|
|
|
אלבומה הגדול האחרון של להקת Yes הפציע בדצמבר 1974. קודם לכן, הקלידן ריק ווייקמן
פרש מן ההרכב לאחר מחלוקת אישית ומקצועית עם ג'ון אנדרסון. הסכסוך התעורר בעיקר על
רקע האלבום הכפול הקודם, 'טיילס פרום טופוגרפיק אושנז' (Tales From Topographic Oceans), שעורר מתחים רבים בין חברי הלהקה.
אנדרסון ניסה לגייס את הקלידן היווני ואנגליס (Vangelis), אבל לאחר כמה חזרות, החל הגיטריסט סטיב האו להראות הסתייגויות. היווני אמר להם 'לא' וחזר לקריירת הסולו המצליחה שלו. אל הסיפון הגיח פטריק מוראז. כרטיס הביקור שלו היה להקת רפיוג'י (Refugee), שהוציאה אלבום בכורה שזכה לביקורות טובות. מוראז כונה במהירות "הפודל השוויצרי", ועבד עם Yes במשך שלוש שנים נהדרות, עד שפוטר במפתיע, כדי שריק ווייקמן יוכל לחזור לקבל משכורת, כדי לפתור את בעיותיו הכלכליות החמורות. מוראז לא סלח להנהלת הלהקה על הפיטורין הללו, עד היום.
'רילייר' (באנגלית: 'שליח') הוא כמעט ההיפוך הגמור של 'טיילס', קודמו בסדרה: תוקפני, חייתי, מלחמתי, ספונטני, מהיר, מערבי, בעל צליל מטאלי מובהק וכמה הבלחות ג'אז ופיוז'ן. הטקסטים עדיין שילבו פילוסופיה בגרוש וניו-אייג' להמונים, אבל היצירה המרכזית, 'גייטס אוף דליריום' (Gates of Delirium) נטועה עמוק במערב: הספר "מלחמה ושלום" של טולסטוי, מיתולוגיה נוצרית, מסעות-צלב, קרבות מימי הביניים והירואיזם מצ'ואיסטי; רחוק מאוד מן הפילוסופיה ההודית וההתפעלות הקיומית מהקיום.
האלבום כולל שלוש יצירות ארוכות: גייטס אוף דליריום ("שערי ההזייה", בעברית), סאונד צ'ייסר (Sound Chaser) והקטע המסיים, טו בי אובר (To Be Over). מבין השלוש, הראשונה היא הבולטת, השלמה והמעניינת ביותר. "סאונד צ'ייסר" כלל כמה רגעים מרתקים מבחינה אינסטרומנטלית, אך מבחינה מבנית הוא רחוק מלהיות "אפוי-היטב". 'טו בי אובר' מאזן את הרעש והמהומה עם בלאדה פסטורלית שמרנית למדי, שמעניקה לארוחה טעם מתוק לקינוח.
סטיב האו, למשל, חשב שהלהקה קצת הגזימה, במיוחד בשילוב אפקטים של התפוצצות במהלך תת-הפרק שעוסק ב"קרב", במסגרת גייטס אוף דליריום. ג'ון אנדרסון חשב אחרת, וכרגיל, הוא הכריע את הכף. אין ספק שהאו הוא המוסיקאי החשוב ביותר באלבום זה, והדיאלוג הפיוז'ני שלו עם מוראז יצר שילוב נדיר; אפילו סקווייר יצא מגדרו כדי להתאים את עצמו למהירות העצומה של שאר הנגנים, ואלן ווייט לא פיגר מאחור עם סגנון התיפוף הבשרני וההחלטי שלו. אבל אנדרסון היה זה שהוביל את הכיוון האמנותי הכולל, ונתן לאלבום את המסגרת הלירית שנתנה צידוק להתרחשות המוסיקלית הקונקרטית.
'גייטס אוף דליריום' היא איננה יצירה קלה לעיכול. אך לאחר מספר האזנות, מתברר עד כמה היא מהווה מופת של כתיבה, בנייה, עיבוד וביצוע. כל חברי הלהקה תרמו את חלקם, כל אחד מהם מבריק על הכלי הספציפי שלו, וגם הקרדיט משותף לכולם. זו סוויטה שמזכירה את היצירה קלוס טו דה אדג' (Close to the Edge) מכל הבחינות, אבל הולכת רחוק יותר בכל הנוגע לדינמיקה, חופש האילתור והאלימות המתפרצת.
סטיב האו מוביל את ההרכב קדימה כשאנדרסון לא שר, ונהנה משיתוף פעולה מיומן ונמרץ מצידו של מוראז, שעשה כאן עבודה מעולה בלי להשתחצן על הסינתים. ברגעים מסוימים, האו מתקרב לטכניקות 'שרדינג' של נגני הבי מטאל. להקת יס לא הצליחה לחזור על ההישג הזה עד היום, והיא שילבה את יצירת המופת הזו ברוב ההופעות שלה, במיוחד בשנות התשעים והאלפיים.
צד ב' של תקליט הויניל קצת פחות מלוטש. סאונד צ'ייסר, כאמור, מרשים ברמת הביצועים והוירטואוזיות, אבל הלחן והעיבוד נשמעים חפוזים מדי. למרות זאת, דווקא אי-השלמות מעוררת הערכה, שכן היא מראה שהלהקה היתה מוכנה לקחת סיכונים מסחריים, לנסות כיוונים חדשים ולשחרר חומרים במסגרת נסיונית. הטקסט של אנדרסון, כרגיל, אסוציאטיבי, כמעט נטול משמעות רצינית, ומשלב בדלת האחורית רומנטיקה בגרוש (למשל: To look in your eyes).
הקטע השלישי והאחרון, 'טו בי אובר' (To Be Over) נע לאיטו בתחילה, כמו יאכטה מיוזעת בקיץ יווני. גם כאן סטיב האו פשוט מבריק על הגיטרה. מוראז מגבה אותו עם שטיחי-צלילים צייתניים בעת הצורך, אבל מצליח לספק כאן גם כמה סולואים עדינים וחכמים. בניגוד ל"סאונד צ'ייסר", 'טו בי אובר' בנוי בצורה מסורתית: יש לו התחלה, אמצע וסוף. כל שנייה מדודה ובדוקה, והיצירה מסתיימת בדיוק על התו הנכון. אמנם לא אוונגארד בשום דרך, לא מפתיע ופראי כמו שני עמיתיו הקודמים, אבל יפה בתור פינאלה.
ציור העטיפה הדרמטי של רוג'ר דין מראה את חבורת האבירים, לפני כניסתם למערת נטיפים ציורית, כשנחש ענק ממתין להם בתוכה. האלבום הוקלט בביתו של כריס סקווייר, על ידי מערכת אולפנית ניידת (24 ערוצים) שהביא איתו הטכנאי והמפיק אדי אופורד. הגרסה הדיגיטלית הראשונה של האלבום לא השביחה את גרסת הויניל, אבל הרימסטרים הדיגיטליים המאוחרים (למשל, של חברת 'ריינו' משנת 2003 והרימיקס הרדיקלי של סטיבן וילסון מ-2014) תיקנו את המעוות. כדאי להאזין לאפוס 'גייטס אוף דליריום' ב-5.1 (סראונד) כדי לחוות את החזון האנדרסוני בשלמותו הקולנועית.
מיד לאחר יציאתו לאור של 'רילייר', עלתה הלהקה על מטוס לארה"ב, ובילתה את השנים 1974-1976 בהופעות ענקיות בכל רחבי אמריקה, עם קהל של למעלה ממליון צופים בסך הכל. אחת ההופעות היחידות מהתקופה עם מוראז שתועדה גם במצלמות וידאו התקיימה ב-QPR, קווינס פארק ריינג'רס, ב-10 במאי 1975; כדאי לתפוס את ההקלטה הזו, למרות איכות הסאונד הבינונית שלה. אלו היו שנותיה היפות ביותר מחוץ לאירופה, ואז רכשה הלהקה את גרעין המעריצים המלווה אותה עד היום.
אנדרסון ניסה לגייס את הקלידן היווני ואנגליס (Vangelis), אבל לאחר כמה חזרות, החל הגיטריסט סטיב האו להראות הסתייגויות. היווני אמר להם 'לא' וחזר לקריירת הסולו המצליחה שלו. אל הסיפון הגיח פטריק מוראז. כרטיס הביקור שלו היה להקת רפיוג'י (Refugee), שהוציאה אלבום בכורה שזכה לביקורות טובות. מוראז כונה במהירות "הפודל השוויצרי", ועבד עם Yes במשך שלוש שנים נהדרות, עד שפוטר במפתיע, כדי שריק ווייקמן יוכל לחזור לקבל משכורת, כדי לפתור את בעיותיו הכלכליות החמורות. מוראז לא סלח להנהלת הלהקה על הפיטורין הללו, עד היום.
'רילייר' (באנגלית: 'שליח') הוא כמעט ההיפוך הגמור של 'טיילס', קודמו בסדרה: תוקפני, חייתי, מלחמתי, ספונטני, מהיר, מערבי, בעל צליל מטאלי מובהק וכמה הבלחות ג'אז ופיוז'ן. הטקסטים עדיין שילבו פילוסופיה בגרוש וניו-אייג' להמונים, אבל היצירה המרכזית, 'גייטס אוף דליריום' (Gates of Delirium) נטועה עמוק במערב: הספר "מלחמה ושלום" של טולסטוי, מיתולוגיה נוצרית, מסעות-צלב, קרבות מימי הביניים והירואיזם מצ'ואיסטי; רחוק מאוד מן הפילוסופיה ההודית וההתפעלות הקיומית מהקיום.
האלבום כולל שלוש יצירות ארוכות: גייטס אוף דליריום ("שערי ההזייה", בעברית), סאונד צ'ייסר (Sound Chaser) והקטע המסיים, טו בי אובר (To Be Over). מבין השלוש, הראשונה היא הבולטת, השלמה והמעניינת ביותר. "סאונד צ'ייסר" כלל כמה רגעים מרתקים מבחינה אינסטרומנטלית, אך מבחינה מבנית הוא רחוק מלהיות "אפוי-היטב". 'טו בי אובר' מאזן את הרעש והמהומה עם בלאדה פסטורלית שמרנית למדי, שמעניקה לארוחה טעם מתוק לקינוח.
סטיב האו, למשל, חשב שהלהקה קצת הגזימה, במיוחד בשילוב אפקטים של התפוצצות במהלך תת-הפרק שעוסק ב"קרב", במסגרת גייטס אוף דליריום. ג'ון אנדרסון חשב אחרת, וכרגיל, הוא הכריע את הכף. אין ספק שהאו הוא המוסיקאי החשוב ביותר באלבום זה, והדיאלוג הפיוז'ני שלו עם מוראז יצר שילוב נדיר; אפילו סקווייר יצא מגדרו כדי להתאים את עצמו למהירות העצומה של שאר הנגנים, ואלן ווייט לא פיגר מאחור עם סגנון התיפוף הבשרני וההחלטי שלו. אבל אנדרסון היה זה שהוביל את הכיוון האמנותי הכולל, ונתן לאלבום את המסגרת הלירית שנתנה צידוק להתרחשות המוסיקלית הקונקרטית.
'גייטס אוף דליריום' היא איננה יצירה קלה לעיכול. אך לאחר מספר האזנות, מתברר עד כמה היא מהווה מופת של כתיבה, בנייה, עיבוד וביצוע. כל חברי הלהקה תרמו את חלקם, כל אחד מהם מבריק על הכלי הספציפי שלו, וגם הקרדיט משותף לכולם. זו סוויטה שמזכירה את היצירה קלוס טו דה אדג' (Close to the Edge) מכל הבחינות, אבל הולכת רחוק יותר בכל הנוגע לדינמיקה, חופש האילתור והאלימות המתפרצת.
סטיב האו מוביל את ההרכב קדימה כשאנדרסון לא שר, ונהנה משיתוף פעולה מיומן ונמרץ מצידו של מוראז, שעשה כאן עבודה מעולה בלי להשתחצן על הסינתים. ברגעים מסוימים, האו מתקרב לטכניקות 'שרדינג' של נגני הבי מטאל. להקת יס לא הצליחה לחזור על ההישג הזה עד היום, והיא שילבה את יצירת המופת הזו ברוב ההופעות שלה, במיוחד בשנות התשעים והאלפיים.
צד ב' של תקליט הויניל קצת פחות מלוטש. סאונד צ'ייסר, כאמור, מרשים ברמת הביצועים והוירטואוזיות, אבל הלחן והעיבוד נשמעים חפוזים מדי. למרות זאת, דווקא אי-השלמות מעוררת הערכה, שכן היא מראה שהלהקה היתה מוכנה לקחת סיכונים מסחריים, לנסות כיוונים חדשים ולשחרר חומרים במסגרת נסיונית. הטקסט של אנדרסון, כרגיל, אסוציאטיבי, כמעט נטול משמעות רצינית, ומשלב בדלת האחורית רומנטיקה בגרוש (למשל: To look in your eyes).
הקטע השלישי והאחרון, 'טו בי אובר' (To Be Over) נע לאיטו בתחילה, כמו יאכטה מיוזעת בקיץ יווני. גם כאן סטיב האו פשוט מבריק על הגיטרה. מוראז מגבה אותו עם שטיחי-צלילים צייתניים בעת הצורך, אבל מצליח לספק כאן גם כמה סולואים עדינים וחכמים. בניגוד ל"סאונד צ'ייסר", 'טו בי אובר' בנוי בצורה מסורתית: יש לו התחלה, אמצע וסוף. כל שנייה מדודה ובדוקה, והיצירה מסתיימת בדיוק על התו הנכון. אמנם לא אוונגארד בשום דרך, לא מפתיע ופראי כמו שני עמיתיו הקודמים, אבל יפה בתור פינאלה.
ציור העטיפה הדרמטי של רוג'ר דין מראה את חבורת האבירים, לפני כניסתם למערת נטיפים ציורית, כשנחש ענק ממתין להם בתוכה. האלבום הוקלט בביתו של כריס סקווייר, על ידי מערכת אולפנית ניידת (24 ערוצים) שהביא איתו הטכנאי והמפיק אדי אופורד. הגרסה הדיגיטלית הראשונה של האלבום לא השביחה את גרסת הויניל, אבל הרימסטרים הדיגיטליים המאוחרים (למשל, של חברת 'ריינו' משנת 2003 והרימיקס הרדיקלי של סטיבן וילסון מ-2014) תיקנו את המעוות. כדאי להאזין לאפוס 'גייטס אוף דליריום' ב-5.1 (סראונד) כדי לחוות את החזון האנדרסוני בשלמותו הקולנועית.
מיד לאחר יציאתו לאור של 'רילייר', עלתה הלהקה על מטוס לארה"ב, ובילתה את השנים 1974-1976 בהופעות ענקיות בכל רחבי אמריקה, עם קהל של למעלה ממליון צופים בסך הכל. אחת ההופעות היחידות מהתקופה עם מוראז שתועדה גם במצלמות וידאו התקיימה ב-QPR, קווינס פארק ריינג'רס, ב-10 במאי 1975; כדאי לתפוס את ההקלטה הזו, למרות איכות הסאונד הבינונית שלה. אלו היו שנותיה היפות ביותר מחוץ לאירופה, ואז רכשה הלהקה את גרעין המעריצים המלווה אותה עד היום.
לסיכום, האלבום 'רילייר' אולי איננו מתאים למאזינים שמתחילים את ההיכרות שלהם עם להקת יס, אבל הוא פריט חיוני בקטלוג הקלאסי שלה, ודורש מעט אומץ לב ונחישות כדי להתעמק בו כראוי. הוא מציג, כנראה בפעם האחרונה בתולדות הלהקה, אתגר משמעותי בפני המאזין. בהאזנה ראשונה, הוא מאיים, צורמני, ואולי אפילו קצת מרגיז. אך בהאזנות הבאות מתבהר הסיפור, ההתפתחות הופכת הגיונית, וההאזנה הופכת להרפתקה בסגנון האפי של "שר הטבעות", לא פחות. מבחינה זו, הוא ראוי לשבת לצידם של אלבומי-מופת כמו פרג'ייל או קלוס טו דה אדג'.
הציון: 9.5/10
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
|