 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
האלבום הראשון של להקת סטורמי אטמוספיר הוא פרויקט מאכזב ומכמיר-לב, כיוון שחסרונותיו גלויים לאוזן במהירות. החיסרון המרכזי הוא בתחום השירה והליריקה: הלהקה בחרה לעצמה שני זמרים, בחור (טדי שבץ) ובחורה (דינה שולמן) שאינם מסוגלים להתמודד עם דרישות הז'אנר שבחרו: פרוגרסיב מטאל אופראי, בהשראת להקת נייטוויש (NightWish) הפינית.
שבץ אינו זמר מקצועי; המבטא האנגלי שלו בעייתי; סגנון השירה שלו מוגזם, מאומץ, מנייריסטי וחקייני (מישהו אמר דניאל גילדנלואו?). דינה שולמן באה מן התחום הקלאסי, והאופרה הקלאסית מתאימה לה הרבה יותר. המבטא האנגלי של שולמן גרוע, והמיקס העמוס לא מצליח להסתיר זאת בשום אופן. על הליריקה הבלתי-נסבלת נדבר בנפרד.
אין דבר יותר קשה למבקר ישראלי מאשר כתיבת ביקורת שלילית על אלבום ישראלי. הכתיבה קשה שבעתיים כאשר הלהקה הודיעה על כך שהאלבום הוקלט במשך שנים רבות, והושקעו בו משאבים כספיים ניכרים. אך האמת צריכה להיאמר: אמנם אין לנו הרבה אלבומים ישראלים פרוגרסיביים, אך מוסיקה בינונית נשארת בינונית גם כאשר ההיצע הלאומי הוא קטן. זה גם לא הזמן לפרגן בכוח, לדחוף גם כשאין מה לדחוף, ולחלק מחמאות מעושות, מאולצות וריקות מתוכן.
במקרה של סטורמי אטמוספיר, להקת פרוג-מטאל מקומית, הטעות המרכזית היא נסיון כושל להתמודד עם השפה האנגלית, כדי לפרוץ בהצלחה לשוק הבינלאומי הרווי. המסקנה המתבקשת: מי שלא יודע לשיר באנגלית, שלא ינסה. היפנים, למשל, כבר הבינו מזמן שכל נסיון מצידם לשיר באנגלית צפוי להסתיים בכישלון מביך. או שהם שרים ביפנית, או שהם שותקים (השתיקה יפה גם למוסיקאים חכמים).
אם תסירו מן האלבום את השירה של שבץ ושולמן, עדיין יישארו בעיות: התופים של אור ארגש נשמעים 'פלסטיקיים', כמעט מלאכותיים, ועבודת התיפוף שלו חסרת דמיון. הבס של רמי פרי בלתי-מורגש רוב הזמן, כאילו אין ללהקה בסיסט אמיתי. עבודת הקלידים של אדי קרקוב בעייתית בגלל בחירות הצליל שלו (דגימות שחוקות, סאונד יבש, סולואים צפויים-מראש), שאמורות להחליף כלים אקוסטיים-קלאסיים, בהיעדר תקציב מתאים. המוסיקאי היחיד בלהקה שמצדיק את ההאזנה לאלבום הוא ארטיום ליכטשטיין, שעושה עבודה סבירה לגמרי על הגיטרה החשמלית שלו (ועדיין הוא חסר-ייחוד, בהשוואה לגיטריסטים בחו''ל).
הליריקה היא נקודה חלשה במיוחד, והיא בולטת לאורך כל האלבום, מלבד שני קטעים אינסטרומנטליים קצרים. כמות הקלישאות החבוטות היא חסרת-תקדים באלבום פרוגרסיב ישראלי. הכתיבה המופשטת בעייתית אפילו יותר מזו של ג'ון אנדרסון; כותב המילים של 'יס' בחר מדי פעם להתייחס לנושאים קונקרטיים, ואפילו עסק בפוליטיקה, חברה ותרבות. האיכות הנמוכה של הליריקה מפריעה עוד יותר כאשר המאזין נאלץ להקדיש מאמצים על-אנושיים כדי לפלס דרכו במבטא הכל-כך-ישראלי של הזמרים, להתעמק בחוברת המילים ולהתאכזב שוב ושוב. למה לא לבחור בליריקה של מישהו אחר, אם אתה לא יודע לכתוב טקסטים?
