 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
חמש שנים חלפו מאז האלבום 'די אודיסי' (The Odyssey), בינתיים יציאת האלבום החדש של Symphony X הספיקה להתעכב בגלל כל מיני סיבות כמו הופעה לא צפויה ב-Gigantour ומחלה של בסיסט הלהקה מייקל לפונד. ואחרי כל ההמתנה, קיבלנו אלבום שמבוסס על הפואמה הקלאסית של המשורר ג'ון מילטון הבריטי מ-1667. 'פרדייס לוסט' של הרכב הפרוג-מטאל האמריקני הזה מתוח על פני 10 רצועות.
זהו האלבום הכבד ביותר של החמישייה מניו-ג'רזי: שלושת המייקלים, ראסל וג'ייסון. זהו אלבום שמתמקד במטאל ומזניח את הפרוגרסיב כמעט לכל אורכו. האלבום הוא שעטנז של שירים בסגנון האלבומים הקודמים: 'דיביין ווינגז אוף טרג'די' (Divine Wings of Tragedy), 'וי' (V) וכמובן 'די אודיסי' (The Odyssey) ומופק עם סאונד שתוקף את המאזין באגרסיביות מן השנייה הראשונה ועד האחרונה.
הפתיחה עם המקהלה הלטינית מזכירה לנו מייד את הפתיחה של V, כמו גם קטע הבס שפותח את 'דומיניישן' (Domination) וישר יוצר קונוטציה לקטע הידוע 'סי אוף לייז' (Sea of Lies). השיר השני באלבום, 'סט דה וורלד און פייר' (Set the World on Fire) הוא אחד הטובים שבו, התפוצצות ווקאלית של ראסל אלן על המיקרופון, קטעי גיטרה מהטובים ששמענו ממייקל רומיאו, סולואים אופיינים של פינלה שרץ מעלה ומטה עם ה-Lead הידוע שלו שנחרש עד דק כבר יותר מ- 10 שנים. לא הגיע הזמן להוסיף קצת סאונדים חדשים לרפרטואר?
שיר הנושא שהוא הבולט באלבום וגם הפרוגרסיבי ביותר בו, כל כך מלודי והרמוני, אך בכל זאת יש משהו שצורם - הכתיבה הממוחזרת. לכל אורכו השיר מזכיר באופן מובהק את 'קומיוניון אנד די אורקל' (Communion and the Oracle) וחבל. ראסל אלן מענג עם קולו הרך ומבצע הרמוניות יפות, והכי חשוב, זונח את החספוס בקולו לשירים אחרים באלבום. גם הרצועה הרביעית, 'סרפנט'ס קיס' (Serpent's Kiss) עובדת טוב כשיר קונבנציונלי.
צמד השירים הבינוניים, 'סבן' (Seven) ו-'איב אוף סדאקשן' (Eve of Seduction) משאירים את מרב הבמה לקטעי גיטרה כוחניים וצרי-מימדים מצידו של רומיאו, שזונח את הכתיבה הפרוגרסיבית ושוב משחזר את עצמו. לא ציפיתי שרומיאו ישלוף לנו שפנים מהפיק-אפים אך בכל זאת, קצת גיוון וחדשנות לא מזיקה אף פעם.
הבלדה 'דה סקריפייס' (The Sacrifice), מרגשת מבחינה המלודיה ומבחינת הפרשנות לליריקה שמעניק לה ראסל אלן שמרגש עד מאד כמעט כמו ב'קנדלייט פנטז'יה' (Candlelight Fantasia). 'דה סקריפייס' הוא אחד הקטעים הטובים באלבום ללא ספק, ומאזן את הדומיננטיות של המטאל באלבום.
הסיום של האלבום הוא לא חזק כדרוש, 'רבליישן' (Revelation) הוא שיר טוב בעיקר בזכות הוורסטיליות בקולו של אלן ובזכות הקלידים של פינלה, אבל חסר מעוף ודמיון בכתיבה שלו – בשביל מה לסיים את השיר עם פייד אאוט של הריף המרכזי מתוך 'דיביין ווינגז אוף טראג'די'?.
