חזרה לעמוד ראשי

ביקורות אלבומים


Happy The Man
Happy The Man

1977 Arista Records
USA
(49:30)
HappyTheMan.com
ביקורת: אורי ברייטמן
15/08/03

Happy The Man 1977

(ההקדמה לקוחה מתוך הביקורת על האלבום השני של הלהקה)

שבע שנות פעילות ושני אלבומים רשמיים בלבד. זו התפוקה הצנועה של ההרכב 'האפי דה מן', אחת מלהקות הרוק המתקדם האמריקניות המפורסמות. מאז פירוקה העצוב, כבר יצאו לאור אלבומים נוספים תחת שמה.


האלבום הראשון, Beginnings, יצא בשנת 1990 בחברת קיוניפורם ומתעד את עבודתה המוקדמת של הלהקה בשנים 1974-1975. השני, הופעה חיה משנת 1978 תחת הכותרת הצפויה "לייב" (Live). השלישי, "מות הכתר" (Death's Crown), מציג יצירת-קונספט שלא הבשילה לחלוטין. הרביעי הוא רק 'דמו' שהוקלט בתחילת 1979 ויצא תחת הכותרת "טוב מאוחר מלעולם לא" (Better Late...). גם אלבום האולפן הראשון, שהוקלט בסוף 1976 ויצא לאור בשנת 1977, כמו גם השני "קראפטי האנדס" (בתרגום לעברית: "ידיים ערמומיות") כמעט זהים ברמתם.


גדולתה של Happy The Man טמונה, לדעתי, בשני אלמנטים מרכזיים: א) עיבודים מלוטשים עד כדי כאב; ב) עבודת קלידים מיומנת מצידו של האשף קיט ווטקינס (Kit Watkins). את הכישרון הטכני של ווטקינס אי אפשר לקחת, ועדות לכך היא הקריירה שפיתח אחרי שסיים את דרכו עם הלהקה; בשנת 1979 הצטרף לסיבוב הופעות של להקת קאמל.


גם ההפקה המוסיקלית של קן סקוט -- בחור ערמומי ופרפקציוניסט שעבד עם שמות גדולים כמו דיויד בואי, סופרטרמפ ומהווישנו אורקסטרה, שטחן את הלהקה בלי סוף, ולפעמים דרש מהם לעשות 20-30 טייקים לאותו קטע -- היא הפקה מרשימה וגרנדיוזית כתמיד, אך לא מהפכנית בשום צורה: בתחום הרוק המתקדם, אמריקה תמיד פיגרה אחרי אירופה. הסאונד עבר שיפור בידיו הנאמנות של קיט ווטקינס, שפיקח על הרימסטרים בעצמו כשיצאו לאור בספט' 1999.


חברת התקליטים האמריקאית הגדולה 'אריסטה' שפכה על "האפי דה מאן" רבע מליון דולר להקלטת שני אלבומיה הראשונים, והתוצאה אכן ניכרת לאוזניים: הפקה מוסיקלית נוצצת, הקלטה נקיה ורמת גימור גבוהה מן המקובל, אפילו בארה"ב. עם זאת, ללהקה מספר בעיות מהותיות, שפוגמות באלבום הזה.


ראשית, אין להם יותר מדי מה להגיד ברמה האמנותית: מדובר במוסיקאים מוכשרים, אבל אין להם מה לומר על החיים, על העולם ועל בני-אדם; זאת בניגוד לכמה מן הלהקות הגדולות של הרוק המתקדם, בעיקר באירופה, שידעו לכתוב טקסטים מעניינים ו/או לנסות ליצור היגדים מוסיקליים פורצי-דרך.


שנית, להקת HTM לא המציאה שום דבר חדש, בעצם: הכניסה שלהם לעולם הפרוגרסיבי היתה מאוחרת מאוד, ולכן את רוב ה'שטיקים' הם לקחו מאחרים. שלישית, מרוב מאמץ למצוא חן ולהצליח ברמה המסחרית, האלבום סובל ממשבר-זהות ומעודף קיטש: יותר מדי מאז'ור ופחות מדי מינור, יותר מדי נסיונות להיות "חמודים" ופחות מדי רוקנרול או אוונגארד, למרות שכמה הבלחות קטנות של גאונות מוכיחות שיש להם עומק להציע.


זה ניכר כבר ביצירה הראשונה, "סטארבורן" (Starborne), סוג של 'אוברטורה' שהגוון הסימפוני שלה לא מסווה את העובדה שמדובר בלחן שבלוני, כמעט דביק. היצירה השניה, שבגלל שמה הארוך נכנה אותה בקיצור "סטאמפי" ("Stumpy") מציגה את ההתחכמות של המפיק המוסיקלי, קן סקוט, שהשתמש במהירות כפולה כדי להפוך את הקווים המלודיים המהירים של הגיטרה והקלידים לעוד יותר מהירים. הטריק הזה מרשים ברמה הטכנית, אבל בסופו של חשבון הופך את היצירה לילדותית, מצועצעת, על גבול הטיפשות. אפילו הגיטריסט, סטנלי ויטקר, כינה את זה "קארטון מיוזיק" (Cartoon Music) - מוסיקה לסרטי אנימציה לילדים. אני משוכנע שזה באמת כיף לראות אותם מתאמצים לבצע את זה על הבמה, אבל מהירות נגינה אף פעם לא היתה פרמטר מוסיקלי בעל ערך גבוה במיוחד, בעיקר לא בעידן הטכנולוגי שבו כל טריק אפשרי באולפן.