שתי נקודות-אור יחידות מבהיקות בחשיכת האלבום עיוור-הצבעים הזה. הראשונה היא הלחנים, שחלקם אזינים ומעניינים, למרות שברובם הם קלישאיים. נציין כאן לטובה את הקטע השלישי, 'סירקל' (Circle), למרות שהוא מחקה בלי בושה את פיין אוף סלביישן יותר מדי; והקטע השביעי, 'קונספירסי 2' (Conspiracy II). נקודת האור השנייה, כאמור לעיל, היא נגינת הגיטרה של ארטיום ליכטשטיין, שמצילה את האלבום משקיעה מוחלטת. אפשר בהחלט לומר שכאשר שני הזמרים מפסיקים להזיק, והגיטרה של ליכטשטיין מקבלת את הבמה המרכזית, אפשר ממש להנות מן המוסיקה, פחות או יותר.
אם נשווה את סטורמי אטמוספיר ללהקת מטאל ישראלית שהצליחה בחו"ל, אורפנד לנד, הרי שהאחרונה ידעה להבליט את היתרון התרבותי שלה. אורפנד לנד בחרה לעסוק במוטיבים תנ"כיים, והמוסיקה שלה נעזרה בהרמוניות מזרח-תיכוניות, עד כדי כך שבקטעים מסוימים זה נשמע ממש כמו עפרה חזה ב'אם ננעלו' (עד כדי כך!). פרויקט פרוג-מטאלי מאכזב אחר, 'עמספר' (Amaseffer), הבין את המקום של ישראל על מפת הפרוג הבינלאומית, ושקע עמוק בסיפורי התורה, תוך שימוש מסיבי במוסיקה האתנית של המזרח התיכון (מוסיקה מזרחית/ערבית, בקיצור). סטורמי אטמוספיר התעלמה כמעט לחלוטין מן הייחוד האתני שלה, והליריקה שלה מנותקת מן המקום בה נולדה.
שבץ אינו זמר מקצועי; המבטא האנגלי שלו בעייתי; סגנון השירה שלו מוגזם, מאומץ, מנייריסטי וחקייני (מישהו אמר דניאל גילדנלואו?). דינה שולמן באה מן התחום הקלאסי, והאופרה הקלאסית מתאימה לה הרבה יותר. המבטא האנגלי של שולמן גרוע, והמיקס העמוס לא מצליח להסתיר זאת בשום אופן. על הליריקה הבלתי-נסבלת נדבר בנפרד.
אין דבר יותר קשה למבקר ישראלי מאשר כתיבת ביקורת שלילית על אלבום ישראלי. הכתיבה קשה שבעתיים כאשר הלהקה הודיעה על כך שהאלבום הוקלט במשך שנים רבות, והושקעו בו משאבים כספיים ניכרים. אך האמת צריכה להיאמר: אמנם אין לנו הרבה אלבומים ישראלים פרוגרסיביים, אך מוסיקה בינונית נשארת בינונית גם כאשר ההיצע הלאומי הוא קטן. זה גם לא הזמן לפרגן בכוח, לדחוף גם כשאין מה לדחוף, ולחלק מחמאות מעושות, מאולצות וריקות מתוכן.
במקרה של סטורמי אטמוספיר, להקת פרוג-מטאל מקומית, הטעות המרכזית היא נסיון כושל להתמודד עם השפה האנגלית, כדי לפרוץ בהצלחה לשוק הבינלאומי הרווי. המסקנה המתבקשת: מי שלא יודע לשיר באנגלית, שלא ינסה. היפנים, למשל, כבר הבינו מזמן שכל נסיון מצידם לשיר באנגלית צפוי להסתיים בכישלון מביך. או שהם שרים ביפנית, או שהם שותקים (השתיקה יפה גם למוסיקאים חכמים).
