 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
|
חמש שנים עברו מאז האלבום האחרון של "פלאנט אקס", פרוייקט הפרוג-פיוז'ן, או שמא ג'אז-מטאל, של המתופף וירג'יל דונאטי והקלידן דרק שריניאן. מאז האלבום השני, מונבייביז משנת 2002, עזב אותם לאנחות הגיטריסט טוני מקאלפיין. הם הסתדרו יפה מאוד בלעדיו, כפי שמעיד "קוואנטום", אלבומם השלישי, שיצא במאי 2007. חמישים דקות של נגינה וירטואוזית, כתיבה בוגרת והפקה משופשפת מרכיבים מוצר מענג, שאפשר להאזין לו גם 40 פעם ועדיין להתפעם כל פעם מחדש מן האנרגיה הטמונה בו.
וירג'יל דונאטי קיבל את מערכת התופים הראשונה שלו לפני שהיה בן שלוש שנים. דונאטי, איטלקי יליד מלבורן (אוסטרליה), הוא באמת בית ספר מהלך לתופים. בכל אחד מתשעת קטעיו של "קוואנטום" הוא נותן שיעור בלתי-נשכח בתורת ההקשה: כיצד להתמודד עם משקלים אסימטריים מטורפים בלי ליצור את הרושם שמדובר באתגר כלשהו; כיצד לתופף ג'אז בלי לאבד את עוצמת הרוקנרול ובלי להישמע רך מדי; כיצד לתת 'קונטרה' לשאר הנגנים ולא לשמש מכונת-קצב אדישה; כיצד להבחין מתי כדאי להישאר ברקע, ומתי צריך לקפוץ בחדווה אל החזית; כיצד להפוך את דוושת הבאס של התופים למקפצה ששוברת את חוקי הפיסיקה ומספקת אנרגיה במקום לצרוך אנרגיה; וכיצד לסחוף את כל ההרכב קדימה בביטחון מלא -- כמו שעשו כל האשפים הגדולים בהיכל התהילה הקדוש של מתופפי המאה העשרים. למרות גדולתו של דונאטי כמבצע, ויכולתו לתרום לחנים רבים לאלבום (הוא גם יודע לנגן על קלידים, ומבין מהי הרמוניה), אי אפשר להתעלם מן העובדה שתרומתו של דרק שריניאן בפרט -- והנגנים האורחים בכלל -- למוצר הסופי, היא קריטית. פרויקטי הסולו של דונאטי (כמו למשל On the Virg) תמיד נהנו מן המיומנות שלו, אך סבלו מהפקה מוסיקלית בלתי-מושלמת, עיבודים בלתי-מושלמים ולחנים שלא הודקו כמו שצריך על ידי מלחין מקצועי. כאן מרגישים את המקצועיות והתיחכום של הרכב מיומן ופרפקציוניסטי, שלוקח כל קומפוזיציה ולא מקליט אותה עד שהיא עובדת, בדחיסות מלאה, מהרגע הראשון ועד האחרון. כמו תמיד, פלאנט-אקס לא אוהבים לבזבז זמן-דיסק, ויודעים להיפרד מכל יצירה לשלום בלי סנטימנטים, ממש בשנייה בה הם חשים שאין להם יותר מה לומר. בהשוואה לאלבום הבכורה שלהם, "יוניברס" משנת 2000, הרי ש"קוואנטום" הוא ממש כמו אחיו הגדול והבוגר. תחושת ההתלהבות העצמית נמוגה, לצד אובדן השובבות הילדותית והנטייה להגזים רק בשביל להוכיח מיומנות ומהירות. מאזיני פלאנט-אקס כבר עברו את ההלם הראשוני, ועכשיו הם מקבלים טיפול-המשך בעזרת הפקה מוסיקלית דורסנית (על גבול הדיסטורשן - אם בכוונה או בטעות), פחות נסיונות מהוססים, אפס קטעים איטיים (הכל כאן זז מהר) והרבה פחות פעלולי-ראווה שהיו יכולים לאבד את האפקטיביות שלהם. אמנם נותרנו בלי מקאלפיין על הגיטרה, אבל קיבלנו במקומו את אלן הולדסוורת' הגדול