האזנות ראשוניות אינן עושות חסד עם מוסיקה חדשנית. קל לפטור אלבומים כמו "נובה אקספרס" בזלזול, וזאת משום שהוא לא נשמע 'נורמלי', או 'מאורגן'/'מובנה' במבט פזיז. רק האזנות חוזרות ונשות מגלות את דרך המחשבה הייחודית של הקוורטט הצרפתי עלום-השם. זהו אלבומם השני והטוב ביותר מבין השלושה שהוציא עד כה. הוא מסתייע בהפקה מוסיקלית מבריקה של המאסטרו בוב דרייק.

 

ראשית כדאי להרגיע את הציבור: ארבעת הצרפתים בהחלט יודעים מה הם עושים. הם לא מאבדים שליטה לרגע. גם כשנדמה כאילו אנרכיה חודרת פנימה, היא לא מסיטה את הקוורטט מן הדרך שבחרו להם, אלא לכל היותר מנשבת בין הרגליים כמו רוח-פרצים מחלון פתוח. כמו שאמן מנוסה בונה פסל, כך חוצבת להקת נבלני (לא מבטאים את ה'ט', כיוון שהשם הוא צרפתי) את הקומפוזיציה בעזרת פטיש ברזל. אף אחד מהם לא מכריז בתרועת חצוצרות "תראו, הנה מוטיב מוסיקלי מספר אחת" או מודאג שמא הפיתוח המלודי לא מתבצע לפי המסורת הקלאסית.

 

הצליל של נבלני מגיח בזעם מן הצד האפל והחולני של הרוק המתקדם. אין טקסטים, אלא רק צלילים ללא תיווך אנושי. זה אלבום מפחיד שמניב סיוטים ססגוניים במיוחד. הוא מתאים לחדרים חשוכים בחורף, ואיננו נטוע בזמן או מקום מוגדר. נבלני איננה מנסה לנסח מסרים מילוליים או לתאר חוויה רגשית מוכרת. כל קטע הוא מסע מהיר ואלגנטי בתוך ארץ השדים הפרטית שלנו, עמוק בתוך החרכים המעוותים והמודחקים של המוח.

 

 

כדי להתמודד עם כל שביב של שיממון אינסטרומנטלי אפשרי, דואגים אנשי נבלני היקרים לגוון את העיבוד בתפניות דינמיות; לא תמצאו כאן סולו ארוך או בנייה מתונה של מתח מצטבר; הם נכנסים לתת-פרק, עושים בו שמות ואז הורסים אותו במכה אחת כדי לבנות מן ההריסות תת-פרק חדש.

 

המתופף מישל אנסלמי עובד כאן קשה מאוד כדי לנהל ולהדגיש את השינויים המרובים במקצב, בעוצמה ובאווירה. הקלידן אוליבייה טז'דור לא בוחל בשימוש בצלילים בלתי-שגרתיים כדי לחלחל אל תוך האוזניים, ולזעזע בדרך את המאזין שאולי נרדם על משמרתו מרוב תדהמה. הגיטריסט סיריל מלדרז צובע את ההקלטה בגוונים עזים, אך לא ממלא לרגע אחד את תפקידו המסורתי של גיטריסט בלהקת רוק רגילה. הבסיסט גרגורי טז'דור (כן, אחיו של הקלידן) תופס נפח אדיר בזכות סאונד קרימזון מתקופת 'לארקס' ו'רד'. אפילו הסיום נשמע כמו התעוררות מתוך סיוט עמוק.

 

'נובה אקספרס' לא נשמע בשום צורה שהיא כמו רוק כבד או הבי מטאל. ההפקה וה'מיקס' מתוכננים בצורה כל כך מיוחדת עד שלאורך כל הדרך אין שום אפשרות לקבל את הרושם שהלהקה עושה מוסיקה למען מישהו בעולם הזה מלבד עצמם. לא מצאתי אפילו שניה אחת של "אלימות לשם אלימות" או מעבר מוסיקלי מאולץ, המשמש כ'טלאי' בין תת-פרק אחד למשנהו. נבלני מקפידים לנוע קדימה ברעל, ללא התחשבות במוסכמות ותבניות משומשות. הם מתעקשים ללכת תמיד רק בדרך הקשה, לקפוץ מסלע לסלע בעזרת ה'קילר אינסטינקט' שלהם, ולא להישען על נוסחאות-עזר לקיצור הפתרון.

 

מוסיקה מסחרית נוטה להציג בפני הצרכן את המוצר הסופי כשהוא סגור, מוגמר ונוצץ. מוסיקה בלתי-מסחרית לא חוסכת מן הקהל את תהליך היצירה הכואב, את השורשים העמוקים מהם נובעת ההשראה. באלבום הזה אין איפור קוסמטי שנועד להסוות בערמומיות את הקמטים והזיעה; זוהי מפלצת שאפשר לרכוב עליה או להימלט ממנה. נבלני לא מעונינים להסתיר את היסודות האפלים, להחליק את המעברים או להעמיד פנים כאילו היצירות המסויטות באו להם בקלות, 'מן השרוול'. לכן המוסיקה שלהם נשמעת כל כך טבעית, אנטי-חנפנית ומנותקת מהקשרים תעשייתיים.

 

מי שאוהב את סגנון הבאס-דיסטורשן של ג'ון ווטון והגיטרה החורקת של פריפ מתקופת קינג קרימזון "השחורה משחור" של השנים 1972-1974, יכול כבר לעלות על החללית המשוגרת אל נובה אקספרס. מי שלא חושש מעימות חזיתי עם התת-מודע, מצלילה מאתגרת אל דרך חשיבה אחרת, כדאי שיצעד קדימה אל 46 דקות אינסטרומנטליות לא פשוטות, מפעימות, מפרכות ומתגמלות.

לסיכום, אזהרה: מי שלא ישמור על שיווי-משקל לאורך כל הדרך, מן הסתם יעוף אל התהום; אך מי שיקפיד לרוץ עם סיירת נבלני בגמישות, בעליות ובמורדות, יקבל 'סיכת לוחם' בסוף המסלול. אלבום מופת של רוק אוונגרדי, מנתץ-מחסומים ושובר מוסכמות.

הציון, לא פחות: 10/10

 עוד ביקורות על אלבומי מופת פרוגרסיביים