ביקורת-אורח מאת תומר רביד
"דה קולקטיבל קינג קרימזון" היא סדרת הופעות שהחלה לצאת לאור ב-2006 עבור מעריצי
קינג קרימזון אדוקים.
האלבום הראשון בסדרה מכיל שתי הופעות מ-1974: אחת מעיר ושמה אסבורי פארק, בניו ג'רזי (ארה"ב); השנייה מן העיר מיינץ, במרכז גרמניה. האלבום השני מתייחס להופעה מ-1981 בעיר באת', אנגליה; השלישית היא הופעה מ-1996, בלונדון, ובשני חלקים; הרביעי היא הופעה בעיר וורשה, פולין, משנת 2000. כל אלבום מתייחס במפורש לצורת ההקלטה ודירוג איכות הסאונד. אנו נעסוק כאן באלבום הראשון בסדרה (Volume One).
נתחיל בהופעה המוצלחת-יותר מבין השניים: אין פלא שכל משתתפי ההופעה של קינג קרימזון באסבורי פארק הודו שזוהי ההופעה
הטובה ביותר שהם זוכרים מן ההרכב אי-פעם. התאריך הוא 28 יוני 1974, ואנו נמצאים בקזינו של אסבורי פארק. היה זה זמן קצר לפני שפריפ, ווטון וברופורד ניגשו להקלטות "רד" המושלם. בסיום ההקלטות, פירק פריפ את ה'קרימזו הגדול' במפתיע. טיעון הגיוני למעשיו הוא שווטון וברופורד פשוט התקרבו בצעדים מאיימים לרמה הביצועית השלמה של פריפ, וגדלו מעבר למה שציפה המגדל שלהם.
ואכן,
בהשוואה להופעות אחרות של קינג קרימזון משנות השבעים, אסבורי פארק היא אולי הטובה ביותר. לדעת רבים, ימי "אין דה קורט" הם החלוציים והמעניינים ביותר, אולי גם בצדק, של קרימזון. אבל אין ספק שההופעות בין השנים 69-70' היו מגומגמות, לא מדויקות - והוקלטו באיכות נוראית. בימי "איילנדס" הכימיה בין חברי קרימזון הייתה פושרת למדי. ההופעות הראשונות בימי ג'ון ווטון גם הן הופקו בצורה רעה, וג'ון ווטון נשמע בתחילה כמו חיקוי של גרג לייק. הופעות מאוחרות יותר כמו "נייט ווטש" ו"מיינז" היו טובות, אך סבלו מחסרונות רבים.
דווקא
ההופעות המאוחרות, משנות השמונים והתשעים, מהוות מתחרות רציניות לאסבורי פארק, מכיוון שתועדו בצורה נקייה ומקצועית בהרבה, אך החומרים המוסיקליים שבהן היו דלים ורזים בהרבה מזה של שנות ה-70, וכמובן גם הרבה פחות חדשניים לתקופתם. ואילו אסבורי פארק היא הופעה כבירה, מלאת עוצמה, בוערת, מאוזנת מבחינה רגשית - וגם מוקלטת לא רע בכלל.
אמנם
אפילו באסבורי פארק יש נפילות מסוימות, כגון הכינור החשמלי של
דיוויד קרוס, ש'הופגז' לעיתים בעודף דיסטורשן ו'ריוורב' (Reverb) בצורה קיצונית; כאילו קרוס מנסה בכל כוחו להתחרות בפריפ או בווטון, מה שפגע באיזון עם הכלים האחרים. כמו כן, תופעה נפוצה מאוד בביצועים החיים של "איזי מאני" מ"לארקס" שהקול של ג'ון ווטון חלש מדי בפתיחה - תקפה היא גם פה. אך בסך הכל, איכות הסאונד טובה מאוד ובהחלט עושה נפלאות בהופעה הנהדרת הזו.
כאשר רואים את שמו של האלבום "נו פוסיפוטינג" בגב עטיפת ההופעה, אפשר לצפות לטעום קצת יותר
מהיצירה המינימלסטית המרתקת של רוברט פריפ ובריאן אינו בהופעה חיה. אך האלבום התנדב לספק למאזין לא יותר מ-8 השניות האחרונות.
ההופעה נפתחת באנרגיות חזקות ב"לארקס טונגס אין אספיק". הביצוע ל"לאמנט" מפחיד ויפה בו זמנית, ועולה פי כמה וכמה על הביצוע האולפני הקריר מ"סטראלס אנד בייבל בלאק". הביצוע ל"אקזיילס" יפה למדי, אבל מעט מרדים.
האילתור שנושא את שם המקום וההופעה הוא מאמץ ספונטני וקבוצתי חביב ביותר. הביצוע ל"איזי מאני" חזק ועצבני, וגם
מסתיים באלתור מרשים שמושפע רבות מקריירת הסולו של רוברט פריפ עם בריאן אינו (נו פוסיפוטינג ואיוונינג סטאר). "פראקצ'ר" קריר ולא מספיק עירני. עם זאת, שלוש הדקות האחרונות אולי שימשו השראה ל"רד" האינסטרומנטלי מהאלבום באותו השם.
