 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
קומה אקליפטיק (Coma Ecliptic), הוא אלבום האולפן השמיני של להקת הפרוגרסיב מטאל האמריקאית between the buried and me. המוזיקה באלבום, מהווה שינוי דרמתי בסגנון אותו הלהקה אימצה עד כה, ורבים מהמעריצים הוותיקים, הביעו בגלוי את אכזבתם מהאלבום.
ובכל זאת, האלבום זכה להצלחה רבה, ונבחר על ידי מבקרים רבים לאחד מהאלבומים הטובים ביותר של שנת 2015. תואר מכובד בהחלט, בהתחשב בשאר האלבומים המעולים שיצאו באותה שנה. מאזינים רבים, שעד כה נרתעו מלשמוע את BTBAM בעקבות הסגנון הייחודי להם, שלעיתים היה בעל נטייה 'כבדה' מאוד - נפתחו ללהקה, כיוון שדווקא האלבום הזה, היווה את 'שער הכניסה' שלהם למוזיקה ש-BTBAM יוצרים.
'ביטווין דה בריד אנד מי', עמלו ארוכות על האלבום, וההשקעה ניכרת בהחלט. כל קטע מהווה המשך ישיר לקודמו במעבר חלק ובלתי מורגש, המעברים זורמים היטב, וההפתעות לא מפסיקות להגיע. משקלים מהירים וא-סימטריים משתנים במהירות מסחררת, ריפים אוריינטליים, מלודיות מהפנטות וסולמות שמתחלפים במערבולת צלילים של כמה מהנגנים הווירטואוזים ביותר שפעילים בסצנה. וכמו שרק הם יודעים לעשות.
להקת ביטווין דה בריד אנד מי
שני הגיטריסטים - פול וואגונר (Paul Waggoner), ודאסטי וורינג (Dustie Waring), מלהטטים ביניהם בדיאלוג מרתק ובלתי-נדלה של שני גיטרות, בלי לחסוך בשלל אפקטים ייחודיים. את סוללת הקצב הכבדה מובילים בגאון מתופף העל בלייק ריצ'רדסון (Blake Richardson) והבסיסט דן בריגס (Dan Briggs) שמנגן גם על קלידים, ולוקח חלק משמעותי ביותר בכתיבת החומר של הלהקה.
מעל כולם ניצב לו מנהיג הלהקה הצנוע והכשרוני, הלו הוא טומי רוג'רס (Tommy Roger's) שעובר בקלילות בין הנגינה על הקלידים לבין שאגות אימתניות או שירה חלקה ומלטפת אל תוך המיקרופון. חשוב לציין גם את עבודת המאסטרינג הנהדרת של ג'יימי קינג, שגורמת לנגינה של כל אחד מחברי הלהקה להישמע בדיוק כפי שהוא צריך להישמע בתוך מיקס מושלם.
כמו בשאר אלבומי הלהקה, גם כאן הקונספט סביב האלבום מעט מעורפל, לפחות לטעמי. העלילה מנסה לסחוף אותנו אל תוך סיפור הסובב סביב גבר השרוי בתרדמת ('קומה') ממושכת ועובר מסע אל תוך עצמו. הרעיון מזכיר במעט את הקונספט של האלבום 'דה היומן איקווייז'ן (The Human Equation) של אייריאון ההולנדי, או את האלבום ג'רמייה של להקת סירקל אוף אילוז'ן האוסטרית.
מתוך עטיפת האלבום קומה אקליפטיק
אבל אצל BTBAM, הליריקה מעולם לא היוותה את מוקד המשיכה של המעריצים, אלא הסגנון הייחודי שבא לידי ביטוי בהפקה מרשימה ובלתי מתפשרת. ובכל זאת, ראוי לציין שלשיר השני באלבום 'דה קומה מאשין' (The Coma Machine), הופק קליפ עשוי היטב המתאר את כניסת הגבר המדובר לקומה. שווה להעיף מבט בקליפ.
