שבע שנות פעילות ושני אלבומים רשמיים בלבד, זו התפוקה הצנועה של 'הפי דה מן', אחת מלהקות הרוק המתקדם האמריקניות המפורסמות. מאז פירוקה המצער, כבר יצאו לאור אלבומים נוספים תחת שמה. הראשון, "בגינינגס" (Beginnings), יצא בשנת 1990 בחברת קיוניפורם (Cuneiform) ומתעד את עבודתה המוקדמת של הלהקה בשנים 1974-1975. ב-2004 התאחדה הלהקה והקליטה את אלבומה השישי והאחרון לעת עתה, "דה מיוז אווייקנז" (The Muse Awakens).


האלבום השני של "האפי דה מאן", הופעה חיה משנת 1978, יצא תחת הכותרת "לייב" (Live). האלבום השלישי, "דת'ס קראון" (Death's Crown), מציג יצירת-קונספט שלא הבשילה לחלוטין. הרביעי הוא רק 'דמו' שהוקלט בתחילת 1979 ויצא תחת הכותרת "בטר לייט" (...Better Late). אך שני האלבומים הראשונים נותרו החשובים והמשמעותיים ביותר בקריירה שלהם. גם אלבום האולפן הראשון (שנקרא פשוט "האפי דה מאן") וגם זה השני, "קראפטי האנדס" (בתרגום לעברית: "ידיים ערמומיות") כמעט זהים ברמתם; ההבדל היחיד הוא המתופף: רון רידל הדרמטי החליף את את מייק בק הצנוע.


גדולתה של Happy The Man טמונה, לדעתי, בשני אלמנטים מרכזיים: עיבודים מלוטשים ונקיים, ועבודת קלידים מיומנת מצידו של האשף קיט ווטקינס (Kit Watkins). את הכישרון הטכני של ווטקינס אי אפשר לקחת, ועדות לכך היא הקריירה שפיתח אחרי שסיים את דרכו עם הלהקה; בשנת 1979 הצטרף לסיבוב הופעות של להקת קאמל.


המפיק המוסיקלי בן סקוט, בחור ערמומי ופרפקציוניסט, טחן את הלהקה בלי סוף, ולפעמים דרש מהם לעשות 20-30 טייקים לאותו קטע. ההפקה המוסיקלית של סקוט מרשימה וגרנדיוזית, אך לא מהפכנית בשום צורה: בתחום הרוק המתקדם, אמריקה תמיד פיגרה אחרי אירופה. הסאונד עבר שיפור בידיו הנאמנות של קיט ווטקינס, שפיקח על הרימסטרים בעצמו כשיצאו לאור בספט' 1999.


האלבום נפתח ב"זבנג" גדול: היצירה "סרוויס ווית' א סמייל" (Service With A Smile) במשקל 11/8, אך מסתיימת במהירות רבה ללא פיתוח מעמיק, וחבל; שאר הקטעים זורמים ללא הפרעה, תוך שמירה על איזון רגשי מקובל. "מורנינג סאן" (Morning Sun) רך אך לא משעמם, "איבי איט איז" (Ibby it is) דינמי ורב-גוני; "סטימינג פייפס" (Steaming Pipes) נפתח כמו ג'נטל ג'ייאנט בגוון ספרדי, וקופץ משם להלחנה בסגנון ג'ון מקלפלין ומהווישנו אורקסטרה - הרכב שהשפיע מאוד על הרכבי רוק מתקדם רבים באירופה ובארה"ב.


היצירה החמישית באלבום, "וויינד אפ דול דיי ווינד" (Wind Up Doll Day Wind), קוטעת את הרצף האינסטרומנטלי לטובת שיר ווקאלי חמוד ורב-תפניות. "אופן בוק" (Open Book) מרגיע את הדרמה לטובת לחן שמרני וחביב; מיד מגיח מן הצללים הקטע "איי פורגוט טו פוש איט" (I Forgot To Push It) העליז והמהיר, שאותו אפשר אפילו לרקוד. הקטע המסיים "דה מון, איי סינג" (The Moon, I sing) דרמטי ונוגה, ונפרד מן המאזינים בדמעה קטנה אך צפויה.


חברת התקליטים האמריקאית 'אריסטה' זרקה את הלהקה מכל המדרגות לאחר האלבום השני. הסיבה: האלבום לא נמכר כפי שציפו. סיום החוזה עם חברת התקליטים הביא גם לסיום דרכה של הלהקה; זמן רב אחר כך, בשנת 2000, הודיעה הלהקה על איחוד מפתיע, עם הופעה בפסטיבל נירפסט 2000. כאמור, ב-2004 הוציאו אלבום חדש, שאינו טוב כמו זה שהפיקו בשלהי שנות ה-70. חבל שאלבום כל כך חביב, מופק-היטב ועליז גרם ללהקה להתפרק.

לסיכום, בהאזנה שטחית "קראפטי האנדז" של "האפי דה מאן" נשמע נהדר, וסביר להניח שרבים אהבו, אוהבים ויאהבו את העליזות הקורנת ממנו; אך למרות הגימור המוקפד, הלחנים הקליטים והעיבודים הנוצצים, התוצאה הסופית מעט רדודה ביחס ללהקות אחרות באירופה, דורכת במקום, לעתים חקיינית, לעתים מצועצעת, ומבוצעת בצורה כמעט מאולצת.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על אלבומי רוק מתקדם