חברת התקליטים הפעילה לחץ ניכר על הלהקה לשלב קטעים ווקאליים, כדי שהאלבום לא יישאר אינסטרומנטלי לחלוטין: אנשי העסקים שהשקיעו הון בהרכב רצו לראות את 'הפי דה מאן' משתלבת בתוכניות הרדיו ובמצעדי המכירות. הלחץ הזה, לגיטימי ככל שיהיה, היה מיותר, שכן סטנלי ויטקר (הגיטריסט וגם הסולן בשני קטעים) איננו זמר מוכשר במיוחד. ההוכחה נמצאת בקטע השלישי, "אפון דה ריינבואו" (Upon the Rainbow), סוג של ג'אז-רוק קיטשי וזניח.


הקטע הרביעי -- שוב שם ארוך, נכנה אותו "מיסטר מירור" (Mr. Mirror) בקיצור -- ממשיך את הקו הילדותי של היצירה השניה. התוצאה נשמעת כמו סוג של מוסיקת-מעבר ל'רחוב סומסום'. אפילו כשהיצירה צוברת מעט תאוצה, היא מעידה בעיקר על חיקוי של להקות אחרות. הידיים המהירות של ווטקינס מתפתות שוב ושוב לשים דגש על טכניקה ופחות על מהות, קצת כמו נוסחת ההצלחה האגדית של ריק ווייקמן. וכשהמוסיקה לא נשמעת חקיינית או ילדותית, היא משעממת לאורך כמעט כל 9 הדקות בהן היא מתרחשת. אפילו הסיום הסימפוני מהיר בסגנון קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב לא משכנע.


הקטע החמישי, "קרוסל" (Carousel), הוא לטעמי הטוב ביותר באלבום, וחושף את העובדה שקיט ווטקינס השתמש רק באחוז קטן מן הגאונות המוסיקלית שלו בתחום ההלחנה והתיזמור. אם "הפי דה מאן" היתה להקה רצינית, היא היתה משתמשת ביצירה הזו כפרק הראשון בסימפוניה שאפתנית שתכניס אותם לפנתיאון הפרוגרסיבי של ארה"ב. יש בה פוטנציאל, יש בה דרמה, יש בה תיחכום, יש בה רוקנרול, יש בה המון מקום לווריאציות. אבל הקומפוזיציה פשוט מתפוגגת בפייד-אאוט אל תוך החשיכה תוך ארבע דקות, והמאזין נותר בתחושה של החמצה: מה, זה הכל? חבל מאוד.


הקטע השישי, שנכנה אותו בקיצור "ני" (Knee) ממשיך את הקו הילדותי של הקטעים השני והרביעי. הוא מעורר את השאלה: האם הם חשבו על קטעים זוגיים בתור נוסחה? אי אפשר לומר שזה לא חמוד בהתחלה, אבל אחרי כמה האזנות נחשפת הרדידות המחשבתית של המלחינים. ההסתמכות המוגזמת על זריזות האצבעות של ווטקינס מתבררת, בשלב הזה, כסוג של גלגל הצלה ללחנים קלילים מדי. האלבום כולו, למעשה, סובל מדומיננטיות-יתר של קלידים, על חשבון הגיטרות.


הקטע השביעי, לו נקרא בקיצור "היליקס" (Helix) נדמה בתחילה כשיר אהבה קלישאי, המגובה בעיבוד מתקתק. עם זאת, הוא מתפתח יפה ובצורה הגיונית, והוא אחת היצירות היותר-בוגרות באלבום. בתזמון 4:46 מבריק ווטקינס עם המוטיב מן היצירה החמישית (שעבר שינוי הרמוני קל) ומשתמש בו כדי לסיים את היצירה. הקטע השמיני, "הידן מודז" (Hidden Moods) קליל כנוצה, זניח כקציצה וחולף בריצה.


הקטע התשיעי והאחרון, "ניו יורק דרים סוויט" (New York Dream Suite), אני מניח, היה אמור להיות היצירה הרצינית והמושקעת ביותר באלבום. יש בו כמה רגעים יפים, כמו למשל תזמון 1:46 שלוקח תפנית לכיוון בלגן אינסטרומנטלי בסגנון אמרסון לייק ופאלמר של שנת 1973; אך יותר מדי פעמים המוסיקה נופלת קורבן למלכודת הקלישאות, נגינה מהירה רק בשביל המהירות, "חמידות" מתחנפת ומעברי אקורדים צפויים מדי. הלהקה אולי ניסתה לסיים את האלבום בנימה סימפונית מהורהרת, מעין אדאג'יו פילוסופי, אבל בשלב הזה הכיוון הקלאסי נשמע מאולץ, סכיזופרני ולא עקבי.

לסיכום, האלבום הראשון של 'הפי דה מאן' חביב, אופטימי, קופצני, עשוי היטב, קליט ונגיש, אבל לעתים קרובות מדי הוא רדוד, ילדותי, ממוסחר מדי, נוצץ מדי, ובעיקר לא סגור על עצמו ברמה האמנותית הטהורה. האלבום השני די דומה לו, בכל המובנים. שניהם מהווים מוצר אמריקני אופייני, ולפעמים אירופה עדיפה.

הציון: 8/10

 הוסיפו תגובה


 עוד ביקורות על אלבומי רוק מתקדם







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")