זהו האלבום הכבד ביותר של החמישייה מניו-ג'רזי: שלושת המייקלים, ראסל וג'ייסון. זהו אלבום שמתמקד במטאל ומזניח את הפרוגרסיב כמעט לכל אורכו. האלבום הוא שעטנז של שירים בסגנון האלבומים הקודמים: 'דיביין ווינגז אוף טרג'די' (Divine Wings of Tragedy), 'וי' (V) וכמובן 'די אודיסי' (The Odyssey) ומופק עם סאונד שתוקף את המאזין באגרסיביות מן השנייה הראשונה ועד האחרונה.
הפתיחה עם המקהלה הלטינית מזכירה לנו מייד את הפתיחה של V, כמו גם קטע הבס שפותח את 'דומיניישן' (Domination) וישר יוצר קונוטציה לקטע הידוע 'סי אוף לייז' (Sea of Lies). השיר השני באלבום, 'סט דה וורלד און פייר' (Set the World on Fire) הוא אחד הטובים שבו, התפוצצות ווקאלית של ראסל אלן על המיקרופון, קטעי גיטרה מהטובים ששמענו ממייקל רומיאו, סולואים אופיינים של פינלה שרץ מעלה ומטה עם ה-Lead הידוע שלו שנחרש עד דק כבר יותר מ- 10 שנים. לא הגיע הזמן להוסיף קצת סאונדים חדשים לרפרטואר?
שיר הנושא שהוא הבולט באלבום וגם הפרוגרסיבי ביותר בו, כל כך מלודי והרמוני, אך בכל זאת יש משהו שצורם - הכתיבה הממוחזרת. לכל אורכו השיר מזכיר באופן מובהק את 'קומיוניון אנד די אורקל' (Communion and the Oracle) וחבל. ראסל אלן מענג עם קולו הרך ומבצע הרמוניות יפות, והכי חשוב, זונח את החספוס בקולו לשירים אחרים באלבום. גם הרצועה הרביעית, 'סרפנט'ס קיס' (Serpent's Kiss) עובדת טוב כשיר קונבנציונלי.
צמד השירים הבינוניים, 'סבן' (Seven) ו-'איב אוף סדאקשן' (Eve of Seduction) משאירים את מרב הבמה לקטעי גיטרה כוחניים וצרי-מימדים מצידו של רומיאו, שזונח את הכתיבה הפרוגרסיבית ושוב משחזר את עצמו. לא ציפיתי שרומיאו ישלוף לנו שפנים מהפיק-אפים אך בכל זאת, קצת גיוון וחדשנות לא מזיקה אף פעם.
הבלדה 'דה סקריפייס' (The Sacrifice), מרגשת מבחינה המלודיה ומבחינת הפרשנות לליריקה שמעניק לה ראסל אלן שמרגש עד מאד כמעט כמו ב'קנדלייט פנטז'יה' (Candlelight Fantasia). 'דה סקריפייס' הוא אחד הקטעים הטובים באלבום ללא ספק, ומאזן את הדומיננטיות של המטאל באלבום.
הסיום של האלבום הוא לא חזק כדרוש, 'רבליישן' (Revelation) הוא שיר טוב בעיקר בזכות הוורסטיליות בקולו של אלן ובזכות הקלידים של פינלה, אבל חסר מעוף ודמיון בכתיבה שלו – בשביל מה לסיים את השיר עם פייד אאוט של הריף המרכזי מתוך 'דיביין ווינגז אוף טראג'די'?.
לסיכום, 'פרדייז לוסט' של סימפוני-אקס הוא אלבום אינטנסיבי, כבד, מלודי ומהנה להאזנה. עם זאת, הוא אינו מחדש לנו במאומה ומכיל את המוטיבים והקלישאות הידועות של הלהקה. לא חיכינו 5 שנים כדי לשמוע את רומיאו ממחזר את עצמו מ-3 האלבומים הקודמים. מה שנמצא ברמה אחת מעל האלבום הם הביצועים הווקאליים של ראסל אלן שממשיך להשתפר מאלבום לאלבום, ולהמציא את הקול שלו גם באולפן וגם בהופעות.
הציון: 8/10
ביקורת אורח מאת טל עופר