ההבדל המהותי בין אלבומיה הקודמים של הלהקה לבין זה האחרון, ניכר בהחלט. הבלאסט-ביטים הכבדים והאלימים, שהיו מלווים בדקות ארוכות של שירת גראולינג שלא מביישת את להקות המטאלקור הקיצניות ביותר, פינו את מקומם אחר כבוד לטובת ריפים קצת יותר 'ידידותיים' וקצביים שמתמזגים בצורה אלגנטית עם שירת קלין נעימה או גראול מרטש. אבל גם שהמוזיקה הופכת יותר קצבית ורועשת, הכל נשמע הרבה יותר מאוזן וחלק. מטאל מהסוג שגם עדיני האוזניים מצליחים להפיק ממנו הנאה.
בנוסף, בניגוד לארבעת האלבומים הקודמים, ב'קומה אקליפטיק', אף אחד מהקטעים לא עובר את מחסום 10 הדקות. יש שיגידו שמדובר בשינוי לטובה, ויש כאלו שיתאכזבו. כך או כך, האלבום רץ בצורה כה חלקה, עד שהנקודה הזו אינה מורגשת כלל.
השירים המוצלחים ביותר באלבום הם 'ממורי פאלאס' (Memory Palace), שגם יצא בתור סינגל לפני שחרור האלבום, עם עבודת גיטרות מרשימה וקטעי שירה קצביים שמסרבים לצאת מהראש לפרקי זמן ארוכים; ו-'פאמין וולף' (Famine Wolf) רווי ריפים יצירתיים, קטע אוריינטלי קצר אך ממכר, ומצליח להדגיש באופן נהדר את הכישרון של כל אחד מחברי הלהקה בעבודה המשותפת הזו.
ובכל זאת, האלבום זכה להצלחה רבה, ונבחר על ידי מבקרים רבים לאחד מהאלבומים הטובים ביותר של שנת 2015. תואר מכובד בהחלט, בהתחשב בשאר האלבומים המעולים שיצאו באותה שנה. מאזינים רבים, שעד כה נרתעו מלשמוע את BTBAM בעקבות הסגנון הייחודי להם, שלעיתים היה בעל נטייה 'כבדה' מאוד - נפתחו ללהקה, כיוון שדווקא האלבום הזה, היווה את 'שער הכניסה' שלהם למוזיקה ש-BTBAM יוצרים.
'ביטווין דה בריד אנד מי', עמלו ארוכות על האלבום, וההשקעה ניכרת בהחלט. כל קטע מהווה המשך ישיר לקודמו במעבר חלק ובלתי מורגש, המעברים זורמים היטב, וההפתעות לא מפסיקות להגיע. משקלים מהירים וא-סימטריים משתנים במהירות מסחררת, ריפים אוריינטליים, מלודיות מהפנטות וסולמות שמתחלפים במערבולת צלילים של כמה מהנגנים הווירטואוזים ביותר שפעילים בסצנה. וכמו שרק הם יודעים לעשות.
להקת ביטווין דה בריד אנד מי
שני הגיטריסטים - פול וואגונר (Paul Waggoner), ודאסטי וורינג (Dustie Waring), מלהטטים ביניהם בדיאלוג מרתק ובלתי-נדלה של שני גיטרות, בלי לחסוך בשלל אפקטים ייחודיים. את סוללת הקצב הכבדה מובילים בגאון מתופף העל בלייק ריצ'רדסון (Blake Richardson) והבסיסט דן בריגס (Dan Briggs) שמנגן גם על קלידים, ולוקח חלק משמעותי ביותר בכתיבת החומר של הלהקה.
