להקת "מאגמה" הצרפתית חגגה 30 שנות פעילות בתיאטרון ה"טריאנון" בחודש מאי 2000, בעיר פריז. הקהל הפריזאי מכיר היטב את ההרכב המיוחד הזה, בהנהגת המלחין והמתופף כריסטיאן ואנדר. מאגמה היא אחת הלהקות היחידות בעולם שפיתחו שפה ייחודית: היא מכונה "קוביאנית", ונשמעת כמו שילוב בין גרמנית ולטינית. את מאגמה כנראה צריך לראות בעיניים בשביל להבין באמת - החוויה שהיא מעבירה מזכירה פולחן של שבט אירופאי קדום. טוב שהדיוידי הזה קיים כדי לתעד את התופעה באיכות מושלמת - תחליף מצוין למי שלא רוצה/יכול לשלם על טיסה+לינה בפריז.

 

הדיוידי הנדיר-יחסית "ת'אוז המטאק", ביחד עם מארז הקומפקט-דיסקים המשולש המלווה אותו בגרסת האודיו, הם למעשה הפעם הראשונה שבה הטרילוגיה הקוביאנית המפוארת מוצגת בשלמותה, כיחידה אחת. היצירה הענקית מחולקת, כאמור, לשלושה פרקים ארוכים, כל אחד באורך אלבום רגיל. היחידה האחרונה (M.D.K. בקיצור, או בשמה המלא: "מקאניק דיסטרוקטיב קומנדו") היא המפורסמת והמוצלחת מביניהן, ומתגמלת את הצופה/המאזין האמיץ שהצליח לצלוח את המסע כולו. בסיומה אפשר להבחין שחלק מן המשתתפים ספוגי-זיעה, ובהחלט אפשר להבין מדוע: מדובר במופע שכל-כולו מבוסס על צבירת מתחים, התקדמות הדרגתית לקראת השיא, אורגזמה, שבירת המתח, מנוחה והכנה לקראת השיא המוסיקלי הבא.

 

הסגנון של מאגמה, המכונה "זול" (Zeuhl), הוא תרכובת מעניינת של מוסיקה ניאו-קלאסית, רוק וג'אז. הבסיס ההרמוני לקוח מיצירותיהם הווקאליות של איגור סטרווינסקי (למשל, היצירה Les Noces) וקרל אורף (מלחין גרמני שאת יצירתו "כרמינה בורנה" אפשר לשמוע בפסקולי סרטים ובפרסומות). בחירת הכלים מתאימה לעולם הצליל של הרכבי הרוק משנות השבעים (מערכת תופים, באס חשמלי, גיטרה חשמלית, פסנתר פנדר רודז), והשימוש התכוף בסינקופות ובאילתור חופשי מצביע על השפעות ג'אזיסטיות של ג'ון קולטריין, מיילס דייויס והרכבי פיוז'ן אירופאיים.

 

אלמנט מרכזי אחד מבחין את "מאגמה" מכל להקות הפיוז'ן והרוק המתקדם האחרות: שימוש במקהלה קטנה ומשולבת של גברים ונשים, הפועלת כסיירת מטכ"ל אופראית. הזמרים יורים את הטקסטים הבלתי-מובנים כמו מכונת ירייה, עובדים כמעט ללא מנוחה ויוצרים אפקט היפנוטי בזכות חזרה בלתי-פוסקת על משפטים ומלודיות. המלחין המרכזי, ואנדר, מגדיר היטב את מרחב האילתור - רק לתופים, הבאס והגיטרה ניתנת האפשרות הנדירה לחרוג באופן ברור מן הלחנים והעיבודים. ועדיין כל יצירה של מאגמה מבוצעת בקפידה, ממש כמו אופרטה או סימפוניה קלאסית.

 

צפייה בדיוידי הזה, להבדיל מהאזנה לשלושת הדיסקים המעולים-לכשעצמם, מאפשרת להנות מן האקסצנטריות של מופעי "מאגמה": ואנדר הוא תענוג לעין ולאוזן, וההבעות הדרמטיות שהוא מנפיק בסיטונות הופכות אותו לאטרקציה טלוויזיונית. רגע אחד הוא זועם ורותח כאילו עוד רגע יקום ממערכת התופים ויכה את הקהל, ורגע אחר הוא מחייך מפה לאוזן כאילו זכה באוסקר. גם שלושת הזמרות, ביניהן אשתו של ואנדר (סטלה), ורוב הזמרים, יוצרים את התחושה כאילו המופע והמוסיקה הם עניין של חיים ומוות: הביצועים שלהם נובעים מתוך ריכוז עמוק, כמעט דתי, שהופך את האירוע כולו לבעל חשיבות מיסטית.

 

 

איכות התמונה והצליל משובחים - אך לא מדובר בהפקה הוליוודית עם פירוטכניקה ואפקטים. הסגנון הקולנועי מאופק, אירופאי, כמעט טבעי לחלוטין. כדאי לציין במיוחד את ניתוב התמונה המקצועי, שמאפשר להציץ בכל אחד מחברי ה'אנסמבל' המורחב (כולל כלי נשיפה) בזמן הנכון ובזווית הנכונה. חבל מאוד שסרט התעודה המצורף (30 דקות) **אינו** כולל תרגום מצרפתית לאנגלית, חבל שאין פירוט מלא של שמות כל המשתתפים, וחבל שהדיוידי הזה עולה לפחות 40 דולר. גם שלושת הדיסקים (מוסיקה בלבד) עולה כ-30 אירו, לפני משלוח.

 

מומחי "מאגמה" טוענים שרמת הביצועים בדיוידי הזה אינה אידיאלית, במיוחד בהשוואה להקלטות אחרות שאינן חזותיות (כמו "רטרוספקטיב" או ההופעה בבי-בי-סי). ייתכן שזה נכון, ועדיין זהו המסמך הקולנועי המוצלח ביותר שצולם עד כה עבור הלהקה. בהחלט יכול להיות שרמת האקסטזה המאגמאית מגיעה לרמות גבוהות יותר, אך לא בפורמט דיוידי ובהחלט לא בשנים האחרונות. בכל אופן, הקהל שנכח במופע הפריזאי הגיב באהדה עצומה, ואף שר "יום הולדת שמח" בסיום הערב.

 

לסיכום, הדיוידי של מאגמה מ-2001 מתעד מופע מרשים של להקה ייחודית. הסרט מעניק לצופה הישראלי הזדמנות נדירה להיחשף לדרמה הקודרת והקצב המהפנט של מאגמה מודל אלפיים. בצפייה ראשונה החוויה עלולה להיות מנכרת, אך צפיות נוספות מבהירות את הרעיונות, מבנה היצירות נחשף במלואו והדרמה מתחילה לשאוב את הצופה פנימה. מזל טוב על שלושה עשורים של פעילות עקשנית, על הדיוידי האיכותי הזה - ויש מקום לקוות שבעתיד יופיע גם תרגום אנגלי לפרק התיעודי, במקביל להפחתה משמעותית במחיר המוצר.

הציון: 8.5/10