הביצוע ל"סטארלס" באסבורי פארק בסך הכל טוב, אבל מורגש חסרונו של סקסופון הסופרנו שהיה דומיננטי כל כך בגרסה האולפנית. לזכותם של קרימזון ייאמר שדווקא
עבודת הגיטרות של פריפ נשמעת פה הרבה יותר חיה מבאולפן, בו תרם את כל תפקידי הסולו שלו לכלים האחרים. בשורה התחתונה, הביצוע אומנם מגובש יותר בהשוואה להופעה בעיר מיינץ, אך עדיין זה אינו הביצוע שנשמע באולפן. כמו בהופעה של מיינץ, קרימזון השתמשו בליריקה שונה מזו שמצאה את דרכה לאלבום האולפן הידוע. ההופעה של אסבורי פארק נחתמת בביצוע פיוז'ני, ספונטני ואנרגטי של "סקיצויד מן" מאלבום הבכורה, והוא אחד השיאים הברורים של ההופעה.
לסיכום-ביניים, אלבום ההופעה החיה של אסבורי פארק הוא אחד התיעודים החשובים ביותר של קינג קרימזון משנות השבעים. למרות
שקינג קרימזון היו מרשימים אף יותר באולפן, שדיוויד קרוס מפגין רמה נמוכה מן המצופה ממנו, שאיכות ההקלטה השתפרה בעשורים הבאים, ושמר ווטון היה מכור לקפאין וקוקאין (לפחות אחד משניהם לא מורגש כאן), עדיין הציון הוא 9/10.
ההופעה במיינץ (באולם ושמו אלזר הוף), שהוקלטה ב-1974, כבר יצאה לאור ב-2001 על ידי חברת דיסיפלין גלובל מובייל, בבעלות רוברט פריפ. זו הפעם השנייה בה היא יוצאת לאור, ובהפרש של חמש שנים מן הפעם שעברה. זו הופעה מעט שנויה במחלוקת: שליש מתוכה מאולתר, וכמעט 3/4 מתוכה הוא אינסטרומנטלי. מבחינה טכנית, ההקלטה בעייתית לפרקים: הכינור של דיויד קרוס נשמע יבש ומאולץ לעתים קרובות; חלק מהאילתורים חוזרים על עצמם, וחלק מהביצועים אפילו לא עונים להגדרה 'חביבים'. ועדיין, זו הופעה מעניינת משנה חשובה (74), וטוב שתועדה.
כבר בהתחלה, פוצחת קינג קרימזון באלתור אקזוטי, שקט אך אגרסיבי. במעט שניתן להגיד, "סוואג' " (Savage) הוא פתיח חביב ל"דוקטור דיימונד" הסהרורי שבא אחריו. האלתור "ערביקה" דל התפחות ולא ראוי
לפירוט נרחב יתר על המידה; הביצוע ל"אקזיילס" מבולבל ודחוס. האילתור "אטריה" ייחודי, אך
די מרדים. דווקא הביצוע ל"נייט ווטש" נחמד ביותר, ומצליח להעביר את הרגש של השיר בצורה יפה.
כמו בהופעה של אסבורי פארק, שגם היא קדמה לאלבום 'רד' - המילים בביצוע של "סטראלס" לא זהות לאילו באולפן: שורות מסויימות נעלמו, חלק שלא היה קיים התווסף ובחלק אחר השתנה סדר השורות. זה יכול להוכיח שאין למילים הדרמטיות ב'סטארלס' משמעות ספציפית של תמונה כללית, אלא של צבע מופשט. הביצוע במיינץ לא מתקרב לגרסה האולפנית החלקלקה ב"רד", ויותר מכך: נראה כאילו הביצוע ממחיש כיצד נשמעה היצירה לפני שעברה ליטוש. הביצוע מתאים יותר לאלבומים הקודמים של הלהקה מהשנים 1972-1973, כמו "לארקס" או "סטארלס אנד בייבל בלק", ולא ל"רד" המושלם מ-74.
בהמשך, הביצוע של "לאמנט" סביר. האלתור "טריו" הוא פשוט פסק-זמן יפהפה לאחר הסעהר הקרימזונית שבאה לפניו. סוף-סוף שומעים גם את קרוס קצת מעורב. הביצוע המסיים, "איזי מאני" סטנדרטי, ואלתור האמצע שלו מעט דל
התפתחות ויותר מדי מסתמך על החלק הכתוב.
לסיכום, "לייב אין מיינז" הוא מופע מעניין אך שנוי במחלוקת מבחינת איכותו וחשיבותו.
הציון לדיסק ההופעה של מיינץ: 8/10.
כאמור לעיל, הציון לדיסק ההופעה של "אסבורי פארק": 9/10.
הציון המשוקלל למארז הכפול - "קולקטיבל קינג קרימזון, ווליום אחד": 8.5/10.