מעל כולם ניצב לו מנהיג הלהקה הצנוע והכשרוני, הלו הוא טומי רוג'רס (Tommy Roger's) שעובר בקלילות בין הנגינה על הקלידים לבין שאגות אימתניות או שירה חלקה ומלטפת אל תוך המיקרופון. חשוב לציין גם את עבודת המאסטרינג הנהדרת של ג'יימי קינג, שגורמת לנגינה של כל אחד מחברי הלהקה להישמע בדיוק כפי שהוא צריך להישמע בתוך מיקס מושלם.
כמו בשאר אלבומי הלהקה, גם כאן הקונספט סביב האלבום מעט מעורפל, לפחות לטעמי. העלילה מנסה לסחוף אותנו אל תוך סיפור הסובב סביב גבר השרוי בתרדמת ('קומה') ממושכת ועובר מסע אל תוך עצמו. הרעיון מזכיר במעט את הקונספט של האלבום 'דה היומן איקווייז'ן (The Human Equation) של אייריאון ההולנדי, או את האלבום ג'רמייה של להקת סירקל אוף אילוז'ן האוסטרית.
מתוך עטיפת האלבום קומה אקליפטיק
אבל אצל BTBAM, הליריקה מעולם לא היוותה את מוקד המשיכה של המעריצים, אלא הסגנון הייחודי שבא לידי ביטוי בהפקה מרשימה ובלתי מתפשרת. ובכל זאת, ראוי לציין שלשיר השני באלבום 'דה קומה מאשין' (The Coma Machine), הופק קליפ עשוי היטב המתאר את כניסת הגבר המדובר לקומה. שווה להעיף מבט בקליפ.
ההבדל המהותי בין אלבומיה הקודמים של הלהקה לבין זה האחרון, ניכר בהחלט. הבלאסט-ביטים הכבדים והאלימים, שהיו מלווים בדקות ארוכות של שירת גראולינג שלא מביישת את להקות המטאלקור הקיצניות ביותר, פינו את מקומם אחר כבוד לטובת ריפים קצת יותר 'ידידותיים' וקצביים שמתמזגים בצורה אלגנטית עם שירת קלין נעימה או גראול מרטש. אבל גם שהמוזיקה הופכת יותר קצבית ורועשת, הכל נשמע הרבה יותר מאוזן וחלק. מטאל מהסוג שגם עדיני האוזניים מצליחים להפיק ממנו הנאה.
בנוסף, בניגוד לארבעת האלבומים הקודמים, ב'קומה אקליפטיק', אף אחד מהקטעים לא עובר את מחסום 10 הדקות. יש שיגידו שמדובר בשינוי לטובה, ויש כאלו שיתאכזבו. כך או כך, האלבום רץ בצורה כה חלקה, עד שהנקודה הזו אינה מורגשת כלל.
השירים המוצלחים ביותר באלבום הם 'ממורי פאלאס' (Memory Palace), שגם יצא בתור סינגל לפני שחרור האלבום, עם עבודת גיטרות מרשימה וקטעי שירה קצביים שמסרבים לצאת מהראש לפרקי זמן ארוכים; ו-'פאמין וולף' (Famine Wolf) רווי ריפים יצירתיים, קטע אוריינטלי קצר אך ממכר, ומצליח להדגיש באופן נהדר את הכישרון של כל אחד מחברי הלהקה בעבודה המשותפת הזו.
לסיכום, מי שעד כה פסל את הלהקה המצוינת הזו על הסף, מסיבות מובנות בהחלט, ראוי שייתן לה צ'אנס נוסף דרך האלבום המצוין 'קומה אקליפטיק'. העובדה שמדובר בהרכב וותיק ומנוסה, הופכת את האלבום הזה לאחת מיצירות הפרוג הטובות שיצאו מארה''ב בשנים האחרונות. הסאונד המלוטש מסייע להעצים את הרושם שמדובר ביצירה בוגרת ובשלה. חברי BTBAM הוכיחו שוב את יכולתם להפיק אלבום שאינו מתפשר לרגע, וכל דקה ממנו ראויה לתשומת לב מלאה.
הציון: 8.5/10
ביקורת אורח מאת אבנר הדר