אם תסירו מן האלבום את השירה של שבץ ושולמן, עדיין יישארו בעיות: התופים של אור ארגש נשמעים 'פלסטיקיים', כמעט מלאכותיים, ועבודת התיפוף שלו חסרת דמיון. הבס של רמי פרי בלתי-מורגש רוב הזמן, כאילו אין ללהקה בסיסט אמיתי. עבודת הקלידים של אדי קרקוב בעייתית בגלל בחירות הצליל שלו (דגימות שחוקות, סאונד יבש, סולואים צפויים-מראש), שאמורות להחליף כלים אקוסטיים-קלאסיים, בהיעדר תקציב מתאים. המוסיקאי היחיד בלהקה שמצדיק את ההאזנה לאלבום הוא ארטיום ליכטשטיין, שעושה עבודה סבירה לגמרי על הגיטרה החשמלית שלו (ועדיין הוא חסר-ייחוד, בהשוואה לגיטריסטים בחו''ל).
הליריקה היא נקודה חלשה במיוחד, והיא בולטת לאורך כל האלבום, מלבד שני קטעים אינסטרומנטליים קצרים. כמות הקלישאות החבוטות היא חסרת-תקדים באלבום פרוגרסיב ישראלי. הכתיבה המופשטת בעייתית אפילו יותר מזו של ג'ון אנדרסון; כותב המילים של 'יס' בחר מדי פעם להתייחס לנושאים קונקרטיים, ואפילו עסק בפוליטיקה, חברה ותרבות. האיכות הנמוכה של הליריקה מפריעה עוד יותר כאשר המאזין נאלץ להקדיש מאמצים על-אנושיים כדי לפלס דרכו במבטא הכל-כך-ישראלי של הזמרים, להתעמק בחוברת המילים ולהתאכזב שוב ושוב. למה לא לבחור בליריקה של מישהו אחר, אם אתה לא יודע לכתוב טקסטים?
שתי נקודות-אור יחידות מבהיקות בחשיכת האלבום עיוור-הצבעים הזה. הראשונה היא הלחנים, שחלקם אזינים ומעניינים, למרות שברובם הם קלישאיים. נציין כאן לטובה את הקטע השלישי, 'סירקל' (Circle), למרות שהוא מחקה בלי בושה את פיין אוף סלביישן יותר מדי; והקטע השביעי, 'קונספירסי 2' (Conspiracy II). נקודת האור השנייה, כאמור לעיל, היא נגינת הגיטרה של ארטיום ליכטשטיין, שמצילה את האלבום משקיעה מוחלטת. אפשר בהחלט לומר שכאשר שני הזמרים מפסיקים להזיק, והגיטרה של ליכטשטיין מקבלת את הבמה המרכזית, אפשר ממש להנות מן המוסיקה, פחות או יותר.
אם נשווה את סטורמי אטמוספיר ללהקת מטאל ישראלית שהצליחה בחו"ל, אורפנד לנד, הרי שהאחרונה ידעה להבליט את היתרון התרבותי שלה. אורפנד לנד בחרה לעסוק במוטיבים תנ"כיים, והמוסיקה שלה נעזרה בהרמוניות מזרח-תיכוניות, עד כדי כך שבקטעים מסוימים זה נשמע ממש כמו עפרה חזה ב'אם ננעלו' (עד כדי כך!). פרויקט פרוג-מטאלי מאכזב אחר, 'עמספר' (Amaseffer), הבין את המקום של ישראל על מפת הפרוג הבינלאומית, ושקע עמוק בסיפורי התורה, תוך שימוש מסיבי במוסיקה האתנית של המזרח התיכון (מוסיקה מזרחית/ערבית, בקיצור). סטורמי אטמוספיר התעלמה כמעט לחלוטין מן הייחוד האתני שלה, והליריקה שלה מנותקת מן המקום בה נולדה.
לסיכום, אלבום הבכורה של סטורמי אטמוספיר מעיד על בעיה חמורה בתחום השירה והטקסטים. הלהקה לא מסוגלת להתחרות בהרכבים בינלאומיים, שההתמודדות שלהם עם השפה האנגלית מוצלחת הרבה יותר. גם הליריקה אינה עומדת במבחן הביקורת הסבירה. אם סטורמי אטמוספיר חפצת-חיים, היא תיאלץ לבחור זמרים אחרים, להפיק טקסטים בעלי משמעות או לשוב אל השפה העברית. הקהילה הפרוגרסיבית הבינלאומית מצפה מהרכבים ישראלים שלא להתעלם מן הייחוד האתני שלהם, ו'סטורמי' בחרה שלא להיענות לאתגר הזה. התוצאה היא אלבום זניח, מאכזב ואפילו מעצבן לפרקים, שכנראה יישכח במהרה.
הציון: 7/10