 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
ג'אם קארט, להקת רוק מתקדם אינסטרומנטלית שקמה בלוס אנגל'ס בשנת 1984, חיה במרחב המחתרתי שבנתה לעצמה בעשרים השנים האחרונות, כמעט בלי להשתנות. הייחוד שלה היא דיאלוג מאוזן בין שתי גיטרות חשמליות, שמחליפות תפקידים ונעות על הסקאלה בין גילמור (פינק פלויד), לאטימר (קאמל) ופריפ (קינג קרימזון), אך ללא ברק טכנוקרטי.
האילתור החופשי תופס מקום מרכזי בכל היצירות של הלהקה, אבל האוזן הטובה של חברי ג'אם קארט עוזרת להם לשמור על פרופורציות לאורך כל הדרך, לא להתפרע ולא לאבד את המגע עם המאזין. משמעות שם ההרכב היא מילה אינדונזית שאותה אפשר לתרגם כ'זמן אלסטי', או 'הזמן הגמיש'. ואכן, לזמן אין משמעות גדולה מדי באילתורים של הלהקה, והוא נמתח לפי צרכי ההרכב - לא מנגנים עם סטופר ביד.
לא מדובר בסופר-גרופ. אף אחד מחברי הלהקה איננו וירטואוז. אין כאן אגואים מתנגשים, יכולת הלחנה פנומנלית או עיבודים שלא נשמעו מעולם. ועדיין, העבודה הקבוצתית מגובשת ובוגרת, כראוי להרכב שעובד כל כך הרבה שנים ביחד. מי שלא חובב גיטרות מייללות עם דיסטורשן שנושך חזק באצבעות, שיתרחק מג'אם קארט כמו מאש; גם מי שמחפש סולואים זריזים ומפגני פירוטכניקה מטאליסטיים, גם הוא לא נמצא בדיסק הנכון.
אורך הנשימה של חברי הלהקה מאפשר להם להחזיק קטעים שנעים סביב 10 דקות. לכל יצירה יש כמה תת-פרקים, אבל רק מוטיב אחד או שניים לכל היותר. המעבר בין תתי-הפרקים כמעט תמיד נשמע נכון, למרות שאין כאן טריקים הרמוניים או הברקות אולפניות. זה סוג של ג'אם-סשן חצי-מתוכנן, מרוסן ובעל מסגרות ברורות. המוסיקה צוברת נפח עם הזמן, בונה מרחבים אקוסטיים מופשטים ומגבשת אמירה כוללת רק לאחר זמן רב יחסית. אף תת-פרק או יצירה אחת לא עומדים בזכות עצמם: הם רק חלק אחד מתוך השלם, שהוא האלבום.
בגלל העובדה שאף קטע איננו "שיר" אלא רק חלק אחד מתוך פסיפס שלם, לא ניתן לבודד את המוסיקה של ג'אם קארט לשלושים שניות, שלוש דקות או אפילו חצי שעה. האלבום כולו עובר כמעין סרט קולנוע ללא מילים. קטעים מסויימים נשמעים ידידותיים ומוכרים, קטעים אחרים מנוכרים וקודרים. דקות מסויימות הן בלוז-רוק אמריקני טהור, ודקות אחרות הן פרוג-רוק סימפוני אוורירי, שלא אוהב לדחוס הרבה תווים בכל תיבה.
לסיכום, מדובר באלבום שהוא כולו יצירה אחת ארוכה, למרות שהוא מחולק לכאורה לכמה קטעים נפרדים. ההפקה המוסיקלית המשובחת מסייעת לג'אם קארט להישמע כמו פסקול משכנע לסרט שמעולם לא הופק, ולהעניק זווית עדינה וצנועה לנוסחת הרוק המתקדם (רוק+קלאסי=פרוג). מבחינה אדריכלית, חברי הלהקה הצליחו לבנות אלבום עקבי ומשכנע, שלא קופץ מעל הפופיק של עצמו. זו בהחלט לא יצירת מופת בומבסטית וחדשנית המעידה על גאונות יוצאת דופן, אבל היא מספקת חווית האזנה משכנעת, שנמשכת כשבעים דקות רצופות בלי שניה אחת מעצבנת. ברגע שמתחילים את המסע, לא רוצים להפסיק אותו.
הציון: 8/10
