|
|
להקת הניאו-פרוג הבריטית השנייה בחשיבותה (אחרי מריליון) ממשיכה להוציא אלבומים טובים. 'דארק מאטר' משנת 2004 לא מחדש דבר למי שעוקב אחרי הלהקה עוד מתחילת שנות השמונים, אבל הוא מופק היטב ומכיל לחנים מלודיים, נגישים ומושכים. שלושה יתרונות מרכזיים מבססים את מעמדה של איי-קיו כלהקה ראויה: א) כשרונות ההלחנה והעיבוד של הקלידן מרטין אורפורד; ב) רמת הביצועים וההגשה של הסולן פיטר ניקולס; ג) ההפקה המוסיקלית המקצוענית של הגיטריסט מייק הולמס והקלידן מרטין אורפורד. חדשנות היא לא כוס התה של איי-קיו, בוודאי לא כיום. אורפורד ועמיתיו עסוקים בעיקר בהפקת רוק מתקדם "לפי הספר" של פעם. הם כבר מזמן לא צעירים. כמעט בכל ביקורת שנכתבה עליהם הוזכר הדמיון למוסיקה של ג'נסיס. בעניין הזה הם לא הסתירו את העובדה שהם רק עושים את מה שג'נסיס כבר לא מעוניינת לעשות: רוק מתקדם עם אפוסים רחבי-יריעה, רוויים בהשפעות סימפוניות. מי שהחדשנות חשובה בעיניו, לא יעריך את איי-קיו מודל 2004. לעומת זאת, מי שלא התעייף מן הפרוג הקלאסי של תחילת שנות השבעים, יכרסם כל שיר עד הפירור האחרון. חמישה קטעים מרכיבים את האלבום - הראשון והחמישי הם המנה העיקרית, בעוד שלושת הפנימיים (קטעים 2-4) עונים יותר להגדרה של "שירים" טיפוסיים. ההפקה המוסיקלית עברה שיפור קל לעומת אלבומים קודמים, ובעזרת טכנולוגיה עכשווית הוקלט האלבום כולו במקומות שונים באנגליה: חברי הלהקה לא ניגנו ביחד אפילו רגע אחד. כל הכלים והתפקידים הודבקו זה לזה באמצעות תוכנות ויישומים כמו פרוטולס או סמפלטק. דגימות של האמונד, מלוטרון ועוגב מציפות את העיבודים, לצד אפקטים קוליים חסכוניים שמופיעים במקומות אסטרטגיים. קשה להגזים בחשיבותו של הסולן, פיטר ניקולס, לתוצאה הסופית שהיא 'דארק מאטר'. המבטא הבריטי הרהוט והברור של ניקולס מקרין כל מילה החוצה בצורה מושלמת, וכך ניתן לקלוט את הליריקה בלי מאמצים מיותרים. גם הקול שלו, אותו הישוו רבים לזה של פיטר גבריאל, מוסיף אמינות וסמכותיות לכל הקטעים באלבום. הליריקה עצמה, ברוב המקרים, מעורפלת בכוונה תחילה: ניקולס לא אוהב מסרים חד-משמעיים. לכן אפשר לפרש כל קטע (מלבד הרביעי, בו הטקסט ישיר למדי) בדרכים רבות.
העוגן המוסיקלי של איי-קיו מצוי במוחו של מרטין אורפורד, המוסיקאי המקצועי היחיד בלהקה. אורפורד הוא לא רק הקלידן והמלחין המרכזי, אלא גם מורה למוסיקה ומנהל הלייבל שלהם, ג'ייאנט אלקטריק פי. אורפורד תמיד הצטיין בכתיבת מלודיות קליטות בהשפעה קלאסית (הוא מעריץ את רחמנינוב), אבל חשוב מכך -- הוא גם מעבד מוכשר שיודע לבנות אפוסים ארוכים בצורה כזאת שיחזיקו מעמד בלי לאבד מתח, תנופה ועניין. רק בזכותו מצליחה איי-קיו לצלוח בשלום את הקטע החמישי, למשל, "קציר הנשמות", שאורכו 24 דקות (!), ושעוסק בגורלו של חייל אמריקני שנפצע מעבר לים, מתחרט על מעשיו בעבר ומחפש גאולה. חובבי ג'נסיס יבחינו בקלי-קלות איך אורפורד מחקה את סגנון הנגינה של טוני באנקס שוב ושוב לאורך האלבום. בין אם מדובר בארפג'ים המהירים על ההאמונד או סולואים שכלתניים בהשפעת מוסיקת בארוק, השימוש במלוטרון עבור שטיחי-צליל של מקהלות או הקווים הגרנדיוזיים של המוג בנקודות אסטרטגיות -- אורפורד כיום הוא כבר יותר באנקס מבאנקס. סגנון הגיטרה המשולב (חשמלי-אקוסטי) של מייק הולמס גם הוא לא השתנה, ונותר מלודי ומלא-הוד. רק ההומור של גבריאל חסר, והקטעים כולם מוגשים ומבוצעים ברצינות תהומית, אפילו כאשר הליריקה היא אירונית; גם זה לא חדש: ניקולס הבין מזמן שהוא לא בחור מצחיק במהותו.
הציון: 8/10 |
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר