להקת סימפוני-אקס בשנת 2015.
מימין לשמאל: ג'ייסון רולו (תופים), מייקל לפונד (בס), ראסל אלן (שירה), מייקל רומיאו (גיטרות), מייקל פינלה (קלידים)

דרים ת'יאטר היא הלהקה שתמיד נתפסת כעליונה וחשובה הרבה יותר מסימפוני-אקס, למרות הדמיון הרב בין שני ההרכבים הללו, הפועלים בדיוק באותו הז'אנר. אבל אפילו דרים ת'יאטר הגדולה, המשוכללת, המתוחכמת והסופר-וירטואוזית חייבת להודות בנקודת תורפה אחת: אין לה סולן כמו ראסל אלן. ראינו את זה היטב כאן בתל-אביב ב-6 ביוני 2012. הזמר האימתני הזה, שמציג ב'אנדרוורלד' את אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלו, הוא הכוכב האמיתי של 'אנדרוורלד'. אלן מוביל אותנו בביטחון בשבילי העולם התחתון, אפילו כאשר הוא מפגיש אותנו עם דמותו המיתולוגית של כארון, משיט המעבורת של האדס, אל השאול, על נהר הסטיקס.


כך שיש לנו כאן בעצם שתי סיבות טובות להאזין לאלבומים כמו 'אנדרוורלד': הגשה כריזמטית מאוד של אמן-מטאל מיומן כמו ראסל אלן, ואפילו יותר חשוב - שירים ויצירות אפקטיביות שנכתבו בידיו הקפדניות של מייקל רומיאו, רוקח תערובת הקסמים, הרחק מאחורי הקלעים. אלן יודע להפיח חיים גם בטקסט הרדוד והקלישאתי ביותר, וזה נכס לכל הרכב חפץ-חיים. אמנם לא קשה להצביע על רצועה בולטת אחת; זוהי השביעית: 'הל אנד בק' - לגהינום וחזרה, באורך 9:24 דקות; אבל יותר מכל, זו התחושה הנעימה שסימפוני-אקס סגרו את כל הפינות, ליטשו את כל היהלומים, ניקו את כל הרסיסים והבריקו את כל הזכוכיות לפני שהציגו לעולם את הבייבי השביעי שלהם. אין כאן חריקות, בליטות או שניות מיותרות.


אז איפה הבעיה, אתם שואלים בתדהמה וסקרנות? הבעיה היא שסימפוני-אקס נזהרת מחדשנות כמו מאש התופת של האדס, מלך הגיהנום. המטרה השיווקית היא למכור את המופע הבא, ולא יותר מזה. הלהקה רוצה להופיע מול קהל מרוצה, ולא ליצור מוסיקה נסיונית או הרפתקנית עבור עצמה ועבור העולם. המסע האפל ברחבי להבות האינפרנו אינו מפחיד באמת, כי כולנו יודעים שמדובר רק במתקן מתוחזק-היטב של פארק שעשועים אמריקני טיפוסי. ראסל אלן מעביר היטב את הניואנסים של הטקסטים, אבל הוא לעולם לא יגרום לכם להחסיר פעימה או לציין רגע חסר-תקדים בחייכם המוסיקליים. האוברטורה הפותחת את האלבום נשמעת כמו פסקול למשחק מחשב בינוני, לא יותר מזה.


אז כפי שנכתב בביקורת על אלבומם החביב מ-2011, לא השתנה כמעט כלום: "מבחינה מוסיקלית (עיבודים ולחנים), מרבית השירים פשוט נשמעים אותו דבר. אם פעם היה לנו את באך ובטהובן כדי לאוורר את המוח מכל קלישאות המטאל האמריקני, עכשיו אתם בתוך מכונה אחרת: הקלידים של פינלה עברו תהליך של הכחדה שקטה והדרגתית, ולכן רוב היצירות באלבום חוזרות על אותה תבנית שחוקה מעולם הת'ראש-מטאל". גם ברמת הליריקה, לא השתנה דבר וחצי דבר: "יש פער גדול בין הכריזמה הקולית של אלן, והיכולת שלו לשכנע שהוא מבין את הטקסט ומאמין בו - ובין העובדה שהמילים אינן מחכימות במיוחד". אז כמו עכשיו, סימפוני-אקס סגורה על מה שהיא עושה, ולא תשנה את דרכיה.




אלבומים כמו 'אנדרוורלד' ממחישים את הפער שבין כיף ובין השראה: האלבום מספק הרבה מאוד הנאה שגרתית מהסוג שמעביר את הזמן, משאיר אותך ער בנסיעה משעממת על כביש שש או פקק בצומת הסירה, מקפיץ את כפות הרגליים וקצות אצבעות הידיים, נותן קצת אנרגיה כדי לסגור את השבוע על הצד הטוב ביותר. אך הוא לא מעורר השתאות, לא מייצר תובנות חדשות, לא מפיק צלילים שהעולם טרם שמע כמותם, ובוודאי לא נותן את התחושה שחברי הלהקה עדיין עושים את כל זה בשביל האמנות או בשביל להרחיב את דעתם של מעריציה החדשים והישנים.


ולכן אפשר לסכם ולומר: כל מי שאהב את ששת האלבומים הקודמים של סימפוני-אקס, או לפחות את האחרונים שבהם, ימשיך לאהוב את מה שהופק, במיומנות רבה, גם כאן. אך מי שלא התרשם במיוחד מן הפוטנציאל של ההרכב, והחליט לבחור פרויקטים הרפתקניים ושאפתניים יותר במקומות אחרים - אין סיבה לעצור דווקא כאן, במקום הכי חם בגיהנום. עבדכם הנאמן קרוע באמצע: נהנה כמו נער מתבגר מן המטאל הפרוגרסיבי הקליל והבלתי-מחייב, אך מתייסר מן הרדידות הקונספטואלית ובעיקר מן הסירוב להעמיק יותר ברמה המוסיקלית: המוטיבים נותרים חסרי-פיתוח, העיבודים לא יוצאים מן הכלל, ולא ניתן להצביע על קיומן של תפניות הרמוניות מעוררות מחשבה.

לסיכום, טוב שלהקות ותיקות כמו סימפוני-אקס ממשיכות ליצור אלבומים ולצאת לסיבובי הופעות ארוכים. גם נחמד לראות שהלהקה לא איבדה את היכולת המוכחת שלה לכתוב יצירות מלודיות ואפקטיביות. האלבום בועט, דופק, נוסע, דורס, מעפיל, קופץ ומבצע כמה סאלטות חביבות באוויר. עם זאת, ממשיכה ליפול כאן עטרת ראשנו ברמת הפרוגרסיביות הנמוכה של הלהקה, שבעבר הרחוק הרימה מבטה אל פסגות סימפוניות מושלגות. בגיהנום, אתה יודע טוב מאוד מה אתה הולך לקבל כל הזמן - וזה מה שבאמת הופך את המקום הזה לכל כך מייסר.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות והמלצות על סימפוני אקס