע 'מורכב' או 'ארוך'. רק כעבור כעשרים שנה זכה להוצאה 'מאוחרת' על גבי דיסק. ההוצאה נענתה בהתלהבות מצד מחתרת הפרוג העולמית, וכל העותקים אזלו כעבור זמן-מה (לכן הופקה ההוצאה המחודשת).


חברת 'שרום' הטקסנית המשיכה לענות על הביקוש, והוציאה עוד שני אוספים מאולתרים: האחד נקרא Palm Mystery וגם הוא לא רע בכלל. השני מתעד את השנים המוקדמות (1974-1976) של ההרכב, והוא, באופן טבעי, פחות בשל. כמו כן יצא לאור גם דיסק של להקת Prism, גלגול מקביל של 'האנדס' עם אנשים מעט שונים, בהופעות חיות בין השנים 75-77. טוב מאוחר מלעולם לא.

סופו של הסיפור שמח: הלהקה התאחדה (!) והוציאה אלבום חביב אך פושר בשנת 2002 ששמו, כמה סמלי, היה "עשרים וחמישה חורפים"; זה בגלל 25 השנים שעברו מאז ההקלטות הראשונות ההן, בגלל בשלהי שנות השבעים. כמה מחברי הלהקה גם הוציאו אלבומי-סולו שונים ומשונים, שעל טיבם אינני מתכוון לעמוד. בכל מקרה, מכל המבחר הרב, האלבום נשמע מצוין גם היום, ואף על פי שהוא לא גרם למהפיכה בעולם הפרוג, הוא מפצה על כך ברגישות ובחן.

הציון: 8.5/10

תגובות

---

מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")

 

ביקורות אלבומים נוספות...