בשני קטעים נבחרים (תפקיד מלא ב"דזרט גירל", וסולו ב"ת'ינקינג סטון"). בשאר הזמן עושה את העבודה היטב מר ברט גארסד, עם הבסיסט ג'ימי ג'ונסון (ביחד עם רופוס פילפוט בשני קטעים). שניהם מספקים לא-מעט הברקות: תשמעו, למשל, את ג'ונסון מסיים את הקטע השישי, "פולנד". בין שיאי האלבום אפשר למנות בקלות את הסולו של הולדסוורת' בקטע השני, "דזרט גירל" (תזמון 3:52 והלאה), את הקפצות-הבאס של דונאטי בקטע השלישי ("מטריקס גייט"), את הקלילות שבה מתמודדת פלאנט-אקס עם משקלים אסימטריים (הקטע הרביעי, ת'ינקינג סטון, בתזמון 1:00 למשל), את השנינות השרירית של דונאטי כמעט לאורך כל הקטע השמיני ("קינגדום אוף דרימז"), ואת הקריצות הקרקסיות של קטע הסיום, "קוואנטום פקטור". חשוב לציין שדווקא דרק שריניאן, הקלידן המפורסם-לשעבר של דרים ת'יאטר, מתנהג כאן כמו חבר שווה-זכויות באנסמבל דמוקרטי. הוא לא מעז להאריך בסולואים. הוא תמיד חושב איך לאזן כמו שצריך בין יחידת הקצב, הגיטרה והסינתים שלו כדי להעביר כמו שצריך את המלודיה, לשמור על עיבוד הדוק ולהשאיר מקום לאילתור מחושב. מה שהיה ונשאר מרשים אצל פלאנט אקס, זו הנטייה שלהם להבטיח אך ורק את מה שהם מסוגלים לקיים: אין כאן אפילו פירור אחד קטן של טקסט לאורך כל הדרך, כי אין לאף אחד מהם כישרון לירי. גם אין נסיון להיכנס אל ז'אנרים אחרים שבהם ללהקה אין שום יתרון תחרותי. לא תתפסו את פלאנט-אקס מנסה לאזן את הג'אז-מטאל שלה עם כמה סטנדרטים של ג'אז מסורתי, רוק מיינסטרים או אפילו אפוס פרוג קלאסי. מבחינה זאת, פלאנט-אקס מתחברת למורשת הפיוז'ן הלבנה, העניינית והטכנוקרטית מבית היוצר של ברופורד, הולדסוורת' וג'ף ברלין. עם זאת, הלהקה מוסיפה אל המורשת הזו את המטאליות המודרנית, מתבלת אותה בהרמוניות חומציות (קצת חולניות, קצת אקסצנטריות), מהדקת היטב ומגישה קר מאוד, כמו שרק החלל החיצון יכול להיות קר. ברקע, הפקה מוסיקלית בין-גלקטית קפואה כקרח, שרק מדגישה את הלהט שמאפיין את הנגנים עצמם. הסאונד של "קוואנטום" הוא מעט מוקצן (אולי מכיוון שתהליך המסטרינג היה לקוי), אין בו תשוקה למהפיכה ואין בו יומרה רומנטית או מסחרית; אך זו מוסיקה למוסיקאים, שרוצים להתרשם מן היכולת הטכנית, המלודית וההפקתית של מיטב הפרוג-פיוז'ניסטים של החוף המערבי. פלאנט אקס לא פונה להמונים ולא רוצה את הערצתם. בעיקר בזכות תופעה ריתמית ושמה וירג'יל דונאטי, אבל גם בזכות הנסיון המצטבר של הדואו שריניאן-דונאטי, הופק כאן אלבום מרשים למדי.
לסיכום, "קוואנטום" של פלאנט-אקס הוא אלבום מהנה מאוד, סוחף ומיומן, מאוזן ובוגר אך גם מצ'ואיסטי וממריץ-דם. האלבום משאיר מקום לאילתור חופשי, אך לעולם לא מאבד מיקוד. הוא מגיע מוכן עם קורס לתיפוף פרוגרסיבי מאת פרופסור דונאטי וסדנת עיבוד ג'אז-מטאל באדיבות דוקטור שריניאן.
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| |
